Musar su Salmi 80:2

השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך לא יתן לעולם מוט לצדיק (שם כה). ידוע ומפורסם כי ענין הפרנסה עדות על נפלאות הש"י ועל רוב חסדיו ממה שהוא נותן לחם לכל בשר ומחלק מזונות לכל בריה, והוא שאמרו רז"ל בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קיח) למה נקרא שמו הלל הגדול על שם שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריותיו, כי הוא יתעלה הנותן לכל אחד ואחד צורך פרנסתו ודי מחסורו אשר יחסר לו. וכן לכל אומה ואומה משבעים אומות שיש בעולם ואע"פ שאינם ראוים לכך כי יש ביניהם כמה אומות שאין להם תורה ולא שום לחלוחית של מצוה אלא שהם עובדי עבודה זרה, וכן כל בעלי נפש התנועה שאין להם שכל ודעה גם כמה מיני חיות ומיני רמשים במדבר שהוא מטריף אותם ומשביעם וכענין שכתוב (שם קמז) נותן לבהמה לחמה וגו' והכל כאחד ניזונין ומתפרנסין מצד חסדו הגדול התמידי שאינו פוסק, וכן אמר דוד ע"ה (תהילים קל״ו:כ״ה) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ודרשו רז"ל (ע"ז דף מב) הקב"ה זן את העולם כלו מקרני ראמים עד ביצי כינים כלומר מן הגדול ועד הקטן שבמין החי שאינו מדבר ואין צריך לומר במין האדם שהוא חי מדבר כי הוא יתעלה נותן לכולם הפרנסה ונותן להם את אכלם בעתו, ועל שם הפרנסה נקרא הקב"ה רועה שנאמר (תהילים פ׳:ב׳) רועה ישראל האזינה. ובמדרש תהלים רועה ישראל האזינה מה הגאולה פלאים אף הפרנסה פלאים א"ר שמואל בר נחמן אף הפרנסה גדולה מן הגאולה שהגאולה ע"י מלאך שנאמר (בראשית מ״ח:ט״ו) המלאך הגואל אותי. והפרנסה ע"י הקב"ה שנאמר האלהים הרועה אותי וכתיב רועה ישראל האזינה. בוא וראה כמה גדול כח הפרנסה שהרי חלקי העולם הצריכין פרנסה הן ד'. ואלו הן דומם וצומח וחי ומדבר. וכל אחד ואחד פרנסתו מוכנת לו כפי ערכו וענינו הראוי לו. הדומם והם ההרים והגבעות והאבנים והמתכות, הפרנסה שלהם הוא קיומם בעצמם והפסדם ובטולם מהיותם הוא העדר פרנסתם וכ"ז שהויתם קיימת וצורתן שלמה אותו קיום הוא פרנסה שלהן, והשחיקה והרקבון בהם הוא העדר הפרנסה. ואם כן פרנסת הדומם היא עומדת בעצמו וגופו. הצומח יש לו מעלה יתרה על הדומם בנפש הצומחת שבו מה שאין כן לדומם שאין לו נפש כלל, ופרנסת הצומח הוא יניקתו מלחות הארץ וכפי עילוי הצומח על הדומם כן פרנסתו מתרחקת ממנו יותר מפרנסת הדומם שהרי פרנסת הדומם בעצמו וגופו ופרנסת הצומח צריך הוא שיינק ממקום שסמוך לו. החי יש לו מעלה על הצומח בנפש התנועה שבו וכפי עילויו על הצומח פרנסתו מתרחקת ממנו יותר שהוא צריך לרדוף אחריו ברחוק מקום שהרי אפשר לו בכך להתנועע וללכת שם. המדבר והוא מין האדם יש לו מעלה על כלם בנפש השכלית שבו וכפי עלויו על הכל אין פרנסתו מוכנת לו כל כך שאם יתנועע שם ימצאנה אלא צריך הוא שיטרח במזונותיו יותר ויותר ע"י אפייה ובישול ותקון המאכל, ואע"פ שפרנסת האדם אינה מוכנת לו כל כך כמו לשאר החלקים אין זה אלא מצד חכמה ושכל שבו כי מאחר שהוא יודע ויכול ומהיר לטרוח במלאכות יטרח בזה, אבל חסד השי"ת עמו בכ"מ להכין לו פרנסתו שברא לכל טפה וטפה ממי הגשמים שביל ודרך שאלמלא כן היו שוטפין כל העולם, ומי שברא לכל אחד ואחד מן העשבים מקום נאות לטבעו שאלמלא כן היו כל מקומות שוים בעשבים ולא יהיו מקומותיהן חלוקים כמו שהם. ומי שברא לכל שער ושער שבראש מעין אחד בפני עצמו שהוא יונק ממנו, הוא המזמין פרנסתו לכל אחד ואחד מן הבריות, וכענין שדרשו רז"ל בפרק השותפים (בבא בתרא דף טז) מי פלג לשטף תעלה בערבייא קורין לשער שטפא לכל שער ושער שיש באדם ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו, ולכך הזכיר דוד בכאן ואמר השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, וכבר בארו לנו רז"ל מלת יהבך שהוא מלשון משא, וכמו שאמרו מסכת מגילה (פ"ב דף יח) לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך עד דשמעו לההוא טייעא דקאמר לההוא גברא שקול יהבך ושדי אגמלאי, וידוע כי כל אחד ואחד מבני אדם יש עליו עול ומשא לפרנס את עצמו או בני ביתו כי הפרנסה ענין הכרחי אי אפשר לעמוד מבלעדיו ולכך יאמר הכתוב שישליך האדם המשא ההוא על בטחון השי"ת ואם יעשה כן הוא יכלכלנו וחסדו הגדול יסובבנו מאחר שהוא תולה בטחונו בו כמו שכתוב (תהלים לח) והבוטח בה' חסד יסובבנו, וטעם (שם נה) לא יתן לעולם מוט לצדיק כי האיש המשליך יהבו על השי"ת הוא יכלכל אותו, ואמנם פעמים שיתמוטט פרנסתו מפני חטאו אבל הצדיק הגמור לא יתמוטט לעולם בפרנסתו כענין שכתוב (שם לז) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וגו'. כלומר ולא ראיתי שהיה סמוך והוא צדיק לא יהיה נעזב לעולם ולא יתמוטט, אבל מי שלא היה סמוך מעולם כגון רבי חנינא בן דוסא וחביריו לא יקרא נעזב ואינו בכלל הדרך הזה:

גדולה תורה, שהופיע הב"ה ממרום קדשו ונגלה להם לישראל ביום מתן תורה. משל למלך שהיתה לו עטרה גדולה והיה רוצה ליתנה לבנו יום חתונתו. אמ' המלך, אם אשלח אותה לבני על ידי שליח, איני רואה שמחת בני שישמח בשעה שיתנוה לו, לפי' אני מוליכה בעצמי לבני ואראה בשמחת בני בשעה שישמח בעטרה זו. כך אמ' הב"ה, אע"פ שאני נותן התורה לישראל על ידי משה, אני מתאוה להיות עמהם כשיקבלוה, הה"ד הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו. וגרסי' בספרי הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש. ארבעה הופעות הן. ראשונה במצרים, שנא' (תהלים פ, ב) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה. שניה במתן תורה, שנא' (דברים לג, ב) הופיע מהר פארן. שלישית לימות גוג ומגוג, שנא' (תהלים צד, א) אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. רביעית לימות המשיח, שיבא במהרה בימינו, שנאמר (תהלים נ, ב) מציון מכלל יופי אלהים הופיע. ואתא מרבבות קדש, שלא כמדת בשר ודם מדת המקום ברוך הוא, מדת בשר ודם כשהוא עושה משתה לבנו, הוא שמח בחופתו ומראהו כל גנזיו וכל אשר לו, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא ואתא מרבבות קדש, ולא כל דברות קדש. ד"א ואתא מרבבות קדש, מלך בשר ודם יושב בפמליא שלו, יש בה בני אדם יותר נאים ממנו, יותר קווצים ממנו, יותר גבורים ממנו, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא ואתא מרבבות קדש, אות הוא בתוך רבבות קדש, לפיכך כשנגלה עליהם בין שרפים וחשמלים ושנאנים וחיות הקדש מיד הכירוהו, שנא' (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו. ואומות העולם שואלין לישראל ואומרים להם, מה דודך מדוד, מה טיבו של אלהיכם שכך אתם מומתים עליו, כך אתם נהרגים עליו, ואתם אוהבים אותו, שנאמר (שיר השירים א, ג) על כן עלמות אהבוך, אל תקרי עלמות אלא על מות, ואומר כי עליך הורגנו כל היום, כלכם נאים וגבורים, באו והתערבו אלינו. וישראל אומרים להם, נאמר לכם מקצת שבחו ואין אתם מכירין אותו, דודי צח ואדום דגול מרבבה, ראשו כתם פז וגו', עיניו כיונים על אפיקי מים, לחייו כערוגות הבושם, ידיו גלילי זהב, שוקיו עמודי שש, חכו ממתקים. כיון ששמעו אומות העולם נאותו ושבחו של מי שאמר והיה העולם, אומרין להם לישראל, נבא עמכם בדתכם, שנא' (שיר השירים ו, א) אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך. וישראל אומרים להם, אין לכם חלק בו, שנא' (השירים ו, ג) אני לדודי ודודי לי. מימינו אש דת למו, כשהיה הקול יוצא מפי הקדש, היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלו של ישראל, ותוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, וחוזר ובא דרך ימינם של ישראל לשמאלו של קדש, והב"ה מקבלו בימינו וחוקקו בלוח, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, שנא' (תהלים כט, ז) קול ה' חוצב להבות אש. ד"א מימינו אש דת למו, מה אש ניתנה מן השמים, אף דברי תורה ניתנה מן השמים, שנא' (שמות כ, יח) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, מה אש חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם, מה אש קרוב ממנה אדם נכוה, רחוק ממנה צונן, כך דברי תורה, כל זמן שאדם עמל בהן חיים הם לו, פירש מהם ממיתים אותו, מה אש משתמשין בה בעולם הזה ובעולם הבא, כך דברי תורה משתמשין בהם בעולם הזה ובעולם הבא, מה אש כל מי שישתמש בה עושה בגופו רושם, כך דברי תורה כל מי שמשתמש בהן עושין בגופו רושם, מה בני אדם שעמלין בה ניכרין בין הבריות, כך תלמידי חכמים ניכרין בין הבריות בדבורן ובהליכתן ובעטיפתן בשוק. אף חובב עמים, מלמד שלא חילק הב"ה חיבה לאומות העולם כשם שחילק לישראל. תדע לך שהוא כן, שהרי אמרו גזלו של נכרי מותר ושל ישראל אסור. וכבר שלחה המלכות שני סרדיוטות ואמרה להם, לכו ועשו עצמיכם גרים וראו תורתן של ישראל מה טיבה. הלכו אצל רבן גמליאל באושא, וקראו את המקרא, ושנו את המשנה מדרש הלכות והגדות. בשעת פטירתן אמרו להם, כל תורתכם נאה ומשובחת, חוץ מדבר זה, גזלו של גוי מותר ושל ישראל אסור, ודבר זה אין אנו מגידין למלכות. כל קדושיו בידך, אלו גדולי ישראל שמתמשכנין על ישראל. וכן הוא אומר ביחזקאל, ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל עליו. כל קדושיו בידך, אלו פרנסי ישראל שנותנין נפשם על ישראל. במשה רבינו הוא אומר, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. כשעשו ישראל אותו מעשה, חרה אף הב"ה ובקש למחות שמם של שונאיהם של ישראל, לולי משה בחירו שעמד בתפלה לפניו, ומסר נפשו על ישראל, ובקש מחילה מלפני הב"ה.

ומעתה יש לדון ק"ו אם הכהן הגדול שכל עבודת המקדש תלויה עליו וכל ישראל מתכפרין על ידו לא היה רשאי ליכנס לפני ולפנים אלא אם כן היה בידו כל זכיות הללו. על אחת כמה וכמה לשאר בני אדם הדיוטות שאין בהם חכמה ודעת ולא זכות שהיו צריכין לזכיות הרבה להכנס לפני ולפנים ולדבר בפני קהל גדול כזה שהם מחנה אלהים שקולים וחשובים כמלאכי השרת, אבל נסמוך על זכיות הקהל שיגינו בעדנו ויהיו עם פי להגיד להם מעט מדברי תורה. ואע"פ שהמגיד קטן שבקטנים כבר אמרו רבותינו ז"ל שהשומע מפי קטן שבישראל כשומע מפי משה, והוא שדרשו בספרי פרשת והיה עקב תשמעון (דברים י״א:י״ג) והיה אם שמוע תשמעו, מנין אתה אומר שאם שמע אדם מפי קטן בישראל יהיה בעיניו כשומע מפי חכם תלמוד לומר אשר אנכי מצוך היום. ולא השומע מפי חכם כשומע מפי חכמים שנא' (קהלת י״ב:י״א) דברי חכמים כדרבונות מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה כדי להביא תבואה לבעלים כך דברי תורה מכוונין דעתו של אדם לדעתו של מקום, ולא השומע מפי חכמים כשומע מפי סנהדרין שנא' בעלי אסופות. ואין אסופות אלא סנהדרין שנא' (במדבר י״א:ט״ז) אספה לי, ולא השומע מפי סנהדרין כשומע מפי משה שנא' (קהלת י״ב:י״א) נתנו מרועה אחד, ולא השומע מפי משה כשומע מפי הקב"ה דכתיב (תהילים פ׳:ב׳) רועה ישראל האזינה. וכתיב שמע ישראל, הרי הוא אומר (שיר השירים ז׳:ה׳) עיניך ברכות בחשבון, עיניך אלו הזקנים שהם מתמנין על הצבור וכן הוא אומר (ישעיהו כ״ט:י׳) ויעצם את עיניכם. בריכות מה בריכות הללו אין אדם יודע מה בתוכם כך אין אדם עומד על דברי חכמים. בחשבון בחשבונות הנגמרים בעצה ובמחשבה היכן נגמרין בבתי מדרשות על שער בת רבים, וכן אומר (שיר השירים ז׳:ה׳) אפך כמגדל הלבנון. ואמר (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי, ע"כ לשון הברייתא. וביאור זה כי ממה שכתוב אשר אנכי מצוה אתכם היום. במשמע שהיה מורה לישראל. קטן שבישראל מנין ת"ל אשר אנכי מצוה אתכם היום. דהוו תרי מיעוטי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ואע"פ שהדברים הולכין ומתעלין וזהו שאמר ולא השומע מפי חכם כשומע מפי חכמים וכן מפי סנהדרין ומפי משה ומפי הגבורה, ושמא תאמר הואיל והדברים הולכין ומתעלין אין לי חפץ בתורה עד שאשמע מפי סנהדרין או מפי משה או מפי הגבורה לכך אמר עיניך ברכות בחשבון. כלו' שיש לשמוע מן החכמים המתקבצים בשער וזהו על שער בת רבים, וכן (דברים כ״ה:ז׳) ועלתה יבמתו השערה. וכן דרשו בבבא קמא פרק הכונס (בבא קמא דף סב) על ענין דוד שאמר (שמואל ב כ״ג:ט״ו) מי ישקני מים מבאר בית לחם אשר בשער, ושמא יאמר עד שישמע מפי הגבורה לכך חתם הנביא (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי, לא תלה התורה בהקב"ה אלא במשה. וכיון שהוכחנו שהשומע מפי קטן שבישראל כשומע מפי משה שהרי לא תלה התורה אלא במשה צריך שיהיו הכל שומעים שאין להם לילך אחר דעתו של מגיד אלא אחר דעתו של מקום. וכן דרשו רבותינו ז"ל (משלי כ״ב:י״ז) הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי רוח הקדש אומרת כן, ומכאן שאין להקל במי שלמד תורה ודורש ברבים שאין להם לצבור ללכת אלא אחר דעתו של הקב"ה, וכיון שכן ברשות הקב"ה וברשות החכמים והקהל נפרש פסוק אחד: