Chasidut do Rodzaju 32:13

עוד נ"ל ביאור נפלא על המדרש הנ"ל (ויק"ר כ"ו ז') שאמר הקב"ה למשה לי אתה אומר, אמור אל הכהנים (ויקרא כא א). בהקדים לבאר הא דאיתא במסכת ב"ב (דף ט"ו ע"א) אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, וכאן הקב"ה אומר ומשה כותב. (ופירש הרשב"א בחידושי אגדות כי בכל מקום היה משה חוזר הדבור קודם שכותב מרוב חיבה, וכאן לא היה חוזר הדבור מרוב צער), ועיין מ"ש זקני מהרש"א בחידושי אגדות. ולי נראה דהלא מעלת משה היה שתינתן התורה על ידו, כאמרם (שבת דף פ"ח ע"א) על ידי תליתאי, וכמו שפרשו על רוב הדבקות שהשכל והמשכיל והמושכל אחד, עד שהתנבא בזה הדבר (ספרי מטות ל ב) כאמרם ז"ל השכינה מדברת מתוך גרונו, וכן היה בהכתיבה מיד ה' עליו השכיל, והבן. וזה היה נצרך לנתינת התורה, דהיינו באמירתו לישראל איזה מצוה, או הנעת היד ברוח הקודש בעת הכתיבה, מה שאין כן בעת אמירתו לעצמו מחמת חיבה דלא עביד קב"ה ניסא למגנא, ואם היה גם אז השכינה מדברת מתוך גרונו, אם כן גם זה לא מקרי באמת משה אומר, דהא גם זה הקב"ה אומר. והנה כבר ביארתי דאצלו ית' עתיד ועבר בסוג אחד ומה שהיה הוא שיהיה, מה שאין כן בנברא, ואם כן אם לא אמר משה לא מחזי כשקרא, מה שאין כן אם משה אמר, ומה שאמרו ומשה כותב בדמע, הכי פירושו מה שמשה כותב ולא אמר, היה בדמע, וזה מראה גודל צדקתו של משה שבכה מרוב הצער שהיה לו על שלא היה יכול לחבב התורה כמנהגו, כי גם באותן הפסוקים רצה לחבב בחשקות גדול מרוב צדקתו, ולא שבכה על גוף הדבר ח"ו, כי צדיק כמותו בודאי לאחר שידע שכבר נגזר, שמח וקבל באהבה כמו שמבואר בתנחומא (אמור סי' ב') בשאול ששמח על מדת הדין, כי אף שמקודם התפלל, כי גם זה רצונו ית' להתפלל לפניו אולי ישוב וניחם על הרעה כי רצונו להטיב, כמו שפירשתי (בפרשת וישלח) הפסוק (בראשית לב יג) ואתה אמרת היטב איטיב עמך, והבן דלמאי שכתבתי אדרבה נהפוך הוא, דהבכיה הלז מראה על גודל שמחתו על רצונו ית' לקבל באהבה, לכך כאן היה עוד חשקו יותר לחבב, והבן. ונקדים עוד, כי הנה בענין הבחירה צדיק ורשע לא קאמר אבל ידע (נדה ט"ז ע"ב), וכאמרם (אבות פ"ג מט"ו) הכל צפוי והרשות נתונה, ואם כן אי אפשר לאדם לידע ענין בחירה, רק ביש לו דבקות לעצמותו יתעלה והבן, וזה אינו בחק אנושי, רק במתנה ובהשפעה כמבואר בעקרים על הפסוק (תהלים לו ט) ונחל עדניך תשקם, הובא למעלה ריש פרשת בראשית. והנה לפי זה בעת הקבלה שהשי"ת משפיע בלי אמצעי, סגי בפנים אל פנים, ואז אין לו למשה עסק בענין ידיעה בבחירה, מה שאין כן בעת שמשפיע, ורצה השי"ת שיחקק בלבם ויעשה רושם גדול להורות השפעת הלימוד בהם ואין זה בחק אנושי, הוכרח להיות דבקות עצמיית והבן, ואם כן לפי זה נתעלה מעלתו בעת דבר אל העם, ונתרבה השגתו יותר מעת קבלתו, וזה נשאר קיים לדורות כאמרם ז"ל (תענית ז' ע"א) ומתלמודי יותר מכולם, והבן כי דבר עמוק הוא. ומה שנתפרש בתורה (במדבר יב ח) פה אל פה אדבר בו, היינו שזה היה מצד חקו, על כן היה יכול לבא למתנה זו, כי אין נותנין רק למי שהגיע עד גבול זה, והבן. ואם כן לפי זה אז בעת הלימוד שהיה משפיע, היה לו השגה אף בענין בחירה, אבל לא בעת שקבל דאז די בלי דבקות עצמי דלא עביד קב"ה ניסא למגנא. לכך כשהראה למשה דור ודורשיו וכו', ולא היה לו דבקות העצם שידע החטא העתיד להיות הגורם להעונש הזה, ואמר לו הקב"ה לי אתה אומר, ר"ל לי כשאתה מדבר עמי, אתה אומר דייקא שאז אין לך דבקות עצם, ואם כן אתה הוא האומר, לכך אין לך ידיעה בענין הבחירה העתידה, לכך אתה תמה, אמור אל הכהנים כפשוטו הדין המבואר בפרשה, ואם כן יהיה לך דבקות עצמית, ואז תדע הדברים על בורין ולא יהיה לך תמוה, וכמ"ש הרמב"ן בפתיחתו לפרשת בראשית על ותחסרהו מעט מאלקים (תהלים ח ו), כי כל הנמסר למשה בשערי בינה, הכל נכתב בתורה בפירוש או ברמז וגמטריאות, עיין שם. והמובן מדבריו שמה שהראה הקב"ה למשה כל המאורעות עד סוף כל הדורות, היינו בהתורה הקדושה אשר שם מרומז הכל וכל דבר מענינו, ואם כן בפסוק (שמות טז יז) כי יד על כס יה, שמצווה על מלך (כדאיתא בסנהדרין דף כ' ע"ב), הראה לו כל השופטים וכל המלכים, וכמו כן בפרשת כהנים מה שיארע להם, וזה שאמר אמור אל הכהנים, ואז יראה מה שיארע להם, וגם יהיה במדריגה שכל ומשכיל ומושכל אחד שידע אף ענין בחירה, לזה מפרש המדרש שהם מקטריגין עליו שהרג נוב עיר הכהנים, ואם כן היא ענין בחירה העתידה, והבן.

ואתה אמרת היטב איטיב עמך (בראשית לב, יג). פירוש שאטיב עמך שיהא הטיב באתגליא לכל שהוא טובה שלפעמים יש חסדים מכוסים שאין נראה לעין ואדרבה נראה שהיא רעה והטוב מכוסה, מה שאין כן בעשות הבורא ברוך הוא חסד מגולה עם האדם אז הטוב הוא מגולה:

אלה תולדת נח כו' בדורותיו (בראשית ו ט). הנה התחיל בתולדות וסיפר בשבחו. והנה נ"ל בכל מקום שנזכר בתורה אלה תולדות פלוני, הוא בכדי לייחס את התולדות אחר הצדיק, בכדי לידע שזכות האב הגין על התולדות. וכשנאמר כן אצל הרשע, נדע שהעון האב נזכר גם לבניו אחריו כד אשלימו למחטי בתר אבותיהן, כי כן הוא משפט התורה (שמות לד ז) נוצר חסד לאלפים פקד עון אבות על כו'. והנה בגמרא (סוטה ל"א ע"א) רמו קראי אהדדי, כתיב נוצר חסד לאלפים, וכתיב (דברים ז ט) שומר הברית והחסד לאלף דור. ומשני כאן בעובד מאהבה, כאן בעובד מיראה. והנה בכאן בפעם הראשון שסיפרה התורה תולדות צדיק אלה תולדת נח, אזי תיכף התורה מפרשת תדע מה שאני מייחס תולדותיו אחריו, לא תסתפק באפשר לבעבור הזכיר חובותיו גם לבניו אחריו, או באפשר לבעבור הזכיר זכיותיו, אבל רק לאלף דור, הנה אמרה התורה אשר לא כן הוא רק לבעבור הזכיר זכיותיו לאלפים דור. וז"ש תדע נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, שהיה צדיק בתמימות באיכות דורותיו, דהיינו שהיה ראוי שתעמוד זכותו לדורותיו אחריו בתמימות בלי חסרון, דהיינו לאלפים דור כי עבד מאהבה, והזכיר לו עוד זכות הגם שעבד מאהבה עבד מיראה גם כן. וז"ש "את "האלקים "התהלך "נח גם כן, דתרווייהו מצרך צריכי לעבודת הש"י, עיין מ"ש בפסוק (בראשית לב יג) ושמתי את זרעך כחול כו':