이사야 60:21의 Quotation_auto

ורמז באומרו אל הכהנים ואמרת אליהם. שיזהירם ויקדשם. לפי שהקדושה ראויה להם מצד ב' דברים. הא' מצד היותם בני אהרן איש קדוש לאלהיו. וראוי להם להיות כאבותם. והב' מצד קדושת עצמם. וזהו ואמרת אליהם בבחינת עצמם. שאני קדשתי אותם מעדת ישראל. וזהו ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ מצד עצמם. מצד ב' דברים. האחד מצד היותם בני האבות שהם נצר מטעם. והשני מצד עצמם מצד היותם מעשה ידי להתפאר. ולכן אמר בכאן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו. אחר שהם נבדלים מהם וראוי להם להיות קדושים משאר העם. כי אם לשארו הקרוב אליו כי אחר שהם כהנים הדיוטים. אין להם כ"כ דבקות בשי"ת ובמקדשו. וראוי להם לזכור יום המיתה ולהטמא לקרובים. בענין שיזכרו וישובו אל ה'. כי אין דבר ראוי כזה כיום המות. כאומרו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. זה יום המיתה שהוא יום דומיה. וכן אמר טוב שם כשבא משמן טוב. שהיא התורה שנקראת שמן. ויום המות מיום הולדו. כלומר כשזוכר זה מיום הולדו. ולכן טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. בענין שיזכור את השי"ת וזה יבחן מלכת אל בית משתה. כאומרם ז"ל הוזכרו רעי איוב בבית האבל. ולא נזכרו שם ועבר ואבימלך שהיו במשתה אברהם. ובזה החי שהוא יחידו של עולם. יבין האדם אל לבו. ובפירוש קהלת הארכתי בזה. ולכן בכאן צוה לכהנים הדיוטים שיטמאו לקרוביהם כדי שיזכרו וישובו אל ה'. וצוה לקדשם גם כן בנשים. ואמר אשה זונה וחללה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו מצד עצמו. ומצד שני וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב. ואחר שאני מצוה להם אשה זונה וחללה לא יקחו. אם כן בת כהן כי תחל לזנות באש תשרף. זה הסדר אני נותן לכהן הדיוט. אבל הכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלובש בבגדי כהונה לשרת לפני ה' תמיד. והוא דבק בשם ה' ובזה יזכור תמיד את ה'. כאומר בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. וכן הכהן אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים. איש כזה אינו צריך להטמא אפילו לאביו. כי רבה היא עבודת הכהונה מזכירת יום המות. ומן המקדש לא יצא. מקדושתו לא יצא. אחר שיש עליו נזר שמן משחת אלהיו. וכן בנשים אשה בבתוליה יקח. אחר שהוא בא לתקן הכלה שהיא בתולת ישראל היא כנסת ישראל. ורבותינו אמרו הגדול מאחיו. שאחיו מצווין לחלוק לו כבוד. וליתן לו עושר גדול עד שיהיה גדול מאחיו:

את האלקים התהלך נח כיון שאבד דור המבול תפס בידו של נח והיה מטייל עמו ואמר הקב"ה בני נח צדיק היה והייתי תופס בידו ומטייל עמו אף אתם שנקראתם צדיקים שנאמר ועמך כולם צדיקים וגו' לעתיד לבוא אף אני עתיד להיות מטייל עמכם שנאמר והתהלכתי בתוככם. אמר הקב"ה לבהמה ולחיה שאינן כלום יחסתי משפחותיהם שנאמר למשפחותיהם יצאו מן התבה ולנח ולבניו איני מייחס מה עשה קפץ על בניו ויחסם שנאמר ויהיו בני נח היוצאים מן התבה:

ויאמר ה' אל משה פקוד כל בכור זכר ילמדנו רבינו תינוק שנולד (לששה) [לשמונה] חדשים (מחללים) [מהו לחלל] עליו את השבת. כך שנו רבותינו תינוק שנולד (לששה) [לשמונה] חדשים אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין טבורו, ואין טומנין את שלייתו, ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, אבל אמו שוחה עליו ימניקתו, והמטלטלו בשבת כאלו מטלטל את האבן. ספק בן תשעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין טבורו ואין טומנין את שלייתו, ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, וכן ספק בן שבעה ספק בן שמונה, ואם דבר ברור הוא שהוא בן שבעה, מחללין עליו את השבת, וחותכין את טבורו, וטומנים שלייתו, ומטלטלין אותו ממקום למקום. ולמה מחללין את השבת על ילוד שנולד לשבעה [מפני] שהוא של חיים, אבל הנולד לשמונה אינו לחדשיו ואינו של חיים, לפיכך אין מחללין עליו את השבת. שאלו לרבי אבהו מנין לנולד בן שבעה שהוא חי, אמר להן בלשון יונית זיטא אפטא (ארנון) [אוכטא], ואי זהו בן שמונה כל שאין שערו וצפרניו נגמרין. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאינו חי שלשים יום אינו לחדשיו אלא נפל הוא. ובמה סמכה דעתו של רבן שמעון בן גמליאל לדברי תורה לפי שאין הבכורות נפדין אלא לאחר שלשים יום, [שנאמר] ופדוי מבן חדש תפדה, זה שאמר הכבות מאשר יקרת בעיני, אמר הקב"ה (ישראל) [ליעקב] הרבה אתה יקר בעיני, למה כביכול שקבעתי איקונין שלך בכסא כבודי, ובשמך המלאכים מקלסין אותי ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל [היו מאשר יקרת בעיני]. ד"א אמר הקב"ה יקר אתה בעיני שכיביכול אני ומלאכי נצבים עליך בשעה שיצאת לילך לפדן ארם ובביאתך, [ביציאתך מנין] שנאמר ויצא יעקב וגו' ויפגע במקום וגו' והנה ה' נצב עליו וגו'. א"ר אושעיא אשריו לילוד אשה שראה את המלך ופמליא שלו נצבים עליו ומשמשין אותו. ומנין בביאתו שנאמר ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים הרי מלאכים. השכינה מנין שנאמר וירא אלהים אל יעקב עוד וגו', לכך נאמר מאשר יקרת בעיני. אמר הקב"ה חקר אתה בעיני שכל האומות לא נתתי להן מנין ולך נתתי מנין, משל למלך ב"ו שהיו לו גרנות הרבה והיו כולם טנופות ומלאות זונין ולא היה מדקדק במנין, והיה לו גורן אחת ראה אותה נאה אמר לבן ביתו אותן הגרנות טנופות היו, לפיכך לא הייתי מדקדק במנין כמה כורין הן, כמה שקין יש בה, כמה מודיות יש בו [אבל הגורן הזה חו'], כך המלך זה ממה"מ הקב"ה, הגורן אלו ישראל שנאמר מדושתי ובן גרני, ואומר קדש ישראל לה' וגו', בן ביתו זה משה שנאמר בכל ביתי נאמן הוא, אמר ליה הקב"ה אומות עו"א טנופות הן שנאמר והיו עמים משרפות סיד, לפיכך אל תדקדק במנינם, אבל ישראל צדיקים הם שנאמר ועמך כלם צדיקים, ואומר כלך יפה רעיתי, לכך אני מדקדק במנינם של ישראל, זה שאמר הכתוב ששים המה מלכות וגו' אחת היא יונתי. משל לפרגמטוט אחד שהיו לו אבנים של זכוכית והיה מוציאם לשוק ולא היה מבחין במנינם ולא היה מוציאן במנין ולא היה מניחן במנין לפי שהיו של זכוכית ולא היה משגיח עליהן, והיה לו אחת של מרגלית נאה והיה נוטלה ומוציאה במנין, כך אמר הקב"ה לעובדי אלילים לא נתתי להם מנין לפי שאין חשובין לפני כלום שנאמר כל הגוים כאין נגדו וגו', אבל אתם בני אתם העמוסים מני בטן הגשואים מני רחם, לכך אני מונה אתכם בכל שעה, לכך נאמר פקוד כל בכור זכר, אמר אקב"ה לישראל בשביל חבתכם לפני שניתי סדור זל עולם, כיצד כתבתי בתורתי שיהא חמור נפדה בשה שנאמר ופטר חמור תפדה בשה, ואני לא עשיתי כך אלא פדיתי שה בחמור שהמצרים נמשלו לחמור, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם, וישראל נקראו שה [שנאמר] שה פזורה ישראל. והרגתי בכוריהם של מצרים והקדשתי בכוריהם של ישראל שנאמר כי לי כל בכור: