Quotation_auto su Levitico 11:58

ולכן צוה בכאן בבהמה המפרסת פרסה ומעלת גרה. שמעלת המזון דרך הגרון לעכלו יפה. ובזה היא חיה ובריאה וזהו זאת החיה. וכן בדגים אשר לו סנפיר וקשקשת במים. כי הדגים הטובים מהם מזיקים מצד לחות המים ומצד שהם נטבעים ביון מצולה ואין מעמד. אבל כשיש להם סנפיר הם שטים במים כאלו פורחים באויר. ומיבש קצת לחותם. וכן הקשקשים הם להם מגן וצנה כנגד המים והטיט. באופן שאין בהם כ"כ לחות ועפוש. וז"ש שקץ הם לכם. שאתם טהורים וזכי הנפש והשכל. ולכן מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו ליהנות מהם בסחורה. וזהו שאמרו כל דבר שאיסורו איסור תורה אסור לעשות בהם סחורה. זהו בנבלת דג טמא. אבל בעודנו חי שקץ הוא ג"כ. וזהו אומרו כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים. כי בעוד שהם במים הם חיים ובצאתם משם הם מתים. שקץ הוא לכם. וכן בעופות אמר שקץ הם לכם את הנשר ואת הפרס. לפי שהם עופות דורסים ויש להם ארס וממיתין ושורפין בו. ראוי שיהיו טמאים לעם הקדש. וזהו שקץ הוא לכם שאתם עם קדוש. וראיתי כתוב כי בכאן רמז על המלכיות את הנשר זו מלכות יון. ורמז על אלכסנדרוס שעשה לו כנפים כנשר לעוף השמים. והפרס זו מלכות פרס. לפי שזה העוף הנקרא פרס אינו נמצא אלא במלכות פרס. והעזניה זו מלכות אדום. שהיא מלכות עזה ותקיפה כברזל. ומלכות בבל. לפי שנאבדה ולא נשאר לה נין ונכד. אמר עליה ואת הדאה ואת האיה למינה. לפי שלא נודע מקומה איה. וצוה כל זה לטהרת ישראל. כמו שצוה בכהנים להבדיל בין הטמא ובין הטהור. ולכן סמך פרשה זו לכאן. וכן סמך פרשת טומאה וטהרה לפרשת שמיני ולפרשת יין ושכר. להורות לנו כי כל אלו הקרבנות היו לשתשרה שכינה בישראל. ויתבסם העולם ויתחזק כמבראשונה. לפי שעמודי שמים ירופפו בחטא אדם הראשון. ולכן בא אהרן ובניו לכפר על עונם. ולא נתבסם העולם עד שמתו בני אהרן במקום אדם הראשון ובניו. ולכן כמו שצוה לאדם הראשון. ומכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. כן צוה בכאן לאהרן ולבניו יין ושכר אל תשת אתה ובניך ולא תמותו. כמו שמת אדם הראשון שאכל מעץ הגפן כדעת רז"ל. וכמו שצוה לאדם הראשון ולכהן. כן צוה לישראל את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. בענין שלא יטמאו גופם ונפשם כמו אדם הראשון. בין במאכל טמא בין בנגיעת דבר טמא וכן במשאם. ובזה המשיך כל הפרשה:

ולכן צוה בכאן בבהמה המפרסת פרסה ומעלת גרה. שמעלת המזון דרך הגרון לעכלו יפה. ובזה היא חיה ובריאה וזהו זאת החיה. וכן בדגים אשר לו סנפיר וקשקשת במים. כי הדגים הטובים מהם מזיקים מצד לחות המים ומצד שהם נטבעים ביון מצולה ואין מעמד. אבל כשיש להם סנפיר הם שטים במים כאלו פורחים באויר. ומיבש קצת לחותם. וכן הקשקשים הם להם מגן וצנה כנגד המים והטיט. באופן שאין בהם כ"כ לחות ועפוש. וז"ש שקץ הם לכם. שאתם טהורים וזכי הנפש והשכל. ולכן מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו ליהנות מהם בסחורה. וזהו שאמרו כל דבר שאיסורו איסור תורה אסור לעשות בהם סחורה. זהו בנבלת דג טמא. אבל בעודנו חי שקץ הוא ג"כ. וזהו אומרו כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים. כי בעוד שהם במים הם חיים ובצאתם משם הם מתים. שקץ הוא לכם. וכן בעופות אמר שקץ הם לכם את הנשר ואת הפרס. לפי שהם עופות דורסים ויש להם ארס וממיתין ושורפין בו. ראוי שיהיו טמאים לעם הקדש. וזהו שקץ הוא לכם שאתם עם קדוש. וראיתי כתוב כי בכאן רמז על המלכיות את הנשר זו מלכות יון. ורמז על אלכסנדרוס שעשה לו כנפים כנשר לעוף השמים. והפרס זו מלכות פרס. לפי שזה העוף הנקרא פרס אינו נמצא אלא במלכות פרס. והעזניה זו מלכות אדום. שהיא מלכות עזה ותקיפה כברזל. ומלכות בבל. לפי שנאבדה ולא נשאר לה נין ונכד. אמר עליה ואת הדאה ואת האיה למינה. לפי שלא נודע מקומה איה. וצוה כל זה לטהרת ישראל. כמו שצוה בכהנים להבדיל בין הטמא ובין הטהור. ולכן סמך פרשה זו לכאן. וכן סמך פרשת טומאה וטהרה לפרשת שמיני ולפרשת יין ושכר. להורות לנו כי כל אלו הקרבנות היו לשתשרה שכינה בישראל. ויתבסם העולם ויתחזק כמבראשונה. לפי שעמודי שמים ירופפו בחטא אדם הראשון. ולכן בא אהרן ובניו לכפר על עונם. ולא נתבסם העולם עד שמתו בני אהרן במקום אדם הראשון ובניו. ולכן כמו שצוה לאדם הראשון. ומכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. כן צוה בכאן לאהרן ולבניו יין ושכר אל תשת אתה ובניך ולא תמותו. כמו שמת אדם הראשון שאכל מעץ הגפן כדעת רז"ל. וכמו שצוה לאדם הראשון ולכהן. כן צוה לישראל את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. בענין שלא יטמאו גופם ונפשם כמו אדם הראשון. בין במאכל טמא בין בנגיעת דבר טמא וכן במשאם. ובזה המשיך כל הפרשה:

ולכן צוה בכאן בבהמה המפרסת פרסה ומעלת גרה. שמעלת המזון דרך הגרון לעכלו יפה. ובזה היא חיה ובריאה וזהו זאת החיה. וכן בדגים אשר לו סנפיר וקשקשת במים. כי הדגים הטובים מהם מזיקים מצד לחות המים ומצד שהם נטבעים ביון מצולה ואין מעמד. אבל כשיש להם סנפיר הם שטים במים כאלו פורחים באויר. ומיבש קצת לחותם. וכן הקשקשים הם להם מגן וצנה כנגד המים והטיט. באופן שאין בהם כ"כ לחות ועפוש. וז"ש שקץ הם לכם. שאתם טהורים וזכי הנפש והשכל. ולכן מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו ליהנות מהם בסחורה. וזהו שאמרו כל דבר שאיסורו איסור תורה אסור לעשות בהם סחורה. זהו בנבלת דג טמא. אבל בעודנו חי שקץ הוא ג"כ. וזהו אומרו כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים. כי בעוד שהם במים הם חיים ובצאתם משם הם מתים. שקץ הוא לכם. וכן בעופות אמר שקץ הם לכם את הנשר ואת הפרס. לפי שהם עופות דורסים ויש להם ארס וממיתין ושורפין בו. ראוי שיהיו טמאים לעם הקדש. וזהו שקץ הוא לכם שאתם עם קדוש. וראיתי כתוב כי בכאן רמז על המלכיות את הנשר זו מלכות יון. ורמז על אלכסנדרוס שעשה לו כנפים כנשר לעוף השמים. והפרס זו מלכות פרס. לפי שזה העוף הנקרא פרס אינו נמצא אלא במלכות פרס. והעזניה זו מלכות אדום. שהיא מלכות עזה ותקיפה כברזל. ומלכות בבל. לפי שנאבדה ולא נשאר לה נין ונכד. אמר עליה ואת הדאה ואת האיה למינה. לפי שלא נודע מקומה איה. וצוה כל זה לטהרת ישראל. כמו שצוה בכהנים להבדיל בין הטמא ובין הטהור. ולכן סמך פרשה זו לכאן. וכן סמך פרשת טומאה וטהרה לפרשת שמיני ולפרשת יין ושכר. להורות לנו כי כל אלו הקרבנות היו לשתשרה שכינה בישראל. ויתבסם העולם ויתחזק כמבראשונה. לפי שעמודי שמים ירופפו בחטא אדם הראשון. ולכן בא אהרן ובניו לכפר על עונם. ולא נתבסם העולם עד שמתו בני אהרן במקום אדם הראשון ובניו. ולכן כמו שצוה לאדם הראשון. ומכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. כן צוה בכאן לאהרן ולבניו יין ושכר אל תשת אתה ובניך ולא תמותו. כמו שמת אדם הראשון שאכל מעץ הגפן כדעת רז"ל. וכמו שצוה לאדם הראשון ולכהן. כן צוה לישראל את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. בענין שלא יטמאו גופם ונפשם כמו אדם הראשון. בין במאכל טמא בין בנגיעת דבר טמא וכן במשאם. ובזה המשיך כל הפרשה:

ולכן צוה בכאן בבהמה המפרסת פרסה ומעלת גרה. שמעלת המזון דרך הגרון לעכלו יפה. ובזה היא חיה ובריאה וזהו זאת החיה. וכן בדגים אשר לו סנפיר וקשקשת במים. כי הדגים הטובים מהם מזיקים מצד לחות המים ומצד שהם נטבעים ביון מצולה ואין מעמד. אבל כשיש להם סנפיר הם שטים במים כאלו פורחים באויר. ומיבש קצת לחותם. וכן הקשקשים הם להם מגן וצנה כנגד המים והטיט. באופן שאין בהם כ"כ לחות ועפוש. וז"ש שקץ הם לכם. שאתם טהורים וזכי הנפש והשכל. ולכן מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו ליהנות מהם בסחורה. וזהו שאמרו כל דבר שאיסורו איסור תורה אסור לעשות בהם סחורה. זהו בנבלת דג טמא. אבל בעודנו חי שקץ הוא ג"כ. וזהו אומרו כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים. כי בעוד שהם במים הם חיים ובצאתם משם הם מתים. שקץ הוא לכם. וכן בעופות אמר שקץ הם לכם את הנשר ואת הפרס. לפי שהם עופות דורסים ויש להם ארס וממיתין ושורפין בו. ראוי שיהיו טמאים לעם הקדש. וזהו שקץ הוא לכם שאתם עם קדוש. וראיתי כתוב כי בכאן רמז על המלכיות את הנשר זו מלכות יון. ורמז על אלכסנדרוס שעשה לו כנפים כנשר לעוף השמים. והפרס זו מלכות פרס. לפי שזה העוף הנקרא פרס אינו נמצא אלא במלכות פרס. והעזניה זו מלכות אדום. שהיא מלכות עזה ותקיפה כברזל. ומלכות בבל. לפי שנאבדה ולא נשאר לה נין ונכד. אמר עליה ואת הדאה ואת האיה למינה. לפי שלא נודע מקומה איה. וצוה כל זה לטהרת ישראל. כמו שצוה בכהנים להבדיל בין הטמא ובין הטהור. ולכן סמך פרשה זו לכאן. וכן סמך פרשת טומאה וטהרה לפרשת שמיני ולפרשת יין ושכר. להורות לנו כי כל אלו הקרבנות היו לשתשרה שכינה בישראל. ויתבסם העולם ויתחזק כמבראשונה. לפי שעמודי שמים ירופפו בחטא אדם הראשון. ולכן בא אהרן ובניו לכפר על עונם. ולא נתבסם העולם עד שמתו בני אהרן במקום אדם הראשון ובניו. ולכן כמו שצוה לאדם הראשון. ומכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. כן צוה בכאן לאהרן ולבניו יין ושכר אל תשת אתה ובניך ולא תמותו. כמו שמת אדם הראשון שאכל מעץ הגפן כדעת רז"ל. וכמו שצוה לאדם הראשון ולכהן. כן צוה לישראל את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. בענין שלא יטמאו גופם ונפשם כמו אדם הראשון. בין במאכל טמא בין בנגיעת דבר טמא וכן במשאם. ובזה המשיך כל הפרשה:

ולזה תמצא שרמז הנביא באומרו שמעו את הדבר הזה אשר דבר ה' עליכם בית ישראל על כל המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים לאמר. שהיה הנביא רוצה לומר לישראל איך הם קשורים ודבקים בה'. עד שבסבת הטובים שבהם מתיחדים הדברים ומתקשרים אלו באלו. ולזה חזר לומר על כל המשפחה אשר העליתי. לרמוז שאע"פ שהדבר ראוי לכל בית ישראל. יותר ראוי לטובים ולדבקים שהם המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים אשר הם זרע קדש בלי עירוב. ואמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וגו'. לרמוז כי השם רוצה לדבקם אליו כאשר ידבק האזור אל מתני האיש. ולכן פוקד עליהם את כל עונותיהם. בענין שיהיו נקיים וטהורים ראויים לדיבוק האלהי ולקשור הדברים אלו באלו. כאומרו והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. ואמרו רז"ל הוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה וכו'. בענין שנשמת שדי תבינם לקשר עליונים בתחתונים. ולכן רצה השם לצרפם וללבנם ולטהרם מעונותיהם. בענין שיהו דומים לו יתברך כאומרו ולדבקה בו. ולכן סמך מיד הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו. לרמוז על הקישור הנזכר. ושם משלים לזה ואמר הילכו שנים יחדיו. כי אי אפשר שיהיו שני בני אדם אהובים אם לא יהיה דבר מה ביניהם לקשרם וזהו בלתי אם נועדו. וכן השם יתברך ידע את ישראל וחבבם מכל משפחות האדמה. נראה שקישור ודיבוק מה יש ביניהם שמקשרם ומיחדם. ושם משל אחר ואמר הישאג אריה ביער וטרף אין לו. שנראה שיש דמיון וקשור מה בין שאגת אריה וקול הכפיר הטריפה. כי האריה והכפיר כששואגים בקולם נשמעת קולם למרחוק ומפחדתם עומדת הטריפה במקומה עד שטורפים אותה. וכן התפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה וגו'. נראה שיש דמיון וקישור מה בין הצפור ובין הפח אחר שלא יעלה פח מן האדמה בלתי אם לכד. וכן אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. שנראה שיש קישור ודמיון בין השופר ובין העם. וזה מצד קול השופר שמחברם והעם מקבלים פחד וחרדה מקול השופרות וכו'. ואם כן מכאן תוכל להוציא כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. וזה מצד הקישור וההדמות שיש בין השם יתברך ובין חסידיו. ואחר שזה דבר ברור ובחון בדברים של מטה שיש דבר מה שמקשרם. כל שכן בדברים של מעלה. וזה שאמר אריה שאג מי לא יירא ה' אלהים וכו'. כלומר אחר שהאריה בשאגתו ובקולו לוכד הטריפה ממוראו ומפחדו. אם ה' אלהים דבר בקדשו ובקולו מי לא ינבא. נראה מכל זה שהדברים מקושרים עליונים בתחתונים ותחתונים בעליונים. בענין שכל העולמות קשורים אלו באלו. ולכן ראה יעקב בחלומו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. להורות שהעולם התחתון קשור בעולם העליון. וכל זה מצד דיבוק החסידים בשם יתברך בתפלתם ובמחשבתם. כמו שקרה ליעקב כי מצד מחשבתו ותפלתו בא לו החלום ברוב ענין לתקן תלונתו ולהצילו מרעתו. ולפי שהוא היה מצטער על עצמו ועל זרעו כי מה שאירע לאבות סימן לבנים בראות אותם רחוקים ורמוסים כעפר הארץ. ראה סולם מוצב ארצה שזה רמז על בניו שיש בהם מעלות מעלות כמו בסולם. והם רמוסים בגלות ושביה ארצה מצרים. וזהו סולם מוצב ארצה. אבל ראה כי בסוף יעלו משפלותם ויגיע לשמים שיאם. וזהו וראשו מגיע השמימה כאומרו ובני ישראל יוצאים ביד רמה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו משה ואהרן שנקראו מלאכי אלהים שבאמצעותם יצאו. וזהו עולים ויורדים ר"ל הולכים ושבים כאומרו ויצא משה ואהרן אל פרעה:

אפיקורן שאלו את ר' שמלאי כמה אלוהות בראו את העולם אמר להם אני ואתם נשאל לימים ראשונים הה"ד כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם בראו אלהים אין כתיב כאן אלא ברא אלהים. חזרו ושאלו מהן דכתיב נעשה אדם א"ל קרון מה דבתריה ויברא אלהים את האדם בצלמו ויבראו אלהים את האדם בצלמיהם אין כתיב כאן אלא ויברא את האדם בצלמו הא בכל מקום שפקרו האפיקורסים אתה מוצא תשובתן בצדן. כיון שיצאו אמרו לו תלמידיו רבי לאלו דחית בקש לנו מה אתה משיב אמר להם בתחלה אדם נברא מן האדמה וחוה מאדם מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה כשם שקילוסו אינו אלא באחרונה דכתיב הללו את ה' מן הארץ ולבסוף מלכי ארץ כל לאומים כך בריאתו אינו אלא אחר כל בהמה וחיה ועוף בתחלה ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה ואחר כך נעשה אדם וכן תורתו בתחלה זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה וגו' ולבסוף אשה כי תזריע וילדה זכר. ארבע בריות בראו מלמעלן עומד ומדבר ומבין ורואה כמלאכי השרת ובהמה אינה רואה אלא מצדדת פניה וזה אינו מצדד פניו וארבע מלמטן אוכל ושותה ופרה ורבה ומטיל גללים ומת כבהמה. העליונים נבראו בצלם ובדמות ואינם פרים ורבים והתחתונים פרים ורבים ולא נבראו בצלם ובדמות אמר הקב"ה הריני בורא אותו בצלם ובדמות מן העליונים ופרה ורבה מן התחתונים. אמר רבי תפדאי בשם רבי אחא אמר הקב"ה אם אני בורא אותו מן העליונים הוא חי ואינו מת ואם אני בורא אותו מן התחתונים הוא מת ואינו חי אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים אם יחיה ימות ואם ימות יחיה:

אח"כ אמר ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלתם וכל הנושא. להזהיר להם על נגיעת הטמאים ומשאם. כמו שהזהיר על אכילתם. וכן אמר וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ. להבדילם מכל שרץ המים. ורז"ל אמרו ג' דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו באצבע ואלו הן. מנורה. ראש חדש. שרצים. מנורה דכתיב וזה מעשה המנורה. ר"ח דכתיב החדש הזה לכם. שרצים וזה לכם הטמא. וכי ימות מן הבהמה. להוציא הטריפה. ורז"ל אמרו וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה. אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה. והאוכל מנבלתה. מנבלת הטהורה שחשב שהיא שחוטה. וכל השרץ השורץ על הארץ. הנולד מהעיפוש בלי זווג זכר ונקבה לא תאכלום. כי שקץ הם השקצים הנולדים מן הזיווג. ולא תשקצו את נפשותיכם. כי הם טמאים ומזונם משקץ הנפשות. כמו שמשקץ הגופים. ויש כאן שיקוץ נפש וטומאה גופנית. ולכן אמר ונטמתם בם בלא אל"ף. לפי שמטמטמין את הלב. ולכן והתקדשתם במעשיכם. והייתם קדושים במדעכם. ותהיה הקדושה על ב' פנים. קדושה גופניית. וקדושה נפשיית. הגופנית היא ההרחקה מכל טומאה ומכל חסרון. והנפשיית אמונה טהורה וידיעה ישרה. כי קדוש אני ולא לפני טמא שפתים יבא. ולזה כוונו רז"ל אם אתם מקדשים עצמיכם למטה אני מקדש אתכם למעלה. וכן אמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים. והייתם קדושים אלו מים אחרונים. כי קדוש אני זה שמן ערב. וכל זה להעביר הטומאה והזוהמא. וכן רמז בשמן ערב. על התורה שנקראת שמן. שראוי לדבר בד"ת על השולחן. כאומרם כל שלחן שאמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משולחנו של מקום. ואחר שאני קדוש אל תטמאו את נפשותיכם במאכלות טמאות. אחר שאני מקדש נפשותיכם למעלה. והנה רמז להם בכאן שעשה להם שני מיני טובות. טובות הגוף וטובות הנפש. כנגד טובות הנפש שע"ז נקראו עם קדוש ועם סגולה. אמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. שלשה קדושות לכלול בכאן שלשה עולמות. כנגד עולם העליון אמר כי קדוש אני. ולכן לא תטמאו את נפשותיכם. בענין שתזכו לעלות למעלה. וכנגד הטובות הגופניות שעשה להם. אמר כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים. שבכאן כלל כל הטובות. ולכן והייתם קדושים בזה העולם. כדי שתהיו מוכנים לעלות אל עולם האמצעי ואל עולם העליון. וזהו כי קדוש אני:

אח"כ אמר ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלתם וכל הנושא. להזהיר להם על נגיעת הטמאים ומשאם. כמו שהזהיר על אכילתם. וכן אמר וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ. להבדילם מכל שרץ המים. ורז"ל אמרו ג' דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו באצבע ואלו הן. מנורה. ראש חדש. שרצים. מנורה דכתיב וזה מעשה המנורה. ר"ח דכתיב החדש הזה לכם. שרצים וזה לכם הטמא. וכי ימות מן הבהמה. להוציא הטריפה. ורז"ל אמרו וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה. אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה. והאוכל מנבלתה. מנבלת הטהורה שחשב שהיא שחוטה. וכל השרץ השורץ על הארץ. הנולד מהעיפוש בלי זווג זכר ונקבה לא תאכלום. כי שקץ הם השקצים הנולדים מן הזיווג. ולא תשקצו את נפשותיכם. כי הם טמאים ומזונם משקץ הנפשות. כמו שמשקץ הגופים. ויש כאן שיקוץ נפש וטומאה גופנית. ולכן אמר ונטמתם בם בלא אל"ף. לפי שמטמטמין את הלב. ולכן והתקדשתם במעשיכם. והייתם קדושים במדעכם. ותהיה הקדושה על ב' פנים. קדושה גופניית. וקדושה נפשיית. הגופנית היא ההרחקה מכל טומאה ומכל חסרון. והנפשיית אמונה טהורה וידיעה ישרה. כי קדוש אני ולא לפני טמא שפתים יבא. ולזה כוונו רז"ל אם אתם מקדשים עצמיכם למטה אני מקדש אתכם למעלה. וכן אמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים. והייתם קדושים אלו מים אחרונים. כי קדוש אני זה שמן ערב. וכל זה להעביר הטומאה והזוהמא. וכן רמז בשמן ערב. על התורה שנקראת שמן. שראוי לדבר בד"ת על השולחן. כאומרם כל שלחן שאמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משולחנו של מקום. ואחר שאני קדוש אל תטמאו את נפשותיכם במאכלות טמאות. אחר שאני מקדש נפשותיכם למעלה. והנה רמז להם בכאן שעשה להם שני מיני טובות. טובות הגוף וטובות הנפש. כנגד טובות הנפש שע"ז נקראו עם קדוש ועם סגולה. אמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. שלשה קדושות לכלול בכאן שלשה עולמות. כנגד עולם העליון אמר כי קדוש אני. ולכן לא תטמאו את נפשותיכם. בענין שתזכו לעלות למעלה. וכנגד הטובות הגופניות שעשה להם. אמר כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים. שבכאן כלל כל הטובות. ולכן והייתם קדושים בזה העולם. כדי שתהיו מוכנים לעלות אל עולם האמצעי ואל עולם העליון. וזהו כי קדוש אני:

זאת תורת הבהמה והעוף. כלומר ראו עומק תורתי. כי אם אתם רואים בעיניכם מתורת הבהמה והעוף תוכלו להשיג זכות הנפש ועולם העליון. מה יהיה מתורת האדם. בענין שבזה אתם מובדלים מהכנענים וזהו להבדיל בין הטמא ובין הטהור. ואולי רמז בזה כי קדושות ישראל אינה תלויה באלו המאכלות לבד. אלא בין טמא לך לטהור לך. כגון דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור ומי שהיה נזהר מזה. כ"ש בדברים האסורים. וזהו בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. כאומרם זכרונם לברכה אין צריך לומר בין פרה לחמור שהרי מובדלים הם. ובזה תלויה טהרת ישראל לקדש עצמם במותר להם:

דבר אחר מסנקן וחד אמר כגדי מסנקן ולא אישתעי רב בהדי דהאיך. הנהו תרי תלמידי דהוו יתבו קמיה דהלל וחד מנייהו רבן יוחנן בן זכאי ואמרי לה קמיה דרבי וחד מנייהו ר' יוחנן חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה וחד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה אמר מובטח אני בזה שיורה הוראה בישראל ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. הנהו תלתא כהני חד אמר הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית וחד אמר כזנב הלטאה בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול והתניא אין בודקין מן המזבח ולמעלה אלא אימא שחץ פסול ואיבעית אימא איהו הוא דארע נפשיה. ההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחא בירושלים אמר כתיב כל ערל לא יאכל בו וכתיב כל בן נכר לא יאכל בו ואנא קא אכילנא משופרי שופרי. אמר ליה ר' יהודה בן בתירא כי סלקת התם אימא להו ספו לי מאליה כי סליק א"ל ספו לי מאליה א"ל אליה לגבוה סלקא א"ל מאן אמר לך הכי א"ל ר' יהודה בן בתירא אמרו מאי האי דקמן בדקו בתריה ואשכחוהו דגוי הוא וקטלוהו שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא שלם לך רבי יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים. רב כהנא חלש שדרו רבנן לר' יהושע בריה דרב אידי א"ל זיל בדוק מאי דיניה אזל אשכחיה דנח נפשיה קרעיה ללבושיה ואהדריה לקרעיה לאחוריה ואתא א"ל נח נפשיה א"ל אנא לא קאמינא מוציא דבה הוא כסיל. יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא כי אתא א"ל חטין נעשו יפות א"ל שעורים נעשו יפות א"ל צא ובשר לסוסים ולחמורים דכתיב והשעורים והתבן לסוסים מאי הוה ליה למימר אשתקד נעשו יפות אי נמי עדשים נעשו יפות. רב בר אחוה דרבי חייא ובר אחתיה דר' חייא כי סליק להתם א"ל אבא קיים א"ל אימא קיימת א"ל אימא קיימת א"ל אבא קיים א"ל לשמעיה חלוץ לי מנעלי והולך אחרי כלי לבית המרחץ שמע מינה תלת שמע מינה אבל אסור בנעילת הסנדל ושמע מינה שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ושמע מינה מקצת היום ככולו. את הגמל כי לא מפריס פרסה אין כתיב כאן אלא כי מעלה גרה הוא ואת השפן כי איננו מפריס פרסה אין כתיב כאן אלא כי מעלה גרה הוא ואת החזיר כי איננו מעלה גרה אין כתיב כאן אלא כי מפריס פרסה הוא. גם מעוף השמים וגו' אם תאמר שבעה מכל מין נמצא אחד מהן שאין לו בן זוג אלא שבעה זכרים ושבע נקבות מכל מין לא שאני צריך להן אלא לחיות זרע על פני כל הארץ:

ויהי עשו בן ארבעים שנה כתיב יכרסמנה חזיר מיער כל הנביאים לא פרסמוה אלא אסף ומשה אסף אמר יכרסמנה חזיר מיער משה אמר ואת החזיר כי מפריס פרסה למה מושלה בחזיר מה החזיר הזה בשעה שהוא רובץ פושט טלפיו כלומר ראו שאני טהור כך עשו כל מ' שנה היה צד נשי אנשים ומענה אותן כיון שהגיע למ' שנה דמה עצמו לאביו אמר מה אבא נשא אשה בן מ' שנה אף אני נושא אשה בן מ' שנה. ויקח אשה את יהודית ר' יודן בר' סימון פתח אלקים מושיב יחידים ביתה אפילו ממזר אחד בסוף העולם וממזרת אחת בסוף העולם הקב"ה מביאן ומזווגן זה לזה לפי שכתוב כי החרם תחרימם החתי אמר הקב"ה ייתי הדין מחיק שמא דכתיב ולא יהיה שריד לבית עשו ויסב להדא מחקת שמא:

ויקח אשה את יהודית הלך אצל מינו את כל עורב למינו. בימי ר' חייא הלך זרזיר לארץ ישראל אתון טעון ליה לגביה א"ל מהו דנכליניה אמר להם אזלין יהביתון על איגרא וכל עוף דשכון עליה מיניה הוא עבדין כן ואתא הדין עורבא מצראה ושכן גביה אמר לון מסאב הוא דכתיב את כל עורב למינו אמר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו כך לפי דכתיב כי החרם תחרימם וכתיב לא יהיה שריד לבית עשו ייתי הדין מחיק שמא ויסב להדא מחיקת שמא. ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה למה ליצחק תחלה אלא רבקה על ידי שהיתה בת עבודה זרה לא היתה מקפדת על עובדי עבודה זרה יצחק שהיה בן קדושים והיה מקפיד על עובדי עבודה זרה לכך ליצחק תחלה.

רבי תנחומא פתח יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת בנוהג שבעולם אדם יש לו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל חמדה טובה שבעולם ודעת אין בו מה הגאה יש לו. מתלא אמר דעה קנית מה חסרת דעה חסרת מה קנית. יש זהב בנדבת המשכן דכתיב וזאת התרומה אשר תקנהו מאתם זהב. ורב פנינים זה נדבתם של נשיאים והנשיאים הביאו את אבני השהם. וכלי יקר שפתי דעת לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו אמר הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי אמר לו הקב"ה חייך שדבורך חביב עלימכל אלו תדע לך שמכולן לא קרא הדבור אלא למשה שנאמר ויקרא אל משה. מה כתיב למעלה מן הענין פרשת המשכן כאשר צוה ה' את משה משל למלך שצוה את עבדו ואומר לו בנה לי פלטין על כל דבר ודבר שהוא בונה היה כותב עליו שמו של מלך, היה בונה כתלים וכותב עליהם שמו של מלך, היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך, היה מקרה בקורות וכותב עליהן שמו של מלך, לימים נכנס המלך בתוך הפלטין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו אמר המלך כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ קראו לו שיכנס לפנים, כך בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו כאשר צוה ה' את משה אמר הקב"ה כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ קרא שיכנס לפנים לכך נאמר ויקרא אל משה, מלה"ד למלך שנכנס למדינה ועמו דוכסין ואפרכסין ואסטרטליטין ואין העם יודעין איזה מהם חביב מכולן אלא למי שהמלך הופך פניו ומדבר כך משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים זקנים אין אנו יודעין איזה מהן חביב אלא מי שהקב"ה קורא קרא למשה ומדבר עמו אנו יודעין שהוא החביב יותר מכולן לכך נאמר ויקרא אל משה. משל למלך שנכנס למדינה עם מי מדבר תחלה לא עם אגרטמון של מדינה למה שהוא עוסק במחיה של מדינה כך משה עסוק בטהרתן של ישראל אמר זה תאכלו וזה לא תאכלו את זה תאכלו מכל אשר במים ואת אלה תשקצו מן העוף וזה לכם הטמא לכך נאמר ויקרא אל משה:

רב הונא אמר בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה הלכה ממנו, ואלו הן בשבת, ובכלי מתכות, ובאונן (כתוב ברמז תשפ"ו). בשבת מנין שנאמר ויותירו אנשים ממנו עד בקר וכיון שכעס שכח מלומר להם הלכות שבת מה אמר להם אכלוהו היום כי שבת היום לה'. בכלי מתכות מנון שנאמר ויקצוף משה על פקודי החיל וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו שכח מלומר הלכות כלי מתכות וכיון שלא אמר אמר אלעזר הכהן שנאמר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא אמר להם למשה רבי צוה ואותי לא צוה. באונן דכתיב ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן וכיון שכעס שכח מלומר להם שאונן אסור לאכול בקדשים. הנותרים רבי פנחס אמר להון אף אינון הלואי לא אישתריתון. וידבר אהרן בדבור עז כנגדו כמה דאת אמר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. דרש אהרן קל וחומר וכו'. מיד וישמע משה וייטב בעיניו הוציא כרוז במחנה לאמר אני טעיתי בהלכה ואהרן אחי למדני. אלעזר היה יודע הלכה ושתק וכן איתמר ונתייחד הדבור עליהן ועל אביהן ועל אחי אביהן בחייהן הדא הוא דכתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם. תני רבי חייא לאמר אליהם לבנים לאלעזר ואיתמר:

אמר ריש לקיש רמז לטרפה מן התורה שאינה חיה מנין דקתני סיפא זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה מכלל דטרפה לאו חיה. מנלן דכתיב זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תאכל מכלל דטרפה לאו חיה היא. ולמאן דאמר טרפה חיהמנא ליה נפקא ליה מזאת זאת החיה אכול חיה אחרת לא תאכל מכלל דטרפה חיה. ואידך האי זאת מאי עביד ליה. מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל זאת החיה אשר תאכלו מלמד שתפס הקדוש ברוך הוא כל מין ומין והראה לו למשה ואמר ליה זה תאכל וזה לא תאכל. ואידך מי מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל. אין הכי נמי אלא טרפה חיה מנא ליה. נפקא ליה מאידך תנא דבי ר' ישמעאל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל אלו י"ח טרפות שנאמרו לו למשה בסיני:

את הגמל כי מעלה גרה הוא ואת השפן כי מעלה גרה הוא ואת הארנבת כי מעלת גרה היא. מה תלמוד לומר אם לתיקון מקרא הרי כבר נאמר דגמל הארנבת השפן כי מעלה גרה המה ולמה באו לרבות את הרבויים שאמרנו. ואת הגמל כי מעלה גרה הוא מה תלמוד לומר שיכול יתירנו סימן אחד ודין הוא ומה אם חזיר שמפריס פרסה טמא גמל שאין מפריס פרסה אינו דין שיהא טמא. אילו כן הייתי אומר מי אוסר את החזיר גרה תתיר את דגמל תלמוד לומר את הגמל כי מעלה גרה הוא טמא. יאמר גמל וקל וחומר לחזיר. ומה גמל שמעלה גרה טמא חזיר שאין מעלה גרה אינו דין שיהא טמא. אילו כן הייתי אומר מי אוסר את הגמל פרסה הוא תתיר את החזיר תלמוד לומר ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה טמא:

ואת בת היענה אמר חזקיה מנין לביצה טמאה שהיא אסורה מן התורה שנאמר ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא אי זו זו ביצה טמאה. ודילמא היינו שמה לא ס"ד דכתיב בת עמי לאכזר כיענים במדבר. ולא והכתיב אעשה מספר כתנים ואבל כבנות יענה כיענה זו שמתאבלת על בנותיה ושכנו שם בנות יענה כיענה זו שהיא שוכנת עם חברותיה. תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה, ואי סלקא דעתך ביצה ביצה בתמימר שירה היא. אלא קרי לה הכי וקרי לה הכי מדפסיק להו ספרא בתרתי שמע מינה תרתי שמי נינהו. אלא מעתה כדרלעומר דקא פסיק להו כפרא הכי נמי דתרתי שמי נינהו. התם בשתי תיבות קא פסיק להו בשני שיטין לא קא פסיק להו וכו'. תנו רבנן הנץ זה הנץ, למינהו להביא את בר הדיא, מאי בר הדיא אמר אביי שורינקא. ואת הכוס ואת השלך אמר רב יהודה שלך זה השלוה דגים מן הים. דוכיפת שהודו כפות וזהו שהביא שמיר לבית המקדש ר' יוחנן כי הוה חזי שלך אמר משפטיך תהום רבה. וכי חזי נמלה אמר צדקתך כהררי אל. ואת התנשמת תנו רבנן תנשמת באוות שבעופות. או אינו אלא באוות שבשרצים. אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בעופות אף כאן בעופות ותני נמי גבי שרצים כי האי גוונא תנשמת זו באוות שבשרצים וכו'. ואת הקאת ואת הרחם אמר רבי יהודה קאת זה הקוק, רחם זה שרקרק. אמר רבי יוחנן למה נקרא שמו רחם כיון שבא רחם באו רחמים לעולם. אמר רב ביבי בר אביי והוא דיתיב אמירי וקא עביד שרקרק. וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק אתא משירא דכתיב אשרקה להם ואקבצם. אמר ליה רב אדא בר שימי למר בריה דרב אידי והא ההוא דיתיב אביי כרבא ושרק ואתי גללא ואפסקיה למוחיה. ההיא בדאה הוה:

וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החלד והעכבר וגו' אלה הטמאים לכם מה תלמוד לומר לפי שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם שומע אני טומאת הגויות וטומאת קדושות ומנין תלמוד למור החולר והעכבר והצב למינהו. טמאים יכול יהו אלו מטמאים אדם וכלים ואלו יהו מטמאים אדם ולא כלים או כלים ולא אדם תלמוד לומר אלה אין לך אלא אלו או אינו מוציא אלא כל שאינו כעין הפרט מה מפרט מפורש בעל עצמות ופרה ורבה אף אין לי אלא בעל עצמות ופרה ורבה מנין בעל עצמות ואין פרה ורבה פרה ורבה ואין בעל עצמות. עד שאתה מרבה להביא את בעלי עצמות שהם פרים ורבים תלמוד לומר אלה הטמאים לכם בכל השרץ אין לך מטמא בשרץ אלא אלו בלבד. וזה לכם הטמא להביא את דמו שיטמא כבשרו. והלא דין הוא ומה אם בהמה שהיא מטמאה במשא לא עשה דמה כבשרה שרץ שאין מטמא במשא אינו דין שלא נעשה דמו כבשרו. תלמוד לומר וזה לכם הטמא להביא את דמו שיטמא כבשרו. יכול יכשיר את הזרעים ודין הוא ומה דם בהמה שאין מטמא טומאה חמורה מכשיר את הזרעים דם שרץ שמטמא טומאה חמור' אינו דין שיכשיר את הזרעים. תלמוד לומר לכם לכם הוא מטמא ואינו מכשיר את הזרעים:

דם השרץ ובשרו מצטרפין בכעדשה. כלל אמר רבי יהושע כל שטומאתו ושעורו שוין מצטרפין. טומאתו ולא שעורו שעורו ולא טומאתו לא שעורו ולא טומאתו שוין אין מצטרפין. מתיב רבי יוסי בר' חנינא הטמאים מלמד שהם מצטרפין ואפילו שרץ ושרץ שרץ ודם בין משם אחד בין משני שמות. אמר רב יוסף כאן בכולםכאן במקצתן. שאל ר' מתיא בן חרש את ר' שמעון בן יוחאי ברומי מנין לדם שרצים שהוא טמא א"ל דאמר קרא וזה לכם הטמא. אמרו לו תלמידיו חכים לו בן יוחאי. אמר להם תלמוד ערוך הוא בפיו של רבי אלעזר בר יוסי. שפעם אחת גזרה מלכות רומי שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו את נשותיהם נדות הלך רבי ראובן בן איצטרובלי וספר קומי והלך וישב ביניהם אמר להם מי שיש לו אויב יעני או יעשיר אמרו ליה יעני א"ל אםכן לא יעשו מלאכות בשבת כדי שיענו אמרו טבות אמרת ובטלוה חזר ואמר להם מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא אמרו יכחיש אמר להם אם כן ימולו בניהם לשמונה שיכחישו אמרו טבות אמרת ובטלוה. חזר ואמר להם מי שיש לו אויב ירבה או ימעט אמרו ליה ימעט א"ל אם כן לא יבעלו נשותיהם נדות ובטלוה הכירו בי שהוא יהודי החזירום אמרו מי ילך ויבטל את הגזרה ילך רבי שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים ואחריו ר' אלעזר בר' יוסי. אמר להן ר' יוסי אילו היה אבא חלפתא קיים יכולין אתם לומר לו תן בנך להריגה. אמר להם ר' שמעון בן יוחאי אילו היה אבא יוחאי קיים יכולין אתם לומר לו תן בנך להריגה. אמר להם ר' יוסי אנא אזיל דילמא עניש ליה רבי שמעון בן יוחאי דקא מסתפינא וכו'. כשהיו מהלכין בדרךנשאלה שאלה לפניהם מנין לדם שרצים שהוא טמא עקם פיו רבי אלעזר ברבי יוסי ואמר וזה לכם הטמא. אמר להם רבי שמעון בן יוחאי מעקימת שפתיך ניכר שתלמיד חכם אתה אל יחזור הבן לשלום אצל אביו וכו' יצא לקראתו בן תמליון. א"ל רצונכם אבוא עמכם. בכה רשב"י ואמר ומה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלשה פעמים ואנו לא פעם אחת יבוא הנס מכל מקום. קדם הוא על בברתיה דקיסר כי מטא להתם אמר בן תמליון צא בן תמליון צא כיון דקרו ליה נפק אזל אמר להון שאילו כל דאית לכון ושקילו כל מה דאית לכון. על לגבי גנזא אשכח לההוא איגרתא שקלוה וקרעוה. והיינו דאמר ר' אליעזר אני ראיתי את הפרוכת ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים:

תנו רבנן הטמאים לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ. יכול אפילו לא ריקמה תלמוד לומר השרץ מה שרץ שריקם אף ביצת השרץ שריקמה. יכול אפילו לא ניבו תלמוד לומר הנוגע יטמא את שאפשר לו ליגע טמא את שאי אפשר לו ליגע טהור וכמה נקיבתן כחוט השערה. הטמאים מלמד שמצטרפים זה עם זה בדם וכו'. כל הנוגע בהם יטמא לרבות ידות הכלים, יכול ביותר מכשעור תלמוד לומר בהם כל שהוא לצרכם דברי ר' עקיבא. א"ל ר' יוחנן בן נורי הכתוב הוא אומר במטמא ואתה אומר במיטמא. א"ל אף אני איני אומר אלא הנוגע בהם יטמא עד הערב אין האוכל אוכלים טמאים ולא השותה משקים טמאים מטא טומאת ערב. יטמא עד הערב הנוגע בהם, יכול בחייהם תלמוד לומר במותם, אי במותם יכול ולא בשחיטתן תלמוד לומר בהם ואף על פי ששחוטין. הא מה אני מקיים בהם במותם ולא בחייהם. הנוגע בהם יכול בכולן תלמוד לומר מהם. אי מהם יכול במקצתן תלמוד לומר בהם הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן שערו חכמים שעורו בכעדשה שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה, רבי יוסי בר' יהודה אומר כזנב הלטאה. וכל אר יפול עליו מהם במותם יטמא במי הוא מדבר אי במיתתן הרי מיתתן אמורה אם באבר מן המת הרי אבר מן המת אמור למעלה הא במי הוא מדבר באבר מן החי. והלא דין הוא ומה אם בהמה שלא עשה דמה כבשרה אבר מן החי הימנה מטמא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שיהא אבר מן החי הימנו מטמא, לא אם אמרת בבהמה שמטמאה במשא תאמר בשרץ שאינו מטמא במשא הואיל ואינו מטמא במשא לא יהא אבר מן החי הימנו מטמא תלמוד לומר וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא להביא אבר מן החי. יכול אפילו תלוי בו בשערה תלמוד לומר אשר יפול אין טמא עד שיפול. יכול אף בשר הפורש מן החי טמא תלמוד לומר במותם מה מיתה שאין לה חליפין אף אבר מן החי שאין לו חליפין דברי ר' יוסי הגלילי, ר' עקיבא אומר מה מיתה גידים ועצמות אף אבר מן החי גידים ועצמות. רבי אומר מה השרץ בשר גידים ועצמות (כתוב לפנים על וכי ימות מן הבהמה):

תנו רבנן ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו להביא אבר ובשר המדולדלין בבהמה חיה ועוף ושחטן שהן אסורין. ואמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן אין בהן אלא מצות פרישה בלבד. יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר אמר רב יהודה אמר רב אכלו לזה לוקה. א"ל ההוא מרבנן לא תציתו ליה לההוא גברא הכי אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב אכלו לזה אינו לוקה. אמר רב הונא אנו אמאן נסמוך, אהדרינהו רב יוסף לאפיה, א"ל מאי קשיא כי אמרי אנא במיתה דעושה ניפול כי אמר איהו בשחיטה דאינה עושה ניפול. אמר רבינא מנא האי מילתא דאמור רבנן מיתה עושה ניפול שחיטה אינה עושה ניפול דכתיב ועל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא למעוטי מאי אילימא למעוטי בחייהם, מגבלתם נפקא, אלא ש"מ מיתה עושה ניפול. א"ל רב אדא בר אהבה לרבא והא קרא בשרצים כתיב, א"ל אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו תנהו ענין לבהמה. ואכתי מיבעי ליה כעין מיתה לחים מטמאין יבשים אין מטמאין, תרי במותם כתיבי:

אל תוכו כשיפול לתוכו טמא ולא כשיפול לתוך תוכו. כיצד חבית הנתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור שרץ בחבית אוכלין ומשקין שבתנור טהורין. וכי איזו מדה מרובה מדה לטמא או מדה ליטמא, מרובה מדה לטמא מליטמא שמטמא את אחרים מאחריו ואין מיטמא מאחוריו. ומה אם במקום שמטמא אחרים מאחריו לא טימא מתוך תוכו מקום שאין מטמא מאחריו ומה אם במקום שמטמא אחרים מאחריו לא טימא מתוך תוכו מקום שאין מטמא מאחריו אינו דין שלא יטמא את תוך תוכו. או מרובה מדת ליטמא מלטמא שמיטמא מבית השאור ואין מטמא את השאור אף הוא יטמא מתוך תוכו ואף על פי שלא טמא את תוך תוכו תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא ולא שבתוך תוכו. יכול אף על פי שניקבה תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא כמה שעורו של נקב כלי חרס בכונס משקה וכלי שטף במוציא זיתים. מכאן אמרו כוורת פתוחה ופקוקה בקש ומשולשת לאויר התנור שרץ בתוכה תנור טמא שרץ בתנור אוכלין ומשקין שבתוכה טמאין. ור' אליעזר אומר מצלת. אמר רבי אליעזר אם הצילה במת בחמור לא תציל בכלי חרס הקל. א"ל אם הצילה במת חמור מקום שהמחיצה מצלת תציל בכלי חרס הקל שאין מחיצה מצלת. אמר ר' יוחנן בן נורי אמרתי לו לר"א אם הצילו אהלין מיד אוהלין במת חמור שכן חולקין אוהלין יצילו אוהלין מיד אוהלין באהל השרץ שאין חולקין כלי חרס. אמר ר' יוסי אמרתי לו לר' יוחנן בן נורי תמה אני אם קבל ממך ר' אליעזר תשובה מפני שהוא הנדון אלא זו תשובה לדבר, אם הצילו אוהלין מיד אוהלין במת חמור שכן הוא עושה טפח על טפח על רום טפח בבית טהור. יצילו אוהלין מיד אוהלין בשרץ הקל שכן הוא עושה טפח על טפח על רום טפח בכלי חרס טמא. א"ל הוא הנדון. בו ביום דרש ר' עקיבא וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא אינו אומר טמא אלא יטמא לטמא אחרים למד על ככר שני שיטמא את השלישי. אמר רבי יהושע מי יגלה עפר מעיניך רבי יוחנן בן זכאי שהיית אומר עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שיאן לו מקרא מן התורה. והלא רבי עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא שנאמר כל אר בתוכו יטמא:

ואותו תשברו יכול ישברנו ודאי שנאמר בזב ישבר תלמוד לומר אותו תשברו אותו אתה שובר ואי אתה שובר כלי חרס של זב. קל וחומר ומה הנוגע בזב חמור אין טעון שבירה הנוגע בשרץ הקל אינו דין שלא יטעון שבירה אם כן למה נאמ רואותו תשבורו שיאן לו טהרה אלא שבירה. ר"א אותו תשברו אותו אתה שובר לטהרתו ואיאתה שובר אוכלין ומשקין לטהרתן, ר' עקיבא אומר השרץ מטמא את הכלים וכלים את המשקין ומשקין את האוכלין הא למדת ששלשה מיטמאין בשרץ. יכול יהו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אוכלין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין [כלים] מיטמאין מאויר כלי חרס. וכן שנינו השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה שהתנור תחלה. בשר המדולדל בבהמה ומתה הבהמה הבשר צריך הבשר ורבי שמעון מטהר. אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי שמעון אמר קרא מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל. אמר ר' אושעיא שמעתי פיגל במנחה לר"ש אינו מיטמא טומאת אוכלין וכו'. מאי טעמא דר"ש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים מיטמא טומאת אוכלין, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו מיטמא טומאת אוכלין. טומאת אוכלין כביצה מנלן, אמר ר' אבהו מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו בבת אחת שערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת. יכול אף אוכלי בהמה יהו מיטמאין באיר כלי חרס תלמוד לומר האוכל אוכל אדם מיוחד מיטמא באויר כלי חרס ואין אוכל בהמה מיטמא באויר כלי חרס. יכול שאני מוציא אוכל בהמה שחישב עליהן לאדם תלמוד לומר [כל] אוכל יטמא, יכול כל אוכל, תלמוד לומר אשר יאכל פרט לאוכל סרוח:

וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא. במי הוא מדבר אם במיתתן הרי מיתתן אמרו, אם באבר מן החי הרי אבר מן החי אמור למעלה, הא במי הוא מדבר באבר מן המת. מגבלתם ולא מעצמות ולא מן השינים ולא מן הצפרנים ולא מן השער שלהן. יטמא תנור שלם טמא חתכו הרי הוא טהור. מכאן אמרו תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקין אותו לג' וגורר את הטפילה עד שיהא בארץ. ר' מאיר אומר אין צריך לגרור את הטפילה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים ד' טפחים. רבי שמעון אומר צריך להסיעו, חלקו לשנים אחד גדול ואחד קטן הגדול טמא והקטן טהור. חלקו לשלשה אחד גדול כשנים הגדול טמא ושנים טהורין. חלקו לשענים והן שוין שניהם טמאין מפני שאי אפשר לצמצם. נטמא תנור שלם טמא מחותך הרי הוא טהור. מכאן אמרו תנור שבא מחותך מבית האומן עושה לו למודים ונותן עליו טהור, נטמא וסילק הלמודים טהור. החזירן לו טהור. מרחו בטיט מקבל טומאה ואין צריך להסיקו שכבר הוסק. תנור שומע אני בין חדש ובין ישן ודין הוא טימא כלי חרס וטימא תנור מה כלי חרס משנגמרה מלאכתו אף התנור משנגמרה מלאכתו דברי רבי אליעזר. אמר ליה ר' עקיבא וכי דנין אפשר משאי אפשר. א"ל רבי אליעזר אף על פי שיא אפשר ראיה גדולה היא. חזר ר' עקיבא וחילף את הידן טמא כלי חרס וטמא תנור מה כלי חרס משנגמרה מלאכתו באר אף התנור משנגמרה מלאכתו באור. אי מה כלי חרס בשמו אף התנור בשמו תנור שלא הוסק תנור שמו, תלמוד לומר אך, מאימתי מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין. ר"י אומר משיסיק את (החרס) [החדש] כדי לאפות בישן סופגנין, יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה יש לו טומאה ואת שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבל ושל מתכות ולכירה של אבן ושל מתכות מכאן אמרו תנור של אבן ושל מתכות טהור משום כלי מתכות ניקב נפגם נסדק עשה לו טפילה או הוסיף על טיט טמא. כמה יהא בניקב כדי שיוציא בו האור. וכן בכירה כירה של אבן ושל מתכת טהורה וטמאה משום כלי מתכות. ניקבה נפגמה ונסדקה עשה לה פיטפוטין טמאה. מרחה בטיט בין בפנים בין בחוץ טהורה. רבי יהודה אומר בפנים טמאה מבחוץ טהורה. יותץ טמאים את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה, מכאן אמרו אבן שהיה שפת עליה ועל התנור עליה ועל הכירה עליה ועל הכופח טמאה מפני שיש להן נתיצה. עליה ועל האבן עליה ועל הסלע עליה ועל הכותל טהורה מפני שאין להן נתיצה. עליה ועל הזיז עומד בפני עצמו טמא ואם לאו טהור. יותץ יכול יתצם ודאי תלמוד לומר טמאים הן מקיימין אותם בטומאתן, יהיו לכם לכל צרכיכם לרבות ידות הכלים מכאן אמרו אבן היוצא מן התנור טפח, מן הכירה שלש אצבעות. חבור היוצא מן הטפח עשאו לאפיה שעורו כתנור, עשאו לבשול שעורו בכירה. אמר רבי יהודה והלא אמרו אבן היוצא מן התנור כל שהוא טמא ולא אמרו טפח אלא בין התנור ולכותל. היו שני תנורין סמוכין זה לזה נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור. יכול שאני מרבה את יותר מכשעור ומוציא את פחות מכשעור, תלמוד לומר הם:

וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא. במי הוא מדבר אם במיתתן הרי מיתתן אמרו, אם באבר מן החי הרי אבר מן החי אמור למעלה, הא במי הוא מדבר באבר מן המת. מגבלתם ולא מעצמות ולא מן השינים ולא מן הצפרנים ולא מן השער שלהן. יטמא תנור שלם טמא חתכו הרי הוא טהור. מכאן אמרו תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקין אותו לג' וגורר את הטפילה עד שיהא בארץ. ר' מאיר אומר אין צריך לגרור את הטפילה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים ד' טפחים. רבי שמעון אומר צריך להסיעו, חלקו לשנים אחד גדול ואחד קטן הגדול טמא והקטן טהור. חלקו לשלשה אחד גדול כשנים הגדול טמא ושנים טהורין. חלקו לשענים והן שוין שניהם טמאין מפני שאי אפשר לצמצם. נטמא תנור שלם טמא מחותך הרי הוא טהור. מכאן אמרו תנור שבא מחותך מבית האומן עושה לו למודים ונותן עליו טהור, נטמא וסילק הלמודים טהור. החזירן לו טהור. מרחו בטיט מקבל טומאה ואין צריך להסיקו שכבר הוסק. תנור שומע אני בין חדש ובין ישן ודין הוא טימא כלי חרס וטימא תנור מה כלי חרס משנגמרה מלאכתו אף התנור משנגמרה מלאכתו דברי רבי אליעזר. אמר ליה ר' עקיבא וכי דנין אפשר משאי אפשר. א"ל רבי אליעזר אף על פי שיא אפשר ראיה גדולה היא. חזר ר' עקיבא וחילף את הידן טמא כלי חרס וטמא תנור מה כלי חרס משנגמרה מלאכתו באר אף התנור משנגמרה מלאכתו באור. אי מה כלי חרס בשמו אף התנור בשמו תנור שלא הוסק תנור שמו, תלמוד לומר אך, מאימתי מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין. ר"י אומר משיסיק את (החרס) [החדש] כדי לאפות בישן סופגנין, יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה יש לו טומאה ואת שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבל ושל מתכות ולכירה של אבן ושל מתכות מכאן אמרו תנור של אבן ושל מתכות טהור משום כלי מתכות ניקב נפגם נסדק עשה לו טפילה או הוסיף על טיט טמא. כמה יהא בניקב כדי שיוציא בו האור. וכן בכירה כירה של אבן ושל מתכת טהורה וטמאה משום כלי מתכות. ניקבה נפגמה ונסדקה עשה לה פיטפוטין טמאה. מרחה בטיט בין בפנים בין בחוץ טהורה. רבי יהודה אומר בפנים טמאה מבחוץ טהורה. יותץ טמאים את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה, מכאן אמרו אבן שהיה שפת עליה ועל התנור עליה ועל הכירה עליה ועל הכופח טמאה מפני שיש להן נתיצה. עליה ועל האבן עליה ועל הסלע עליה ועל הכותל טהורה מפני שאין להן נתיצה. עליה ועל הזיז עומד בפני עצמו טמא ואם לאו טהור. יותץ יכול יתצם ודאי תלמוד לומר טמאים הן מקיימין אותם בטומאתן, יהיו לכם לכל צרכיכם לרבות ידות הכלים מכאן אמרו אבן היוצא מן התנור טפח, מן הכירה שלש אצבעות. חבור היוצא מן הטפח עשאו לאפיה שעורו כתנור, עשאו לבשול שעורו בכירה. אמר רבי יהודה והלא אמרו אבן היוצא מן התנור כל שהוא טמא ולא אמרו טפח אלא בין התנור ולכותל. היו שני תנורין סמוכין זה לזה נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור. יכול שאני מרבה את יותר מכשעור ומוציא את פחות מכשעור, תלמוד לומר הם:

תנן נתנן על פי הבור או על פי הדות ונתן שם אבן רבי יהודה אומר מסיק מלמטה והוא ניסוק מלמעלה טמא ואם לאו טהור, וחכמים אומרים אם הוסק מכל מקום טמא וקא מיפלגי בהאי קרא דכתיב תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם, רבי יהודה סבר מחוסר נתיצה טמא שאינו מחוסר נתיצה טהור, ורבנן סברי וטמאים יהיו לכם מכל מקום וכו', ואידך נמי הכתיב וטמאים יהיו לכם, כדרב יהודה אמר שמואל מחלוקת בהיסק ראשון אבל בהיסק שני אפילו תלויה בצואר גמל, אמר עולא והיסק ראשון לרבנן אפילו תלוי בצואר גמל:

תנן נתנן על פי הבור או על פי הדות ונתן שם אבן רבי יהודה אומר מסיק מלמטה והוא ניסוק מלמעלה טמא ואם לאו טהור, וחכמים אומרים אם הוסק מכל מקום טמא וקא מיפלגי בהאי קרא דכתיב תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם, רבי יהודה סבר מחוסר נתיצה טמא שאינו מחוסר נתיצה טהור, ורבנן סברי וטמאים יהיו לכם מכל מקום וכו', ואידך נמי הכתיב וטמאים יהיו לכם, כדרב יהודה אמר שמואל מחלוקת בהיסק ראשון אבל בהיסק שני אפילו תלויה בצואר גמל, אמר עולא והיסק ראשון לרבנן אפילו תלוי בצואר גמל:

תנן התם כל שהוא יד ולא שומר טמא ומטמא ואין מצטרף שומר ואף על פי שאינו יד טמא ומטמא ומצרף, לא יד ולא שומר לא טמא ולא מטמא, ידות היכא כתיבא וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות וכתיב וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות יד להכניס יד להוציא, שומר להכניס ולהוציא לא צריך קרא ק"ו מיד אתי, ומה יד שאינה מגינה מכנסת ומוציאה שומר לא כל שכן שומר דכתב רחמנא למה לי שמע מינה לצרף, ואימא יד להכניס ולא להוציא שומר להכניס ולהוציא אבל יד להוציא ושומר לצרף לא, יד להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת השתא עיולי מעיילא אפוקי מיבעיא, ואימא יד להוציא ולא להכניס שומר להוציא ולהכניס אבל יד להכניס ושומר לצרף לא, יד יתירא כתיבא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות, ואימא יד להוציא ולא להכניס שומר להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת השתא עיולי מעיילא אפוקי מבעיא. הי מינייהו מייתר ליכתוב רחמנא בזרעים וליתי הנך מינייהו, מה לזרע שכן טומאתו מרובה, ליכתוב רחמנא בתנור וליתי הנך מינייהו, מה לתנור שכן מטמא מאוירו, ליכתוב רחמנא בנבלה וליתו הנך מינייהו, מה לנבלה שכן מטמאה אדם ומטמאה במשא וטומאה יוצאה עליה מגופה, חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי, הי תיתי לא ליכתוב רחמנא בזרעים ותיתי מהנך, מה להנך שכן מטמאין שלא בהכשר תאמר בזרעים שאין מטמאין אלא בהכשר, אמר רב הונא בריה דרב יהושע פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי, אלא פריך הכי מה להנך שכן אוכל, אלא לא ליכתוב רחמנא בנבלה ותיתי מהנך, אין ה"נ ואלא יד דנבלה למה לי, אם אינו ענין ליד דנבלה תנהו ענין ליד דעלמא, יד להכניס יד להוציא שומר לצרף, ואכתי יד דנבלה איצטריך דאי לא כתב ביה רחמנא ה"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה הנך לא מטמא אדם אף (בהמה) [נבלה] נמי לא מטמאה אדם, אלא ודאי יד דנבלה מצרך צריך ושומר דנבלה הוא דלא צריך, למאי הילכתא כתביה רחמנא אי לאיצטרופי הא אמרת לא מצטרף, אי להוציא, ק"ו מיד אתי, אלא אם אינו ענין (לטומאה) [לשומר] דנבלה תנהו ליד דנבלה, ואם אינו ענין ליד דנבלה תנהו ענין ליד דעלמא, יד להוציא יד להכניס שומר לצרף, ואימא אם אינו ענין לשומר דנבלה תנהו ענין לשומר דעלמא, שומר להכניס ושומר לצרף אבל יד להכניס לא, אלא מעיקרא כי כתביה יד להכנסה כתביה, ואלא שומר דנבלה למה לי, לגופיה, ולמאי אי לאיצטרופי הא אמרת לא מצטרף ואי להכניס ולהוציא, ק"ו מיד אתי, מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, א"ה שומר בעלמא נמי אימא לך להכניס ולהוציא ומלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, היכא דאיכא למידרש דרשינן, רב חביבא אמר שאני שומר דנבלה כיון דמעשה יד קא עביד על יד שדינן ליה, והא דתנן הפיטמא של רמון והנץ שלו אין מצטרף ואמאי קרי כאן על כל זרע זרוע אשר יזרע וליכא, ותו הא תנן העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות וכו' מצטרפין לטמא טומאת אוכלין מנין, אלא תלתא קראי כתיבי על כל זרע זרוע אשר יזרע חד לשומר זרעים וחד לשומר אילנות ואידך לשומר בשר וביצים ודגים, אמר ר' חייא בר אשי אמר רב יש יד לטומאה ואין יד להכשיר, ורבי יוחנן אמר יש יד לטומאה ויש יד להכשיר, במאי קמיפלגי איבעית אימא קרא מ"ס מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ומר סבר לפניו ולפני פניו, איבעית אימא סברא מר סבר הכשר תחלת טומאה הוא ומר סבר הכשר לאו תחלת טומאה הוא. אילו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מלא בכתפו ועשה מקוה יהא טהור ת"ל מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם יצא המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ת"ל בור, אי בור יכול אף בור שבספינה יהא טהור ת"ל מעין מה מעין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרה בקרקע, אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעין המעין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן, מנין אם היה טמא יטהרנה ת"ל מעין ומקוה יהיה טהור, אין לי אלא מעין את המקוה מנין מקוה את המקוה ומקוה את הבור ובור את הבור ובור את המקוה, ת"ל מעין יהיה טהור ובור יהיה טהור ומקוה מים יהיה טהור, אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה יטהר בכל שהוא ת"ל אך מעין המעין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה, מקוה מים ולא מקוה כל המשקין כולן, פרט לשנפלו לתוכן מי כבשין ומי צבעין ושנו המראה דברי רבי מאיר, שהיה רבי מאיר אומר כל הפוסלו בשלשת לוגין פוסלו בשנוי מראה, מי כבשין ומי צבעין פוסלין אותו בג' לוגין ופוסל אותו בשנוי מראה, רבי יהודה אומר כל הפוסל בשלשת לוגין אין פוסלין אותו בשנוי מראה (מי כבשין ומי צבעין פוסלין אותו בג' לוגין ופוסלין אותו בשנוי מראה, רבי יוסי אומר כל הפוסלו בשלשת לוגין אין פוסלו [בשנוי מראה] מי כבשין ומי צבעין פוסלין אותו בשלשת לוגין) ואין פוסלין אותו בשנוי מראה. תניא ספק טומאה צפה בין בכלים בין בקרקע טהורה, רבי שמעון אומר בכלים טמאה בקרקע טהורה, מאי טעמא דת"ק, אמר רב יצחק בר אבדימי כתיב וכל השרץ השורץ על הארץ כל מקום שהוא שורץ וכתיב על הארץ הא כיצד ודאי נגע טמא ספק נגע טהור, ורבי שמעון מאי טעמא אמר עולא כתיב מעין ובור מקוה מים יהיה טהור וכתיב יטמא הא כיצד בכלי טמא בקרקע טהור, תנן התם נתן ידיו או רגליו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחבית פסולים, עלי קנים ועלי אגוזין כשרין, זה הכלל דבר שמקבל טומאה פסולין דבר שאינו מקבל טומאה כשרין, מנה"מ אמר ר' יוחנן משום רבי יוסי בר אבין אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור הוייתן על ידי טהרה תהא, אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי, א"ל רבי זירא לר' חייא דילמא בשותת א"ל תרדא כדי שיעברו מים לחבית תנן:

