וַיְדַבֵּ֤ר אֲלֵהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם אֵֽי־זֶ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ הָלָ֑ךְ וַיִּרְא֣וּ בָנָ֗יו אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־בָּ֖א מִיהוּדָֽה׃
그 아비가 저희에게 이르되 그가 어느 길로 가더냐 하니 그 아들들이 유다에서부터 온 하나님의 사람의 간 길을 보았음이라
מדרש שכל טוב
הוא הצד ציד ויבא לי. כל איפוא הנכתב בסופו באל"ף משמש כמו עכשיו, כגון איפוא [זאת עשו] (בראשית מג יא), איפוא בני והנצל (משלי ו ג), ואיה [אפו] תקותי (איוב יז טו), מי יתן [אפו] ויכתבון מלי (שם יט כג), ואם לא [אפו] מי יכזיבני (שם כד כה), וכל דומיהן, וכל איפוה שנכתב סופו בה"א, משמש כמו אנה, כגון איפה האנשים אשר הרגתם בתבור (שופטים ח יח), ואיפה ישרים נכחדו (איוב ד ז), איפה לקטת היום (רות ב יט), וכל דוגמיהן, וגם נשמע כאילו נחצה לשתי תיבות אי פה, או כמו אנה, אי הבל אחיך (בראשית ד ט), אי אלהימו (דברים לב לז), אי חנית המלך (ש"א כו טז), אי זה הדרך (מ"א יג יב), וכל דומיהן. פה כמו כאן, ודומה מי לך פה (בראשית יט יב), וכל דומיהן, ולא שחרד לדעת מי הוא כי קודם שיצא מפיו הכיר בו, שנאמר הקול קול יעקב (שם כז ב), אלא חרד איך הסכים להקב"ה לעשות את הצעיר גביר, ואת הפשוט בכור, מה שרימה בני יעקב אותי אין לתמוה, כי כהו עיני, אבל הקב"ה שהכל גלוי לפניו איך הסכים על ידי, אלא שמע מיניה כי עתיד הוא בעצמו לברכו, לכך נאמר גם ברוך יהיה: