Quotation_auto su Salmi 31:13

ובמדרש אמרו יצועי עלה. שעלה וסלק ברכתו למשה דכתיב ביה ומשה עלה אל האלהים. ולכן בא משה וברכו דכתיב יחי ראובן ואל ימות. ואמרו שם כי כל העם היו מרננים אחר ראובן באותו מעשה. עד שבא משה והודיעם שהיה נקי בלא חטא. וזהו כשהיו על הר גריזים ועל הר עיבל דכתיב ואלה יעמדו על הקללה. מה עשה משה שם לראובן עם המקללים בענין שיאמר הוא בפיו ארור שוכב עם אשת אביו. ואמרו שבאותה שעה האירו אותיות ראובן שהיה באורים ותומים שהיו אפלות. ואז הכירו כל ישראל שלא חטא. ואז אמר יחי ראובן ואל ימות אחר שלא חטא. ולפי שיעקב סלק ברכתו למשה מפני אותו מעשה. בא משה וברכו ופייס להקב"ה עליו ועל יהודה ואמר ה' מסיני בא לתת התורה לאומות ולא קבלוה וישראל תוכו לרגליך. ראוי שתכפר להם. וכן אמר סבה שניה כי ידוע ברוב עם הדרת מלך. וכמו שאמר יהושע והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. וזה שאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. רוצה לומר להיות השם מלך בישורון. ראוי שיהיו יחד שבטי ישראל. ואם כן יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו במספר השבטים. וכן אני אומר על יהודה. וזהו וזאת ליהודה וכל זה הוציאו יעקב ומשה ע"ה מדברי לאה ותקרא שמו ראובן. וכן רמזה זה באומרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי. כי לפי הפשט איך אפשר שתאמר כי ראה ה' בעניי. וכי עלה על הדעת שיעקב היה מענה ללאה והלא כתיב אם תענה את בנותי וגומר. ועל הכל כרתו ברית וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. אבל הרמז כי ראה ה' בעניי התנבאה על ראובן שהיה מעונה מאחיו ומאביו בחשבם שחטא באותו מעשה. ועל זה אמר יעקב ראובן בכורי אתה פחז כמים אל תותר. ולפי שיעקב סלק הדבר למשה כמו שאמרנו. וכן כתוב בזוהר שלא רצה יעקב לברכו עד שיבא מארי דביתא הוא משה שהיה בעל הבית. דכתיב בכל ביתי נאמן הוא. לכן אמר' כי עתה יאהבני אישי. כלומר עת יבא שיאהבני אישי. הוא משה רבינו ע"ה שנקרא איש האלהים והוא בעל הבית. וזהו אז חללת יצועי עלה. וזאת האהבה היה מה שאמר משה רבינו ע"ה יחי ראובן ואל ימות. וכן יאהבני אישי הוא השם יתברך שנאמר תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי. שהיה מרוחק מהשם יתברך בעבור אותו מעשה. עד שבא משה והאיר פני האותיות. וכן רמזה באומרה כי ראה ה' בעניי על גלות תגלת פלאסר מלך אשור שהגלה בארה לראובני. והיה גלותו קודם לכל הגליות. וזה שאמר יעקב ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני. כלומר ראשית צערי ואוני כמו בן אוני בן צערי כלומר ראשון לגלות ישראל. ועם כל זה יתר שאת ויתר עז כי עת יבא שיתגברו ויעלו מהגלות. וזהו כי עתה יאהבני אישי. כלומר עתה יאהבני אישי כמו שאמר אני ה' בעתה אחישנה. וכמו שמהרת להראות כעסך כך תמהר בגלותך. וזהו פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך. ולפי שלאה אמרה כי עתה יאהבני אישי. אמר יעקב יתר שאת ויתר עז. ולפי שנראה שגלה בראשונה ונשכח כמת מלב. אמר משה יחי ראובן ואל ימות. וכן לפי שאמרה לאה כי עתה יאהבני אישי. וישורני בעין אהבה ויתן לי גבורה וכח ואילות לצאת אמר יעקב ראובן בכורי אתה. כי כל בכור חביב בעיני אביו ואפילו הוא חרש שוטה יורש פי שנים. לכן אמר כחי וראשית אוני. וכמו שאמרה התורה כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה. ולכן כתבו בזוהר כי לפי שהם גבורים עתידים לעשות שני מלחמות אחת בים ואחת ביבשה. ואמר שיעקב רמז בכאן על ארבע גליות. כחי בגלות מצרים. וראשית אוני בגלות אשור. יתר שאת בגלות שלישי. ויתר עז בגלות רביעי. ולהורות על מה שאמר יעקב מגבורתם. אמר משה ויהי מתיו מספר. אנשים חשובים ראוים להיות נמנים עם הגבורים. וכן רמזה לאה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי. על מחלוקת קרח ועדתו שהיו עמו משבט ראובן. כדכתיב ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן וזהו כי ראה ה' בעניי שנתן פליטה לשבט ראובן בעבור אשה אחת. כאומרם ז"ל און אשתו הצילתו. וזהו כי עתה יאהבני אישי. אחר שאני הייתי סבת הצלתו. ומזה הוציא יעקב מה שאמר ראובן בכורי אתה ומה לך אצל מחלוקת. כחי וראשית אוני. בכאן נתנבא בפירוש על און בן פלת שהיה ראשון למחלוקת. וזהו ראשית אוני. ועם כל זה יתר שאת ויתר עז כי אשתו הצילתו. ועל זה אמר משה יחי ראובן ואל ימות בעבור המחלוקת. כי המחזיק במחלוקת חייב מיתה שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. ואם ימותו יהיו מעטים וזהו ויהי מתיו מספר:

וישב ראובן אל הבור ובמכירתו לא היה שם. וא"כ יש לשאול אחר שראובן ידע כוונת אחיו שהיתה רעה להרגו. איך הלך לו והניחו בין האריות והדובים. כי אולי אם היה שם היו מרחמים עליו. או היו חולקים לו כבוד כדין התורה. בענין שבהליכתו סבב כל זה. עד שלזה קרע בגדיו במר נפשו כמו שקורע על מתו. ולפי שחשב שאולי העלוהו אחיו להברותו לחם בחמלתם עליו. וישב אל אחיו לראות אם היה עמהם. וכשראה שלא היה עמהם. אמר הילד איננו לא בבור ולא בכאן ואני אנה אני בא. כלומר מהיכן אני בא. או היכן הלכתי. כי אני חבתי במיתתו ומה אעשה ומה אומר ולבי מאד חמרמר. ואען ואומר בלשון מר אנה אני בא ואנה אוליך חרפתי כי אין לי התנצלות על חטאי. וכתב מחבר אחד ואני אנה אני בא לשון קינה והספד הוא. ואני סבור שהוא צעק בקול מר על אחיו ובקול קינה. וכן היה צועק על אחיו ואומר אני אנה אני בא. שהוא כמו אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. אל נקמות ה' שהוא בראשי תיבות אני אנה אני. כי לא ידע מה לעשות אלא לצעוק על אחיו ועל עצמו שעזב הנער בידם להורגו אחר שהוא הגורם בהליכתו. והש"י שמע צעקתו כמאמרם ז"ל בענין אכזריות זה מתו עשרה הרוגי מלכות ועשרה בכל דור ודור ועדיין החטא קיים. וא"כ היה ראוי ראובן לעונש על הליכתו והשאלה במקומה עומדת. ורז"ל תירצו על זה ואמרו להציל ראובן מעון. שהיה עסוק בשקו ובתעניתו על בלבול יצועי אביו. ואחרים אמרו שהגיע יומו לשמש את אביו והלך לו ואז מכרוהו. ולפי שכל זה אינו מספיק כי פקוח נפש דוחה שבת וכבוד אב ואם ותשובה וכל מצות התורה. וא"כ למה הלך. יש לומר כי אחר שכוונת ראובן היתה להצילו כדכתיב למען הציל אותו מידם. רחמנא לבא בעי ולא נחשב לו לעון אלא למצוה. והוא בכלל יראי ה' וחושבי שמו. כמאמרם ז"ל חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. ואחר שראובן רצה להצילו. ומצד אונס התשובה או שמוש אביו לא הצילו. ויחשב לו לצדקה. כאומרם ז"ל מר ואהלות קציעות כל בגדותיך אל תיקרי בגדותיך אלא בגידותיך. ואמרו גדול בעל תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. ולכן נחשב לראובן לזכות ולמצוה. כאומרם ז"ל ראובן היה ראש להצלה דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם. לפיכך נתן לו הקב"ה עיר מקלט להציל הרוצחים בשגגה דכתיב את בצר במדבר בארץ המישור לראובני. הרי גילו בכאן שעכ"פ היה בשוגג. אבל אחר שכוונתו טובה נחשב לו לזכות ונתן לו הש"י מצות עיר מקלט במקומה. וכן אמרו בענין התשובה שהיה עסוק בשקו ובתעניתו שהוא היה ראש לבעלי תשובה דכתיב וישב אל אחיו. נתן לו הקב"ה בשכרו נביא אחד בשבטו ראש למשיבים. הוא היה הושע בן בארי הוא בארי הוא בארה אשר הגלה תגלת פלאסר לראובני ופתח בתשובה דכתיב שובה ישראל עד ה' אלהיך. גילו בכאן כי אולי כמו שהיה בע"ת. כן השיב לאחיו בתשובה. בדבריו שאמר ואני אנה אני בא. כי אולי כשראו צעקתו נתחרטו. ונתן לו השם יתברך שכר על זה אע"פ שנראה שהיה ראוי להציל ליוסף ושיניח התשובה. ועל דרך הפשט נראה לי שראובן לא שגג בזה כלל ולא החזיק בכבוד ללכת לאביו ולא לעשות תשובה כי פקוח נפש דוחה הכל כמו שביארנו. ודעתו היה להצילו להשיבו אל אביו. וכשראה אותם שישבו לאכול לחם לפי שהוא לא היה אוכל. אולי היה מתענה נפרש מהם. ואמר שהיה הולך אל אביו או לדבר אחר מוכרח. והוא נחבא באחת הפחתים ויצא ועיקם הדרך לסלקו מן הבור להשיבו אל אביו. ולא נתאחר כלל אלא מיד שב אל הבור ולא מצאו. לפי שהם לא נתאחרו כלל באכילה כי מיד כשישבו לאכול נשאו עיניהם וראו הישמעאלים. ועלו אותו מן הבור ומכרוהו כהרף עין כי הצליח מעשה שטן. או לקיים הגזירה. ולכן תמצא שנכנס פסוק וישב ראובן אל הבור בנתים. וכתב אחר כך ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם. להורות כי לפי שלא נתאחר ראובן לא היה להם שהות קודם בא ראובן לשחוט שעיר עזים ולהטביל הכתונת בדם בין המכירה לביאת ראובן. כי באופן אחר מיד היה ראוי לכתוב וישחטו שעיר עזים אחר וימכרו. אבל הפסיק בנתים וישב ראובן אל הבור להורות שלא נתאחר ראובן כלל. ואחר שבא ראובן וצעק בקול מר והלך לו. לקחו שעיר עזים ושחטוהו לרמות ליעקב אביהם. כמו שהוא רמה ליצחק אביו בעורות גדיי העזים לקבל הברכות. כמאמרם זכרונם לברכה וכמו שאמר בכאן זאת מצאנו הכר נא כי זאת עצת יהודה. ולפיכך רמוהו ליהודה בענין תמר שאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן. וכמו שאמר בכאן זאת מצאנו הכר נא. כן נאמר שם הכר נא למי החותמת. באופן ששלם השם יתברך לאיש כמעשהו. ואם לא שהיו סבות אלהיות לקיים דברו היה אכזריות גדולה בהם יותר מהמכירה. כי מה להם. אלא לומר לאביהם לא ראינו אותו אלא שהוצרכו לשחוט שעיר עזים ולטבול הכתונת בדם ולקורעה בשנים. לנקום נקמתם בכתנת הפסים לפי שלא יכלו לעשותו ליוסף. ושיוליכוהו לאביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא. בענין שידאג ויתעצב יותר על בנו. אלא שכולם סבות אלהיות למרק חטאתו שחטא עם אביו לרמותו בעורות גדי עזים. שם נאמר האתה זה בני עשו אם לא. כמו שאמר בכאן הכתונת בנך היא אם לא. ולפי שחשב שחיה רעה אכלתהו ולא זכה לקבורה. קרע שמלותיו וילבש שק ואפר ויתאבל ימים רבים שלא כדין התורה ולא רצה לקבל תנחומים. ואולי עשה כל זה לפי שהוא חב במיתתו ששלחו יחידי בדרך בענין שחיה רעה אכלתהו. ואם אחיו עשו לו זה כמו שאמר טרוף טורף יוסף. כמאמרם זכרונם לברכה. גם כן אני חבתי במיתתו אחר שידעתי שנאת אחיו עמו. ועל זה אמר אספדה ואילילה אלכה ערום בלבוש שק ולא אתנחם כל ימי וארד על בני אבל שאולה אחר שאני הרגתיו. ולכן ויבך אותו אביו כל ימי חייו. ואולי יהיה ויבך אותו אביו כמו ויקבור אותו בגיא הוא קבר את עצמו. כן בכאן בכה על עצמו ולא על בנו. וזהו ויבך אותו אביו. או אמר ויבך אותו. לפי שלמעלה גמר כל דיני האבל דין קריעה ויקרע יעקב שמלותיו. דין כיבוס וישם שק במתניו ולא בגדים מגוהצים. דין אבלות ויתאבל על בנו ימים רבים ולא שבעה ושלשים להספד. דין תנחומי אבלים וימאן להתנחם. דין השנה שהנשמה עולה ויורדה כל י"ב חדש. כי ארד אל בני אבל שאולה עד יום מותי. כנגד שלשה לבכי אמר ויבך אותו אביו. ואולי יאמר ויבך אותו אביו שלא כמנהג העולם. כי האבל בפטירת המת ובקבורתו בוכה ואח"כ מספיד ומתאבל. אבל לא יבכה באחרונה כי כבר נשכח כמת מלב. אבל בכאן אמר ויבך אותו אביו באחרונה להורות על צערו: