Chasidut do Powtórzonego Prawa 12:9

לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו (דברים יב ח), כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה (דברים יב ט), ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלקיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם וישבתם בטח (דברים יב י). על פי כי הבטחנו ית"ש שכאשר נשוב אליו יגאלינו, וכאמרו (מלאכי ג ז) שובו אלי ואשובה אליכם. והנה יסודי התשובה שלשה, כמבואר בספר חרדים פרק ב' מהלכות תשובה, וידוי, חרטה, ועזיבת החטא. וכבר הוכחתי (בפרשת נשא על הפסוק (במדבר ה ז) והתודו) דהתענית ושאר דברים לאו מעיקרו התשובה הן עיין שם, רק החרטה והוידוי ועזיבת החטא. והנה החרטה והוידוי מצוי דאף רשעים מלאים חרטה (עירובין י"ט ע"א), רק עזיבת החטא אמיתי קושי המציאות, כי תמיד שבים על קיאם, וכמו שפרשתי בפסוק (ירמיה ל"א ט"ו) מנעי קולך מבכי, דודאי בכל שנה בימי התשובה ישראל עושים תשובה ונפעל למעלה. וזה שאמר הכתוב יש שכר לפעולתך, ושמא תאמר אם כן מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום, על זה אמר ושבו בנים לגבולם, כי אחר עבור ימי הדין שבים למעשיהם הראשונים, והיא הגורם כי עדיין בן דוד לא בא. ועל דרך זה פי' הפסוק (ירמיה ח' טו) קוה לשלום כו'. על פי שרואין חבלי משיח ועדיין בן דוד לא בא, ונתקיים מה שנאמר (ישעיה כו יח) הרינו חלנו כמו רוח ולא ילדנו, והוא מדה כנגד מדה כי בעתות התשובה, ר"ל ימים המעותדים לכך כמו ימי אלול ותשרי, צופין העליונים וסוברים שיעשו תשובה ואין, והנה בכל שנה מערבבין ומבהילין השטן בתקיעת שופר כנודע. וזה שאמר קוה לשלום, היינו לביאת משיח שנאמר (מלכים ב' כ יט) שלום ואמת יהיה בימיו, על ידי שרואין חבלי משיח ואין טוב בעוה"ר למה, ואמר מדה כנגד מדה לעת מרפא, ר"ל בעת שמעותד לרפואת הנפש, והנה רק בעתה בהלה וערבוב אבל לא אמיתות כנ"ל, והוא הגורם אריכות הגלות בעוה"ר. והנה אם כי נתארך הגלות וזמן רב נתונים בתוך הגוים, היה מקום לדאוג שהמון עמים רבים כהמות ימים ישטפם, וכאמרם וכל גלא וגלא בעי למשטפי עלמא, והוא ממש על פי הטבע בחק הנמנע ששה אחת יתקיים בין ע' זאבים, בכל דור ודור עומדים עלינו וכו' בכל הענינים הן מצד הכפייה, הן מצד הקנאה בהוללים ושלום רשעים, הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל דרך רשעים צלחה, וכמאמר המשורר (תהלים עג ב) כמעט נטיו רגלי, והן מצד המכים בשוט לשון ומכים בשבט פיהם באמרם איה אלהימו כו', ורק בחסד הבורא ית"ש עזרינו, וכמו שפירש הרמב"ם (אגרת תימן) בפסוק (ישעיה נד יז) כל כלי יוצר וכו'. ובהקדים הגמרא ב"ב דף ע"ד (ע"ב) בפרק הספינה ירדן יוצא ממערת פמייס כו', ומהלך בימה של סבכי ובימה של טבריה, ומתגלגל לים הגדול עד שמגיע לפיו של לויתן, שנאמר (איוב מ כג) יבטח כי יגיח הירדן כו', ועיין מ"ש בתוספת שם (ד"ה שמגיע) ואינו מתערב בכל אותן מים כדמוכח בב"ר (פ"ד ה') עיין שם, והיינו הדמיון שישראל נתונים בהם ואינם מתערבים. ועל פי זה יתבאר לא תעשון כו', כי העיקר עזיבת החטא מכאן ולהלן, כי אף ששבתם כמה פעמים בתשובה, אין זה תשובה אמיתית כי נעדר עזיבת החטא, וראיה לדבר כי לא באתם כו', ולכך נתארך הגלות בעוה"ר, ואף על פי כן מבטיח שלא יתערבו ולא יתקטלו בין האומות באריכות הזמן, והיינו ועברתם את הירדן בשוה ודומה לו, כשם שהוא עובר בנהרות ובימים ומימיו אינם מתערבים, ככה ישראל עוברים בתוך הגוים ואינם מתערבים, והסוף יהיה וישבתם כו' והניח כו', כי אז אהפוך כו' (צפניה ג ט), והיה מלכים אומניך כו' (ישעיה מט כג), וישבתם בטח כי לא ישא גוי אל גוי חרב (ישעיה ב ד), וגר זאב כו' ועל מאורת צפעוני כו' (ישעיה יא ח). או יאמר ועברתם את הירדן, על פי מ"ש הרשב"א שם בב"ב בחידושי אגדות על המאמר הנ"ל, ותורף הדברים כי אמר ז"ל על דרך משל שאצילות הנפש מצרור החיים, משתלשל משכל לשכל עד הגיע אל שכל הפועל, והוא נקרא ים הגדול, ומשם מתגלגל לפיו של לויתן, ר"ל הווה באדם לנפש חיה, שהוא יתהווה לגוף ולשכל, ולזה יבטח כי יגיח הירדן אל פיהו. והקשו בגמרא ההוא בבהמות כתיב, והשיב אימתי בהמות בהררי אלף בטוחות, בזמן שיגיח ירדן אל פיהו של לויתן, ר"ל עד מתי יהיה בטוח מנהג העולם להיות דור הולך ודור בא, כל זמן שיגיח וישתלשל האצילות הזה, כי מעת התחלת עולם הבא יפסוק השתלשלות הזה ולא ינהוג מנהג הבהמי החומרי, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם כו' (ברכות י"ז ע"א), עד כאן דבריו עיין שם. והיינו ועברתם את הירדן, היינו שיפסק השתלשלות הנ"ל, וישבתם בארץ היינו ישיבה בלי השתנות, (כמו שפירש הרמב"ם על הפסוק (תהלים כט י) ה' למבול ישב, שדבר הקיים בלי השתנות נקרא ישיבה), בארץ העליונה אשר ה' כו' עין לא ראתה כו', והניח לכם כו' כי יעבור רוח הטומאה כו', וישבתם בטח צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, וכלה מלחמת היצר ואל תאמין כו' והן בקדושיו כו', והבן כי נכון הוא בס"ד.

וזהו הרמז אלה פקודי המשכן משכן העדות, כי העדות הוא התורה והמצות ומלת פקד מלשון התחברות מלשון חייב אדם לפקוד את אשתו, שחיבר המשכן לתורה. והנה אם היראה והאהבה חס ושלום אינה להבורא ברוך הוא אז הוא כאילו אין לה מנוחה, אבל כשהיראה והאהבה וכן שאר המדות הם להבורא אז הם בבחינת מנוחה, כי הם על הדבר אשר על כך נאצלים מהבורא יתברך. והנה יש עוד בחינה, כשהמדות הם תמיד בהתחברות להמצות אז יכול להשפיע שפע מלמעלה. והנה זה שהיה תמיד בהתחברות המדות, דהיינו הכלים מהמקדש ומשכן להמצות היה עיקר התחברות תמיד רק בירושלים בבית המקדש וזה הבחינה שהמדות יהיה להם מנוחה, דהיינו לעבוד בהם את הבורא ברוך הוא וברוך שמו זה היה גם כן במשכן. וזהו הרמז במשכן שילה לא היה שם תקרה מלמעלה, דהיינו שיהיה שם התחברות בתמידות זה לא היה במשכן אבל מנוחה היה שם להמדות כנ"ל. וזהו הרמז במשנה והיא היתה מנוחה. אבל ירושלים שהוא המקדש זה קביעות, דהיינו התחברות תמיד. וזהו הרמז במשנה והיא היתה נחלה, דהיינו להשפיע מלמעלה. וזהו הרמז בפסוק (שמות כה, טו) בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, ולמה בארון אין מסירים הבדים ממנו. והנראה, כי הנה כבר ביארנו שהליכת המשכן במדבר זה היה בעצמו עליות נצוצות ולכך פרקו אותן להראות המדות טובות שעל ידי זה יכול להעלותם. והנה זה עליות אי אפשר להיות בתמיד, דהיינו להוכיח תמיד הרשע בפניו שיחזור בתשובה זה אי אפשר שיהיה תמיד. אבל לבקש עליו במחשבה לפניו שכל הרשעים יעשו תשובה שלימה לפניו זה אפשר להיות תמיד. וזה צריך אדם לבקש תמיד שהרשעים יחזרו בתשובה שלימה. והנה הארון, מורה על המחשבה ולכך אמר בו שלא יסורו הבדים ממנו, דהיינו שיבקשו תמיד על עליות נצוצות, כי זה שהבדים הם תקועים בו מורה על הילוך. וכבר אמרנו שהילוך המשכן במדבר היו עליות נצוצות וזה אי אפשר תמיד. אבל הארון, שהוא המחשבה צריך להיות תמיד בבחינת מחשבה לבקש הנצוצות שיהיה להם עליות כנ"ל. ולזה רמזו חכמינו ז"ל צריכין לערב תמיד בתפלה פושעי ישראל, דהיינו לבקש תמיד בתפילתינו על עליות הניצוצות ודו"ק היטב:

פרי עץ הדר (ויקרא כג מ). במדרש (ויק"ר ל' י') הדר זה אברהם שהדרו הקב"ה בזקנה, שנאמר (בראשית כד א) ואברהם זקן בא בימים, ונאמר (ויקרא יט לב) והדרת פני זקן, כפות תמרים זה יצחק שהיה כפות על גבי המזבח, וענף עץ אבות זה יעקב שהיה הדוק ורחוש בבנים כהדס שהוא הדוק ורחוש בעלין, וערבי נחל זה יוסף, כשם שהערבה יבש יותר קודם לשלשה המינים, כך מת יוסף קודם לאחיו, עד כאן המדרש. והמדרש הזה אומר דרשוני וחיו. בהקדים לבאר המדרש שהביא הבינה לעיתים (בדרוש י"ז) בשם מהר"י אבוהב בטעם שמיני עצרת, וז"ל: למלך שזימן בניו לסעודה לימים קצובים, כיון שהגיע זמנם לפטור, אמר להם בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד שקשה עלי פרידתכם וכו', עד כאן דברי המדרש (והובא ברש"י, במדבר כט לה, ד"ה עצרת). והנ"ל על פי המבואר שם בבינה לעיתים בפסוק (משלי ד' י"ג) החזק במוסר אל תרף, שהתל שכל בנין השלמות תלוי בו, הוא שאחר קנות האדם מעלה מה איזה שתהיה, לא תהיה לפי שעה רק יתמוד בה, ותהיה אצלו כיתד שלא תמוט, ואפילו כל הרוחות באות ונושבות בו לא יזיזנו ממקומו, עיין שם. ודבריו נכונים מאד, דהא אין לך אדם שאין לו שעה (אבות פ"ד מ"ג), רק דההפרש הוא בין השלם להבלתי שלמים בהתמדת הטוב. ולדבריו יש לפרש סיפא דקרא נצרה כי היא חייך, על פי דבקנות אדם איזה מעלה שאל יעזבנו. ועל פי הגמרא ב"ק (דף ס"ה ע"א) אמר קרא (שמות כב ג) חיים, אחיה לקרן כעין שגנב, עיין שם בפירוש רש"י (ד"ה אחייה). והיינו כי היא חייך, ר"ל שלימות שלך, והבן. ומבואר עוד שם דראש השנה הוא להעיר אוזן על ידי שמיעת קול השופר על ידי התשובה, ויום הכיפורים הוא גמר התשובה לכלה פשע ולהתם חטאת והנצחון כנגד המקטריגים, והחג להורות על הנצחון, וחג שמיני עצרת שאחריו, הוא לשום אל לבו אז לעצור אצלו השלמות אשר קנה בימים הקדושים לבל יפרד ממנו. והיינו ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כט לה), והיינו תקעו שופר בציון קדשו צום קראו עצרה (יואל ב טו), עד כאן המבואר שם בשינוי לשון ובתוספת נופך. והנה כבר פירשתי בפסוק (ירמיה ל"א י"ו) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו'. כי בימים הנוראים והקדושים בודאי נפעל בכל שנה, וזה שאמר יש שכר לפעולתך, ושמא תאמר אם כן מדוע לא בא בן ישי הלא אין הדבר תלוי אלא בתשובה, על זה אמר (ירמיה לא טז) ושבו בנים לגבולם, ר"ל שחוזרין בהם ועושין מה שעשו ואין להם עזיבת החטא, והעיקר הוא שלא לשוב לגבולם. וכן פירשתי בפסוק (דברים יב ח-ט) לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום וגו', (דברים יב ט) כי לא באתם אל המנוחה ואל הנחלה, עיין שם במקומו (בפרשת ראה), היוצא מזה דתשובתינו בכל שנה מרוצה, רק שקשה לפני הקב"ה מה שאחר כך נפרדין ממנו. והיינו משל למלך שזימן בניו לסעודה, ר"ל לסעודה רוחנית לקנין השלמות, כיון שהגיע זמנו אמר בבקשה מכם עכבי עמי יום אחד, ר"ל שעד עתה הייתם עוסקים בסעודה, ויום אחד עסקו בהעכבה שיתעכב אהבתו אצליכם כיתד שלא תמוט, והציבו לכם ציונים שיהיה זכרוני תמיד אצליכם. הכי נמי בהנמשל, דעד עכשיו הייתם עסוקים בסעודה רוחנית בקנין השלימות בחרטה ווידוי ותשובה ובהרבות מעשים טובים ובמצות החג, עכשיו תעסקו יום אחד בהעכבה עמי, ר"ל שתעשו לכם גדרים וסייגים לבל תפרדו שוב ממני שקשה עלי פרידתכם, ר"ל שתשובתכם ששבתם מרוצה אצלי תמיד בכל שנה ושנה, ומה שקשה עלי, הוא רק פרידתכם אחר כך ממני, ובכן תראו שלא תפרדו עוד, והבן כי נכון הוא בס"ד, ועיין בעוללות אפרים (בחג הסוכות מאמר קע"ד) מ"ש שם על אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו (סוכה נ"ג ע"א), ומ"ש שם בענין ד' מינים, ובפסוק (תהלים קלג ג) כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם, ושם כי האדם נמשל לעץ השדה, ויש פרי הדר כמו אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג י), ויש פרי מגונה כמו הנני מביא רעה אל העם הזה פרי מחשבותם (ירמיה ל יט). ונקדים עוד מה שמפרשין העולם על הפסוק והדרת פני זקן, על פי הזוהר (ח"ג רכ"ז ע"ב) ברישא דקרא מפני שיבה תקום, ועל פי אמרם אשרי ילדותינו שלא ביישה וכו', וכונת הפסוק כי הן עודך בימי נעוריך לפני שיבה תקום בתשובה ומעשים טובים, ואז תהדר פני זקנה שלך. ונקדים עוד דנ"ל לפרש המאמר (סוכה נ"ג) אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו, על פי מ"ש השל"ה בענין תלמידי חכמים שנקראו זקנים, והפסוק ואברהם זקן בא בימים, והפסוק (בראשית מז ט) ימי שני חיי מעט ורעים, על פי דברי הזוהר פרשת ויחי (ח"א רכ"א ע"ב) על ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז כט) (והובא בדברינו בהפטורת חיי שרה עיין שם). והנה מבואר מזה דאם הילדות גם כן טוב, הוי זקנה ע"ד אמת, מה שאין כן אם הילדות הבל, אם כן הזקנה הוא על דרך שקר ולא על דרך האמת, ואין ביוש גדול מזה. ונקדים עוד דהאלשיך פירש על הפסוק (שמות יב טו) אך ביום הראשון תשביתו שאור וגו', דימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ י), הוי כמו שבעה ימים, וביום הראשון היינו בעשרה הראשונים בילדותו. והנה נ"ל לפרש הפסוק ולקחתם לכם ביום הראשון, על דרך רמז ומליצה אשר מזה יבא אל יסוד השלימות. א', שיזכור את בוראו בימי ילדותו, דההתחלה והראשית הוא יותר מהכל, והנה מעלה זו מצאנו באברהם. ב', שכל השלימות הנקנה, יהיה אצלו כיתד שלא תמוט, ומעלה זו מצאנו ביצחק שהמעלה שקנה בהר המוריה שנבחר לעולה תמימה, שוב לא נעדר ממנו בשום פעם, כמו שפירשתי על המדרש (ב"ר ס' י') מהיכן יצא, רבי יהושע אומר מהר המוריה (בפרשת חיי), וכל ימיו היה כפות לעולה על גבי המזבח, והבן זה. ג', שלא יעצרהו הגשם והשלג ושום מונע, וכמ"ש למעלה לפרש הפסוק (שופטים ה לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ובפסוק (תהלים עב ה) יראוך עם שמש. וזה מצינו ביעקב שאף שהיה מטופל בבנים, לא טרדה אותו מעבודת השי"ת. ונ"ל שבזה יובן המדרש (פרשת וישב, ב"ר פס"ח י') כשאמר יוסף והנה השמש והירח וגו' (בראשית לז ט), אמר יעקב מי גילה לו ששמי שמש, שנאמר (בראשית כח יא) וילן שם כי בא השמש, דהיינו ששמע המלאכים אומרים אתא שמשא, עד כאן. ולא ביאר הטעם מפני מה נקרא שמש. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהיה לו בחינת שמש שלא חש על המונעים כנ"ל, והבן. המעלה הד', אחר כל זה השלמות, הענוה והשפלות ואינו מחזיק טובה לעצמו, כמו שפירשתי על הפסוק (מלאכי סי' א' ב) אהבתי אתכם וגו' ואמרתם במה אהבתנו, הואיל ואמרתם במה, והבן. ומעלה זו מצינו ביוסף שאף שהיה מלך, החזיק עצמו לשפל מכולם, כמו שפירשתי בפסוק (בפרשת (וישב) [ויגש] [בראשית מה ה]) כי למחיה שלחני. ולכך בפעם שהנהיג את עצמו ברבנות, נענש ומת קודם לאחיו כאמרם ז"ל (ברכות נ"ה ע"א). וזה פירוש הפסוק ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר ולא המגונה, כפות תמרים וגו' והמעלה שיש בו טעם, יהיה כפות עליכם כיתד שלא תמוט, וענף וגו', ר"ל אף אם אתם כהדסה הדוק בעלין, מורה על העול והטיפול, אף על פי כן תחזיקו בעבודתכם לבל ירף ממנו, וערבי נחל, ר"ל עם כל זה תהיה בעיניכם כערבי נחל, ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל, והבן.