Komentarz do Powtórzonego Prawa 26:7

ענינו. בחסרון עושר:

ונצעק אל ה' אלהי אבותינו. כי לולא זכות אבות לא היה שומע תפלתנו לפי שהיו במצרים רעים וחטאים כדאיתא בנבואת יחזקאל (כח) ז"ש וירא את ענינו ואת עמלינו ואת לחצינו. ותדע כי בעוני ולחץ כתיב בפר' שמות (ג ז–ט) ראיתי את עני עמי וגו', וגם ראיתי את הלחץ וגו'. אבל ראיית עמלינו לא מצינו כתוב ע"כ נראה שעמלינו היינו שהביט עמל ואון ביעקב ובבני ישראל שאפילו בזמן שהיו בעוני ולחץ מ"מ איש שקוצי עיניו לא השליכו וראה הקב"ה שטר ושוברו העוני והעמל שלנו ואם כן ודאי לולא זכות אבותינו לא היה נעתר לנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. נגד מה"ד שקטרגה עלינו לומר מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז כו' ומכל זה ראיה על ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו, במתנה הארץ. ועתה מה שעבר עבר ומכאן ולהלן חושבנא כי עתה אני מודה כי לה' הארץ והמופת על זה כי הנה הבאתי וגו' והנחתו לפני ה' כי מאז נתקרב אל ה'.

את קולנו. כבר ביארנו לעיל א׳ מ״ה וה׳ כ״ה משמעות קולנו. בלי דברי תפלה זכה. רק צעקה מעומק הלב. זהו פשטא דקרא. ובס׳ שמות ב׳ כ״ג וכ״ד נתבאר עוד ביאור המגיד על שני מאמרים הללו:

ונצעק. אמרו ע"ז באגדה, כמה שנאמר ויהי בימים וכו' ויזעקו ותעל שועתם. טעמם בזה נ"ל כי יש הבדל בין שועה לצעקה. שועה יונח על מי שקורא לעזרה בפרטות ומבקש מזולתו שיעזרהו, מפרסם בקשת הישועה ומעלים הצער, או שעושה אותו רק טפל בסגנון בקשתו (אותיות שועה ישועה), וצעקה נופל על מי שמפרסם צערו ומעלים בקשת הישועה, כעני הצועק ומפרסם שלא אכל לחם זמן רב, ומודיע רק צערו, אמנם מציאת עזרו אינו אצלו רק ע"צ התולדה אולי מידיעת צערו תצמח לו ישועה, לכן כאן בפרשת בכורים מאה"כ ונצעק היה מקום לטעות, שלא היינו צועקים רק לפרסם גודל הצער בלי תוחלת הישועה, לכן הביא ממה שנאמר ויזעקו ותעל שועתם, שהוזכר עם הזעקה לשון שועה, שזה יורה זעקה עם בקשת הישועה. עיי' מכדרשב"י (שמות י"ט ב') צעקה ושועה במאי אתפרשן:

את ענינו. זו פרישות דרך ארץ ^כטלא נתבאר יפה איפה מרומז זה בלשון וירא את ענינו, דיש לפרשו בפשיטות על ענוי הגוף, וי"ל דמדייק הלשון וירא דמשמע רק הוא בעצמו ראה, והלא כל אדם ראה בעמלם וענוים בעבודת פרך, אך הענין הוא כי פרעה דחקם בשני מיני ענויים, בענוי חומרי שהוא בעבודת הגוף, ובענוי רוחני שמנעם מפו"ר, כמבואר בסוטה י"ב א' שבשעה שגזר פרעה כל הבן הילד היארה תשליכוהו פרשו עצמם כולם מפו"ר, והנה זה הענוי הגופני ראו כולם, אבל הענוי הרוחני לא ראה אלא הקב"ה, וזהו שאמר וירא את ענינו זו פרישות ד"א, שראה אך הקב"ה, וסמך בלשון עמנו ענין פרישות ד"א עפ"י המבואר ביומא ע"ג ב' ולפנינו ס"פ ויצא דמניעת ד"א נקרא ענוי. .
(יומא ע"ד ב')

[ז] ונצעק אל ה', אחרי שהעבידו מצרים את ב"י בעבודות הקשות באמת אז צעקו אל ה'. כמו שמביא בספרי ויאנחו ב"י מן העבודה ויזעקו, שההתעוררות לזעוק היה מהעבודה:

פס'. ונצעק אל ה'. כמו שנאמר (שם ב) ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה:

עמלנו. בבנין:

ומהרי"א פירש, והנחתו, שיעזבנו שם מלשון ותנח בגדו אצלה (בראשית לט טז) שלא יחזור ויקח הטנא משם אלא יעזבהו לכהני ה'.

וירא את ענינו. מה שלא שמע שאנו צועקים. והיינו ענינו מניעת תשה״מ שנקרא ענוי כדאי׳ פ׳ יוה״כ דע״ד ב׳. וזה בושו לצעוק לפני ה׳. אבל הקב״ה ראה ויוכח:

