וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם מֶ֚ה מִשְׁפַּ֣ט הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר עָלָ֖ה לִקְרַאתְכֶ֑ם וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵיכֶ֔ם אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃
Ed egli disse loro: «Qual era l'aspetto dell'uomo che è salito incontro a voi e vi ha detto queste parole?»
מנחת שי
מה חרי. כן כתיב מה בלא וא"ו והא מילתא פשיטא היא ולית בה ספיקתא והא דאצטריכנא להכי משום דחזינן במקרא גדולה דכתיב בה במקצת ספרים נמצא ומה וודאי דהנהו סיפרי אישתבשו וליכא למיסמך עליהון גם מאי דכתיב התם מה כ"ד שבוש. דמסר' הכי אמרה מֶה ומָה כ"ד פתחין ר"ל בסגול וכל דסמיך לעי"ן ולחי"ת דכותא במ"ז ה' קמצין וב' פתחין וכן במכלול דף רס"ו והדין הוא מאינון דסמיכין לחי"ת. כללא דמילתא כל מה שכתב בזה שבוש והך מסרא איתא בפרשת כי תשא וכיון דאתת לידן נימא בה מילתא דאיכא לעיונו בה טובא חדא דכד חשבת להו בציר מינייהו חד ממנין כ"ד ותו דחשיב בהדייהו עכרתנו ופסוק הוא ביהושע ז' מֶה ערכתנו וטעותא הוא משום דסמיך לעי"ן כדאמרן לעיל גם בנוסח כ"י ליתיה ואי הכי פשו להו עשרין ותרתין ותו איכא לעיוני דחשיב נמי מה לעשות עוד לכרמי (ישעיהו ה׳:ד׳) ובכולהו ספרי כתיב מַה לעשות בפתח גם בעיקר נוסחי ליתיה פשו להו חד ועשרון. וכבר עיינינן בספרי דוקני ואשכחנא דטעותא נפל בדפוס וצריך לומר ומֶה לעשות לה (מלכים ב ד׳:י״ג) ותו צריך להוסיף מֶה היה הדבר בני (שמואל א ד׳:ט״ז) מֶה היה הדבר הגד נא לי (שמואל ב א׳:ד׳) ואף על גב דלא אשכחנא הך מסרא דיקא בשום סיפרא טרחנא אבתרה עד דאשכחנא יתה ברחמי דשמייא שלימא וברירא ומשום הכי חזינא לברורה ולפרושי כל הנך עשרים וארבע קראי כדבעינן למיער קמן מֶה ומֶה כ"ד פתחין וסימן לא ידענו מֶה היה לו וחברו פרשת כי תשא מֶה קול התרועה הגדולה (שמואל א ד׳:ו׳) מֶה קול ההמון (שם) מֶה היה הדבר בני (שם) ומֶה קול הצאן (שם סימן ט"ו) ומֶה גם עתה (מלכים א' י"ד) מֶה משפט האיש (מלכים ב א׳:ז׳) הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת מֶה לעשות לך (מלכים ב' ד') ומֶה לעשות לה (שם) על מֶה תכו (ישעיה א') וחכמת מֶה להם (ירמיהו ח׳:ט׳) מֶה לידידי בביתי (ירמיהו י״א:ט״ו) והיה כי תגיד לעם הזה וגו' על מֶה דבר (ירמיהו ט״ז:י׳) פנה אל הרבה וגו' יען מֶה נאם (חגי א׳:ט׳) בני איש עד מֶה כבודי (תהילים ד׳:ג׳) על מֶה נאץ רשע (שם סימן י') ומָה בר נדרי (משלי ל"א) ומֶה לא תשא פשעי (איוב ז׳:כ״א) זכור ה' מֶה היה לנו (סוף איכה) כי מֶה האדם (קהלת ב׳:כ״ב) כי מֶה הוה לאדם (שם) כי מֶה האדם (שם ז') ובהכי שלים מניינא דכ"ד בס"ד בתר עידן זמין ה' אלהי קדמי הך מסרא בספרא עתיקא כדכתיבנא ובריכנא למאן דמנהיר לכולא עלמא ביקריה:
אם למקרא
ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים. חכמי הקבלה ע"ה הורונו סוד הבירור ומצאו להם רמז בכתוב וינצלו את מצרים ולא ידעו מאז שדברים יתאמתו בדקדוק גמיר, כפי מה שנודע מעבודות המצריים, והוא שהשופט הגדול שבהם היה נושא על חיקו אבן ספיר, וחקוק עליה דמות האמת, ואולי ממנהג המצרים לישא אותה השופט על לבו, נשאר בלשוננו זכר בשם משפט כמו חשן המשפט, משפט האורים אף על פי שאין לאורים ותומים מבוא בדבר המשפט כלל. — ויתכן ג״כ שיהיה פירוש כמשפט האורים כמנהג האורים ואופני שאלתם כמו מה יהיה משפט הנער ומעשהו (ובמלכים ב') וידבר אליהם מה משפט האיש אשר עלה לקראתכם, אלא שבהרבה מקומית נזכר שם משפט על האורים ותומים, ואיך יפורש על פי זה חשן המשפט? על פן הנכון לדעתי לפרשו במה שידענו מכיוצא באלה המליציה אצל האוראקולי או האיבות, והוא שהאוראקולו אשר כאיפיו Ephese היה קדש לתימיס אליל המשפט, וכתב קלאוויר Clavier. Des Oracles p.99. שהיה נקרא על שם תימיס כי הגדת העתידות איננה כי אם גלוי חקי ומשפטי המזל Destin או הגזרה, המתגלים על ידי האובות או הוברי שמים, על כן היו נקראים תימיס Themis או Themistes על שם המשפט, ונגזר מזה פעל Themistire שהוראתו הגדת העתידות גם הגדת המשפט בין בעלי דינים ע״כ, ואם כן יתכן שגם אצלנו יקראו האורים והתומים על שם המשפט האלהי המתגלה על ידם וז"א ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו כלומר המשפט שישפטו האורים בדבר הנשאל, באמור עלה או לא תעלה וכיוצא מהתשובות המכריעות הספק שבלב השואל לאחד מהצדדים.