וַיִּֽצְק֥וּ לַאֲנָשִׁ֖ים לֶאֱכ֑וֹל וַ֠יְהִי כְּאָכְלָ֨ם מֵהַנָּזִ֜יד וְהֵ֣מָּה צָעָ֗קוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ מָ֤וֶת בַּסִּיר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים וְלֹ֥א יָכְל֖וּ לֶאֱכֹֽל׃
이에 퍼다가 무리에게 주어 먹게 하였더니 무리가 국을 먹다가 외쳐 가로되 하나님의 사람이여 솥에 사망의 독이 있나이다 하고 능히 먹지 못하는지라
יפה תואר
הקב"ה ממתיק את המר והיינו בים שהמתיק להם המים שישתו ישראל מהן כדאיתא במכילתא גבי נצבו כמו נד נוזלים וכן אלישע המתיק את המר גבי נזיד פקועות השדה (מ"ב ד') שצעקו מות בסיר כי היה מרים וגם הקב"ה ממתיק את המר במר במי מרה (שמות ט"ו) והמתיקם במר כדאיתא בשמ"ר פכ"ב וכן אלישע המתיק את המר במר שהמתיק מי יריחו (מ"ב ב') במלח:
ביאור הרד"ל
(כז) ומות בפיו. הוא ארס נחש, וכ"ה בת"י ואריסא דמותא בפומך, ולימדנו לפי דרכו לפרש מ"ש (מלכים ב' ד') מות בסיר, שפירושו דבר מר כארס מות מרירת נחש, כי סם המות עם לשון מר, הוא משתתף במקרא ומשנה, שכן קורא כאן מרורת פתנים, וכן במתני' פי"ט דתרומות משתאבד בהן המרה (ויתפרש מ"ש (דברים לב) וראש פתנים אכזר, דהאי ראש הוא לשון ראש ולענה דבר מר והוא מרורת פתנים, וכדכתי' התם לעיל מני' ענבימו ענבי רוש אשכלות מרורות וגו' והדר מפרש עלי' חמת תנינים כו' וראש פתני' כו') ויתפרש מ"ש (משלי כו) חצים ומות, שהוא סם מות מר שהיו מושחין בו החצים כדרך אנשי הודו עתה וכמ"ש (תהלים סד) דרכו חצם דבר מר ותרגומו משחו גיריהן סמא דקטול מריר (ויתפרש ג"כ מ"ש פ"ק דע"ג (כ:) בחרבו של מ"ה טפה של מרה תלוי' בו, שענינו ארס מר הממית כארס נחש (שהביא מיתה לעולם) ועיקר טפה של מרה בשעת מיתה, נראה נרמז מלשון המקרא (שמואל א טו) אכן סר מר המות, ויתפרש מר לשון טפה ג"כ כמו כמר מדלי (ישעי' מ) שפירשוהו טפה), ומ"ש כאן בפיו נראה שנרמז במקרא כאן דהוא ישופך ראש, שעל שבראשו הוא הארס בפיו (ואולי יתפרש כן וראש פתנים, לשון ראש ממש ששם הפה עם הארס) לכן ישופהו בראשו: