이사야 סו:2의 Musar

מציון מכלל יופי אלהים הופיע (תהלים נ). פסוק זה מדבר בתחיית המתים כי כן כתוב למעלה ממנו אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ. ופירוש קריאה זו רמז לתחיית המתים כי שיעור הכתוב כן ויקרא שוכני ארץ. וכענין שנאמר בתחיית המתים (ישעיה יח) כל יושבי תבל ושוכני ארץ וכו' והוא כמו (שם כו) הקיצו ורננו שוכני עפר. ועל כן אמר אחריו (תהלים נ) יקרא אל השמים מעל זהו הנשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף וכל המזמור מיוסד על הענין הזה, והכוונה בכתוב הזה כי נס הגדול של תחיית המתים יתחיל מציון למה לפי שמשם נברא העולם ונשתכלל, יאמר הכתוב כי תחלת הדבור והקריאה לשוכני ארץ תהיה מציון לפי שמציון מכלל יופי משם נשתכלל יופיו של עולם ותהיה מלת מציון משמשת למעלה ולמטה. וידוע כי הנקודה האמצעית של היישוב היא ציון ומשם היה משתיתו של עולם וכן כל דבר תקפו ועיקרו הוא האמצעית שהרי מצינו עץ החיים שהיה עיקר הגן באמצעיתו באמרו (בראשית ב) ועץ החיים בתוך הגן. ודרז"ל בפרקי ר"א כשם שגלגל חמה נתון באמצע הרקיע כך עץ החיים נתון באמצע גן עדן הה"ד (שיר השירים א) הביאני המלך חדריו אלו חדרי ג"ע. כמעשה הרקיע כך מעשה ג"ע. וכן אהל מועד היה באמצע ארבע מחנות ישראל גם יצירת האדם מאמצעיתו שהוא טבורו שהוא כדמות שרש האילן שענפיו מתפשטים משם הנה והנה ומיד שנולד צריך לחתכו. ודרשו ז"ל כמו שהטבור באמצע הגוף כך א"י נתונה באמצע העולם וירושלים באמצע א"י ביהמ"ק באמצע ירושלים וההיכל באמצע בית ביהמ"ק והארון באמצע ההיכל ואבן השתיה לפני הארון שממנה הושתת העולם, והענין הזה מצוייר בצורת האדם בגלגל עינו שהרי האדם נקרא עולם קטן כולל העולם הגדול, והוא שדרשו בפרקי דרך ארץ אבא יוסי בן חנן אומר משום שמואל הקטן העוה"ז דומה לגלגל עינו של אדם, לבן שבו זה אוקיאנוס המקיף העולם כלו, שחור שבו זה העולם, קורט שבשחור זה ירושלים. פרצוף שבקורט זה ביהמ"ק, ומה שאמר אבן השתיה שממנו הושתת העולם הענין הזה הוא רומז במלת בראשית שכן אמרו בגמ' דסוכה (פ"ד דף מט) תנא דבי רבי ישמעאל אל תקרי בראשית אלא ברא שית אלו השתין שמששת ימי בראשית, וזהו שהזכיר אלהים הופיע הוא השם שזכר בבראשית. ולפי דעת מדרש רז"ל העליונים והתחתונים הכל מציון א"צ לומר העולם השפל שכך אמר במדרש ר"א הגדול אומר (בראשית ב) אלה תולדות השמים והארץ ביום עשות וגו' תולדות השמים מן שמים נבראו תולדות הארץ מן הארץ נבראו וחכמים אומרים אלו ואלו מציון שנאמר מציון מכלל יופי אלהים הופיע. מציון נשתכלל יפיו של עולם. וכן מצינו לרז"ל שאמרו עיקר שכינה בתחתונים היתה כי בודאי הגלגלים וכל צבאם עם היותם עצומים ונבראים נכבדים בעלי שכל ודעת רבה לא נבראו אלא לתשמיש מין האדם הוא שכתוב (שם א) והיו למאורות ברקיע השמים. ביאר בפירוש כי כונת אמרו יהי מאורות להאיר על הארץ היה, ואע"פ שחכמי המחקר סותרים זה בטענת שאין מפועל חכם לבנות בירה גדולה ובצורה להצניע שם גרגיר אחד אע"פ כן אין לנו אלא אמונת התורה הצודקת בכל דבריה כי מין האדם כשהוא צדיק נכבד וחשוב מן הכל אפי' מן הגלגל אפי' מן המלאך, ומפורש אמרו (חולין דף צא.) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת והביאו ראיה מן הכתוב (דניאל ג) ורויה די רביעאה דמי לבר אלהין. ועוד בפרשת (ישעיה נב) הנה ישכיל עבדי המדברת על ישראל דרשו רז"ל וגבה ממלאכי השרת שנאמר (יחזקאל א) וגובה להם ויראה להם. ועוד ראיה ממה שדרשו במדרש תנחומא בסדר ויקרא (יואל ב) וה' נתן קולו לפני חילו אלו המלאכים שנא' (בראשית לב) מחנה אלהים זה וכי עצום עושה דברו זה הצדיק שהוא חזק מהם שהוא עושה דברו של הקב"ה שנא' (תהלים קג) גבורי כח עושי דברו וגו' אלו ישראל שהקדימו נעשה ונשמע. גם נראה לי קצת ראיה מדברי משה שאמר (דברים י) הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק ה' וגו'. זה יורה כי השם ית' חשק בישראל יותר מנבראי השמים והארץ כי אם היתה הכונה להעלות ולהגדיל מעלת ישראל על נבראי התחתונים בלבד היה ראוי הכתוב לומר הן לה' אלהיך הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק ה' וגו'. וכן דוד ע"ה הזכיר המציאות כולו במזמור (תהלים קמח) הללו את ה' מן הארץ וגו' ואמר וירם קרן לעמו, וכן אמר ישעיה (ישעיה סו) כה אמר ה' השמים כסאי וגו'. ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה וגו', והם הצדיקים הנכנעים שהם עיקר הכל:

והנה רז"ל בארו לנו כי מדת הכנעת היצר דוחה מצות עשה של תורה מצות פריקה, וזה שאמרו בבבא מציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לב ב) אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה לטעון עם השונא כדי לכוף את יצרו. וזה עיקר התורה שיכוף אדם את יצרו ויכניע לבו מן התאות הגשמיות שלא יבוא בדבר מהם כנגד השם יתעלה. וכן אמר שהע"ה (משלי י״ב:י׳) יודע צדיק נפש בהמתו. ועיקר פירושו כי הצדיק מכניע ומשבר נפש הבהמית שלו והוא מלשון (שופטים ח׳:ט״ז) ויודע בהם את אנשי סכות וגו'. כי הצדיק משעבד אותה ביד היצר הטוב ואם הוא משועבד לה הנה הוא פחות מן הבהמות. וכשהוא מכניע ומשבר אותה הנה הוא צדיק מעולה יותר מן המלאך לפי שהוא יש לו מונע מה שאינו למלאך. וזה הוא שאמרו רז"ל (חולין פ"ז דף צא ב) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. וזה הוא שכתוב (משלי י״ג:י״ט) תאוה נהיה תערב לנפש. מלשון (דניאל ח׳:כ״ז) נהייתי ונחליתי, יאמר התאוה הנשברת תערב לנפש המשכיל, ותועבת כסילים סור מרע ודבר זה מתועב אצל הכסיל שהוא הפכו שאינו רוצה להכניע תאותו. נמצאת למד שמדת ההכנעה נבחרת ורצויה אצל השם יתעלה והיא עיקר העבודה בנבראים ותכלית כונת התורה בתעניות ובתפלות ובמלקיות: וחייב אדם לרחם על העני כדי שיתבונן כי העולם גלגל ויפחד ע"ע ועם זה יכנע, וכמו שאמרו רז"ל (חלק דף קח) שהיסורין מכפרין, גם ר"ע שהיה אומר חביבין יסורין אינו אלא בשביל ההכנעה שעם המדה הזאת ישיג האדם רצונו של מקום. ואותם שהולכים בשרירות לבם ואינם רוצים לקבל עול ההכנעה הנה הם נענשים בעוה"ז וגם בעוה"ב לא יצילו את נפשם מיד הקב"ה, אבל עתידין לקבל דינם ליום הדין ולא בידי אדם כענין שכתוב (שמואל ב כ״ג:ו׳) ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו, ותרגם יונתן בכן לית פורענותהון ביד אינש אלהין באישתא עתידין כד איתגלי בי דינא רבא למיתב על כורסי דינא למידן ית עלמא, ועל זה אמר ישעיה בכאן (ישעיהו ס״ו:א׳) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' ואת כל אלה ידי עשתה וגו', יאמר הנבראים העליונים שבשמים והנבראים שבארץ כלם נבראים וכלם שלי ואי זה בית תוכלו לבנות לי שיהיה לי כדאי ואת כל הנמצאים האלו ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה', יתכן לומר ששעורו בנאום ה' כענין שכתוב בדבר ה' שמים נעשו, אעפ"כ מסתכל אני אל עני ונכה רוח, כלומר עיקר השגחתי והשגחת רצוני אל הצדיק הנכנע שאחר שחטא בשוגג מתנחם והוא חרד על דברי כשעבר עליו, זהו שאמר (ישעיהו ס״ו:ב׳) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, וכן הזכיר בסמוך שמעו דבר ה' החרדים אל דברו. ודומה לזה הזכיר משה רבינו (שמות ל״ב:כ״ו) מי לה' אלי. וענינו מי הירא וחרד לדבר ה' ואז נתאספו אליו כל בני לוי שהיו יראים וחרדים לדבור (שם כ) לא יהיה לך ששמעו בסיני ושעברו ישראל עליו:

יתחייב בעל התשובה להיות לו הכונה בלב ושיהיה לבו נשבר ונדכה על שהמרה את פי ה', וכן אמר דוד ע"ה (תהלים נא) בבא אליו נתן הנביא באותו מזמור שהוא מתודה על חטאיו אמר בסוף דבריו זבחי אלהים רוח נשברה וגו', ורז"ל הביאו משל על זה מן הכלים הטמאים ואמרו נשברו נטהרו, וידוע שמזמור זה מיוחד על עיקרי התשובה וההכנעה מעיקרי התשובה הוא, ואמר ישעיה (ישעיה סו) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח. וכן מצינו מפורש בתורה בענין התשובה (ויקרא כו) או אז יכנע לבבם הערל וגו', בא ללמד שעיקר התשובה ההכנעה, נאמר באחאב (מ"א כא) הראית כי נכנע אחאב מפני וכתיב בו (שם) ויהלך אט, וזה הפך משאר המלכים שהיו הולכים בגאוה ובקול המולה, ודבר ידוע כי עם היסורין וההכנעה עונותיו של אדם מתכפרין וע"ז אמר דוד (תהלים כה) ראה עניי ועמלי וגו', אמר עניי על ההכנעה ועמלי על היסורין, וכן מה שאומר תמיד (שם פו) כי עני ואביון אני. ביאורו נכנע ומתאוה לחסות בצל רחמיך, אע"פ שהמפרשים פירשו בו לפי שגירש אותו בנו מן המלכות. וכן אמרו במדרש (שם כה) פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני וכי דוד יחיד היה והלא כתיב (ד"ה א ב) אוצם הששי דוד השביעי. וכי עני היה והלא כתיב (שם כב) והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככר. אלא אמר דוד לפני הקב"ה לפי שנתתני מלך על בניך ואני יחיד כנגדם וכלם צריכין לי ועיניהם תלויות בי ואני עיני תלויות בך לכך יחיד ועני אני:

העיקר הז' הכניעה בכל לב. והשפלות. כי המכיר את בוראו ידע כמה העובר על דבריו שח ושפל. ונגרע מערכו. כענין שנאמר (תהילים ט״ו:ד׳) נבזה בעיניו נמאס. ונאמר (איוב ט״ו:ט״ז) אף כי נתעב ונלאה איש שותה כמים עולה (ירמיהו ו׳:ל׳) כסף נמאס קראו להם. על כן יכנע ויהיה שפל בעיניו. ודוד המלך עליו השלום בהתודותו על חטאו בבוא אליו נתן הנביא אמר בסוף דבריו (תהילים נ״א:י״ט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. רוח נשברה. רוח נמוכה. למדנו מזה כי ההכנעה מעיקרי התשובה. כי המזמור הזה יסוד מוסד לעיקרי התשובה. ובהכנעה יתרצה האדם אל השם. שנאמר (ישעיהו ס״ו:ב׳) על עני ונכה רוח. ונאמר בענין התשובה (שם נ"ו) ואמר סלו סלו פנו דרך וגו' כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. למדנו כי ההכנעה מעיקרי התשובה. וכן שאר כל הפרשה מדברת על בעלי התשובה (שם שם ט"ו) כי לא לעולם אריב וגו' בעון בצעו קצפתי וגו' דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו וגו' פירושו - דרכיו ראיתי בהכנעה. כמו שאמר ואת דכא ושפל רוח. ובמרירות הלב כמו שאמר כי רוח מלפני יעטוף. וארפאהו. כי אסלח לעונו. כמו (הושע י״ד:ה׳) ארפא משובתם (ישעיהו ו׳:י׳) ושב ורפא לו. ואנחהו. אעזרהו על עזיבת החטא ואגבירהו על יצרו:

הדרך הד' בעת אשר יהגה האדם בתורת ה' ויקרא בדברי הנביאים והכתובים. ויבין בנועם המוסרים ויראה האזהרות והעונשים. יחרד לדברים ויכין לבו להטיב דרכיו ומעלליו ויתרצה אל השם. כענין שנאמר (שם ס"ו) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. וכן כתוב בענין יאשיהו (מלכים ב כ״ב:י״א) ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו. ובענין עזרא נאמר (נחמיה ח׳:ט׳) כי בוכים כל העם בשמעם את דברי התורה. ואשר לא שת לבו אל דברי ה' יכבד פשעו עליו כענין שנאמר (ירמי הל"ו) ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל הלומד ואינו מקיים נוח לו שנהפכה שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם. ונאמר (הושע ה') אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו ונאמר (ירמיהו ח׳:ח׳) איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו אכן [הנה] לשקר עשה עט שקר סופרים:

דרכן של בעלי תשובה להיות שפלים וענוים ביותר. כי כשיכיר אדם את בוראו ידע פחיתות עצמו, ולפיכך יהיה שח ושפל. ודוד ע"ה בהתוודותו על חטאו, בבא אליו נתן הנביא, אמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ובהכנעה יתרצה אדם לפני הב"ה, שנאמר (ישעיהו סו, ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, ואומר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. וכמו שהכלי הטמא אם ישבר יטהר, דכתי' (ויקרא ו, כא) וכלי חרש אשר יבושל בו ישבר, וכתי' (ויקרא יא, לה) תנור וכירים יתץ טמאים הם, כך המשבר גאותו בתשובה יטהר מטומאתו, כמו שאמר דוד ע"ה הרב כבסני מעוני, וכתי' (ירמיהו ד, יד) כבסי מרעה לבך ירושלים. וכמו שצריך הבגד המטונף כיבוס, כך צריך לב האדם כיבוס מן העונות בתשובה, שנא' (תהלים נא, ד) הרב כבסני מעוני, וכתי' (ירמיהו ד, יד) כבסי מרעה לבך ירושלים. וכמו שילבין הבגד המכובס, כך ילבנו עונותיהם של ישראל בתשובה, שנא' (ישעיהו א, יח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו'. וצריך בעל תשובה להיות ענו עם הבריות, ויהיה דיבורו עמהם במענה רך ובקול נמוך, שנא' (ישעיהו כט, ד) ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך וגו'. ולא ילבש מלבושים יקרים, שנא' (שמות לג, ה) ועתה הורד עדיך מעליך. ואם יחרפו אותו הכסילים במעשיו הראשונים, ואומרים לו, אתמול עשית כך וכך, אל ירגיש להם ואל יקפיד לדבריהם, אלא שותק ושמח, ויודע שזה זכות הוא לו, שכל זמן ששב ממעשיו הרעים ונכלם ולא חזר לקלקולו, אז זכותו הרבה ומעלתו גדולה ושכרו מרובה מאת הב"ה. ועון גדול הוא לומר לבעל תשובה, זכור מעשיך הראשונים שהיית עושה, או להזכירם בפניו כדי לביישו. וג"כ אסור לזכור לפניו דברים ועניינים הדומין להם, כדי לביישו וכדי להזכירו להן. הכל אסור, ומוזהר עליו בכלל אונאת דברים, שנא' (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה' וגו', אני הוא שעתיד לשלם.

ועל יראה זאת אמר משה רבינו ע"ה (שמות כ:יז): ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, כי זה עיקר היראה שיהיה האדם ירא ומזדעזע תמיד עד שלא תסור יראה זו ממנו כי על ידי זה ודאי לא יבוא לידי חטא, ואם יבוא כאונס יחשב. וישעיהו אמר בנבואתו (ישעיה סו:ב): "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי", ודוד המלך השתבח בזה, ואמר (תהלים קיט:קסא): "שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי".

והוא מה שאמרו (פרקי אבות ב:א): דע מה למעלה ממך, עין רואה ואזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים, כי כיון שהשגחת הקב"ה על כל דבר, והוא רואה הכל, ושומע הכל, ודאי שכל המעשים יהיו עושים רושם, וכלם נכתבים בספר אם לזכות או לחובה.

רביעית יש לדעת, כי ההכנעה היא מעיקרי התשובה, ובהכנעה יתקרב אדם אל הש"י, שנאמר (ישעיה סו, ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח. ולפי שעיקר גדר התשובה היא בהכנעה, על כן צותה התורה במצורע (ויקרא יד, ד) ולקח עץ ארז ושני תועלת ואזוב, שישפיל מגאותו כמו שפירש רש"י בתחלת פרשת מצורע, עיין שם:

השביעי – ההכנעה בכל לב והשפלות. כי המכיר את בוראו ידע במה שעבר על דבריו, וישפיל עצמו ויכנע. וכתיב (תהלים נא יט): "זבחי אלוהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה" – "רוח נשברה" היא רוח נמוכה. ההכנעה היא מעיקרי התשובה, ובהכנעה יתקרב האדם אל השם ברוך הוא, שנאמר (ישעיהו סו ב): "ואל זה אביט: אל עני ונכה רוח". והמדרגה העליונה בהכנעה המחויבת מדרך התשובה: שיגדיל ויאדיר בעבודת הבורא, ולא יחזיק טובה לעצמו אלא יהיה הכל קטן בעיניו כנגד מה שהוא חייב בעבודת השם יתברך. על כן יכנע ויעבוד בהצנע, ולא יחמוד כבוד על מעשיו הטובים.

כיצד אדם חונן לדל ולאביון. אם רואה אדם שירד מנכסיו ונתדלדל וצטרך לבריות אל ינהג בו מנהג בזיון, ואל יקלל בו מפני עניותו, אלא מכבדו במתנותיו ובדבריו. ואם יצטרך לשמש ישתמש מן העניים ומן הדלים כדי שיחיו עמו, שנא' וחי אחיך עמך, ושנו חכמים ז"ל ויהיו עניים בני ביתך. וגרסי' במדרש מאי ועניים מרודים תביא בית, אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהם. וישתמש בהן בנחת ולא בצער, שכן כתיב בעבד (ויקרא כה, מג) לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך, ואע"פ שהוא עבדו וקנין כספו, כ"ש העני שאינו לא עבדו ולא קנין כספו. דרש ר' יהודה ב"ר שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים כך חסרונותיו כתובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים. זכה נותן צדקה לעניים, שנא' הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית, אלו אשתו ובניו. ואם אין העני יכול לשמש מפני חלישות כחו או מפני זקנותו או מפני שהוא בן טובים ויתגנה, יכבדנו במתנות בסתר או ילוה לו מעות בשעת דחקו, ואל יתכבד עליו בעושרו ובמתנותיו. כדגרסי' בואלה שמות רבה אם כסף תלוה את עמי וגו'. אמ' דוד ע"ה כי אתה עם עני תושיע ועינים רמות תשפיל. אין מדותיו של הב"ה כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם מי שהוא עשיר ויש לו קרוב עני אינו מודה בו שהוא קרובו ונטמן ממנו והוא מתבייש להסיח עמו מפני דלותו. וכן אמ' שלמה ע"ה כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו. וכן אמ' איוב חדלו קרובי ומיודעי שכחוני. וכתיב (משלי יד, כ) גם לרעהו ישנא רש. אבל העשיר הכל דבקין בו, שנא' ואוהבי עשיר רבים. אבל הב"ה אינו כן, אלא עמו הוא העני ומדובק בו. רצונך לידע ראה מה כתיב (ישעיהו סו, א) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו', מה כתיב בתריה (ישעיהו סו, ב), ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו'. וכשיתרצה הב"ה לציון על מי הוא מרחם (תחלה) על העניים, שנא' כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו. וכתיב (ישעיהו מט, יג) כי נחם ה' עמו וענייו ירחם. הוי את העני עמך לא תשימון עליו נשך. לא תנשוך את העני כשם שנשך הנחש את אדם ועקר לו ולתולדותיו. ואף אתה לא תראה את העני שיש לו בתים ועבדים ואתה עוקף עליו ונוטלם ממנו. לכך נאמר (שמות כב, כד) לא תהיה לו כנושה, לא תשכנו ולא תהיה לו כנחש שהוא ערום לרעה. לא תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך. לא תאמר שאל ואני מלוה אותך, ואת נוטל את ביתו ואת שדהו, ואני מעלה עליך שחבלת בו, שנא' אם חבול תחבול וגו'. ד"א לא תשימון עליו נשך. לא תשימון לא היה צריך לומר אלא לא תשים. מהו לא תשימון אלו העדים והסופר והערב והלווה שעוברים בלא תעשה. שאם לא באו העדים והסופר לא היה נוטל כלום. אשרי מי שידו פשוטה לעניים. ראה מה כתיב (משלי כב, ב) עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'. וכן רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'. כיצד עני שפשטה ידו ובעל הבית רוצה ליתן מאיר עיני שניהם ה', ואם לא נתן עושה כולם ה'. מי שעשה זה עשיר יכול לעשותו עני, ומי שעשה זה עני יכול לעשותו עשיר.