Quotation_auto su Isaia 6:1

בלידת שמעון כתיב ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה ותקרא את שמו שמעון. ובברכת יעקב כתיב שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם בסודם אל תבא נפשי וגומר ארור אפם כי עז וגומר. ובברכת משה כתיב שמע ה' קול יהודה ואמרו ז"ל אין שמע אלא שמעון שנאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי. משל לשור שעסקיו רעים מה עשה ציירו צורת אריה על אבוסו כדי שיפחד מפניו. וכן כתבו מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון. רצונם שאע"פ שמשה לא ברכו משום מעשה זמרי. עם כל זה כללו בברכת יהודה. לאה הצדקת ראתה במראה הנבואה כל מה שעשה שבט שמעון בענין כזבי בת צור. וכן מה שכתב בשמעון ושאול בן הכנענית שחטאו בנשים. והזמה הוא דבר אשר שנא ה' אלהים כאמרם אלהיהם של אלו שונא זמה. ולכן אמר בכאן כי שמע ה' כי שנואה אנכי. והשנאה שלא תמצא בכל השבטים מי שנשא כנענית חוץ משמעון. ועל זה אמר כי שמע ה' כמו שמע ה' ויתעבר. וכן בענין פטור כתיב למעול מעל בה' שני מעילות מעילת עבודה זרה ומעילת זמה. ואמר ויתן לי גם את זה. כלומר הלואי שלא יתנהו לי אחר שהוא משוי עון. כאומרם זכרונם לברכה ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים דישתארון ולואי לא אשתארן. וכן אמרו ויקרא לאחיו לאכול לחם והלא לא הוה ליה אלא חד אח את עשו הרשע ולואי קברי'. וכן בכאן ויתן לי גם את זה ולואי שלא נתנו לו. ולהורות על זה קראה שמו שמעון והוא כמו שם עון. כי עון הזמה ועון כל ישראל בדבר פעור שם הוא. כי רוב המתים באותה מגפה משבט שמעון. לפי החשבון שחסר ממנו ממנין למנין. וכן רמזה בזאת השנאה שנאת יוסף כאומרו וישנאו אותו. וכן אמר ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות מי הם שאמרו הם שמעון ולוי. וכן בענין דינה ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי ואף על פי שנתחבר עמו לוי. שמעון היה בעל הקורה והוא היה המתחיל והגומר. ולכן קראה שמו שמעון כלומר שם העון תלוי. ומדברי לאה הוציא יעקב מה שאמר שמעון ולוי אחים כלי חמס וכו'. כלומר אף על פי שהם אחים שמעון הוא המפתה ללוי. כי לוי הוא קדוש ה' ושוליו מלאים את ההיכל. ואין נאות לו החרב וכלי זיין. וזהו כלי חמס מכרותיהם כאלו הוא גזול בידם. וזהו בסודם אל תבא נפשי. כלומר בסוד שניהם אל תבא נפשי. אבל בסוד האחד שהוא לוי יבא נפשי. כי אני יודע כי סוד ה' ליריאיו הם הכהנים המשמשים בהיכלו. אחר שהם מורי התורה שנקראת סוד ה' ליריאיו. כמו שאמר יורו משפטיך ליעקב. אבל בסוד שמעון לא יבא נפשי כי שם העון. ולפי שלוי למד משמעון מנעוריו החברה והאחוה. רצה לחלקם ולהפרידם זה מזה. כי החברה מזקת אפילו לצדיקים. כאומרו מלאך רשע יפול ברע. כלומר אף על פי שיהיה מלאך יפול ברע כשיתחבר עם הרשע. וזהו יפול ברע כמו אל הכשדים אתה נופל. וציר אמונים מרפא רוצה לומר מי שהיה ציר אמונים שהוא משה דכתיב ביה בכל ביתי נאמן הוא. נתן רפואה לזה דכתיב לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. ולכן יעקב רצה לחלקם ולהפרידם זה מזה. וזהו אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. זהו לפי הפשט. אבל לפי האמת שמעון ולוי אחים כי הם בעלי הדין. וכמו ששמעון היה בעל חמה ומדין כן לוי היה קשור במדת הדין. וכל הלוים היו קשורים במדת גבורה. ולכן צוה בהנפתם והעבירו תער על כל בשרם. אבל בכהנים תער לא יעבור על ראשו. ולכן אמר שמעון ולוי אחים. ולהיות זה כן תמצא בתורה בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי שהבדילם מן הכהנים. וכן אמר המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם וגו'. ולכן אמר יעקב אחלקם ביעקב. וכן אמר ארור אפם כי עז שהוא מדת הדין הקשה. ולפי שראה שכללו בברכת יהודה כאומרו שמע ה' קול יהודה. ואמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי. ולכן כללו בברכת יהודה. כי זה היה ברכה לשמעון ולחבירו ביהודה. בענין שיירא מלפניו ויניח עסקיו הרעים. וזה שאמרו משל לשור שהיו עסקיו רעים וציירו אריה על אבוסו. וכן עשה משה שכלל לשמעון שהיה שור צייר באבוסו. יהודה שהוא אריה. ולפי שלא בירך משה לשמעון. אמרו שלא היה מלך בשבט שמעון. לפי שהוא שנוי ממנו וזהו מה שאמרה לאה כי שנואה אנכי:

ואמר על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו כי מן הראוי היה אחר שהאשה חלק מאיברי האדם שידבק בה ולא באביו כי קרוב אדם אצל עצמו ואשתו כגופו דמיא כמו שאמרו אשת חבר הרי היא כחבר וימשך מזה כי יהיו לבשר אחד מצד הולד כמו שהיו מעיקרא. ולכן אמר ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו כי אחר שהם כגוף אחד כמו שלא יתבייש אדם מעצמו כך לא יתבייש מאשתו. והנכון שהיו ערומים וחכמים בכל חכמה כמו כל ערום יעשה בדעת. ובא להודיע חכמתם ובינתם שהיו מגיעים לעומק הדברים בסודות התורה ולא היה דבר נעלם מהם לפי שאור ה' הופיע עליהם ונשקם מנשיקות פיהו עד שהיו משיגים כל הדברים הקשים והעמוקי' בנקל בלי איחור ועכוב. וזהו ולא יתבוששו כמו כי בשש משה ועכ"ז היה הנחש ערום מהם אחר שהיה לו כח להטעותם והם לא נשמרו מתחבולותיו וערמותיו. והחכם האמיתי ראוי לו שידע ליזהר מתחבולות היצר הרע הוא נחש הקדמוני כמו שפירשתי במשנה איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם כי האדם צריך לידע הדברים הרעים בענין שידע להתרחק מהם כמו שהסנהדרין היו יודעים כשפים לבטל הכשפים ולהשמר מהם. ועל זה אמר שלמה וראיתי אני שיש יתרון לחכמה ומהיכן ידעתי זה מן הסכלות שהייתי בקי בו שהוא הפכו. וכן רמזתי זה באומרו פעמון זהב ורמון על שולי המעיל סביב כי ראוי לכהן אע"פ שהוא משרת בבגדים סרוחים ושוליו מלאים את ההיכל שיהיה נפעם רוחו לדעת כל מיני ערמות ותחבולות בענין שידע ליזהר מהם. אבל אדם וחוה אע"פ שהיו חכמים לא ידעו להשמר לפי שלא טעמו טעם מלח ואכלו תפל מבלי מלח. וזהו ולא יתבוששו כמו היאכל תפל מבלי מלח שתרגומו היתאכל בששא וזהו ויהיו שניהם ערומים וחכמים אבל לא יתבוששו שלא טעמו טעם מלח להשמר מהתחבולות. ועל זה אמר טעמו וראו ולא אמר דעו וראו אבל הנחש היה ערום בתחבולות ובשקרים ומיד התחיל לשקר ואמר אף כי אמר אלהים לא תאכלו וזה היה שקר. ולכן התחיל באף לפי שהוא אף וחמה משחית והביא אף לעולם. ולכן דיבר עם האשה לפי שהיא קלה להתפעל והיא שקרנית כמוהו ולכן הוסיפה ואמרה לא תאכלו ולא תגעו בו פן תמותון. וכן שם ספק ואמר פן תמותון והשם לא אמר אלא מות תמות ודאי ולכן אמר הנחש לאשה בריא ושמא בריא עדיף הוא אמר פן תמותון ואני אומר ודאי לא מות תמותון. והטעם שאמר לכם פן תמותון הוא כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים. כלומר הרי אתם סומים וחשובים כמתים ואני אומר לכם שלא תמותון ואפילו אם תמותון אינו כ"כ רע כמו הרע הגדול שישיג אתכם בהיותכם סומים. וכ"ש כי כל זה שקר כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וזה טוב גדול שלא תשארו סומים. ועוד שתהיו כאלהים יודעי טוב ורע שהם המלאכים שיודעים הטוב והרע ואין פועלים ממנו:

ועשית את מעיל האפוד וגו'. ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן וגו'. פעמון זהב ורמון וגו'. והתורה ביארה התועלת הנמשך מזה שהוא ונשמע קולו בבואו אל הקדש. כי כן ראוי לכל נכנס בהיכל המלך שיכנס ברשות ולא יכנס פתאום. וכל זה להורות על מעלת התורה שיש בה חכמה ורוב פנינים ומוסרים רבים ודרך ארץ. כאומרם הפוך בה דכולא בה. ולכן אני סבור כי זה אזהרה לכהן. שאע"פ שהוא מלובש באלו הבגדים כמלאך ומשרת. ושוליו מלאים את ההיכל בקדושתו וענותנותו. ראוי לו לפעמו במחנה דן ולהיות בקי בדברי החכמה ובדברי דרך ארץ. בענין שידע להזהר ולהשמר מדברי הערמות והתחבולות. כמו שאמר שהע"ה לתת לפתאים ערמה. ואמר וראיתי אני שיש יתרון לחכם מן הסכלות. ר"ל מן הסכלות אני יודע מעלת החכמה. כי כל דבר ניכר מהפכו. וזהו כיתרון האור מן החשך. ולכן שלמה השיג כל הדברים מצד הסכלות. ומצד חכמת אשמדאי. והיה הולך להררי חשך להשיג מחכמת בני קדם. וזהו שבתי וראיתי כמוזכר בזוהר. ולכן כתוב שם על וה' נתן חכמה לשלמה ויהי שלום בין חירם וכו'. מה ענין זה לזה. אבל אמרו שם כי חירם היה חכם גדול בחכמת הכישוף ובחכמת השדים. עד שהיה פורח באויר להראות חכמתו. ולא היה רוצה להודות בחכמת שלמה. ושלמה היה בקי ממנו באותה חכמה. ובכח שמות הקדש הכריחו והודיעו שחכמתו היתה הבל וריק. עד שמצד שה' נתן חכמה לשלמה ויהי שלום בין חירם. ולכן הסנהדרין היו יודעים לבטל הכישופים אם יבא אדם לעשותם נגד ישראל. ולכן א"ר יוחנן בן זכאי לתלמידיו אחר שאמר להם צאו וראו אי זו היא דרך טובה. חזר לומר להם איזו היא דרך רעה. ומה צריך לזה כי מהאחד נמשכת האחרת. אבל רצה לידע בהם. כמו שהיו חכמים בידיעת הטוב. אם יהיו חכמים בבחירת הרע להשמר ממנו. כי כן צריך לכל חכם להיות בידו סייפא וספרא. ושם הארכתי בזה. ולכן אמר בכהן שאע"פ ששוליו מלאים את ההיכל בקדושתו צריך לידע ולהבחין בין הדברים [האמיתיים] ובין הערמות והתחבולות להשמר מהן כשיצטרך. וזהו ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ופעמוני זהב בתוכם סביב. בענין שיהיה ערום בכל חכמה. ויהיה מרגיש הדברים ומבחין ביניהם. ויהיה בקי ברמאות. לא לפעול בו. אלא להשמר ממנו כשיצטרך. בענין שבזה יהיה נפעם רוחו בתוכו. וזהו פעמון זהב ורימון. כמו לפעמו במחנה דן. כי אחר שהוא מורה התורה. והוא שומר לעמו בתפלתו ובקרבנותיו. ראוי לו שידע כיצד יבטל מחשבת זדים כשיצטרך. וזהו מה שרמזו ז"ל באומרם ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. כי אחר שאלישע אחר היה מין. היאך היה למד ממנו. לזה השיבו אל תתמה על החפץ. כי כן צריך לכל חכם לידע כל הדברים להבחין בין טוב לרע. כאומרו לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב. ולכן ר"מ לימד מאחר כל הדברים טובים ורעים. אבל לא היה פועל בהם. וזהו רמון מצא שהוא אלישע אחר. שהיה ערום לרע. תוכו אכל מפנימיות החכמה. והחיצוני שהיא הקליפה והערמה זרק. כי לא אכלה ולא נהנה ממנה. אעפ"י שהיה יודע בה ומבחין בין טוב לרע. וזהו פעמון זהב ורמון האמור ברבי מאיר. וזהו ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות. כמו שמתים האנשים הפתאים אשר לא ידעו ליזהר: