Bibbia Ebraica
Bibbia Ebraica

Quotation_auto su Salmi 82:5

לֹ֤א יָֽדְע֨וּ ׀ וְלֹ֥א יָבִ֗ינוּ בַּחֲשֵׁכָ֥ה יִתְהַלָּ֑כוּ יִ֝מּ֗וֹטוּ כָּל־מ֥וֹסְדֵי אָֽרֶץ׃

Non sanno, né capiscono; vanno in giro nell'oscurità; tutte le basi della terra vengono spostate.

צרור המור על התורה

ואמר הרבו עלי מאד מהר ומתן. לפי שאמר ואשר תאמרו אלי אתן ונראה ע"ד מתנה. לזה אמר הרבו עלי מאד מהר ומתן. לפי שאני חייב מן הדין כמוהר הבתולות. ולפי שהיו דברי שכם יותר מקובלים מדברי אביו. אמר ויענו את שכם בראשונה ואח"כ ואת חמור אביו. ואמר במרמה על שדברו אחד בפה ואחד בלב והראו להם פנים שוחקות כמאמר שכם. ובקרבם ארבם. או שיאמר הסבה שענו בני יעקב קודם שיענה אביהם היתה. לפי שהיו רוצים לדבר במרמה כפי עושי הנבלה. כי אם היה דבר חכמה לא היו מדברים לפני אביהם ולהם היה ראוי לדבר במרמה. כי יעקב נקרא איש תם שאינו חריף לרמות. ולכן השיבו זה בלי עצת אביהם. כי יעקב בכל אלו הדברים לא דיבר דבר לפי שהיה עצב וכואב על דבר הנבלה כי חרפה היא לו. כאומרו לשכב את בת יעקב. וכמאמר התורה את אביה היא מחללת. ולהם היה ראוי לדבר בדבר הנבלה בלי עצתו לפי שהיו כלי חמס מכרותיהם. ולכן אמר להם בסודם אל תבא נפשי. ואולי ויענו בני יעקב הם שמעון ולוי ולא כולם. והם נכנסו בעובי הקורה יותר מאחיהם ונתנו זאת העצה. ולכן אמר בשעת הפועל ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה. לפי שהם מסרו עצמם עליה בעצה ובמעשה וראו כולם שהיתה עצה נכונה ושתקו והסכימו עמהם בפועל. דכתיב בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם. כי שמעון ולוי לא ראו לעשות זה אלא להרוג הזכרים אבל הנשים והטף מה חטאו. וכן לא רצו לשלוח יד בביזה בענין שלא יאשימום שבעבור חמדת הממון עשו מה שעשו. ולא היה כן אלא בשביל היותם אחי דינה. ולכן ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו. כי זה היה תכליתם. אבל הנשארים אמרו שראוי שיבוזו כל העיר אחר אשר טמאו אחותם. וכולם היו במעל וכולם חייבים ואשמים. ואחר שלא מיחו ביד שכם ראוי להחרים כל רכושם. וזאת היא הסבה עצמה שהרגו שמעון ולוי כל הזכרים אחר שלא מיחו בידם. ובזה מסולק הספק שיש בזאת הפרשה. כי אם שכם חטאה העיר כולה מה חטא. וכ"ש שקבלו עליהם ברית מילה ולא שאלו יותר מהם. אבל היה הענין כמו שכתבנו כי כולם חייבים אחר שלא מיחו בידם. והברית שקבלו לא היה לשם שמים אלא לשם חמדה וגזל שאמרו להם מקניהם וקניינם וכל בהמתם הלא לנו הם. ורבותינו זכרונם לברכה עשו מדרש ואמרו כי כשאמרו להם האנשים האלה שלמים הם אתנו. אמרו להם כבר אתם יודעים כי זאת הארץ עתידים בני יעקב לכבשה ולהרוג כל נשמה. כי כן היה מסורת בידם. ואם ילכו עכשיו יפרו וירבו ויעשו רצונם. ועכשיו הם מתי מספר והם שלמים ושלוים אתנו ורוצים לישב בארץ ואינם נשמרים. מוטב שנחתוך אבר מן החי כדי להציל כל הגוף. ופתע פתאום נבוא עליהם ונכם ונקח כל שללם. הדא הוא דכתיב מקניהם וקניינם הלא לנו הם. והמשל אומר הבא להרגך השכם להרגו. ומכאן הותרו בני יעקב להרגם ולשלול שללם. והנראה לפי פשט הפסוק כי בני יעקב לא עשו דבר שלא כהוגן. כי כל מה שעשו להם התנו עמהם. ולפי שהם לא הבינו הדבר שהיו פתאים בני חם. אמר הכתוב שהיה במרמה. וזהו ויענו בני יעקב במרמה. והם אמרו להם שני דברים. האחד אשר טמא את דינה אחותם. והב' לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. ולכן תמצא שאמר בראשונה וידברו אשר טמא את דינה אחותם. ואחר כך חזר לומר ויאמרו לא נוכל לעשות הדבר הזה. וחמור ושכם לא הבינו זה לפי שהיה דברו דק וזך מאד. כי הם חשבו שאחר שהמולו בשר ערלתם היו פטורים. כמו שאמרו להם לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. והם לא ראו ולא ידעו בחשיכה יתהלכו ולא הבינו מה שאמרו להם בראשונה. ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם. אשר פירושו אצלי שדברו את שכם ואמרו לו בפירוש אשר טמא את דינה אחותם. ודבר הטומאה הוא דבר מכוער מאד אין לו תשלומין בממון. באומרו ואשר תאמרו אלי אתן לא יכופר להם עד ימותון. ועל מה שאומר להם ותנו לי את הנערה לאשה. השיבו להם בפנים שוחקות לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה. וראוי לכם למול בשר ערלתכם. ואם לא תשמעו להמול נקח את בתנו ונלך ולא תהיה לך לאשה. אבל דבר הטומאה ישאר ליום מחר. והם היו פתאים אשר בשר חמורים בשרם. והבינו כי בזה היה הכל מכופר. ולא ראו כי דבר הטומאה היא העיקרית כמאמרם באומרם וידברו אשר טמא את דינה אחותם. ובזה היו חייבים מיתה הם וכל בני העיר. ולכן אמרו וייטבו דבריהם ועשו מאמרם בהמול להם כל זכר. ולפי שלא עשו כלום במה שעשו בענין הטומאה שטמאו לדינה נשאר עדיין בידם. לזה אמר וייטבו דבריהם ועשו מאמרם בהמול להם כל זכר. ולפיכך ויקחו שני בני יעקב אחי דינה שטמאו אותה איש חרבו ויבואו על העיר שהיו יושבים בטח בחשבם שכבר פרעו חובם. וזהו שאמר מיד בני יעקב הנשארים שהבינו כוונת לוי ושמעון בענין הטומאה. באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם. שהוא היה התנאי הראשון כמאמרם למעלה וידברו אשר טמא דינה אחותם. וזהו אשר טמאו אחותם. וכולם היו חייבים ואשמים. כי באופן אחר מיותר הוא מה שאמר אשר טמאו אחותם. ולפי ששמעון ולוי היו בעלי העצה והפועל. כתוב בו ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי. רמז בזה שדעת יעקב היתה צלולה ולא היה בעצה נבערה כזאת. כאומרם בסודם אל תבא נפשי. ועכשיו עכרתם אותי כי יאמרו הכל שבעצתי היה כל זה. ועוד שאני נבאש ביושב הארץ ולא יתנו לי מקום ליכנס ביניהם ואשאר בשדה ונאספו עלי והכוני. והם השיבו לו הכזונה יעשה את אחותנו. ונראה שרצונך היה שנהיה לעם אחד ונשב עמהם ונקח מהם שדות וכרמים בשכר הנבלה. כמו שעושים לזונה. וכן תשאר דינה בבית שכם ויעשה ממנה זונה. כי כל בעילותיו בעילת זנות. ורעה עוד מזאת שתשאר הדבר לשמצה בקמינו שיאמרו זאת אחות שמעון ולוי הזונה אשר שכב אותה ויעניה ואחר כן נתנוה לו לאשה ואנה נוליך חרפתנו וכלימתנו. ואיה פה גבורתנו אשר ראינו צרת נפשה בהתחננה אלינו. ואומרת אוי נא לי כי בא בי ערל וטמא וענני ולחצני ושפך לארץ דמי בתולותי וקירות לבי הומה לי. ולכן כלה מדברותיך המולות המולות ומה לך אצל נגעים ואהלות. כי השם דבר בנו ומלתו על לשוננו זכר. במאמר המול לכם כל זכר. וכשראה יעקב קושט דבריהם שמח ושתק ולא ענה להם. ולפי שבאולי אפשר שהיה לו ספק בזה באתהו מיד הדבור. וא"ל קום עלה בית אל ושב שם לא תירא ולא תחת. כי אני הסכמתי עמהם ושמתי שמי עליהם ואני אברכם. וזהו ויאמר אלהים אל יעקב קום לך עלה בית אל ולא תירא ולא תחת כי אתה עשית את כל אלה לקנות חלקת השדה לישב בתוך עם טמא שפתים. ולכן קום עלה מזה לבית אל שהוא מקום קדוש ושב שם ולא תשב בכאן. ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. רמזו לו בכאן שאיחר נדריו שנדר בשעת הצרה. ועתה רצה לישב ברווחה. ובראשונה בנה לו בית וסכות ושהה בה שנה וחצי כמאמרם ז"ל. ואחר כך הלך לעיר שכם וקנה לו חלקת שדה לישב. ובסבת זה בא לו צרת דינה והוא מעצמו היה לו להרגיש זה ולשלם נדריו. ולמה המתין שיאמר לו השם קום לך מזה ועשה מזבח בבית אל. כי בכאן אינו מקום ראוי לבנות מזבח. כי החכם עיניו בראשו. ולו ראוי החריצות וההשתדלות אחר שהוא בחיריי. ואין ראוי להתעצל בדברים הקדושים. אחר שהוא עצמו נדר ואמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. וזהו שאמרו בזוהר בראשונה נשכו נחש ועכשיו נשכו חמור ולא הרגיש. וביארו ואמרו כי לפי שהיה מתאחר בדרך נשכו נחש הקדמוני הוא שטן הוא יצר הרע הצד ציד הוא סמאל שר של עשו. דכתיב ביה ויגע בכף יריכו לפי שנשכו כנחש. ולפי שלא יכול לו נגע בכף ירכו הם צאצאיו ונביאיו וחכמיו ודורו של גזירות שנוגע בהם ומכלה אותן. ולפי שנגע בכף הירך לא היתה נבואתו לישראל ממשה עד שמואל. כביכול שנחלש מקום הנבואה שהוא סוד הירכים הם יכין ובועז. ולפי שנגע בכף הירך והיא שלו ונטלו השם ממנו. וזהו כי לא יכול לו. נתן לו השם בטן וירך של סוטה כדכתיב בתת השם את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. וזהו סוד שעיר עזאזל בענין שיעסוק בו ולא יקטרג את ישראל. וכן מים אחרונים הם חלקו וגורלו מהסעודה. ואם לא עשו כן הוא נוטר איבה וירדפם עד חובה. וכן ירך הסוטה תחת ירך יעקב. וכשבא שמואל והיה נביא נאמן כמו שנאמר במשה. חטף ממנו הירך כאשר בירך הזבח בבית שאול. ולכן כתב שם וירם הטבח את השוק ואת האליה וישם לפני שאול וגו'. וזה לרמוז שהירך שנחלש מימות משה עליו השלום עכשיו נתחזק בנבואה וידעו כל העם כי נאמן שמואל לנביא. ולכן תמצא שאומנתו של סמאל וסיעתו הוא להחליש הירך והאליה. הם החכמים שהם ירך ויסוד הבית כמו שהירך יסוד האדם. ומכאן תבין מה שאמרו בברכות הני ברכי דרבנן דחלשי וכו'. לפי שכתות של מלאכי חבלה נתהוו בעולם ולא ניתן רשות לעין לראותן. ולפי שהם דבקים בחסידים ובחכמים להרע להם. ותורתם משמרתם ואין לו רשות בהן. אבל תמצאם כולם חלושים ויגעים וברכיהם כושלות ובגדיהם בלות ומטולאות מדבוקם שנדבקים בהם בצערם ולשבר ירכותיהם. ולכן אמרו הני ברכי דרבנן ולא אמרו ידי דרבנן וכיוצא בזה. והטעם בזה כי נגע בכף ירך יעקב. וזהו והוא צולע על יריכו. רוצה לומר מצטער על יוצאי יריכו שעתידין לפול בידו. ולכן כתיב יוצאי ירך יעקב שבעים הם ע' סנהדרין והחכמים שבאו מצד הירך. וזה הצר הצורר הלוך אחריהם עד יתקיים מאמר הכתוב וברכים כושלות אמצו. וזהו שאמרו שנשכו הנחש הוא סמאל הוא נחש הקדמוני. ובאחרונה נשכו חמור הוא חמור אבי שכם במעשה דינה שנשכו וטמא דינה בתו. סמאל שנגע בכף הירך וטמאו כדכתיב כי נגע בכף ירך יעקב. עכ"ז לא הרגיש יעקב והחריש עד בואם. כי לבניו ניתן הנקמה של חמור ונזדווגו עמו שור וחמור. הם שמעון שנקרא שור. ולוי נקרא חמור. שהיה עוסק בתורת יששכר שנקרא חמור. ואנו מקווים שיבא מורה צדק עני ורוכב על חמור. וינקום נקמת השם כנחש וחמור שנשכו ליעקב ולזרעו וכן יהי רצון:
Ask RabbiBookmarkShareCopy

ילקוט שמעוני על התורה

שלח לך אנשים. כך דרש רבי תנחומא בר אבא. ילמדנו רבינו מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת ג' ימים, כך שנו רבותינו אין מפליגין בספינה [לים הגדול ג' ימים קודם לשבת] בזמן שהוא רוצה להלוך למקום רחוק, אבל אם מבקש לפרוש כגון מצור לצידון מותר לו לפרוש אפי' בע"ש, שהדבר ידוע שהוא יכול לילך מבעוד יום, ואם היה שליח מצוה, מצוה לו לפרוש איזה יום שירצה, וכן שנינו ששלוחי מצוה פטורים מן הסוכה, שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שהוא משתלח לעשות מצוה ונותן נפשו להצליח בשליחותו, כאותן שנים ששלח יהושע בן נון, ומי היו פנחס וכלב, אבל שלוחים ששלח משה רשעים היו (שנאמר) [הוי] שלח לך אנשים, זה שאמר הכתוב אשתוללו אבירי לב נמו שנתם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. אשתוללו אבירי לב אלו משה ואהרן אחרי ששלחו המרגלים ובאו ואמרו לשון הרע על הארץ ולא היו יודעין מה לעשות, אלא אף משה ואהרן נתרשלו בדבר, מיד עמד כלב והשתיק כל אותן האוכלוסין שנאמר ויהס כלב וגו'. אמר הקב"ה למש טובה גדולה אני מחזיק לכלב שנאמר זולתי כלב בן יפונה כו' (בתנחומא). ר' אחא הגדול פתח יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב והתנה עמו ואמר לו בוא לך עמי ואני נותן לך מתנה, הלך עמו ומת, אמר המלך לבנו אע"פ שמת אביך איני חוזר בי במתנה שאמרתי ליתן לו בוא וטול אותה. כך המלך זה הקב"ה והאוהב זה אברהם שנאמר זרע אברהם אוהבי, אמר לו הקב"ה בוא לך עמי שנאמר לך לך מארצך, התנה עמו שהוא נותן לך מתנה שנאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, [מת אברהם יצחק ויעקב] אמר לו הקב"ה למשה אע"פ שהתניתי עם האבות ליתן להם את הארץ ומתו איני חוזר בי, אלא ודבר אלהינו יקום לעולם. שלח לך אנשים זה שאמר הכתוב כחומץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו, למה"ד למלך שהיה לו כרם כשהוא רואה שהיין יפה הוא אומר לאריסין הכניסוהו לביתי, וכשהוא נעשה חומץ אומר הכניסו החומץ לבתיכם, אף כך הקב"ה כשראה הזקנים [מעשיהם] כשרים אמר אספה לי קרא אותן לשמו, וכשראה את המרגלים שעתידין לחטוא קרא אותן לשמו של משה שנא' שלח לך. [זש"ה מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל, וכי כסילים היו המרגלים הלא כבר נאמר] שלח לך אנשים וכל מקום שכתוב אנשים הן צדיקים, וכה"א והאיש בימי שאול זקן בא באנשים, וכן חנה אומרת ונתתה לאמתך זרע אנשים, ולאלו אתה קורא כסילים, אלא על שהוציאו דבה שנאמר ומוציא דבה הוא כסיל. ואעפ"כ בני אדם גדו לים היו ועשו עצמם כסילים, ועליהם אמר משה כי דור תהפוכות המה וגו' שנבחרו מכל ישראל על פי הקב"ה ועל פי משה שנאמר וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים, מכאן אתה אומר שהיו צדיקים בעיני ישראל ובעיני משה. ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקב"ה על כל אחד ואחד [ואמר] פלוני משבט פלוני ראוי הוא, ואמר לו הקב"ה ראויין הן שנאמר וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה', ואחר כך לסוף מ' יום נהפכו ועשו כל אותה צרה והן גרמו לאותו הדור שלקו לכך נאמר שלח לך. זש"ה לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו כי טח מראות עיניהם, מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך, אלא שהיה צפוי לפני הקב"ה שהם באים ואומרים לשון הרע על הארץ, אמר הקב"ה שלא יאמרו לא היינו יודעין עונשו של לשון הרע מהו, לפיכך סמך הענין זה לזה לפי שדברה מרים באחיה לקתה בצרעת כדי שיהו הכל יודעין עונשו של לשון הרע. שנאמר ואחר נסעו העם מחצרות וגו' אחר שראו (לומר) [חומר] לשון הרע והיו מסתכלין במעשה מרים אעפ"כ לא רצו ללמוד, לכך נאמר לא ידעו ולא יבינו, לכך כתב שלוח מרגלים אחר מעשה מרים.
Ask RabbiBookmarkShareCopy
Versetto precedenteCapitolo completoVersetto successivo