Chasidut do Rodzaju 27:4

שֶׁהִיא שֹׁרֶשׁ לְכָל מִצְווֹת עֲשֵׂה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּקּוּנִים (תיקון כא): עַל פָּסוּק: וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, מִפִּקּוּדִין דַּעֲשֵׂה:

וישיבת הצדיק על השולחן אדרבה בשמחה ובטוב לבב כי ענין האכילה מלבד כל הסודות הנפלאים והנוראים התלויין בהם עד שמתקן כל דבר בבחינת הקרבן ממש כי קרב לה' ושולחנו מכפר עליו כמו המזבח בזמן הבית כמאמר חז"ל (מנחות צ"ז.). הוא ענין נפלא למאוד ועל זה אמר יצחק (בראשית כ"ז, ד') ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי ואוכלה בעבור תברכך נפשי וגו'. כידוע ליודעים. ואמרו חז"ל (שבת ל':) אין השכינה שורה אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. ובקדושת אכילתן ושביעת רצונם בהאכילה כמאמר הזוה"ק שם האי רעותא דשוויה על האי מיכלא, רצון איקרי, כאמור (תהלים קמ"ה, ט"ז) ומשביע לכל חי רצון אכילה לא כתיב אלא רצון. משרים שכינת אל על שלחנם ויכולין להמשיך על ידי זה כל הברכות לעולם. ולא כן כשהוא במריבה וקטטה אז ח"ו מסתלקת השכינה הקדושה ושורה על השולחן סטרא דמסאבא חלילה.

מדרש (ב"ר פצ"ו ב') אף יעקב אמר ושכבתי עם אבותי (בראשית מז ל), אימתי בשעה שנטה למות, עכ"ל. הנה אמרו רז"ל (ברכות ה' ע"א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב וכו', נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו', יקרא קריאת שמע וכו', ואם לא נצחו יזכור לו יום המיתה וכו', (סוכה נ"ב ע"ב) אם אבן הוא נמוח וכו'. והקשינו לדעת כיון שההזכרה הלזו הוא רפואה בדוקה ודאית, למה לא יזכיר לו תיכף. ואמרנו בזה שהוא על פי האמור בזה שהיראה הזאת היא יראה פחותה וגורמת רצועה לאלקאה ח"ו, רק כשאין ברירה הנה מן הצורך להשתמש ביראה הלזו ולא יבא לידי חטא ח"ו. ולפי זה אין נאות לצדיקים להזכיר יום וכו', רק הם משתמשים ביראה הרוממות. והנה אברהם שאמר ואנכי הולך וכו' (בראשית טו ג), הוא בדרך תפילה. וכן יצחק אמר אדרבא בטרם אמות (בראשית כז ד). אבל יעקב שאמר ושכבתי וכו', למה אמר כזאת כגוזר בודאי, לזה אמר שלא אמר זה אלא כשנטה וכו', וידע שבודאי הגיע הזמן:

וּכְשֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רוֹצֶה לִטְעֹם מִמִּצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁל אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי שֶׁהוּא צַדִּיק, אֲזַי הִיא בְּחִינַת אֵיבָר מִן הַחַי, שֶׁהוּא אָסוּר בַּאֲכִילָה, וְצָרִיךְ שְׁחִיטָה לְהַתִּירָהּ. עַל־כֵּן צָרִיךְ שֶׁיָּבוֹא עָלָיו בּוּשָׁה שֶׁהִיא שְׁפִיכוּת־דָּמִים, בְּחִינַת שְׁחִיטָה, שֶׁהִיא מְטַהֶרֶת הָאֵיבָר מִן הַחַי, וַאֲזַי יוּכַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִטְעֹם מֵהַמִּצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁלּוֹ, בֵּין מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת בֵּין מִצְווֹת רַבּוֹת, כִּי הַמִּצְווֹת נִקְרָאִים מַטְעַמִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית כ״ז:ד׳): וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי – מִפִּקּוּדִין דַּעֲשֵׂה, כַּמּוּבָא (בת"ז תי' כ"א דף נ). וּכְשֶׁנִּשְׁפָּךְ דָּמוֹ עַל־יְדֵי הַבּוּשָׁה כַּנַּ"ל, אֲזַי צָרִיךְ לִשְׁמֹר, שֶׁלֹּא יִינְקוּ מִמֶּנּוּ הַחִיצוֹנִים הַיְדוּעִים, שֶׁרוֹצִים לִינֹק מִזֶּה הַדָּם הַנִּשְׁפָּךְ. עַל־כֵּן צָרִיךְ כִּסּוּי, שֶׁהַשְּׁכִינָה מְכַסָּה דַּמְהוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁפָּךְ בָּאַהֲבָה הַזֹּאת, בְּחִינַת: כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת כִּסּוּי דָּם:

טַעַם זֶה בְּחִינַת (בראשית כ״ז:ד׳): וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי – מִפִּקּוּדִין דַּעֲשֵׂה (ת"ז תי' כ"א), הַיְנוּ מַה שֶּׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ טוֹעֵם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְזֶהוּ בְּחִינַת חוּשׁ הַטַּעַם.

ב' הנה נא זקנתי לא ידעתי וכו' (בראשית כז ב). יש לדקדק "לא "ידעתי לשון עבר, היה לו לומר לא אדע לשון הווה. אך הוא דהנה רצה לברכו, וציוה להביא לעצמו מאכל לאכול ולשתות מעדנים ומטעמים, ומה ענין זה לברכות. אך הוא דזה ענין הצדיקים הגדולים שכל עבודתם להבורא ית' בשמחה ובטוב לבב, ובפרט כשרוצים שתשרה עליהם רוח הקודש, אזי מטיבים את לבם בשמחה ובטוב לבב, כי העצבות דבר מגונה בעיניהם ומונע העבודה ורוח הקודש, וזה עניני סעודת מצוה וסעודות שתלמידי חכמים מסובין בה, שעל ידי התענוג הגשמיי מטיבין את לבם לרוח הקודש. וזה מ"ש בדברי חז"ל (ברכות ה' ע"א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, נצחו מוטב ואם לא וכו', ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, הוא רפואה בדוקה יותר מקריאת שמע ותורה, מה היא המניעה שלא יזכיר לו תיכף וינצל מכל רע. אך הוא בוודאי שאינו מהראוי לעורר יראה פתוחה הלזו המביאה לידי עצבות, אם לא על צד ההכרח שיראה שאין עוזר לו נגד היצר הרע, על כן מוטב לו לבא לידי עצבות, ולא יעבור על התורה לשמוע לעצת היצר הרע, אבל כל זמן שיש באפשרי לעמוד נגד יצר הרע באיזה תחבולה אחרת, ירחיק את עצמו מיראת העונש ומזכרון יום המיתה, בכדי שלא יבא לידי עצבות, כי על ידי זה ירע לבבו ולא יעבוד את הש"י בשמחה ויסתלק ממנו הרוח הקודש, הגם שהיראה הפחוחה הלז נצרכת מאוד לשפלי מצב אשר אין להם יד שם בגדולות ונפלאות עבודתו ית"ש, לגדולי הערך היא יראה פחותה מאוד, כמבואר הענין בזהר בראשית (ח"א י"א ע"ב) אית יראה ואית יראה וכו', עיין שם. והנה יצחק אבינו מדתו מדת היראה, אך היה מתנהג תמיד ביראת הרוממות שהוא מתוך שמחה, ומעולם לא עלתה על דעתו יראת העונש, וזה היה הענין בכאן שהיה רוצה שתשרה עליו השכינה ורוח הקודש לברך ברוח קדשו את אשר גזר הבורא שראויין אליו הברכות, אזי צוה לעשות לעצמו מטעמים לשמח את לבבו, ואז תשרה עליו רוח הקודש. ובזה נבא אל הכוונה שהיה רוצה לומר לבנו הענין הנרצה דהיינו שרוצה לברכו, על כן בהכרח שיהיה זה מתוך שמחה, על כן יעשה לו מטעמים (בראשית כז ד). ובכדי שלא יקשה לו הדבר לבנו הלא מדתו מדת היראה, ושמחה מה זו עושה, על כן הקדים מאמרו והודיעו לבנו שמעולם שמר את עצמו מיראה הפחותה, ואמר הלא תראה הנה נא זקנתי, ואף על פי כן עדיין לא ידעתי יום מותי, מעולם לא עלתה זאת בידיעתי ומחשבתי הזכרת יום המיתה שהוא יראה הפחותה, רק אני מתנהג ביראת הרוממות הבאה מתוך שמחה של מצוה ורוחב לב, על כן ועתה שא נא וכו' (בראשית כז ג), והבן:

ועוד יתבאר "הלאמר ואברככה "לפני י"י לפני מותי. הנה יצחק אמר בעבור תברכך נפשי בטרם וכו'. אך הנה יצחק אמר בעבור תברכך נפשי (בראשית כז ד), בעבור אברכך מיבעיא ליה. על כרחך הכוונה על השכינה שהיא נפש הצדיקים, כענין שאמרו בזהר (ח"א פ"ג ע"א) על פסוק (ישעיה כו ט) "נפשי אויתך בלילה. על כן אמרה רבקה "לאמר, היינו שמדיבורו היה מובן סוד בחשאי, היינו מה שאמר למען תברכך "נפשי, הכוונה ואברככה לפני י"י. והנה יצחק אמר "בטרם "אמות, והיא שינתה לפני מותי. אך מתיבת "בטרם "אמות יש להתבונן שיתאחר הדבר, היינו שיברכהו בטרם יבא זמן עלותו למרום. אך הנה אמר הנה נא זקנתי לא ידעתי וכו', על כרחך המובן שתיכף יברכהו כי לא ידע מה יולד. וז"ש לו רבקה "לפני "מותי, שכוונתו שכעת הוא לפני פטירתו ולית דין צריך בשש: