שָׁ֣לַֽח חֹ֭שֶׁךְ וַיַּחְשִׁ֑ךְ וְלֹֽא־מָ֝ר֗וּ אֶת־דברוו [דְּבָרֽוֹ׃]
여호와께서 흑암을 보내사 어둡게 하시니 그 말씀을 어기지 아니하였도다
באר מים חיים
ואולם הנה ידוע אשר אור היום שלפנינו אינו תכלית שלימות האורה. לך ראה מה שאמרו חז"ל (חגיגה י"ב.) אור שברא הקב"ה ביום הראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו וכיון שנסתכל הקב"ה וכו' ראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו וכו'. הרי שאור היום עתה אינו אלא אורות מאופל שנגד אופל אור הוא אבל אור עולם שנברא ביום ראשון גנוז באוצר החיים הוא. ונראה שעל כן צונו חז"ל (ברכות י"א:) להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה. כי האמת הוא שהמה מעורבים. וביום שכולו אור, מעורב הוא מחשכת הלילה שאינו שלימות האור כמו אור שבעת הימים. וכן בחשכת הלילה אף על פי שהוא כולו חושך מכל מקום מצינו חושך יותר מזה במצרים שלא קמו איש מתחתיו עבור החושך שהיה עב כפול ומכופל. והחושך של הלילה אינו כל כך לפי שהוא מעורב מהארת היום. ועל כן אנו מזכירים שניהם ביום ובלילה להראות כי שניהם אינם בשלימות רק שניהם נגבלים על ידי תערובת השני המעורב בו ושניהם כאחד טובים לפי שיעור שעלה ברצון הבורא יתברך להגבילם בכה ובכה. ועל כן נאמר על מצרים (תהלים ק"ה, כ"ח) שלח חושך ויחשיך כלומר ששלח חושך ויחשיך שיהיה חושך ממש לא חושך המעורב באור יום. או שלח חושך ויחשיך עוד על חשכת לילה בחושך כפול עד שיהיה כולו חושך ולא אור. ועל כן אחרי שאמר הכתוב ולילה כיום יאיר היה ההוה אמינא לומר שאין ח"ו אור לפניו כי אם כאור היום שאנו רואין שמצער הוא ומעורב בחושך ולזה אמר כחשיכה כאורה כי החושך והאור שוין אצלו שכל בחינת החושך הנמצא בעולם לפניו הוא אורה ואין לפניו שום בחינת החושך ח"ו לא מינה ולא מקצתה. וממילא לא מבעיא שאור כאור שבעת הימים לפניו, שגם זה חושך כפול נגד אור פני מלך חיים אור בהיר אור צח ומצוחצח כולו אור שאין שום נקודת חושך שם כי כל החושך הוא אור. והנה אם היה ההוה אמינא לומר כי אור אשר לפניו הוא כעין אור היום שלפנינו המעורב במקצת החושך לא היה הקושיא גדולה כל כך ולנו אתה אומר וכו'. כי מה טוב להוסיף אורה בהאור לבטל מקצת החושך המעורב במקצת. ועל כן מקדים המאמר, זה שאמר הכתוב גם חושך לא יחשיך וגו' עד כחשיכה כאורה שאין שום בחינת החושך שם כי כל בחינת החושך שם הוא אור גדול ואין סברא כלל לומר להוסיף שם אור ובזה תוגדל הקושיא ולנו אתה אומר בהעלותך וגו'. ואומר המשל לאוהבו של מלך כנזכר ומסיים כיון שעשו באת שכינה מה כתיב ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד מיד קרא למשה כי הקריאה היה מיד כי פסוק ולא יכול וגו' הוא בסוף פקודי ותיכף מתחיל ספר ויקרא אל משה כי אחר שבאת שכינה הביאה עמה אור גדול בהיר בשחקים עד אשר לא היה יכול משה לבוא אל אוהל מועד והוא כדמיון במשל כיון שבא המלך באו עמו שמשין, סיבבו מיכן ומיכן מנורות של זהב לפניו וכו' ותיכף קרא למשה. אך הבושה שנתבייש משה אינו מפורש כאן. רק ממה שאמר לו הקב"ה כביכול בקריאה זו אנו למדין אשר נתבייש משה מכלי הדיוטות שלו כי אמר לו תיכף אדם כי יקריב מכם קרבן וגו' ומלת מכם לכאורה מיותר (ועיין במפרשי התורה שם). ויבואר על פי אומרם ז"ל (במדבר רבה כ"א, ט"ז,-י') בפסוק (במדבר כ"ח, ב') את קרבני לחמי וגו' אמר לו הקב"ה למשה אמור להם לישראל לא שאני צריך לקרבנות כל העולם כולו שלי הוא וכו' כל הימים אני מלא, שעלי כתיב (ישעיה מ', י"ב) מי מדד בשעלו מים. ואני על לוגך כתבתי הסך נסך שכר וגו' לשון שתיה לשון שביעה לשון שכרות. בהמה בראתי בעולמי ואין אדם יכול לעמוד במזונותיה ואיזו זו בהמות בהררי אלף וכו' (תהלים נ', י') אלא בשביל הריח שתהיו ערבים ונוחין לפני וכו' עד כאן.
ישמח משה
והנ"ל בהקדים מ"ש (בפרשת נח) בביאור המדרש (ב"ר ל"ג ה') וישלח את העורב (בראשית ח ז), הדה"ד (תהלים קה כח) שלח חשך ויחשיך וכו'. על פי מה דאיתא בסנהדרין (דף ק"ח ע"ב) וישלח את היונה מאתו (בראשית ח ח), וגבי עורב לא כתיב מאתו, מכאן שדירתן של צדיקים אצל טהורים. והטעם שהם מתדמים לבוארם, כי לא יגור במגורו רע מסטרא דטומאה, וכדאיתא הם (סנהדרין ק"ח ע"ב) שאמר לו העורב רבך שנאיני ואת שנאתני, עיין שם. וידיעת הפכים בשוה שרשעים דירתן אצל טמאים מסטרא דטומאה, כי כל אחד מתדבק למינו, ועל דרך לא בחנם הלך זרזיר אצל עורב וכו' (ב"ק צ"ב ע"ב). והנה ידוע כי הטלה הוא היה מקור מצרים, והיא תמיה גדולה הלא הטלה הוא מהטהורים, ואיך דבקו בו עד שבזה היה הטומאה הגדולה שבגדולות. והנ"ל על פי שכתבתי (ריש פרשת מקץ) אהא דמן היאור עולות (בראשית מא ב), על פי מאמר רז"ל (ע"ז ל"ט ע"א) תורא דימא אסור, דטהור ביבשה טמא בים, עיין שם. ולפי זה נ"ל כי שורשם היה טלה שבים והבן, ואם כן לפי זה עיקר כח תוקף שורש השר שלהם בים, ולכך למדו כשפים, דביבשה לא היה להם התחזקות בשורשן, והתחזקו בכשפיהם דמועיל ביבשה, ולכך לא בא השר לעזרתם רק כאן בים סוף. ובזה מיושב הפסוק וישיגו אותם חונים על הים כל סוס רכב פרעה, על דרך שכתבתי בפסוק (דברים כ א) וראית סוס ורכב, והיינו שהמצרים השיגו ומצאו המרכבה טמאה שלהם חונה על הים, ופרעה הוא שם הידוע לשרשן בשם המלוכה שלהן.
ישמח משה
במדרש (שמו"ר י"ד א') נטה ידך וגו' (שמות י כא), הדה"ד (תהלים קה כח) שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו, אמר הקב"ה למלאכים המצרים ראוים ללקות בחשך, מיד הסכימו כולן כאחד ולא המרו. נ"ל דהדרש יוצא מעומק הפשוט, כי נ"ל לפרש הפסוק הזה, על פי מה שראיתי בספר אחד הטעם דלמה בכל מכות היה התראה ובחשך לא מצינו התראה, היינו משום שבכל המכות אלמלא חזר מדעתו לא היה נצרך להמכה, מה שאין כן חשך אף אם היה חוזרין מרעתם ואבו לשמוע בקולו יתברך, היה בהכרח להיות חשך למצרים כדי שיראו ישראל במטמוניות, ועוד כדי שימותו רשעי ישראל ולא יראו המצרים (שמו"ר י"ב ג'), לכך לא היה התראה, עד כאן. ולדבריו נ"ל לפרש שלח חשך ויחשיך ולא מרו וגו', ר"ל אף אם לא מרו וגו', ובאמת אז לא מרו דהא לא התרה בהם כלל, והבן. ונראה דלכך סידר דוד המכה הזאת בראשונה, משום שעיקרה היתה לצורך ישראל ואינה ממנין המכות כל כך, כנ"ל. ולפי זה הפשוט והדרש אחד, דהדרש הוא שלא היה בפמליא של מעלה מי שלא יסכים על החשך ההוא, הוא יוצא מהפשוט דכיון שעיקרה היתה לטובת ישראל, אם כן דרכו לסבב שיהיה הפמליא מסכימין והזמן והשעה, כמ"ש במקום אחר בשם היערות דבש, והבן.