יַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר עָשׂ֤וּ אֶת־הָרַע֙ בְּעֵינַ֔י וַיִּהְי֥וּ מַכְעִסִ֖ים אֹתִ֑י מִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יָצְא֤וּ אֲבוֹתָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם וְעַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
perché hanno fatto ciò che è male agli occhi miei e mi hanno provocato a sdegno dal giorno in cui i loro padri uscirono dall'Egitto fino a questo giorno».
תורה תמימה
כפר לעמך וגו'. כפר לעמך – אלו החיים, אשר פדית – אלו המתים, מלמד שהמתים צריכים כפרה, נמצינו למדין, ששופך דמים חוטא עד יציאת מצרים סאיתכן דמדייק משום דבעלמא היכי דמזכיר יציאת מצרים בדורות הבאים מזכיר היציאה על שם אבותיהם של ישראל, ואוציא את אבותיכם (יהושע כ״ד:ו׳), בהוציאך את אבותינו (מלכים א ח׳:נ״ג), אשר יצאו אבותם ממצרים (מלכים ב כ״א:ט״ו), וא"כ גם כאן כיון דהוי זה מצוה לדורות הו"ל לתקן שיאמרו ג"כ בלשון כזה, אשר פדית את אבותיהם, ולכן דריש דהלשון אשר פדית משמע שיכפר להיוצאים ממצרים, ומפרש [בדרשה שבסמוך] טעם הדבר משום שעל מנת כן הוציאם הקב"ה ממצרים שלא ימצא בהם ובזרעם שופכי דמים, ומכיון שעתה אירע הדבר הוי כמו שעברו על התנאי וצריכים כפרה. ויתכן לומר דמכאן סמך להמנהג המבואר בקדושין ל"א ב' שנוהגים הבנים כשמזכירים אבותיהם בתוך י"ב חודש למיתתם לומר הריני כפרת משכבו, [וכן תלמיד לרב] משום דהמתים צריכים כפרה, וע' בב"י לאו"ח ס"ס תרכ"א דמכאן סמך להמנהג שנודרין צדקה ביוהכ"פ עבור נשמת המתים, וע' באו"ח ס"ס רפ"ד ובדרשה הבאה. [ספרי].