תנן התם כל שהוא יד ולא שומר טמא ומטמא ואין מצטרף שומר ואף על פי שאינו יד טמא ומטמא ומצרף, לא יד ולא שומר לא טמא ולא מטמא, ידות היכא כתיבא וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות וכתיב וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות יד להכניס יד להוציא, שומר להכניס ולהוציא לא צריך קרא ק"ו מיד אתי, ומה יד שאינה מגינה מכנסת ומוציאה שומר לא כל שכן שומר דכתב רחמנא למה לי שמע מינה לצרף, ואימא יד להכניס ולא להוציא שומר להכניס ולהוציא אבל יד להוציא ושומר לצרף לא, יד להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת השתא עיולי מעיילא אפוקי מיבעיא, ואימא יד להוציא ולא להכניס שומר להוציא ולהכניס אבל יד להכניס ושומר לצרף לא, יד יתירא כתיבא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות, ואימא יד להוציא ולא להכניס שומר להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת השתא עיולי מעיילא אפוקי מבעיא. הי מינייהו מייתר ליכתוב רחמנא בזרעים וליתי הנך מינייהו, מה לזרע שכן טומאתו מרובה, ליכתוב רחמנא בתנור וליתי הנך מינייהו, מה לתנור שכן מטמא מאוירו, ליכתוב רחמנא בנבלה וליתו הנך מינייהו, מה לנבלה שכן מטמאה אדם ומטמאה במשא וטומאה יוצאה עליה מגופה, חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי, הי תיתי לא ליכתוב רחמנא בזרעים ותיתי מהנך, מה להנך שכן מטמאין שלא בהכשר תאמר בזרעים שאין מטמאין אלא בהכשר, אמר רב הונא בריה דרב יהושע פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי, אלא פריך הכי מה להנך שכן אוכל, אלא לא ליכתוב רחמנא בנבלה ותיתי מהנך, אין ה"נ ואלא יד דנבלה למה לי, אם אינו ענין ליד דנבלה תנהו ענין ליד דעלמא, יד להכניס יד להוציא שומר לצרף, ואכתי יד דנבלה איצטריך דאי לא כתב ביה רחמנא ה"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה הנך לא מטמא אדם אף (בהמה) [נבלה] נמי לא מטמאה אדם, אלא ודאי יד דנבלה מצרך צריך ושומר דנבלה הוא דלא צריך, למאי הילכתא כתביה רחמנא אי לאיצטרופי הא אמרת לא מצטרף, אי להוציא, ק"ו מיד אתי, אלא אם אינו ענין (לטומאה) [לשומר] דנבלה תנהו ליד דנבלה, ואם אינו ענין ליד דנבלה תנהו ענין ליד דעלמא, יד להוציא יד להכניס שומר לצרף, ואימא אם אינו ענין לשומר דנבלה תנהו ענין לשומר דעלמא, שומר להכניס ושומר לצרף אבל יד להכניס לא, אלא מעיקרא כי כתביה יד להכנסה כתביה, ואלא שומר דנבלה למה לי, לגופיה, ולמאי אי לאיצטרופי הא אמרת לא מצטרף ואי להכניס ולהוציא, ק"ו מיד אתי, מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, א"ה שומר בעלמא נמי אימא לך להכניס ולהוציא ומלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, היכא דאיכא למידרש דרשינן, רב חביבא אמר שאני שומר דנבלה כיון דמעשה יד קא עביד על יד שדינן ליה, והא דתנן הפיטמא של רמון והנץ שלו אין מצטרף ואמאי קרי כאן על כל זרע זרוע אשר יזרע וליכא, ותו הא תנן העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות וכו' מצטרפין לטמא טומאת אוכלין מנין, אלא תלתא קראי כתיבי על כל זרע זרוע אשר יזרע חד לשומר זרעים וחד לשומר אילנות ואידך לשומר בשר וביצים ודגים, אמר ר' חייא בר אשי אמר רב יש יד לטומאה ואין יד להכשיר, ורבי יוחנן אמר יש יד לטומאה ויש יד להכשיר, במאי קמיפלגי איבעית אימא קרא מ"ס מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ומר סבר לפניו ולפני פניו, איבעית אימא סברא מר סבר הכשר תחלת טומאה הוא ומר סבר הכשר לאו תחלת טומאה הוא. אילו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מלא בכתפו ועשה מקוה יהא טהור ת"ל מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם יצא המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ת"ל בור, אי בור יכול אף בור שבספינה יהא טהור ת"ל מעין מה מעין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרה בקרקע, אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעין המעין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן, מנין אם היה טמא יטהרנה ת"ל מעין ומקוה יהיה טהור, אין לי אלא מעין את המקוה מנין מקוה את המקוה ומקוה את הבור ובור את הבור ובור את המקוה, ת"ל מעין יהיה טהור ובור יהיה טהור ומקוה מים יהיה טהור, אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה יטהר בכל שהוא ת"ל אך מעין המעין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה, מקוה מים ולא מקוה כל המשקין כולן, פרט לשנפלו לתוכן מי כבשין ומי צבעין ושנו המראה דברי רבי מאיר, שהיה רבי מאיר אומר כל הפוסלו בשלשת לוגין פוסלו בשנוי מראה, מי כבשין ומי צבעין פוסלין אותו בג' לוגין ופוסל אותו בשנוי מראה, רבי יהודה אומר כל הפוסל בשלשת לוגין אין פוסלין אותו בשנוי מראה (מי כבשין ומי צבעין פוסלין אותו בג' לוגין ופוסלין אותו בשנוי מראה, רבי יוסי אומר כל הפוסלו בשלשת לוגין אין פוסלו [בשנוי מראה] מי כבשין ומי צבעין פוסלין אותו בשלשת לוגין) ואין פוסלין אותו בשנוי מראה. תניא ספק טומאה צפה בין בכלים בין בקרקע טהורה, רבי שמעון אומר בכלים טמאה בקרקע טהורה, מאי טעמא דת"ק, אמר רב יצחק בר אבדימי כתיב וכל השרץ השורץ על הארץ כל מקום שהוא שורץ וכתיב על הארץ הא כיצד ודאי נגע טמא ספק נגע טהור, ורבי שמעון מאי טעמא אמר עולא כתיב מעין ובור מקוה מים יהיה טהור וכתיב יטמא הא כיצד בכלי טמא בקרקע טהור, תנן התם נתן ידיו או רגליו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחבית פסולים, עלי קנים ועלי אגוזין כשרין, זה הכלל דבר שמקבל טומאה פסולין דבר שאינו מקבל טומאה כשרין, מנה"מ אמר ר' יוחנן משום רבי יוסי בר אבין אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור הוייתן על ידי טהרה תהא, אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי, א"ל רבי זירא לר' חייא דילמא בשותת א"ל תרדא כדי שיעברו מים לחבית תנן:

אמר ליה יעקב מינאה לרבא קי"ל חיה בכלל בהמה לסימנין, ואימא נמי דבהמה בכלל חיה לכסוי, אמר ליה עליך אמר קרא לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים מה מים לא בעי כסוי אף האי נמי לא בעי כסוי, אלא מעתה יטבלו בו, אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור הני אין מידי אחרינא לא, ואימא ה"מ למעוטי שאר משקין דלא איקרו מים אבל דם דאיקרו מים ה"נ, תרי מעוטי כתיבי מעין מים ובור מים, ואימא אידי ואידי למעוטי שאר משקין חד למעוטי זוחלין וחד למעוטי מכונסין, תלתא מעוטי כתיבי מעין מים ומקוה מים ובור מים ונוגע בנבלתם יטמא הלל אומר אפילו הם בתוך המים, מפני שהייתי אומר הואיל והארץ מעלה הטמאים מטומאתן והמקוה מעלה הטמאים מטומאתן מה הארץ מצלת על הטהור מלטמא אף מקוה מציל על הטהור מלטמא ת"ל ונוגע בנבלתם יטמא ואפילו הן בתוך המים, רבי יוסי הגלילי אומר ונוגע במגע הוא מטמא ואין מטמא במשא, והלא דין הוא ומה אם בהמה שלא עשה דמה כבשרה מטמאה במשא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שיטמא במשא ת"ל ונוגע בנבלתם יטמא במגע הוא מטמא ואין מטמא במשא, רבי עקיבא אומר ונוגע בנבלתם לרבות את כלי עצם, והלא דין הוא ומה אם העץ שאביו טהור כלים הנעשים ממנו מקבלין טומאה עצם שאביו טמא אינו דין שיהו כלים הנעשים ממנו מקבלין טומאה, לא אם אמרת בעץ שמכשיר בבית המנוגע, תאמר בעצם שאינו מכשיר בבית המנוגע, הואיל ואינו מכשיר בבית המנוגע לא יהו כלים הנעשים ממנו מקבלין טומאה, ת"ל ונוגע בנבלתם יטמא לרבות כלי עצם:

רבי ישמעאל ברבי יוחנן בן ברוקה אומר הרי הוא אומר וכל מעשה עזים לרבות כל העשוי מן העזים ואפילו מן הקרנים ואפילו מן הטלפים, שאר חיה בהמה מנין ת"ל וכל מעשה, אם כן למה נאמר עזים פרט לעוף, וכי יפול מנבלתם יש מנבלתם מטמא ויש מנבלתם שאין מטמא, פרט ליבשה שאינה יכולה להשרות, מנין לזרעים טמאים שזרען שיטהרו ת"ל אשר יזרע טהור, יכול אע"פ שלא השרישו ת"ל הוא, וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע וגו' טהור הוא, התולש מעציץ נקוב חייב משאינו נקוב פטור, ר' שמעון פוטר בזה ובזה, לכל מילי כתלוש משוי ליה, והא דתנן אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר את הזרעים, שאני לענין טומאה דהתורה ריבתה זרעים על כל זרע זרוע אשר יזרע:

תנן התם העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידין והקרנים והטלפים מצטרפין לטומאת אוכלין אבל לא לטומאת נבלות, תנינא להא דתנו רבנן שומרין לטומאה קלה ואין שומרין לטומאה חמורה, שומרין לטומאה קלה מנלן, דתנא דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין וכו', ולא שומרין לטומאה חמורה מנלן, דתנו רבנן בנבלתם ולא בעור שאין עליו כזית בשר, יכול הנוגע כנגד בשר מאחוריו לא יהא טמא, ת"ל יטמא. מאי קאמר, אמר רבא ואמרי לה כדי חסורי מחסרא והכי קתני בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית, יכול שאני מוציא אף עור שיש עליו כזית בשר הנוגע כנגד (העור) [הבשר] מאחוריו יכול לא יהא טמא ואפילו מעשה יד נמי לא עביד, ת"ל יטמא. בנבלתה ולא בעור שיש עליו שני חצאי זיתים, יכול אף במשא תלמוד לומר והנושא יטמא דברי ר' ישמעאל, רבי עקיבא אומר הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא, אמר עולא שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפילו מוליך ומביא כל היום כלו טהור, מ"ט כתיב נשא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנשא [בבת אחת], תנו רבנן בנבלתה ולא בקולית סתומה, יכול אפילו ניקבה ת"ל הנוגע יטמא את שאפשר ליגע טמא שאי אפשר ליגע טהור, אמר ליה רבי זירא לאביי אלא מעתה בהמה בעורה לא תטמא, אמר ליה חזי כמה נקבים יש בה, אמר ליה רב פפא לרבא כוליא בחלבה לא תטמא אמר ליה חזי כמה חוטין נמשכין הימנה, חישב עליה לנקבה מהו. מחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי. תניא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין כחוט השערה יכול יטמא טומאת נבלות, תלמוד לומר וכי יפול עד שיפול, ואפילו הכי טומאת אוכלין מטמא, כיון דאין מעלה ארוכה, מסייע ליה לרב חייא בר אשי דאמר תאנים שצמקו באיביהן מטמא טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב חטאת:

וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, להביא את בן שמונה שאין שחיטתו מטהרתו, רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר בר' שמעון אמרי שחיטתו מטהרתו, לאכילה כ"ע מת הוא, רבי יוסי ורבי אלעזר אמרי כטרפה מה טרפה אף על גב דמתה היא שחיטתה מטהרתה הכא נמי לא שנא, ורבנן אמרי לא דמי לטרפה טרפה היתה לה שעת הכושר כו', וכי תימא טרפה מבטן מאי איכא למימר התם יש במינה שחיטה הכא אין במינה שחיטה, וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואי זו זו טרפה ששחטה, בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו בין בבהמה טהורה בין בבהמה טמאה טהור, רבי יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא בטהורה טהור, מאי טעמא דתנא קמא אמר רב חסדא קל וחומר אם הועילה לו אמו להתירו באכילה לא תועיל לו אמו לטהרו מידי נבלה, אשכחן בהמה טהורה בהמה טמאה מנלן דאמר קרא וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה, אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה, מה בהמה טהורה עוברה טהור אף בהמה טמאה עוברה טהור, ורבי יוסי הגלילי מאי טעמא, אמר רבי יצחק דאמר קרא וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם לכם מהלכי כפים בחיה טמאתי לך רב נחמן בר יצחק אמר מהכא או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה, וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה ונבלת בהמה טהורה לא מטמאה אלא איזה זה עובר שבמעי טמאה שהוא טמא ושבטהורה שהוא טהור, וכי מאחר דנפקא לן מדרב נחמן בר יצחק קרא דרבי יצחק למה לי, אי לאו דרבי יצחק הוה אמינא כוליה לכדרבי הוא דאתא קמשמע לן:

אל תשקצו את נפשותיכם, בכל השרץ השורץ להביא את שפירשו לארץ וחזרו, יכול יטמאו טומאה חמורה תלמוד לומר ולא תטמאו בהם, יכול לא יהו פוסלין את הגוף ת"ל (יטמאו) [ונטמתם] בם, יכול אף דמם וחלבם כיוצא בהם ת"ל בם בם את מטמא ואי את מטמא בדמם וחלבם, (לא יאכל) לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל, או לא יאכלו אלא לאסרם בהנאה ת"ל לא תאכלום הא כיצד באכילה אסורים בהנאה מותרין, הא מה אני מקיים לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אם אתם מטמאים בהם סופכם לטמא (בכם) [בם], כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני כשם שאני קדוש כך תהיו אתם קדושים וכשם שאני פרוש כך אתם פרושים, ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ ואעפ"י שאין פרה ורבה, כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים שתקבלו עליכם עול מצותי, חמורים שרצים שכל המודה במצות שרצים מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות שרצים כופר ביציאת מצרים, להיות לכם לאלהים על כרחכם, והייתם קדושים כי קדוש אני כשם שאני קדוש כך אתם קדושים וכשם שאני פרוש כך אתם פרושים, אמר ליה רבי חנינא מסורא דפרת לרבינא יציאת מצרים דכתב רחמנא גבי שקצים ורמשים למה לי, אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור ואני הוא שעתיד ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאין בקרבי דגים טהורין ומוכרן לישראל, אמר ליה אנא המעלה קשיא לי מאי שנא דכתב המעלה, אמר ליה כדתנא דבי רבי ישמעאל אמר הקב"ה אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מיטמאין בשרצים כשאר אומות העולם די, אמר ליה ומי נפיש אגרייהו טפי ממשקלות ומרבית ומציצית, אמר ליה אע"ג דלא נפיש אגרייהו מאיסי למיכלינהו:

ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור א"צ לומר בין חמור לפרה הלא כבר מפורשין א"כ למה נאמר בין הטמא ובין הטהור בין טמאה לך בין טהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לשנשחט חציו, וכמה הוא בין רובו לחציו מלא השערה, בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל א"צ לומר בין צבי לערוד והלא כבר מפורשין א"כ למה נאמר בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשרה לטרפה פסולה, אחרים אומרים בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בא ליתן אזהרה על החיה:

אמר ר' שמואל בר נחמן משל לכהן שהיה בדרך ונזדמן לו חלוני אחד. אמר אלך עמך. אמר ליה כהן אני וראין דרכי להלוך בין הקברות אם את מהלך עמו מוטב ואם לאו סוף אני מניחך והולך לי. כך אמר לו משה לישראל כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך וגו' והיה מחניך קדוש מהו להצילך תרין אמוראין חד אמר להגן עליך דכתיב להיות צל על ראשו. וחד אמר לרקן הכנענים וליתן לך כמה דאת אמר וינצלו את מצרים ע"מ והיה מחניך קדוש. ולא יראה בך ערות דבר ערות דבור זה נבול פה. ר' אבין אמר בה תרתי. ר' אבין אמר משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בו המלך שומרים מהן נזירים ומהן שכורים. לעת ערב בא ליתן להם שכרם נתן לשכורים שני חלקים ולנזירין חלק אחד. א"ל אדונינו המלך לא שמרנו כאחת מפני מה אתה נותןלאלו שני חלקים ולנו חלק אחד. אמר לו אלו שכורין הן ודרכן לשתות יין אבל אתם נזירין ואין דרככם לשתות יין לפיכך אני נותן לאלו שני חלקים ולאלו חלק אחד. כך העליונים שאין יצר הרע מצוי ביניהם קדושה אחת להם שנאמר ובמאמר קדישין שאלתא אבל התחתונים לפי שיצר הרע מצוי בהן הלואי יועל שתי קדושות הדא הוא דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. ר' אבא אמר חורי משל לבני מדינה שעשו שלש עטרות למלך מה עשה המלך הניח בראשו אחת ושתים בראש בניו, כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקדוש ברוך הוא שלש קדושות ואומרים קדוש קדוש קדוש, מה הקדוש ברוך הוא עושה נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל הדא הוא דכתיב כי קדוש אני והתקדשתם והייתם קדושים:

רבי תנחום בר חנילאי פתח אמרות ה' וגו' אמרות ה' אמרות אמרות בשר ודם אינן אמרות, בנוהג שבעולם מלך ב"ו נכנס למדינה ובני המדינה מקלסין אותו וערב לו קילוסן אמר למחר אני בונה לכם דימוסיאות ומרחצאות למחר אני מכניס לכם אמת המים ישן הוא ולא עמד היכן הוא היכן אמרותיו, אבל הקב"ה אינו כן אלא וה' אלקים אמת, מהו אמת שהוא אלקים חיים ומלך עולם. טהורות רבי יודן בשם רבי יוחנן ורבי ברכיה בשם רבי (אבא) [אלעאי] ורבי (עקיבא) [יעקב] בשם רבי יהושע בן לוי מצינו שעקם הכתוב שתים ושלש תיבות בתורה כדי שלא להוציא דבר טומאה מפיו הה"ד מכל הבהמה הטהורה וגו' ומן הבהמה אשר טמאה היא אין כתיב כאן אלא אשר איננה טהורה. אמר רבי יודן בר מנשה אף כשבא לפתוח בסימני בהמה טמאה פתח להלן בסימני, טהרה את הגמל כי לא מפריס פרסה אין כתיב כאן אלא כי מעלה גרה הוא וכן בארנבת ושפן וחזיר. כתף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים רבי חנן בר (פפי) [פזי] פתר קריא בפרשת פרה שיש בה משבעה שבעה, שבע פרות, שבע הזאות, שבע שרפות, שבעה כבוסים, שבעט טמאים, שבעה טהורים, שבעה כהנים, אם יאמר לך אדם חסרים הן, אמור לו אף משה ואהרן היו בכלל. מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון אברהם מתרח חזקיה מאחז מרדכי משמעי ישראל מאומות העולם הבא מהעולם הזה מי עשה כן מי גזר כן מי צוה כן לא יחידו של עולם. תמן תנינן בהרת כגרים טמא פרח בכולו הרי הוא טהור מי עשה כן וכו'. תמנן תנינן האשה שמת ולדה בתוך מעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד, המת בבית הבית טהור, טצא מתוכו הרי הוא טמא, מי עשה כן וכו'. תמן תנינן כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים [והיו פוסלים אותה במלאכה] והיא עצמה מטהרת טמאים אלא אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. זאת חקת התורה רבי יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. מי כהחכם זה משה דכתיב ביה עיר גבורים עלה חכם וגו' יודע פשר דבר שפירש התורה לישראל. חכמת אדם תאיר פניו רבי מני דשאב ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אמר על כל דבר ודבר שיצא מפי הקב"ה כשהיה אומר למשה היה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לפניו רבש"ע ואם נטמא במה היא טהרתו, ולא השיבו, באותה שעה נת כרמו פניו של משה שנאמר ועוז פניו ישונא, כיון שהגיע לפרשה זו של פרה אמר ליה הקב"ה משה אותה האמירה שאמרתי לך אמור אל הכהנים ואמרת לי אם נטמא במה היא טהרתו ולא השבתיך זו היא טהרתו ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת. משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (שלשה) שמו עדותיו וחק נתן למו. שמענו במשה שנכתבה תורה לשמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי. בשמואל נכתב לו שנאמר ויכתוב בספר וינח לפני ה'. אבל באהרן לא שמענו אלא מלמד שנתנה לו פרשה זאת שלא תזוז ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות ואיזו זו זאת חקת התורה. רבי (יהודה) [יהושע] דסיכנין בשם רבי לוי ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם ובכולם כתיב בהם חקה ואלו הן, אשת אח וכלאים ושעיר המשתלח ופרה אדומה (כתוב ברמז תקע"ז):

ויאמר ה' מסיני בא. מלמד שהחזיר הקב"ה על כל אוה"ע ולא קבלוה וכו' וכתיב עמד וימודד ארץ, ראה שלא רצו לקבל את התורה הקפיצן לגיהנם כמו שנאמר לנתר בהן על הארץ, בא דוד ונתן הודאה להקב"ה על כך שנאמר אתה האל עושה פלא הודעת בעמים עוזך, ואין עוז אלא תורה וכו'. אמר ר' אבהו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין אוה"ע מקבלין את התורה, ומפני מה יצא ידיהם, לפי שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן, אמר ר' יוחנן מלמד שהחזיר הקב"ה לתורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבאו ישראל וקבלוה (כתוב לעיל בפסוק כנשר יעיר קנו):