Chasidut do Psalmów 124:2

ולזה נמצא התחלקות ג"כ בענין התשובה והעונש. שכל זמן שהחטא לא יצא מכח אל הפועל, אזי נקל לו לשוב אל השי"ת ולתקן את אשר עוות, מאחר שאינו אדוק בהחטא כ"כ, ומה שחב במחשבה אין זה גלוי לבני אדם רק לפני השי"ת, לכן תועיל לו תשובה בלב, שעיקר התשובה הוא בלב, ולא נסתר מחשבת לבו מהשי"ת, כי הוא יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי. אכן אם יצא החטא לפועל, אזי לא תועיל לו תשובה, כי עיקר התשובה הוא בלב, לזה מאחר שכולם ראו שחטא זה, ואשר ישוב אל ה' בתשובה בלב זאת נסתר מבני אדם, שאין אדם יודע מה בלבו של חבירו. וע"ז אמר המלך דוד ע"ה (תהילים קכ״ד:ב׳-ג׳) בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו. וע"ז הם הארבע מיתות בית דין, שלכאורה אין להבין זאת למה נהרוג את האדם, אולי בהאריך הזמן ינחם מדרכו הרעה וישוב אל ה' וחיה, מאי משמע, שמזה שאנו רואים שזה האדם אדוק טובא בהחטא, עד שהוציא את החטא מכח אל הפועל, משמע מזה שגלוי לפני השי"ת שאיש זה לא ישוב עוד מדרכו הרעה כל ימי חייו, מפני שאדוק בהחטא, כי אם היה עוד מקום לזה האדם לשוב מדרכו הרעה, אזי לא היה מזדמן לו לעשות חטא בפועל^בוכן התבאר לעיל פרשת נח אות יז, פ' וירא אות לד ד"ה והטעם.. לכן יראה כל איש מעשהו להעמיד על קו השוה, שיהיה נקל להטותו ללכת בדרכי השי"ת, ולא יתעקש בשום מדה להתאבק בה עד שלא יכול להנתק ממנה. וזהו החילוק שבין אמירה לדיבור, אמירה מורה שהאדם אינו עומד בחוץ עוד לחשוב לעצמו כח ואון, לומר אני אני הוא דברתי ועשיתי, שיתעקש באיזה דבר לעשותם בדוקא לומר אני חפץ לעשותה. ודבור מורה שהאדם כבר יצא לחוץ, שמחשב לעצמו און וכח לומר אני, מזה האדם ממשיך השי"ת את החיים ואומר אין אני והוא יכולים לדור כאחת, וכדכתיב (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, שכסא שתחשוב לעצמה הויה וכח בפני עצמה לא ישב עליו השי"ת, כי הכסא צריך להתבטל אל היושב עליו, ומה הוא כסא של השי"ת, להכיר בתמידות שהשי"ת הוא המושל בעולם ומאתו נשפע הכל. וכן יראה כל אדם להכיר תמיד שה' אלהים הוא הנותן כח לעשות חיל ומבלעדו אין שום כח בעולם^גמבואר בהרבה מקומות בספרי רבוה"ק ועיין סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וירא ד"ה ולזה: כי מי שיוכל לדמות בנפשו שיש לו כח פעולה, זה אינו יכול להיות מרכבה לשכינה, וכמו שנאמר (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות. וביאר בזה כבוד אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה כי מי שידמה לו שיש לו רכוש והון וכח פעולה, זה אינו יכול להיות כסא ומרכבה להקב"ה, כי לישא עליו כבוד שמים צריך להתבטל לפני הקב"ה במציאות ממש, זה נושא עליו כבוד שמים. ועיין עוד שם פר' יתרו ד"ה וכמו, לעיל פ' נח אות יט, פ' חיי אות ו ד"ה מי ימצא, פ' ויצא אות מו, לקמן פ' ויחי אות ב ד"ה וזהו, בית יעקב שמות פר' כי תשא אות כ"א, בית יעקב הכולל פר' תצוה ד"ה ואתה [א], תפארת החנוכי על זהר פ' שמיני (לח.) ד"ה ענין, תפארת יוסף פ' וילך ד"ה שובה [א], חג השבועות ד"ה בשעה [ב].. וזהו דאיתא בגמרא (יבמות קט.) הרחק משלשה והדבק בשלשה, הרחק מן הערבות והדבק בהפרת נדרים. והוא, כי נדר הוא שאדם מתעקש באיזה דבר וקופץ בנדר לעשות זאת בדוקא, ואף שפרשת נדרים כתובה בתורה, מ"מ נקרא בש"ס (נדרים י.) לשון נכרים, כי השי"ת מושך משם את החיים ואין זה כסא של השי"ת. וזהו ג"כ הענין שאם יעשה אדם אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה נקרא עובר עבירה, מלשון העובר ממקום למקום, שהשי"ת עובר משם ואומר אותו לא אוכל, אין אני יכול לדור בו:

כי החרם תחרימם וכו' הכנעני וכו' כאשר צוך י"י אלקיך (דברים כ יז). פירש רש"י כאשר צוך לרבות הגרגשי והוא מהספרי (כ קכב). ויש להתבונן למה נרמז הגרגשי בכאשר צוך. וגם האיך יתרבה בכאשר צוך. ונ"ל על פי מה ששמעתי מכבוד אדמ"ו הרב הקדוש מה"ו יעי"צ זצוק"ל סידורין של הז' עממין על פי סדר חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות שבקליפה, הכנענ"י חסד דסט"א מלשון הכנעה, כי המתחסד והאוהב מכניע את עצמו. החת"י גבורה דסט"א, מלשון חת"ת וכו'. הגרגש"י מלכות דסט"א, מלשון ריש גרגיתנ"י מן שמיא מוקמי לה (ברכות נ"ח ע"א). והנה כל בחינת מלכות אפילו דסט"א, בהכרח תפול עליו לפרקים אימתה מניצוץ מלכות שמים המחיה אותו, בסוד ואתה מחיה את כולם (נחמיה ט ו), כי מלכותו בכל משלה (תהלים קג יט), על כן נפלה אימה על הגרגשי ועמד ופנה את עצמו, עד כאן דברי קדשו. וזה אשר פירשנו מאמר חז"ל (מגילה י"א ע"א) בנס דמרדכי ואסתר, בקום עלינו אדם (תהלים קכד ב) ולא מלך, הוא הנס המופלג ביותר עיין שם דברינו במקומם. והנה בחינת מלכו"ת הוא הציוו והמצוה, כי דבר מלך שלטון נגיד ומצוה. ובזה תתבונן שהגרגשי מרומז בכאשר צו"ך, הבין הדבר ויונעם לך. ותתבונן בחינת מלכות דקדושה מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה (תיקו"ז הקדמה י"ז ע"א), על כן הגרגשי בסט"א אינו בכתב, רק כאשר צוך בעל פה, כמ"ש (יומא ע"ה ע"ב) אצל וזבחת כאשר צויתיך (דברים יב כא), מלמד שנצטוה משה בעל פה, הבין הדבר:

ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב (שמות יז יג). נ"ל על פי מ"ש זקני מהרש"א ז"ל בפרק קמא דמגילה (דף י"א ע"א) ובפרק קמא דב"ק (דף ג' ע"ב) אהא דאמר רב מבעה זה אדם, ושמואל אמר מבעה זה שן, דזה רומז על עשו שנאמר בו (בראשית כז מ) על חרבך תחיה, ועל זה רומז בדניאל (ז ז) במראה חיה הרביעית אכלה ומדקה ושארה ברגליו רפסה, דהיינו שתהיה כחה על כל העכו"ם לאכול ולכלות בשיניה, אך לגבי ישראל שהיא נקראת שארית, לא תהיה כחה לכלותם בשיניה בכח טומאה שלה ממקום שאינה מעלה גרה, אלא שיהיה כחה של ישראל ברגלה רפסה, ממקום שיש לה סימן טהרה שהיא מפרסת פרסה, ועל זה נאמר (תהלים קכד ב-ו) בקום עלינו אדם וגו', ודרשו (מגילה י"א ע"א) זה אדום, ומסיים (תהלים קכד ו) ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם, דהיינו שלא ניתן כחה על ישראל לאכול בשיניו מקום טומאה, עד כאן דבריו וש"י. ולדעתי כי יהושע פעל זה שהחליש הכח שהיה לו בפה, וזה אמרו ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, היינו הפה של החרב, (ופי חרב, היינו כמו פי הארץ, פי הבאר, אבות פ"ה מ"ו). והנה להסביר גוף הדבר שאין להם כח על ישראל, רק ברגל שיש בו סימן טהרה, נ"ל דר"ל על פי שאמרו (מדרש שוחר טוב תהלים פ' (שוח"ט מזמור פ')) למה נקרא שמו חזיר (תהלים פ יד), מה חזיר היער פושט טלפיו וכו'. והנה זה שומה מאת ה' שאין להם העזה להרע לישראל, רק במקום שיש להם התנצלות וחלקו מחמאות פיהם להראות סימני טהרה, אף כי באמת טמא יקרא, מכל מקום אין להם כח להזיק כל כך עד שלא יהיה להם אמתלא. אבל אם ח"ו היו מזיקין בסימן טומאה, דהיינו שהיה להם העזה ח"ו להזיק בלי אמתלא, היה ח"ו כליה כי מי יאמר להם מה תעשה, וזה נכון ואמת בס"ד.