לחצנו. ע"ז אמרו באגדה, כמה שנאמר וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, בהשקפה ראשונה יקשה מאי אולמי' דהך קרא מהך מאן דלא ידע פירושא דהך מה ילמדנו האידך. ונ"ל כי שם לחץ פי שנים בהוראתו, הא' צמצום בשיעור אכילה (בעשרענקט, גענויא, קנאפ, קאֶרגליך) לחם צר ומים לחץ (ישעי' למ"ד), הב' צמצום הטבעי או הנפשי ר"ל צמצום הטבעי הוא צמצום המקומי, כי בא הדבר במקום צר (איינגעענגט, איינגעקלעמט), ולחצתם אותו בדלת (מלכים ב ו׳:ל״ב), אם צמצום בנפש מסבת הצרה השיעבוד והכנעה (בעענגט, בעדראֶנגט) כי אין הרחבת לב למשוקע בצער, ומזה וגר לא תלחץ, והי' א"כ מקום לפרש מלת ולחצנו מענין הראשון, וזה שקר מבואר כאמרם בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, ומאד הקפידו ז"ל בקריאת פרשת בכורים שלא להוציא שקר, עד שהרחיקו את הגר מלקרותו שאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לאבותינו. הנה להרחיק כוונה כזבית זו בא בעל האגדה לעורר ולפרש מלת ולחצנו על הכוונה השני', אם צמצום הטבעי או המוסרי, ר"ל אם שהיו מצומצמים ודחוקים במקומות מושבותיהם, שלא היה להם דירות מרווחים ומיוחדות לכל איש וביתו, אבל היה כמה משפחות צריכות לדור בדירה אחת דחוקה וכדומה, או שהיו מצומצמים נכנעים ונדחקים בנפשותם מגודל הצרה המכניע את לב האדם בקרבו, לזה הביא ראיה ממה שנאמר לוחצים אותם, דמלת אותם סימן הפעול זו יורה בהכרח על הוראה השניה, כי להוראה הראשונה אין מקום למלת אותם והיה לו לומר לוחצים להם ביחה"ג שאליו:

וישמע ה' את קולנו. שנתקבלה תפלתם כמו שמביא בספרי וישמע אלהים את נאקתם שאינו אלא לשון קבלה כמ"ש שם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, ובכל מקום שנאמר זכירת ברית האבות הוא לחסד ולרחמים ואז גזר ה' שתתבטל מהם העבודה וכן היה ששעבוד העבודה נפסק מהם ששה חדשים קודם שיצאו ממצרים כמ"ש בתשרי בטלה עבודה מאבותינו, אף שפרעה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו אבל ראה וחקר שנתישבו ב"י בארץ גשן ע"פ פרעה שהיה בימי יוסף ואין נכון לכבשם לעבדים אבל גזר שמאחר שאין עושים עוד עבודת פרעה והמצרים אין להם לשבת רק בארץ גשן שיניתן להם מאז:

פס'. וישמע ה' את קולנו. כמו שנאמר (שם) וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק וגו'. וירא את ענינו. זו פרישות דרך ארץ כמה שנאמר (שם) וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. ואת עמלנו. אלו הבנים שנאמר (שם א) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וגו'. ואת לחצנו. זה הדחק שנאמר (שם ג) וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם:

לחצנו. כטעם אצים לאמר כלו מעשיכם:

ואת עמלנו. אלו הבנים שזרקו בנהר זה שמנים שנה עד באה צעקתם. וכבר שכחו לצעוק על זה. אבל הקב״ה ראה ויוכח:

וירא את ענינו. אף שלא יעבדו עוד אבל היו מעונים כמו שמביא בספרי וירא אלהים את ב"י וידע אלהים, שראה דבר שאין לדעת רק ה' לבדו וזה פרישות ד"א, שעדין לא נתבטלה גזרת כל הבן הילוד וגו', ועי"ז פירשו מד"א, וזה נקרא ענוי כידוע שזה העדר דבר ממה שהוא בטבע אדם ואת עמלנו. כמ"ש בספרי אלו הבנים. שכל עמל האדם בעבורם, או שלא נתבטלה גזרת כל הבן וגו' או שהי"ת ראה שאין תקוה טובה להבנים שיתגדלו בא"מ:

ואת לחצנו. זה הדחק. היינו שדחק פרעה רבוי העם במקום א׳ בדירה צרה. וכ״ז גרם להם שפלות ודעת קצרה. להיפך מכח ישראל שדעתם רחבה וגבוהה. ופרעה עשה כ״ז כדי להשפילם. והנה מי שמשעת לידתו גדל בזה האופן. אינו מבין הרעה שנעשה לו. וכסבור שבטבע הוא בדעת חלושה וקצרה. אבל הקב״ה ראה ויוכח:

ואת לחצנו. כמ"ש בספרי זו הדחק כמ"ש וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, שראה שיגזור פרעה שלא יגורו רק בארץ גשן, וילחצו כלם למקום א' ולא יהיה להם במה להתפרנס, וע"י הענוי והעמל והלחץ ראה ה' שאין די במה שיפסק מהם השעבוד אלא:

וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. את ענינו זו פרישת דרך ארץ. ואת עמלנו אלו הבנים. ואת לחצנו זו הדחק וכו'. יש לפרש על פי מה דאיתא במדרש שלשה טעמים על מה שלא היו ישראל במצרים רק רד"ו. א' דלילות השלימו. ב' מחמת שהיו פרים ורבים למאד ועשו ברד"ו שנים מה שהיו יכולים לעשות בארבע מאות שנה. ג' דקושי השיעבוד היה משלים. והשתא יובן דברי בעל הגדה דסידר כל השלשה טעמים הנזכרים לעיל. וירא את ענינו זו פרישת דרך ארץ רצה לומר שהוצרכנו לעבוד בלילות כבימים. ואת עמלנו אלו הבנים רצה לומר שפרינו ורבינו למאד. ואת לחצנו זו הדחק רצה לומר קושי השיעבוד. כל אלה הועילו למהר את הקץ לכן מיד וישלח ה' מלאך ויוציאנו וגו' אף שהי' קודם הזמן: