Chasidut do Izajasza 65:24

ונראה לי עם מה שחקרו הקדמונים בענין התפלה שאנו רואין שנעתר הש"י להמתפלל אליו, איך יש שינוי רצון ח"ו לפניו הלא הוא נעלה מכל מדה ודמיון ואיך יעלה על הדעת שיתפעל ח"ו ע"י ברואיו. ומצינו בזה ב' תירוצים קרובים זה לזה. הא' הוא מאמר רז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים שהוא כביכול רצון וחדוה לפניו, ממילא כך היה הרצון מתחלה שע"י התפלה ישיג הענין המבוקש ההוא. התירוץ הב', כי הש"י טוב ומטיב לרעים ולטובים ומאתו נשפע לעולם כל טוב, רק השינוי הוא לפי המקבלים, כי בכדי שיהיה שכר ועונש ברא הש"י כמה עולמות ובכולם יש בתי דין ממונים על השפע ההיא שנשפע דרך צנורות שהם אותיות קדושים והאדם בחטאו פוגם באותיות הללו והיינו קלקול הצנורות ועי"ז מתעכב שפע ההוא בבואו לאותו העולם שפגם בו, וכאשר מתפלל האדם אזי אותיות התפלה של המבוקש ההוא אשר מבקש הן הנה אותיות הצינורות של שפע ההוא המבוקש וניתקנו ע"י התפלה הצינורות האלה ומיד בא אליו השפע מעצמו. והנפקא מינה בין ב' תירוצים אלו, כי לתירוץ הא' יצויר שיעוכב הדבר המבוקש שמתפלל עליו בעבור כי הש"י מתאוה לתפלת צדיקים ורוצה שיתפלל עוד יותר ויותר וכמש"ה (ישעיה סה, כד) טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, ר"ל באמת אני חפץ למלא משאלותם טרם קראם רק אני חפץ שידברו עוד בתפלה כדי שאשמע דבריהם כי הקב"ה חפץ בדברם אליו, משא"כ לתירוץ הב' מיד שמתקן הצינורות משיג באותו רגע הענין המבוקש ההוא.

ויקרא אל משה. כתיב (ישעיה ס"ה,כ"ד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. ומאחר שהש"י עונה מה ענין עוד לדבר ולבקש, אך כי קריאה היינו תשוקה וציפוי, והוא אמרו טרם יקראו ואני אענה היינו טרם שיבא בלב המיחל לה' שום חשק לדבר, אז עונה אותו הש"י והוא שמבער מלבו כל חמדות וכל מיני חשקות לשום דבר שבעולם, ועי"ז יעשה מקום בלב האדם שיוכל לצפה ולקוה לרצון הש"י, ואח"כ יוכל לקבל בלבו תשוקה וקווי בלתי לה' לבדו. ואז עוד הם מדברים ואני אשמע. וזה הענין היה כאן כשנגמר המשכן וכתיב ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד, אז חשב משה בדעתו שעד עתה היה העסק של הקב"ה עם ישראל בד"ת, ואז היה הוא הנבחר לקבל התורה וללמדה לישראל, ועתה פתח הש"י בדבר חדש לעסוק עם ישראל ולזה אהרן הוא הנבחר, ובאמת היה למרע"ה טובת עין לאהרן, אך מאוד שקק לדבר ה' והיה יושב ומצפה שישמע דבר ה', וזהו ויקרא אל משה מאוהל מועד, היינו אחר שלא היה לו שום חשק לשום דבר אשר גם שמו מורה על זה, כי מן המים משיתיהו ומים היינו חשק כמבואר, לכן בחר בו הש"י תחילה לד"ת שיתנו על ידו, וזהו טרם יקראו ואני אענה ואח"כ כאשר ציפה וקיוה לה' שגם תורת הקרבנות ילכו על ידו, זהו עוד הם מדברים ואני אשמע.

שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה כסבורין העם לומר שבחו של צבור הוא. אמר להם אמשול לכם משל וכו' שוב שמואל גזר תעניתא וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה וכו' ולשמואל הקטן שבחו של צבור היכי דמי אמר משיב הרוח ונשב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא. הענין בזה, אף דכתיב (ישעיהו ס״ה:כ״ד) והיה טרם יקראו ואני אענה, היינו שהאדם צריך להאמין שכל רגע ורגע הוא מאתו ית', שמשגיח בפרט בכל, ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. והיינו כמו שאמר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שבעת שהשי"ת רוצה ליתן לאדם טובה אז הוא מעורר אותו ונותן בלבו כח תפלה וצעקה, שיתפלל לפני השי"ת על הטובה, כדי שלא יהיה נקרא שנותן לו הטובה בחנם. כי כל האומר הקב"ה ותרן הוא וכו' (בבא קמא נ.) מפני זה הוא נותן לו מקודם כח תפלה שיתפלל על זה, כי הטובה שנותן השי"ת לאדם, והאדם אינו מכיר שחסר לו שיתפלל על זה, ואזי כשמקבל הטובה הוא כמקבל מאחורי כתפא. אכן השי"ת רוצה בטובת האדם שיקרא הטובה שלא בא לו בחנם, אז השי"ת מעורר אותו בכח תפלה על הטובה, וכשעומד בתפלה השי"ת נותן לו די מחסורו. וזה, טרם יקראו ואני אענה, היינו, זה כוח התפלה שהשי"ת נותן לו מקודם, כי לולא שהשי"ת נותן לו כח תפלה לא היה מתעורר מעצמו כח תפלה. וזה שהשי"ת מעורר אותו בתפלה הוא התחלת נתינת הטובה, כי האדם בעצמו אין לו כח ודעת להכיר מה חסר לו ולהבין מה יתפלל ועל מה יתפלל, רק הכח מאתו ית'. וזה, טרם יקראו, השי"ת מעורר אותו בכח תפלה כדי שיתפלל, ואז נותן לו הטובה בהארת פנים ולא מאחורי כתפא. ואז כשאדם מכיר שהכל מאתו ית', העתים והחיים שהיה לו מקודם, וגם התעוררות התפלה, והתפלה עצמה שהיה מתפלל, והטובה שנתן לו השי"ת, וכל רגע ורגע שהוא מחזיק בטובה בי גזא דרחמנא איתא, ואינו מחזיק אותה ברשותו כשלו, אז השי"ת שופע בהטובה חיים. ובאם נתיישן בדעתו ואינו מכיר כח הנותן, אז נתישן, ויוציא עצמו השי"ת מזאת הטובה שיש לו והטובה יתבטל ויאבד. וכשמאמין האדם זאת, אז השי"ת שופע חיים בהטובה ומחדש אותה בכל רגע ורגע. וזה הפירוש, עוד הם מדברים ואני אשמע, היינו בעוד שאדם מכיר שמצידו אין לו שום כח וחלק בהתפלה שהתפלל ולא בהטובה אף שהוא מחזיק בה כעת. מ"מ הוא מכיר שבכל רגע ורגע מקבל הטובה מאתו ית' ומודה ומשבח להשי"ת על זה, אז, ואני אשמע, ולא אוציא את עצמי מהטובה שנתתי לו ויהיה להטובה קיום בידו, ואף שאנו רואים שאדם מתפלל על איזה טובה, ואין אנו רואים שיענה על תפלתו. וכיון שידוע שכח התפלה נותן לו השי"ת שרוצה ליתן לו הטובה, למה אנו רואים התפלה ואין אנו רואים שיענה. על זה איתא בזוה"ק (תרומה קנ:) אפילו רעותא טבא דבר נש לא מתאביד. שבודאי נתקבל תפלתו, כמו באברהם אבינו ע"ה בעת שהתפלל על סדום ולא היה נראה שיענה על תפלתו. אכן באמת גם תפלתו נתקבל, היינו הכבוד שמים שהיה צריך להוציא מהם נתכלל באאע"ה, ונשאר השארה לכל ישראל, על כל קרבנך תקריב מלח (עיין בספר הקדוש בית יעקב בראשית פר' וירא ענין לה). וזה דאיתא בש"ס (בבא בתרא עה:) שלשה נקראים בשמו של הקב"ה צדיקים ומשיח וירושלים וכו', צדיקים, היינו שמכירים אור השי"ת ויכולים לעמוד לפניו ית' ולומר, אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא, שהם מכירים שמחוברים תמיד באור השי"ת, והוא השופע להם חיים בכל רגע ורגע, ונותן להם כח עבודה וכח הסבלנות הכל מאתו ית'. וזה מורה שנקראים בשמו של הקב"ה, שהם מכירים שהם ביד השי"ת, והשי"ת מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, והוא מהוה הכל וזה שמו של הקב"ה. משיח, היינו בירור כח עבודה וסבלנות שבעוה"ז. ובעת שיתגלה כבודו ית' יהיה כל אחד מכיר שבכל עת היה דבוק ברצונו ית', וממילא נהיה מכירים שלא היה לנו שום סבלנות, כי כל הסבלנות הוא בדיעה, היינו שנסתר אורו ית', ומפני זה הוא כל הסבלנות. ובעת שנהיה מכירים שבכל עת ועת אנו דבוקים ברצונו ית', והכל היה מאתו ית', ממילא נתודע שלא היה אז שום סבלנות, כמו שמצינו באחי יוסף, כי מקודם שנתודע להם שהוא יוסף היה להם סבלנות עד מאד. ובעת שהכירו שהוא יוסף היו רואים שלא סבלו כלום. כן גם בעת שיתגלה משיח צדקינו נהיה מכירים שהכל היה מאתו ית', ממילא נהיה מכירים שלא סבלנו כלום מעולם. ירושלים, ג"כ נקרא שמו של הקב"ה, כי שם היו מכירים ורואים התגלות השי"ת, כי בעת שהאדם מקריב קרבן ונכלל באש של מעלה, היו רואים מפורש שגם תפיסתו מחובר עם רצונו ית'. וכל רגע ורגע השי"ת שופע לו חיים, והשי"ת מהוה הכל, וזה נקרא שמו, היינו שמשם מכירים כבודו ית' בהתגלות. וזה דאיתא כאן ולשמואל הקטן ה"ד שבחו של צבור אמר משיב הרוח ונשב זיקא, היינו אף בעת שהשי"ת נותן לו הטובה, הוא מכיר שתמיד בידו של השי"ת, ובכל רגע צריך להתפלל להשי"ת שיתן לו הטובה, וזה שבחו של צבור:

אופן ג' עפימ"ש (שמות ג ז) ראה ראיתי את עני עמי כו' ואת צעקתם שמעתי כו', וכבר ישבתי פ' זה ועכשיו אוסיף לדקדק דכיון שראה העני עמו למה הוצרך לשמוע זעקתם וגם שאר דקדוקים צריך להבין, וכ"כ קשה במ"ש (נחמיה ט ט) ותרא את עני אבותינו במצרים ואת זעקתם כו', והנ"ל עפמ"ש (ישעיה סה כד) והיה טרם יקראו כו' דלכאורה קשה כיון שבטרם יקראו אמר ואני אענה א"כ מה צריך עוד לשמוע, ונ"ל כי כבר ישבתי פסוק זה עפמ"ש בגמ' (תענית כה:) דשמואל גזר תעניתא ואתי מטרא בצפרא סברו משום חשיבותא וא"ל כו' תנו לו ואל אשמע קולו כו', וזה שאמר כאן שאעפ"י שאענה טרם יקראו מ"מ אין זה בשביל שאיני רוצה לשמוע קולם רק שאיני רוצה שיצטערו אבל מ"מ מה שידברו עוד בשבחים ורננות אשמע, וזהו עוד הם מדברים ואני אשמע.

ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שמות לג יט). בהקדים מ"ש לפרש בתפלתינו כרחם אב על בנים כן חוס ורחם עלינו והושיענו למען שמך, על פי דברי הבעש"ט מה שפירש בפסוק (תהלים קמה יט) רצון יראיו יעשה וגו', דיש כמה דברים שאדם מתפלל מה שנראה בעיניו שהיא טוב לו, וה' יודע שאינו כן ח"ו, אף על פי כן רצון יראיו יעשה, ואם כי אחר כך נצמח מזה ח"ו רע, גם אז את שועתם ישמע ויושיעם, עד כאן דבריו. וזהו כרחם אב על בנים, שאינו יודע רק מה שלפניו לעת עתה טוב לבנו ומה שמבקש ממנו ממלא רצונו, כן תרחם עלינו למלא רצונינו מיד, ושמא תאמר הלא ידוע לפניו מה שיהיה בסופו, לזה אמר והושיענו למען שמך, ר"ל גם אחר זה באופן שיהיה בתחלה ובסוף שניהם כאחד טובים שאתה כל יכול. ובהקדים מה שפירשתי על מה שיסדו אנשי כנסת הגדולה ושבעינו מטובך, על פי מה שמבואר בצל"ח על הגמרא (פסחים דף נ'.) אטו האידנא לאו אחד הוא, אלא בעולם הזה על הטובה מברכין הטוב והמטיב וכו'. בשם הצדיק מו"ה אפרים מגיד זצ"ל, ותורף הדברים כי מפי עליון לא תצא הרעות והכל לטובה, ואפילו הפורעניות אינו לרע רק לטוב לזכותו ולהכניע להיצר הרע, אלא שהאדם אינו מבין הדבר לאשורו ונדמה בעיניו כאלו הוא לרע לו ח"ו. וזהו שאומרים על בשורות רעות דיין האמת, שסובר שהוא מצד הדין, ולעולם הבא כולו טוב ומטיב, פירוש שיראה למפרע שכולו היה טוב, והיה לו לברך על הכל הטוב והמטיב, עיין שם. והנה הגם כי בודאי הקב"ה עושה טובות בכל עת, כאמרינו ועל ניסך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת והבן, רק שאין אנו מרגישין בהם כמבואר במסכת שבת (דף י"ג ע"ב), ואם כן אף בהטובות שאנו מקבלין, מכל מקום הלא סומא אין לו שובע משום שאין רואה, וכמו ששמעתי לפרש בפסוק (במדבר יא ו) בלתי אל המן עינינו, לכך אין לנו שביעה מהטובות. וזה בקשתינו שבעינו מטובך, דהיינו שיהיה לנו ניסים גלוים, והיינו ושמחנו בישועתך, כי מי שאינו רואה אינו יודע לשמוח, והבן. אבל אמרינו שבעה ברעות נפשי (תהלים פו ד), שהרעות אדרבה הם למראה עין, והבן. והנה ידוע דעילת כל העילות האציל ענפי הקדושה כדי להטיב לכל העולמות הנבראים והנוצרים והנעשים, והנה לפעמים על פי מעשה בני אדם ועל פי סידור ענפי הקדושה, אין יכול להיות תכלית הנצחית טוב מאד, רק אם יהיה רע בתחילתו לכל פשע ולהתר חטאתך ולהתיך הזיהומא, על כן צריך להיות מר בתחילתו כדי שיהיה מתוק בסופו, ועל זה מועיל התפלה שיהיה נמתק גם בתחילתו, כי רצון יראיו יעשה והקב"ה נושא פנים לישראל כאמור (במדבר ו כו) ישא ה' פניו אליך (עיין ברכות כ' ע"ב), ואינו משיב פני המתפלל אליו בכל עת ריקם, כמו שנאמר (תהלים קלב י) אל תשב פני משיחך, אלמא דזה נקרא השבת פנים. והנה ידוע דהיודע לקרא בשמו כדקא יאות נענה, כנאמר (תהלים צא יד-טו) כי ידע שמי (תהלים צא טו) יקראני ואענהו, אך גם אם לא ידע, רק שקורא בכל לב כתיב (ישעיה סה כד) והיה טרם יקראו ואני אענה. והנה מבואר בגמרא מסכת ברכות (דף ז' ע"א) דקב"ה מצלי, ומובן דצלותא דקב"ה היא הקריאה בשמו יתברך, ואינו בהסוג שאנו קוראין בשמו יתברך, דאנחנו קוראין לו ית' על פי שמותיו הקדושים, והוא קורא בשמותיו כביכול, על דרך שפירש רש"י במסכת פסחים (דף ב' ע"א [ד"ה ופקדיה]) ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א ה), קריאת שם הוא רק כמלך שקרא לעבדו שיבא לפניו והבן זה, ואם כן המתפלל אם הוא צדיק, אף דלא ידע לקרא בשמותיו כדקא יאות, מכל מקום כבר קדמהו השי"ת ברוב רחמיו לקרא שמותיו בסדר נכון להשפיע כל טוב על ידן, שיהיה טוב ומתוק תיכף לשעתו וגם לנצח. ועל פי זה מבואר דקב"ה אמר למשה דהוא כללא דיהודאי (עיין זוהר ח"ב קצ"א ע"ב), דברים השייכים לו ולכל צדיקי ישראל עד סוף כל הדורות, אני אעביר כל טובי, ר"ל ענפי הקדושה אשר תכנתי להטיב לבריותי, אם הטבה האמיתית מחייב ומכריח רע לשעתו, אני אעביר ואסדר בסדר אשר ישפיע מתיקות מתחלה ועד סוף, וידוע דעל משמש בלשון בעבור, ולפעמים בשביל, והיינו על פניך, בשביל פניך שאני נושא שלא אשוב פניך ריקם, והן אם ידעת שמי אם לא, מכל מקום וקראתי בשם ה' כביכול לפניך וקודם לך, ועל כן וחנותי את אשר אחון לפי שעה, עיין במסכת ברכות (דף ז' ע"א) במה שדרשו רז"ל ואף על פי שאינו הגון, ורחמתי את אשר ארחם, ר"ל ואף על פי כן ורחמתי את אשר ארחם גם בתכלית הנצחי, והבן.

ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים וגו' ויפקד פקדים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע וגו' והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב. הענין שנאמר לשון וחמש הוא, כי לפעמים ידמה לאדם בעת שהשי"ת מנהג עמו בפנים שוחקות, שהשי"ת מוותר ומפריז כנגדו יותר מדאי שמשפיע לו שפע רב, אכן באמת מצד הש"י אין שום שינוי, אני ה' לא שניתי (מלאכי ג), וכל השינוי הוא רק לעין אדם, לכן יראה כל איש שלא יפריז על המדה להתפשט את עצמו ביותר, רק יצמצם את עצמו מצדו, וע"ז מרמז וחמש, כענין דאיתא בש"ס (כתובות נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. וזה הדין הוא בכל העולמות ואף בהש"י הוא, שכל האומר הקב"ה ותרן וכו' כדאיתא בש"ס (ב"ק נ.), ואף כי ידמה לעין שהקב"ה מוותר נגדו הוא רק עד חומש ולא יותר, לזה לא יתפשט יותר מחומש, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ולהבין למה היה הענין הזה רק במצרים, כי המצריים הם בגודל זרם התפשטות, והשי"ת רצה להכניס שם את כל ישראל, לכן היה הסבה שיוסף הצדיק ימכר למצרים תחלה קודם שיכנסו ישראל לשם, שהוא ברזא דאות ברית, ועיקר מדת הצמצום הוא רק בו. ואח"כ נכנסו ישראל למצרים וירבו ויעצמו שם במאד מאד, שמזו הבחינה הם כל ההשפעות ע"י ספירת יסוד צדיק, וכל התרבות ישראל בא מזה שיש בהם מדת הצמצום לצמצם את עצמם עד חומש, ואינם מקבלים טובה בהתפשטות, כי יבינו שלא זה עיקר הטובה מה שנשפע להם, כי עיקר הטובה הוא רק הרצון שהשי"ת חפץ להשפיע להם טובה. ואם האדם יצמצם את עצמו בקבלת הטובה, אזי יתחבר רצון המקבל עם טובת עין של נותן הטובה, מאחר שלא קיבל הטובה בשלמות, וכל הצפוי והקווי שלו הוא רק לרצון השי"ת, ובזה יתאחדו הקריאה והקדושה ביחודא חדא. הקריאה הוא התשוקה והרצון^קנבענין הקריאה מבואר במי השלוח ח"א פרשת ויקרא ד"ה ויקרא [ב]: כתיב (ישעיהו ס״ה:כ״ד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. ומאחר שהש"י עונה מה ענין עוד לדבר ולבקש, אך כי קריאה היינו תשוקה וציפוי, והוא אמרו טרם יקראו ואני אענה היינו טרם שיבא בלב המיחל לה' שום חשק לדבר, אז עונה אותו הש"י והוא שמבער מלבו כל חמדות וכל מיני חשקות לשום דבר שבעולם, ועי"ז יעשה מקום בלב האדם שיוכל לצפה ולקוה לרצון הש"י, ואח"כ יוכל לקבל בלבו תשוקה וקווי בלתי לה' לבדו. ושם ד"ה וידבר: תקרא היינו בחר בי ונתן לי חשק. בית יעקב ויקרא פרשת ויקרא אות ג – ו., והקדושה הוא הטובה שהשי"ת מנחיל. וכשלא יקבל האדם הטובה בהתפשטות, אזי יראה ויכיר שיש נותן לזו הטובה, ולא יסיר מאתו כח התפלה מלהתפלל תמיד להשי"ת שהוא נותן הטובה, כענין דכתיב (תהילים ס״ו:כ׳) ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי, וממילא הוא מקושר עוד בהשי"ת פנים בפנים:

וישב משה את דברי העם אל י"י (שמות יט ח). הנה לפי פשוט לא יובן למה לו להשיב דברים להיודע תעלומות, ודברי רז"ל (שבת פ"ז ע"א) ידועים. ושמעתי בשם הרב החסיד מהר"ש זצוק"ל האבד"ק דאברימל שאמר דהם אמרו כל אשר דבר י"י נעשה, דב"ר הוא לשון עז ודין, שישראל מגודל תשוקתם אז להבורא ית' קבלו עליהם דיניו ית', ואמרו כל אשר דבר י"י, אפילו הדינים והגבורות שלו נעשה ונקבל. והנה משה אדונינו ידע שהמדריגה הזאת לא תתמיד תמיד תשוקה גדולה כזו, כי כאשר יהיה אלקותו בהסתר לא יהיה להם מדריגה גדולה כזאת, והשיב והחזיר משה את דברי העם אל י"י, היינו שהחזיר והיפך את הדברים אשר אמרו ישראל אל י"י, שהש"י יאמר כן כל אשר ידברו ישראל אעשה בקשתם, עד כאן שמעתי. והנה על פי הדברים האלה אנן נמי נימא באופן זה בענין אחר, והוא דהנה ישראל אמרו בכאן נמי תיכף נעשה ונשמע, (כמ"ש לעיל הגם שאינו מפורש בכאן מטעם הנ"ל), הנה אמרו שיעשו ואחר כך ישמע"ו, והשיב והיפך הדברים אדונינו משה אל הש"י, שהש"י יאמר כזה "אעשה "ואשמע, והוא על פי מ"ש הרב בעל מעשה י"י בפירוש הפסוק (ישעיה סה כד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, ופירש הכפל דהנה הש"י טרם שיקרא הצדיק, הוא יענהו ועולה במחשבתו ית' לעשות רצונו, והנה הצדיק אינו יודע שכבר ענהו הש"י, והנה הוא עומד עדיין ומפציר בתפלה לפניו ית', והש"י שומע לקולו ומתענג כביכול בדבריו ומאזין לקולו, הגם שכבר עלה במחשבתו ית' להושיע קודם קריאתו. וזה פירוש הפסוק והיה טרם יקראו ואני אענה, רק הם אינם יודעים מזה שעניתים ועוד הם מדברים בתפלה, ואף על פי כן אני אשמע ואאזין לדבריהם, כי ערבים עלי דברי דודים. וכזה פירש האלשיך פסוק (תהלים ד ב) בקראי כו' בצר הרחבת כו' ושמע תפילתי, דהיינו בצ"ר בעת אשר צר לי הרחבת לי בודאי טרם קריאתי, אך אף על פי כן חנני ושמע תפילתי, ויערב לך דברי פי והגיון לבי. וכבר ידעת שלא שיבחו חכמי הש"ס כשירדו גשמים קודם תפלת התענית, באמרם שאין רצונו ית' לשמוע שאגותיהם ונותן להם שאלתם קודם תפילתם, רק שיבחו באם אומר משיב הרוח ונשיב זיקא וכו' (תענית כ"ד ע"א). וככה יש לפרש באופן הנ"ל וישב משה את דברי העם אל י"י, כנ"ל שהיפך הדברים שהש"י יאמר לישראל "אעשה "ואשמע, היינו אעש"ה בקשתם טרם יקראו, ואף על פי כן אחר כך אשמע תחנוניהם, כי ערבים עליו דברי דודים, אמן כן יהי רצון:

בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך, כי סוד ע[י]בור הוא ע"ב רי"ו, ע"ב חסד מימין, רי"ו גימטריא גבורה משמאל, וכאשר יתחברו שניהם, שנכלל שמאל בימין, נעשה עיבור להוליד שפע וברכה לעולם, וז"ש בכל פרשת העבור, שעל ידי שאין בני אדם עושין רצונו של מקום שיהי' נכלל שמאל בימין רי"ו עם ע"ב, רק שיש פרשת העבור, ר"ל כמו פרשת דרכים, שמופרש ומובדל בחינת העבור, ע"ב מן רי"ו, שזה גורם שיהי' מקום סכנה ח"ו, מכל מקום יהיו צרכיהם לפניך, הוא קודם, על דרך טרם יקראו ואני אענה (ישעיה סה, כד), שיהיו צרכם מוכנים מקודם שיקראו בסכנה, ברוך אתה ה' שומע תפלה.