Chasidut do Psalmów 4:5

(י) יתבאר על פי מאמר חז"ל ושוב יום אחד לפני מיתתך (שבת קנ"ג.), ישוב היום שמא ימות למחר. וכן מה שאמרו חז"ל בודומו סלה (ברכות ה'.) יזכיר לו יום המיתה, שנאמר (תהלים ד ה) ודומו סלה, ובזה ירגיז היצר הרע. ויראה מה שאמרו חז"ל (בב"ב ט"ז.) יורד ומסטין עולה ומקטרג, יורד ונוטל נשמה. ואם כן תכלית השבי שלו נטילת נשמה היינו המיתה, ואם כן בזה עצמו ילחם עמו וישבנו, דהיינו בזכרון יום המות, וזה (דברים כא י) ושבית שביו. והנה העוללות אפרים הקשה למה לא אמרו חז"ל שוב ביום מיתתך. ומה שתירץ הוא ז"ל, כי זה מורה על שאינו יכול לשוב ביום המיתה, זה מוכחש מן הכתוב, ומן המקובל, ומן המוחש, ומן המושכל, שנאמר (תהלים צ ג) תשב אנוש עד דכא, וקבלו (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) עד דכדוכו של נפש, וגם מאמר יחזקאל (לג יב) מורה כן, עיין מסכת קידושין דף מ' ע"ב דאמר ר' שמעון בן יוחאי אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שוב רשעו, עיין שם. ומן המוחש שראינו הרבה חוזרין בתשובה שעה או שתים קודם מותם. ומן המושכל שאף אם נניח שאינו יכול לשוב ביום המיתה, היינו כי אפסו כוחותיו ובטלו חושיו ואבדו עשתנותיו, ואם כן אין זה בזה שהוא בריא אולם כעת. אבל הנראה לי, כי לא כוונו חז"ל על החשש של מיתת הגוף מכל וכל, כי באמת הוא נגד כללי התורה שבכל החששות אזלינן בתר רובא ולמיעוטא לא חיישינן, מכל שכן מיתה פתאומית דהיא מיעוטא דמיעוטא, וקיימא לן כחכמים דר' יהודא בריש יומא (י"ג ע"א) דלמיתה דלזמן מועט לא חיישינן, רק החרדה האמיתית הוא על דרך שאמרו ז"ל (ברכות י"ח ע"ב) רשעים בחייהם קרוים מתים, וכן מה שאמרו (ר"ה ט"ז ע"ב) רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. ופירשו המפרשים נטילת נשמה הקדושה חלק אלקי ממעל, ובמקומו שרי סטרא דמסאבא ונבילה טובה הימנה, וכפגר מובס יחשב אף אם יעמוד חי לפנינו, עד כאן. והנה בהיות בו שביב אלקי, יכול לשוב בנקל, כי המאור שבו מחזירו למוטב, מה שאין כן אחרי הסתלקה ורוח דמסאבא במקומה, לא יניחנו לשוב. וידוע דמי שחטאו גורם להסתלקות הנשמה, הוא בעת שמפקיד רוחו בלילה מחליפין לו ולא קודם, לבד מכעס כי תברח מעצמה תיכף. ולכך אנו מברכין בבוקר שלא עשני גוי, ועבד, ואשה כנודע, כי אז הוא כבריה חדשה, שנאמר (איכה ג כג) חדשים לבקרים. ואם כן שפיר אמרו ושוב יום אחד לפני מיתתך, וק"ל.

והנה ארז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד אי אזיל מוטב וא"ל יקרא ק"ש אי אזיל מוטב וא"ל יזכיר לו יום המיתה, וסמכו עמ"ש רגזו ואל תחטאו וגו', וכבר ידוע הקושיא ל"ל לעסוק בתורה ולקרות ק"ש שזה רק ספק אם יועיל יזכיר לו מיד יום המיתה שזה דבר קל ומועיל בודאי, אבל באמת לק"מ כי כל צריכים כי הזכרת יום המיתה בלי תורה לא מהני מידי, ואדרבא כתיב כי אין חרצובות למותם ובריא אולם ודרשו רז"ל יודעין הם שימותו ולבם בריא כאולם, דמשמע דאדרבא ע"י שיודעין שימותו לבם בריא למלא כל תאוותם כי יאמרו אכול ושתה בעוד לאל ידינו כי מחר נמות ואין מעשה וחשבון אחר המות, וע"כ עתה העת לאכול ולשתות ולעשות כל התועבות, וא"כ ודאי שאין זכירת המיתה מציל מן החטא רק אחרי שלמד תורה ועי"כ יוכל לבוא למדרגה לקרות ק"ש דהיינו שיקבל עליו מסירת הנפש עבור מצות ד' ואז מהני זכירת יום המיתה בודאי להנצל מן החטא.

ועל פי זה נ"ל לבאר הפסוק הנאמר בציץ הקודש ופתחת עליו (מכתב) פתוחי חותם קודש לה' (פרשת תצוה (שמות כח לו) ופרשת פקודי). דהנך שלשה תיבות מכתב פתוחי חותם הוא שפת יתר, דבאמרו ופתחת עליו קדש לה', היה די. ונ"ל שהחוקק היה צריך להשרות עליו בכוונתו השלשה בחינות אהיה הנ"ל, שהוא החותם הקדש שלא ישלטו בו החיצונים בקנאתם בו. והיינו ופתחת עליו מכתב שהוא פתוחי, ר"ל מפתח של חותם, דהיינו שיהיה נפתח מקור קדושת החותם, כדי שישאר קדש לה' ולא ישלטו בו ידי זרים. וגם הפשוט הוא אמת, שיחקוק עליו השני תיבות קדש לה' כאמרם ז"ל במסכת יבמות (דף י"א ע"ב), אף על גב דדרשינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והבן. היוצא מזה דללשון הקודש יש טעמים וסודות על כל ענין למה נקרא, ומזה יובן כמה גדלה חכמתו של אדם הראשון שהיה יכול לקרא שמות לכל (בראשית ב יט-כ), והבן. והנה קרב בלשון הקודש הוא לשון התקרבות, כמו קרב אל המזבח (ויקרא ט ז), ולשון מלחמה כמו המלמד ידי לקרב (תהלים קמד א), והטעם כי לשון הקודש עקרו בענינים גבוהים ורמים, והנה מבואר בספרי חכמים כמה גדלה מלחמת היצר הרע, כמו שדרשו רז"ל בפסוק (תהלים ד ה) רגזו ואל תחטאו (ברכות דף ה' ע"א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, וכמו שדרשו בפסוק (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו בידו, אלמלא הקב"ה עזרו וכו' (סוכה דף נ"ב:). והנה באמת היצר הרע הפשוט שמסית לעשות עבירות, בקל הוא לנצחו, כי מי פתי יסיר הנה לשמוע לו נגד מלך גדול וקדוש רם על כל רמים ונשא על כל נשאים, והבחירה בידו חפשית שלא לשמוע להיצר ולא לעשות אשר מצוה היצר, רק אשר מצוה היוצר ב"ה וב"ש. רק עיקר המלחמה היא כשרוצה להתקרב לאיזה מדריגה של קדושה, אז המנגד מאמץ בכל כחו ומערבב המוח והשכל בקושיות וספיקות מנין לך ומנא לך, ומקטין האמונה, ולית אינש על יבשתא די יכול למיקם קמיה אלולי סייעתא דשמיא. ועל זה אמרו רז"ל אלמלא הקב"ה עזרו וכו', ועזר השי"ת בא אחר שמאמץ בכל כחו האדם לנגד המנגדו, ואז כאשר קרב לגדר שיופסק כח האנושי, אז הביט ה' וראה כי הוא עושה כל מה שבכחו, אז שולח לו עזרו מקדש ומבטל היצר מכל וכל. ועל כן קרב הוא התקרבות והוא מלחמה, כי בכל התקרבות יש מלחמה, ואין התקרבות בלא מלחמה גדולה וחזקה. והנה אמרו רז"ל במסכת ב"ב (דף ע"ה ע"ב) עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה, שנאמר (ישעיה מג ז) כל הנקרא בשמי וגו', ושם אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן שלשה נקראו על שמו של הקב"ה, צדיקים, ומשיח, וירושלים וכו', עיין שם. והנה גם במט"ט מצינו שדרשו רז"ל (סנהדרין דף ל"ח ע"ב) ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א), עלה אלי מבעי ליה, אלא זה מט"ט ששמו כשם רבו. ומובן דהוראת שם הויה בעצם, לא יתכן רק על עילת כל העילות, היה הוה ויהיה, בלי ראשית ובלי תכלית ואחרית, מהות כל הויות, מאציל כל הנאצלים, בורא כל הנבראים, ויוצר כל היצורים, ועושה כל המעשים, ולא על זולתו, רק הדבקים בו ית"ש ויתעלה בתכלית הדבקות ומבטלים עצמם בביטול גמור נגד אורו ית"ש, כהטיפה שאין לה מציאות כלל בפני עצמה בעודה מחוברת בים הגדול, וקל וחומר אין סוף ב"ה דלית אתר פנוי מיניה, אז כבוד ה' חופף עליו, ונקרא בשמו על שם דבקותו הטהור, מה שאין כן כשהוא נפרד ויש ישות בפני עצמו. ומט"ט הוא חנוך שנאמר בו (בראשית (ה כד) פ"ה כ"ד) ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים. דהיה ראוי לומר ולקח אותו אלקים, או ויקח אותו אלקים, והנך שני תיבות ואיננו כי, הוא שפת יתר. רק דהכי פירושו ואיננו, שהיה לו ביטול המציאות מדריגת משה ואנחנו מה (שמות טז ז), לכך משה ר"ת מ"ט"ט ש"ר ה"פנים, ומביא לנו הפסוק ראיה כי לקח אותו אלקים למעלה עם גופו וכו', ואם היה דבר נפרד לא יתכן להיות נלקח בשר גשמי למעלה, והבן זה. ולכך נקרא בשם ה', כי כבוד ה' חופף עליו ונקרא עליו אף שבעצם לא יתכן עליו, והיינו ששמו כשם רבו, כשם רבו דייקא, אבל בעצמותו לא יתכן. ועל פי זה מבואר הפסוק (ישעיה (מב ח) מב ח') אני ה' בעצם ולא זולתי, הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן, מי שהוא אחר ר"ל נפרד ממני, ותהלתי לפסילים. אבל להדבקים בו ית"ש, חולק ומשפיע מכבודו להם ועליהם, והיינו (דברים (כח י) כ"ח י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' דייקא נקרא עליך, שכבוד השי"ת חופף עליך, אבל בעצם לא יתכן על זולתך. והנה איש פירושו לשון אדון, כמו אשי כהן גדול (יומא י"ח ע"א), וזה פירוש הפסוק ה', ר"ל ה' המהוה כל הויות היה הוה ויהיה בלי ראשית ובלי תכלית, הוא מי שהוא ה' ולא יתכן על זולתו. אבל איש מלחמה, ר"ל אדון המלחמה, דהיינו מי שמנצח המלחמה ומתקרב ומתדבק אליו ית"ש, ה' שמו ונקרא בשמו על שם הדבקות הטהור, וביאר התרגום מרי נצחן קרביא, דהיינו שמנצח ההתקרבות שמשיג אותו וגם נוצח המלחמה, ה' שמו, והבן.