Komentarz do Wyjścia 31:18

או יובן בס"ד אומרו ולא יהיה בהם נגף דידוע שישראל נקראו גפן כמ"ש רז"ל ע"פ גפן ממצרים תסיע וההפרש בין גפן לנגף הוא גפן פ"ה סתומה ונו"ן פתוחה ונגף נו"ן סתומה ופ"ה פתוחה והנה אות נו"ן רומזת ליד העשיר ויד הגבאי כי ביד יש חמשה אצבעות כנגד חמשה אורות וכל אחת כלולה מחמש הרי ביד יש מספר כ"ה ושני ידים של העשיר הנותן ושל גבאי המקבל יש בהם מספר נו"ן ומן הראוי במצות הצדקה וכופר נפש צריך להיות יד העשיר פתוחה ליתן ויד הגבאי פתוחה לקבל משא"כ אם תהיה יד אחד מהם סתומה לא' תתקיים המצוה ולכן צריך שיהיה אות נו"ן הרומז לשתי ידים שלהם נו"ן פתוחה שמורה על פתיחת שתי ידים של עשיר ושל גבאי אך הפה של שניהם תהיה סתומה שהעשיר לא יתפאר בפיו בצדקתו וגם לא יוציא נדר מפיו וגם לא יתהלל במתת שקר שנודר משלם וכן פה של הגבאי סתום שאינו מצטרך לפתוח פיו להפציר בעשיר ולומר לו תן אלא כיון שפותח ידו יתן לו העשיר הצדקה בשתיקה וזו הצדקה המעולה שהנון פתוחה והפה סתומה והמה אותיות גפן דהפה סתומה והנון פתוחה ועל שם זה נקראו ישראל גפן אך נגף הוא להפך כי הוא מורה דהנון שהוא כנגד הידים של העשיר והגבאי הוא נו"ן סתומה דיד העשיר סתומה שאינה פתוחה ליתן צדקה ויד הגבאי סתומה דאינו פותחה לקבל מאחר שאינו רואה יד פתוחה ליתן למה יפתח ידו אך הפה היא פתוחה שהעשיר פיו פתוח לידור והוא מתהלל במתת שקר שאינו נותן כלום והגבאי פיו פתוח לצעוק תנו כי השעה צריכה מאד ואין רואה ידים פתוחות ליתן ועל כן המה אותיות נג"ף נו"ן סתומה ופה פתוחה וז"ש ונתנו איש כופר נפשו מנדבת הלב בלתי תביעה ואז ולא יהיה בהם נגף שיתהפכו אותיות נגף לאותיות גפן שהוא פה סתומה ונו"ן פתוחה כאמור ודוק:

ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לחות העדות לחות אבן כתובים באצבע אלהים ואח"כ כתיב כל פרשת העגל ואחר מעשה העגל ותפילת משה נאמר ויפן וירד משה מן ההר ושני לחות כו' והלחות מעשה אלהים כו' חרות על הלחות וישמע יהושע כו' וישבר אותם תחת ההר כו' יש דקדק הלא כתיב קודם מעשה העגל ויתן אל משה ככלותו כו' שני לחות כו' הי' לו לכתוב שם והלחות מעשה אלהים כו' חרות על הלחות אמאי כתוב זה אחר מעשה העגל עוד צריך להבין מאי ויתן לשון מתנה שדרשו חז"ל שנתנו למשה במתנה ככלה לחתן קשה הבנה אמאי הי' צריך ליתנה למשה במתנה וגם לשון אצבע אלהים צריך הבנה הגם שמצינו כמה תוארים שמתוארים להבורא ב"ה אבל כאן צריך יותר להבין וגם קשה שדרשו חז"ל וישבר אותם תחת ההר יישר כחך ששברת מאי ישר כח הזה ונרא' לפרש כי יש עוד לדקדק שדרשו חז"ל חרות על הלחות חירות ממלאך המות חירות משיעבוד חירות מן היסורים הלא זה כתיב אחר מעשה העגל בבוא משה קרוב למחנה ובעת הזאת כבר המשיכו על עצמם המלאך המות וגם השיעבוד ואמאי כתוב כאן חרות הי' לו לכתוב למעלה כנ"ל ונראה לומר כך דהנה משה רבינו ע"ה ביקש מהקב"ה מה שמו לעיל בפ' שמות ואמר לו הקב"ה השם אהי' ושם הוי' ה ב"ה כי הם השמות הקדושים של הקב"ה והם השמות היותר עליונים מכל השמות הקדושים שבתורה אבל מצינו עוד שם אחד גבוה יותר משם אהי' והוא שם אהו"ה עיין בברית מנוחה שכתב שזה השם יותר גבוה משם אהי' כי מן שם אהו"ה יוצא שם אהי' וגם בספר שתי ידות פי' על הזוהר כתוב שם ששם אהו"ה הוא יותר גבוה משם אהי' והוא בגימטריא טו"ב וזהו הטוב הגנוז אשר הי' אדם מביט בו מסוף עולם עד סופו וגנזו הקב"ה לצדיקים וע"כ בפ"נ אנו ממשיכים הרחמים משם טו"ב זה לשם אהי' ומשם אהי' לשם הוי"ה כידוע בסדר הפדיון ע"כ נוכל לומר שלוחות ראשונות נתנו הקב"ה למשה בהר ממקום גבוה הזה מטוב הגנוז דהיינו משם אהו"ה הנ"ל והשם אהו"ה הנ"ל במילוי יודי"ן כזה אל"ף ה"י וי"ו ה"י גימטריא אצבע ושם לא הי' השגה לשום ברי' וגם שם הוא רחמים גמורים בלי שום תערובת דין כלל וכלל ע"כ נתן הקב"ה למשה הלחות מזה העולם וזה נתן לו לבדו במתנה גמורה ולא לשום אדם אחר כי א"א לשום אדם להשיג משם איזה השגה וע"כ מזה העולם הי' חירות גדולה מכל המקטריגים ע"כ כתיב ויתן אל משה ככלותו ר"ל שניתנה לו לבדו במתנה ככלה לחתן וכשם ככלה המאורסת לחתן אסורה לכל העולם ע"כ מרמזה לנו התורה שהלוחות אלו היו למשה לבדו במתנה ככלה ולא ליתנם לישראל ע"כ מפורש הכתוב כתובים באצבע אלהים ר"ל כתובים משם אהו"ה העולה במילוי אצבע כנ"ל וזה לא הבין משה בתחילה כשנתנו לו הלוחות ממקום גבוה כזה שאין נותנים הלוחות רק לו לבדו וסבור שנתנו ג"כ בשביל ישראל ע"כ הורידם בחזקה כידוע ממאמר חז"ל ואח"כ כשבא קרוב למחנה וראה המעשה הרע הזה והסתכל בלוחות וראה מעשה אלהים חרות על הלוחות חירות ממלאך המות והבין מזה שזה אין שייכות לישראל הלוחות אלו כי הם המשיכו על עצמם המלאך המות והבין שלא נתנו הלוחות אלו רק לו לבדו מתנה ע"כ שברם תחת ההר וע"כ השכים הקב"ה על ידו ודו"ק.

ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו כו' שני לוחת העדו' כו' כתובים באצבע אלהים. ולהלן כתיב ויפץ וירד מן ההר ושני הלוחות בידו כו' משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. עיין רמב"ן שהקשה כי זה היה צריך לכתוב למעלה מיד כתובים באצבע אלהים משני עבריהם מזה ומזה כו' . אכן הנראה כי יש להבין ענין הלוחות האלו מה נשתנו מכל התורה כולה הלא כל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל כולה מפי הקב"ה ומה כח יוסיפו השני לוחות. אולם הנה כבר בארנו כי עיקר התורה כולה היא מהאותיות משורש הנשמות אלה שמות בני ישראל הנאהבים ונעימים לפני הש"י הם התורה כולה וכל או"א מבנ"י כאשר ישוב אל ה' באמת אזי כל אחד בזמנו הוא מאיר האות שלו בתורה. ויש ג"כ צדיקים אשר האות שלהם דבוק בשם הוי' ב"ה והם קרואי העדה אנשי השם כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום כי הדבוק בה' אינו נמחק לעולם. אכן יש עוד מעלה יתירה להצדיקי' הגבוהי' מאד אשר כל ענינם הוא בעול' רק במס"נ לכבוד הש"י אלה הם הכתובים באצבע אלהים חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה לשמה במס"נ כי הוא באמת בן חורין מסט"א כאשר מוסר נפשו שוב אינו ירא משום דבר והרי הוא בן חורין אך נעלה על כלנה מעלת משרע"ה מלבד שהיה במס"נ כל ימיו לכבוד הש"י הנה לי יתר שאת כי גם מסר נפשו עבור בנ"י להפיק טובתם כל הימים כמ"ש ואם אין מחר. ומס"נ זה אינו מצות עשה בתורה רק מאהבת הש"י לעמו כי חפץ בטובתם מסר משרע"ה נפשו עבורם להיותם רצוים ושלימים לפני הש"י כמ"ש בתד"א מפר מה זכה משה למאור פנים כו' שכל ימיו היה מצפה וכו' ועל כבודן של ישראל כו' ולא היה דורש ומבקש עבור עצמו כלל רק הכל לטובת כלל בנ"י כמ"ש אנכי עומד בין ה' ובירכם ר"ל כל עצמי רק זה אשר אני עומד בין ה' וביניכם לעשות שלום ביניכם וכל המעלות אשר בקש משרע"ה באמרו הראני נא את כבודך הודיעני נא את דרכיך לא בקש לעצמו ולצורך העבדות שלו רק עבור כלל בנ"י וכשראה אותו מעשה ר"לאמר הנה כי כן שלא יכולתי עד עתה להעלותם על מדריגה זו לשמרם שלא יבואו לחטא הזה אם כן צריך אני מעתה לנטלם ולנשאם ביתר שאת וז"ש ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה כו' א"כ הודיעני נא את דרכיך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה. פי' הודיער נא את דרכיך להנהיגם ביתר שאת וראה כי עמך הגוי הזה ושלך הם ראה נא להטיב' ולהעלותם ע"כ הראני כבודך ומדותיך הטובי' עמהם וכן היה כי נלה לו הי"נ מכילין דרחמי. והנה אחרי אשר כל ענין משרע"ה היה רק במס"נ גם עבור בנ"י לבד המס"נ עבור כבוד הש"י לכן בראשונה נאמר בהלוחות ויתן אל משה שני לוחות כו' כתובים באצבע אלהים פי' כי הלוחות היו כתובים רק באצבע אלהי' . פי' רק באצבע אלהים כמ"ש במס"נ לאלהים. אך אח"כ כשגלה מסירת נפשו עבור ישראל ויחל משה אז היו הלוחות כתובים ומלאים ממעשי משרע"ה משני עבריהם משני צידי מס"נ מזה ומזה הם כתובים והאירו האותיות בלוחות כמו שבארנו ולכך נאמר מחני מספרך אשר כתבת כי הלא כבר נכתב בהלוחו' מס"נ משני הפנים ובתורה כבר נכתב תפלתו של משרע"ה ויחל משה וינחם ה' על הרעה לכן בע"כ צריך אתה למחול ולישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך הזה אשר כתבת בהתורה ובלוחות משני עבריהם (כי גם זו היא תורה כמו הלוחות שהצדיק מבטל הגזירה ומהפכה לטובה):

וית"ן א"ל בגימט' ז"ה התלמו"ד, שני לוחות שתים דוקא כנגד ב' תורות ב' עולמות שמים וארץ:

לחות אבן, שרוב העונשים סקילת אבנים:

ונתת אל הארון. בוא וראה כמה נתינות הם, השבת מתנה, שנאמר ראו כי ה׳ נתן לכם (את) השבת (שמות טז כט), החכמה מתנה, שנא׳ כי ה׳ יתן חכמה (משלי ב ו), התורה מתנה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם (שם ד ג), ואומר ויתן אל משה ככלותו (שמות לא יח), ואומר ונתת אל הארון, וארץ ישראל מתנה, שנאמר אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם (דברים טז ח), והלוים מתנה, שנאמר לכם מתנה נתונים לה׳ (במדבר יח ו), וחלק הלוים ומנחות הכהנים מתנה, ארבעה ועשרים מתנות כהונה, וכן כיוצא בהן, וכן התורה מתחלתה ועד סופה קרויה מתנה, לפי שנתנה במדבר במקום הפקר כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, לכך נקראת מתנה.

ויתן אל משה וגו'. אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה – מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל קֹדֶם לְצִוּוּי מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים הָיָה – שֶׁהֲרֵי בְי"ז בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים נִתְרַצָּה הַקָּבָּ"ה לְיִשְׂרָאֵל, וּלְמָחֳרָת הִתְחִילוּ בְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן וְהוּקַם בְּאֶחָד בְּנִיסָן (תנחומא):

ויתן אל משה נמשך לפניו, אל ''אלהים'' הנזכר בסוף הפסוק, ויתן אלהים אל משה, כאשר הזכיר בדבור, וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות כ׳:א׳), ובמעשה ובמכתב, והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים (שמות ל״ב:ט״ז), וכן בנתינה, ויתן אלהים אל משה:

ויתן. ריקי מוח יתמהו מה עשה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. ולא ידעו אם יעמוד שם עם השם כמספר הזה. וכפל כפלו שנים. לא יוכל לדעת חלק מאלף ממעשי השם ודרכיו וסוד כל המצות שצוהו כי יחשבו כי המעשה העיקר. ואיננו רק הלבב והמעשה והלבב והלשון להרגיל. וכן כתוב בפיך ובלבבך לעשותו וקדמונינו אמרו רחמנא לבא בעי. ושרש כל המצות עד שיאהב את השם בכל נפשו וידבק בו וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשי השם בעליונים ובשפלים וידע דרכיו. וככה אמר הנביא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. אז יתברר לו כי השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ ולא יוכל לדעת השם אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו. כי כל מי שלא ידע מהות נפשו חכמת מה לו. והנה משה שהתנבא ארבעים שנה במדבר ועמד בסודות רבות שגלה לו השם בהר סיני והוא אמר לפני מותו אתה החלות להראות את עבדך את גדלך והנה עתה החל והראה לו גדולת השם. וזהו אמת כי לגדולתו אין חקר:

ויתן אל משה ככלתו. פירש"י ככלתו חסר כתיב שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן והכלה מקושטת בכ"ד מיני קישוטים כו' וסמך זה למעשה העגל מפני שני דברים האחד הוא, שמסיק ברבתי שבזכות שתלה אהרן סרחון העגל בעצמו ולא בישראל ע"כ זכה אל כ"ד מתנות כהונה ולפי זה רצה הכתוב ליתן טעם למה נתנו לו דווקא כ"ד מתנות כהונה, אלא לפי שכל כ"ד ספרים כלולים בלוחות הברית והעגל גרם שבירת הלוחות וביטול כל כ"ד ספרים ולפי שתלה בעצמו ולקח כ"ד עונשים מישראל ע"כ דין הוא שלעומת זה יתנו לו ישראל כ"ד מתנות כהונה. טעם שני הוא, לפי שמסיק (בסנהדרין קב.) אין לך פורענות שאין בו מכ"ד מהכרע ליטרא מעגל הראשון, ונראה שלכך עשו שיעור מן מספר כ"ד לפי שמסיק שם אמר רבי חנינא לאחר כ"ד דורות נגבה פסוק זה שנאמר (יחזקאל ט א) קרבו פקודות העיר. ש"מ שרצה ה' לחלק העונש על כ"ד חלקים ובעבור שתלה אהרן בעצמו כנגד זה יתנו לו כ"ד מתנות כהונה.

ויתן אל משה ככלותו. אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל. כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלקים לקדש את כלם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב. והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב:

ויתן אל (משה) בגימטריא זה התלמוד:

ויתן וגו' ככלתו. צריך לדעת למה הפסיק בין זכרון הנתינה לזכרון דבר הניתן בהודעת הזמן שהיה לו לומר ויתן אל משה שני לוחות ככלותו או היה לו להקדים ככלותו קודם זכרון הנתינה, עוד יש להעיר למה איחר ה' נתינת הלוחות עד זמן זה כיון שלא היה בהם אלא עשרת הדברים ביום מתן תורה או למחרתו היה לו לתת הלוחות.

ויתן אל משה. המדבר עד כה והוא שם הוי׳ ית׳ וכמבואר במה שכתב ככלותו לדבר אתו:

דברי רש"י כאן תמוהין, וההגהה הכתובה כאן בדפוסים אחרונים נכונה, ודלא כדברי הרא"ם, ועיין פירושי בירמיה ז' כ"ב.

ויתן אל משה. כתב הרמב"ן נמשך לפניו על אלהים הנזכר בסוף הפסוק ויתן אלהים אל משה וכאשר הזכיר בדבור וידבר אלהים כל הדברים האלה ובמעשה ובמכתב והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים וכן בנתינה ויתן אלהים אל משה:

ככלתו. חסר וא"ו ובב"ר פ' מ"א דרשוהו על אופנים רבים מענין כלה:

ויתן אל משה אין מוקדם ומאוחר בתורה מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים וכו'. שאי אפשר לומר שצווי השם למשה על מלאכת המשכן היה קודם מעשה העגל וצווי משה לישראל על המשכן היה אחר שנתרצה על מעשה העגל שאם כן איך ידע משה אם נתרצה הקב"ה לישראל על דבר המשכן עד שצוה אותם על נדבת המשכן שמא לא נתרצה רק על נתינת הלוחות לישראל שנאמר לו בפירוש פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים מפני קיום הדת שלא היה אפשר לדחותן מן הדת אחר שכבר נתגיירו וקבלו עליהן עול התורה והמצות שאף על פי שחזרו לסורן הראשון הרי הן כישראל שנשתמד שהוא כישראל לכל דבריו כדאיתא בפרק החולץ אבל לעשות גם המשכן לשכון בתוכם שהיא חבה יתרה לא שהרי לא מחל להם רק שלא לכלותם יחד ולא מחילה גמורה כדכתיב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם שאין פורענות באה לישראל שאין בה מפורענות עון העגל כדכתב רש"י ז"ל ואע"פ שהסכים השם ללכת בקרבם להנהיגם בעצמו ובכבודו ולא ע"י מלאך לא יחוייב מזה שישרה שכינתו בתוכם כעניין שצוהו תחלה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם שהרי גם קודם המשכן כבר היה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש ועם כל זה לא היה משרה שכינתו בתוכם וא"כ איך סמך משה על המחילה הזאת שנתרצה לישראל בי"ה לצוות' על נדבת המשכן לפיכך חייבו מזה שגם צווי השם למשה במלאכת המשכן לא היה רק אחר מעשה העגל ופרשת העגל קודמת בהכרח מצווי השם למשה למלאכת המשכן ואין מוקדם ומאוחר בתורה וזהו שכתב רש"י גבי ודבר יי' אל משה פנים אל פנים וגו' ושב אל המחנה בעשרה בתשרי נתרצה הב"ה לישראל ואמר לו סלחתי כדבריך ומסר לו לוחות אחרונות וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן ומה שלא הביא ראיה על קדימת מעשה העגל לצווי מלאכת המשכן ממה שקדם מעשה העגל מירידתו מן ההר שהיא ראיה גמורה על קדימת העגל מצווי השם למלאכת המשכן אפילו אם הי' הצויי בעת רדתו מן ההר אבל הביא ראיתו מי"ז בתמוז שנשתברו הלוחות כו' וחייב מזה שאחר שהשם היה כעוס עמהם לא יתכן שיצום אז על מעשה המשכן לשכון בתוכם וכן מה שהוסיף עוד אחר מאמר שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות ואמר ובי"ה נתרצה הב"ה לישראל ולמחרתו התחיל לצוות על נדבת המשכן הוא מפני שאמר שקדימת מעשה העגל לצווי מלאכת המשכן היה ימים רבים ורבוי הימים אינו יוצא לא ממה שקדם מעשה העגל מירידתו מן ההר ולא ממה שנשתברו הלוחות לבדו אלא מהרכב' שניהם ממה שנשתברו הלוחות בי"ז בתמוז וממה שנתרצה הב"ה לישראל בי"ה שביניהם פ' יום אך מה שהוסיף עוד לומר והוקם המשכן באחד בניסן ואין מזה ראיה כלל לא על קדימת מעשה העגל מצווי המשכן ולא על רבוי הימים שעברו מזמן מעשה העגל על צווי מלאכת המשכן צ"ע:

כתובים באצבע אלהים. לשון זה נאמר למפרשים ע"ד משל בבן אדם, כי חפצי ה' יקום בדברו לבד; אמנם כדי להרחיק ממנו ית' כל עניני ההגשמה בתורתו הקדושה בתכלית הריחוק, נ"ל בזה כי כמו שהונח על אבר האדם שיכולים לפשוט ולהושיט בו שם יד, שהוא מן גמול ידו הדה (ישעיה י"א) שתרגומו יושיט (רייכען, האנד) ככה הונח על אבר האדם שיכולים לתפוס ולאחוז בו שם אצבע, משרש צבע (האל"ף לתאר בשם) שמהוראתו ג"כ האחיזה והתפיסה, ולכן הונח שם זה על החיות הדורסות אשר פעולותיהן האחיזה והתפיסה, מזה אמר (ש"א י"ג) גי הצבעים תרגומו אפעיא, וע"ש רש"י (ועי' אולה"ק שיש להוראה זו דומים בלשון ישמעאל בערבי ובסורי), וכן אוזן הכלי שאוחזין אותו בו נקרא בית הצביעה (רפ"ג דחגיגה), (ואפשר שמטעם זה מתחלף שם אזני בשם אצבון במשפחות בני גד, פינחס כ"ז ט"ז), והנחת שם צבע על הגוונים והמראות (פארבען) ג"כ לדעתי ע"ש האחיזה, כי תכלית תערובת סממני הצבע וכל תקוני חומר הצבע אינם באמת רק להכשירם ולהכינם להיותן ראויים לאחיזת הצבע בנצבע להתדבק יחד עד שיקלוט העין יפה, וההוראה העיקרית משם אצבע, אבר האחיזה (פאססונגסגליעד), ולזה יש לפרש שם אצבע כאן לפי הוראתו העיקרית ר"ל אחיזה ותפיסה, כי לדרז"ל היו אותיות הלוחות אויריות ועומדים בנס (עמ"ש בפ' חרות על הלוחות), והיו א"כ אחוזים ודבוקים יחד במקום מושבותיהם ע"ד הפלא, ולזה אמר כתובים באצבע אלהים, כלומר אחיזה ודביקה נפלאה (דורך וואונדערבארע האלטונג, פאססונג), ושם אלהים לפי"ז כמו חרדת אלהים, להגדיל ולהפליא את הדבר למעלתו. וע"ד הפשט יאמרו המפרשים בכוונת אצבע אלהים, ליחס מכתב הלוחות אל הש"י לבדו, שלא נעשה לא על ידי מלאכה ולא ע"י פועל טבעי כ"א ברצון השם וחפצו לבד, וכמש"ר כי מכתב הלוחות הוא מן הדברים שנעשו ע"ש בין השמשות, ונכון הוא, אמנם מה שיאמרו כי לשון אצבע הוא על מנהג האדם, אינו מתיישב על הלב, ונ"ל שהוא דומה לשאר שמות שמנהג הלשון בהם לשמש שם דבר גם פעולתו, כשם רגל שהוא אבר התנועה, וישמש גם על פעולת התנועה וההלוך, כל העם אשר ברגליך כלומר ההולכים אחריך, וכן אם תשיב משבת רגליך, ושם עין שהוא לאבר הראות ישמש גם על פעולת הראייה עיני בנאמני ארץ, לבבתני באחת מעיניך שר"ל השגחה והבטה. וכן שם פה, לשון שפה שהם איברי הדבור ישמשו גם על הדבור, היש בלשוני עולה, לשון כשדים (שפראכע) על פי פרעה, על פי ה' יחנו כלומר צוויו ודבורו, שפת לא ידעתי אשמע; הנה יהיה שם אצבע דומה להם, שהוא אבר העשייה, וישמש כאן על פעולת העשייה, ותרגומו (דורך איינווירקונג), ופעולות הש"י ע"י חפצו ורצונו לבד, ובזה נמלטנו מן ההגשמה. ועמ"ש בפ' בבא באצבע אלהים דחרטומי מצרים:

ויתן אל משה. א"ר יוחנן, בתחלה היה משה לומד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה, שנאמר ויתן אל משה ^מגהנה אין ספק כי לא מכח השכחה הטבעית שכח משה תלמודו, שהרי כידוע היה בעל כשרונות נעלים ומצויינים, וא"כ צ"ל כי במכוון מאת הקב"ה היתה הדבר שישכח מה שלומד, ואינו מבואר תכלית כונה זו, ומהרש"א נדחק בזה. אבל מצאתי באור הענין בירושלמי הוריות פ"ג ה"ח שבא שם מאמר זה ג"כ בשם ר' יוחנן בזה"ל, כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר היה לומד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה, וכל כך למה כדי להחזיר את הטיפשים, ע"כ. ובאור הדברים שלא יאמר זה שלומד ושוכח מחמת חלישת זכרונו מה לי ליגע בחנם אחרי ששוכח אני מה שאני לומד, כי התשובה על זה, שהרי גם משה שכח ובכ"ז למד ולמד עד שנתנה לו במתנה, וא"כ גם כל לומד ילמוד כל כך עד שיותן לו במתנה ושוב לא ישכח, וברור הדבר שבגמרא שלפנינו באו הדברים חסרים, וע' בע"ז י"ט א' לעולם ילמוד אדם אף על פי שמשכח, וברור שסמך על דרשת הירושלמי שהבאנו. .
(נדרים ל"ח א׳)

אין מוקדם כו'. דאם לא כן איך ידע משה אם נתרצה הקב"ה לישראל על מעשה המשכן עד שצוה להם משה על נדבת המשכן שמא לא נתרצה הקב"ה רק על נתינת הלוחות לישראל שנאמר לו בפירוש פסל לך שני לוחות אבנים וגו' הוכרח לזה מפני קיום הדת שאי אפשר לדחותן מן הדת מאחר שכבר נתגיירו וקבלו עליהם עול תורה ומצות ואף על פי שחזרו לסורן הראשון הרי הן כישראל מומר שהוא כישראל לכל דבריו וכל שכן ישראל שכבר חזרו בתשובה כדכתיב ויתנצלו עד עדים וגו' שהוא מן הדין ליתן להם את הלחות אבל לעשות גם המשכן לשכון בתוכו שהיא חבה יתירה שמא לא נתרצה לזה אלא ודאי וכו':

ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות. זה בא להוסיף על חטאת ישראל שטעו בלא סבה ובלא זמן. כי אולי היה אפשר שמשה אמר להם שירד לסוף ארבעים יום. והוא נתאחר שם יום או יומים או שעה או רגע ובאותו רגע שנשתהא חטאו לפי שנתעכב. לזה אמר כי זה שקר כי הוא עלה להוריד התורה בלוחות העדות ולא נשתהא שם כלל. כי מיד ככלותו לדבר אתו בהר סיני נתן לו שני לוחות העדות להיות עדות בינו ובין בני ישראל. כתובים באצבע אלהים בלי דיו ובלי קולמוס ובלי זמן ובלי איחור. לפי שהדברים הקדושים נעשים מעצמם. ועכ"ז וירא העם כי בשש משה. ראו שנתאחר משה ולא ראו בטוב. ואמר כי בשש משה. ולא אמר כי נתאחר משה. להורות כי ערב רב שנקראו העם נראה להם שהיו כל דברי משה בלי טעם ומלח. כי אחר שכפרו בשם ה' כפרו בכל התורה כלה. ויהיה בשש כמו היאכל תפל מבלי מלח. שתרגומו היתאכל בששא. והוא לשון תלמוד במסכת ברכות לית דין צריך בשש. כי היה הפת יפה ולא היה צריך מלח או לפתן לברך המוציא. ולכן לא נתאחר להמתין שיביאו לפתן. וכן בכאן אלו הרשעים אמרו כי בדברי משה לא היה בהם טעם ומלח. אבל הוא תפל מבלי מלח. וזהו כי בשש משה. אחר שלא היה יורד מן ההר כמו שאמר. ולכן ויקהל העם על אהרן. לפי שהוא נשאר במקומו. כאומרו והנה אהרן וחור עמכם. ויאמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. וזה לאות ששאלו אלוהות הרבה. שאם לא ימצאו טעם בזה יקחו אחר. וז"ש ז"ל אלה אלהיך ישראל אלוהות הרבה אוו להם. וזהו אשר ילכו לפנינו. כי זה משה האיש אשר העלנו. כאן כפרו בשם המוציאם. אלא שמשה העלם. וכן היה האמת שלא יצאו ברשות השם. לא ידענו מה היה לו. אם נהפך רוחני וזך. ומצד דבוקו וזכותו לא ישוב עוד ליסודו. או שנשרף בגשתו אל האש הנראה להם בראש ההר. או שגנבתו הענן אשר כסהו לעיניהם וישליכהו באחת הגאיות. וזהו לא ידענו מה היה לו מאלו הג':

ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו, זה היה בסוף הארבעים יום, וחז"ל אמרו שתחלה היה לומד ושוכח עד שלבסוף הארבעים יום ניתן לו התורה במתנה, עוד אמרו עמ"ש ככלותו לדבר אתו שתחלה היה הקב"ה המדבר ולבסוף א"ל השם בוא ונאמר אני ואתה, פי' כי ישיבתו בהר מ"ם יום היה להסיר מעליו את הגשמיות וחשכת החומר עד שיהיה מלאכי כשכל הנפרד מחומר שלזה היה צריך מ"ם יום כשעור יצירת הולד, וקודם שנשלמו המ"ם יום שעדיין לא הפשיט את החומר מעליו והיתה השגתו הדרגיית כשכל הנקשר בחומר לא היה אפשר בלא שכחה ככותב על הנייר שימחק ברבות הימים, עד סוף הארבעים יום (שסר ענן הגשם מעליו והשיג כשכל מלאכיי בהשגה פתאומית מאז היה לומד ולא שוכח, וז"ש לו השם בא ונאמר אני ואתה כי שכל מלאכי מופשט מחומר א"צ לשמיעה וללמוד כי ישיג הכל מעצמו כמ"ש עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו כי ישיגו הכל מעצמם, וזה היה ענין שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, כי היו מוכנים להשיג הכל מעצמם ולהיות כמלאכי עליון, וה' אמר מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו כמ"ש חז"ל בשבת, וע"כ א"ל בוא ונאמר אני ואתה כי תשיג הכל טרם שאומר לך, כאלו שניהם אומרים בפעם אחד. והנה שכל האדם הוא קשור בחומר על לוחות המוח שהם שני לוחות, כי המוח מחולק לשני חלקים כמ"ש (בפ' תרומה) ובאשר הוא לוחות בו"ד ישיגו בהדרגה וע"י מושגים מופשטים מענינים חומריים שזה ענין הדבור שידבר האדם וחי, אולם אחר שנעשה משה שכל מופשט מחומר שלכן לחם לא אכל כי נזון מלחם אבירים לחם הרוחניי שמה"ש נזונים ממנו, נחקק לו הדבור על לוחות אבנים שהחרות בם לא ימחה לנצח, ונקראו לוחות העדות כי הקים עדות ביעקב שהתורה לא תשתנה לעולם כדבר הנחקק על האבנים שקיים לנצח, כמ"ש (איוב י״ט:כ״ג) מי יתן אפו ויכתבון מלי וכו' בעט ברזל וכו' בצור יחצבון, והכתיבה עליהם לא היה בכתיבת בני אדם שהיא הדרגיית רק כתובים באצבע אלהים שנחצב הכל בפעם אחת, ואמר אח"ז לוחות כתובים משני עבריהם, ופי' חז"ל שהיו האותיות משולשות מעבר לעבר ומ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, ובכ"ז מזה ומזה הם כתובים, ר"ל שבצד השני לא היו האותיות הפוכות רק ישרות בענין שנקראו ביושר מכל צד שזה דרך נס ופלא, ומפרש שבין הלוחות ובין המכתב מעשה אלהים המה, והענין שכבר בארו חז"ל שכל דבור מעה"ד נחקק באש על האויר עד שהיו העם רואים את הקולות, ופירושו שרואים את הנשמע, שהקול היוצא מפי המדבר חורת תמיד אותיות באויר בדרך מהלכו, רק שא"א לראות את האויר, ואז בחפץ ה' נצטמצם האויר שמטבעו להתפשט, ובחפץ ה' נצטמצם ושב להיות דבר ממש, ונדחק חומרו והנוזלי כ"כ עד שנתקשה כאבן, ונעשה מן האויר לוחות אבנים כעין אבני ספיר כי האויר הוא ספירי, והאותיות שנרשמו בו בעת הדבור באש נשארו כאותיות אש חרותים דרך מעבה האבן שנתגלה מן האויר ונראו מצד אל צד. והנה גם הטבע תעשה זאת ברבות הימים שהאויר יתגלה וישוב להיות מים, והמים התגלמו להיות עפר, והעפר יתקשה כאבן וצור החלמיש, רק מה שתעשה הטבע בכמה מאות שנים עשה הנס ברגע, שכל דבור שיצא בלהבות אש הקפא את האויר סביבותיו והיה כאבן, והנס הוא תמיד הפך הטבע, שדרך טבע האש להפשיט את האויר ולהרחיבו, ואש הנסיי צמצם אותו והקפיאו, והיה נס זה מורכב מטבע ונס, טבעי כי הטבע תעשהו ברבות עתים, ונסיי כי נעשה בלא זמן, ולכן אחז"ל שהלוחות והכתב והמכתב נבראו בע"ש בין השמשות, שבששת ימי המעשה נוסדה הטבע, ובשבת הוחל הענין הנסיי כמ"ש בפירוש בראשית, ובין השמשות הוא האמצעי שבין הנס והטבע, ועז"א והלוחות מעשה אלהים המה שעשה מן האויר אבנים, והמכתב מכתב אלהים שנעשה מן הקול והדבור מכתב, ואחר שיצא המכתב בלהבות אש נשאר חרות מעבר לעבר ע"י האותיות על הלוחות:

שהרי בי"ז עלה וכו'. קשה, דמה ראיה מביא מזה שאין מוקדם ומואחר בתורה, שהרי עדיין יש לומר דהיה ציווי מלאכת המשכן קודם מעשה עגל, אלא שמשה אמר לישראל הציווי על מלאכת המשכן אחר יום הכפורים כאשר נתרצה להם על מעשה העגל (קושית הרא"ם), ונראה לי מה שאמר (רש"י) 'והוקם המשכן באחד בניסן', שאין זה צריך לפירושו, נראה שזהו הראיה שהיה ציווי מלאכת המשכן אחר יום הכפורים, ולא תאמר דציווי מלאכת המשכן היה קודם שנשברו הלוחות, ולכך אמר 'והוקם באחד בניסן', פירוש שדווקא רצה הקב"ה להקימו באחד בניסן, כדכתיב בקרא בהדיא (להלן מ, ב), ואם כן למה היה הקב"ה מצוה אותם על מלאכת המשכן קודם י"ז בתמוז, דכיון שראינו דמלאכת המשכן התחילו אחר יום הכפורים (רש"י להלן לג, יא), והיה נגמר בזמנו והקימו אותו באחד בניסן, למה יהיה מצווה אותו קודם הזמן, שאף אם יהיה נגמר לא יהיו מקימין אותו קודם ראש חודש ניסן, וראוי יותר לצוות על מצוות שיהיו שייכים עתה, אלא בודאי ציווי המשכן היה אחר מעשה העגל. ואין לומר אילו התחילו אותו בסוף ארבעים היו מקימים אותו קודם ראש חודש ניסן, זה אינו, כיון שהכתוב אומר (להלן מ, ב) "באחד לחודש תקים המשכן", שמע מינה דווקא מצותו הוא באחד לחודש. אף על גב דבמדרש יש שהמשכן נגמר בכ"ה בכסליו, לכך קורין בחנוכה בקרבנות הנשיאים שהקריבו לחנוכת המזבח (במדבר ז, א-פט), מכל שכן צריך לומר כיון שהיה הקמתו בראש חודש ניסן דווקא, מה שהתחילו בעשייתו לאחר יום הכפורים היינו כדי שיהיה נגמר בכ"ה בכסליו, שזה שרצה הקב"ה, אף על גב דלא יקימו אותו עד אחד בניסן, בחר בכ"ה בכסליו שיהיה נגמר בו עשייתו. אבל אם יתחילו אותו מיד, היה זה ללא צורך כלל. אבל מדברי רש"י משמע לקמן שעשו את המשכן עד אחד בניסן, שכן פירש לקמן בפרשה זאת:

ויתן אל משה. במתנה נתנה לו. החכמה מתנה, שנאמר כי ה׳ יתן חכמה 999(משלי ב ו), והתורה מתנה, שנאמר ויתן אל משה, והשבת מתנה, שנאמר ראו כי ה׳ נתן לכם (את) השבת (שמות טז כט).

ויתן וכו׳ אין מוקדם וכו׳ אע״ג דלכאורה אין כאן הכרח לסרס המקראות דדילמא הכל בסדר נכון דבמ׳ יום ראשונים צוהו הקדוש ברוך הוא מלאכת המשכן וכשירד בי״ז בתמוז וראה שעשו העגל לא רצה לומר להם כלום עד אחר שנתרצה הקדוש ברוך הוא דהיינו יום הכפורים והכי איתא נמי בזהר דמה״ט בתחלה א״ל מאת כל איש וכו׳ ואפילו מערב רב ואחר מעשה העגל כתב קחו מאתכם דוקא לאפוקי ערב רב לפי שהיו גרמא בנזקין במעשה העגל מ״מ נראה דרש״י הוכרח לזה והוא ז״ל נמי מודה לדברי הזהר דבימים שישב בהר נצטוה על מלאכת המשכן ומכל מקום הא והא איתא דבהכרח צ״ל שכל פרטי הדברים הכתובים בפרשיות דלעיל לא נאמרו לו עד אחר מעשה העגל שהרי נאמרו שם ג׳ תרומות ואחד מהן בקע לגלגולת לאדנים לפי שנצטוה למנותן מפני שנכנסה בהם מגפה בשביל העגל כמ״ש רש״י בתחלת הפרשה וכן מ״ש בפ׳ דלעיל וזה הדבר אשר תעשה להם וכו׳ לקח פר אחד והוא לכפר על מעשה העגל וכמו שפיר״שי שם וכל זה לא שייך אלא לאחר מעשה העגל וא״א שנאמרו תחלה ועוד נראה כן מכמה דרשות דרז״ל דהרי אי׳ בירוש׳ תני ר״י בר חנינא ועשית כפרת זהב טהור יבא זהבו של כפרת ויכפר על מעשה העגל אלא ע״כ צ״ל דאע״ג שבמ׳ יום שעלה לקבל התורה שם נצטוה על המשכן לא נצטוה שם רק כללות הדבר והראהו לו שם בהר המשכן כלו והמנורה והכלים וכדמוכחי קראי ושוב אחר יום הכפורים חזר לצוותו בפרטות על כל דבר ודבר והוא היה הולך ומצוה לישראל והתחילו מיד להתנדב. ומ״ש כאן רבינו ז״ל שמעשה עגל קדם לצווי מלאכת המשכן רצונו לומר שקדם לפרטי צווי מלאכת המשכן. ומוכרח היא שהרי כתיב בפרשת תרומה והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר ש״מ דבהר נצטוה לעשותו והראהו דוגמתו ואיך כתב רש״י לקמן בפ׳ ושב אל המחנה שלמחרת יום הכפורים התחיל לצוותו על מלאכת המשכן וא״כ לא היה בהר צווי המלאכ׳ שהרי לא מצינו שעלה בהר עוד אחר שירד ביום הכפורים אלא הדיבור היה נדבר עמו בתוך אהלו עד שהוקם המשכן ונמצא שרש״י סותר מה שכתוב בפסוק א״ו הא והא איתא דאיברא שצוהו והראהו בה בימים הראשונים מכל מקום כל פרטי הצווי הכתובים בפ׳ תרומה ופ׳ תצוה ותחלת פ׳ זו לא נצטוה אלא אחר יום הכפורים והיינו דכתיב והקמות וכו׳ אשר הראית בהר ואם איתא דההוא קרא נאמר לו בהיותו בהר לא הול״ל הראת ל׳ עבר וגם לא הו״ל בהר דהא השתא נמי בהר הוה קאי אלא מוכרח כדאמרן. ובזה לא תיקשי נמי לרש״י מדידיה לדידיה דלעיל בפ׳ מנורה פירש״י ראה כאן בהר תבנית וכו׳ והכא שהתחיל לצוותו למחרת יום הכפורים ואם כן לא הוה בהר אבל לפי האמור ניחא. וכל זה הכי מוכרח נמי מדברי הזהר גופיה וז״ל מה כתיב בקדמיתא מאת כל איש וכו׳ לאכללא ערב רב וכו׳ לבתר סטא זינא לזיניה ואתו אינון ע״ד ועבדו ית עגלא וכו׳ אמר קב״ה מכאן ולהלאה עובדא דמשמא לא יהא אלא מסטרא דישראל לחודייהו וכו׳ עכ״ל הרי בהדיא שאחר מעשה העגל גם כן חזר ונצטוה. ויש הכרח לומר כן דאל״ה לדברי הזהר ק׳ על מה סמך משה לצותם על המשכן דילמא עכשיו שחטאו לא ירצה הקב״ה עוד להשרות שכינתו ביניהם ולא הו״ל לעשות כן מדעתו א״ו חזר ונצטוה בפרטות:

לוחות אבן. דבר שאין רקבון שולט בו:

לחות אבן. דבר שאין הרקבון שולט בו:

ככלתו לדבר אתו כעלות השחר של י״‎ז בתמוז.

ככלותו ככלתה כתי' שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן פי' שנמסרה לו לדרשה כרצונו ככלה הנמסרת לחתן לעשות בה כרצונו לפי שלא היה יכול ללמוד כל התורה ופרשיותיה בזמן מועט כזה ודייק ליה מלישנא דויתן לשון מתנה ואח"כ פי' ד"א מה כלה מקושטת בכ"ד קשוטים וכו' קשה מאי ד"א י"ל שלפי הפי' הראשון לא היה צריך לכתוב אלא ככלה ומהו ככלותו בוא"ו דמשמע הכלה המיוחדת לו והא אין התורה מיוחדת לשום אדם שכתר תורה מונח ועומד שכל מי שרוצה ליטול יטול לכך פי' ד"א שתלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים והיינו הכלה המיוחדת לה' ית' דהיינו הכ"ד ספרים הכתו' ברוח הקדש שתלמיד חכם צריך להיות בקי בהם כדמפרש רש"י ואזיל:

רש"י ד"ה ויתן אל משה וכו'. אין מוקדם ומאוחר בתורה... והוקם באחד בניסן. ע"כ. כאן שבה התורה לסיפור המאורעות הקשורים בעלייתו של משה להר סיני ושהייתו שם ארבעים יום. פסוקים אלו מהווים השלמה לנאמר בסוף פרשת משפטים (כד, יב-יח). ובתווך בא הציווי הארוך על עשיית המשכן (פרשות תרומה, תצוה וריש כי תשא). וקשה לי, בתחילת הדיבור מדבר רש"י בציווי מלאכת המשכן, ואכן מועד הציווי הוא הבעיה, אבל בסופו מוסיף "והוקם באחד בניסן" - תוספת זו, מה מקומה כאן, הרי הבעיה היא במועד הציווי, כאמור, ולא במועד ההקמה? ועוד: עדיין צריך לשאול - מדוע אחרה התורה את המוקדם? (פ' כי תשא תשנ"ט) וראה "גור אריה" כאן שכתב: נראה שזוהי הראיה שהיה ציווי מלאכת המשכן אחר יום הכפורים ולא תאמר דציווי מלאכת המשכן היה קודם שנשברו הלוחות. ולכן אמר "והוקם באחד בניסן", פירוש שדווקא רצה הקב"ה להקימו באחד בניסן, כדכתיב בקרא בהדיא (להלן מ, יז), ואם־כן למה היה הקב"ה מצווה אותם על מלאכת המשכן קודם י"ז בתמוז?! ע"כ. ובאשר לאיחור המוקדם ראה דברי רבנו בחיי המובאים למעלה (כה, ב).

ככלתו. ככלתו כְּתִיב – חָסֵר – שֶׁנִּמְסְרָה לוֹ תּוֹרָה בְּמַתָּנָה כְּכַלָּה לֶחָתָן, שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לִלְמֹד כֻּלָּהּ בִּזְמַן מֻעָט כָּזֶה. דָּבָר אַחֵר, מַה כַּלָּה מִתְקַשֶּׁטֶת בְּכ"ד קִשּׁוּטִין – הֵן הָאֲמוּרִים בְּסֵפֶר יְשַׁעְיָה – אַף תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בְּכ"ד סְפָרִים:

לוחות אבן. פירשתיו. ודבר הכתוב באצבע אלהים. על מנהג האדם כי כל חפץ השם בדבר פיו יקום. ופי' דבר פה על דרך משל. כמשפט מלכי האדם. וככה כי הוא צוה ונבראו ודברי השם נצבים הם בשמים כנגד השפלים. וכן כתוב לעולם ה' דברך נצב בשמים. והמשכילים יבינו:

שני לוחות העדות. אותם שיעד באמרו ואתנה לך את לוחות האבן וטרם תתו התורה והמצוה אשר כתב כאשר יעד, התחילו במעשה העגל, ואמר למשה לך רד כי שחת עמך:

ככלתו כתיב חסר מה כלה מקושטת בכ''ד קשוטים המנויין בישעיה אף ת''ח צריך להיות מקושט בכ''ד ספרים:

ככלותו לדבר אתו. מדרך לשון המקרא הי׳ ראוי לכתוב ויהי ככלותו לדבר אתו בהר סיני נתן אל משה שני לחות ולא כדרך מאמר המוסגר. אלא בא ללמד דגם זה שכלה לדבר אתו הוא בכלל הנתינה שגם זה נתן לו במתנה שלא יהי׳ עוד נצרך משה עוד לעמל החזרה עליהם שלא ישכח. ועמל העיון לעמוד על הכונה והאמת אלא הי׳ כמעיין המתגבר מאליו בעיון וכנהר שאינו פוסק בכח הזכרון וכדאיתא בנדרים דל״ח ובש״ר פ׳ מ״א. וכמו שהבטיח הקב״ה לעיל כ״ד י״ב. עלה אלי ההרה ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה. הכל במתנה . ואמר הכתוב לדבר אתו אליו מיבעי כלשון המקרא אל משה. אלא נכלל בזה כח תורה שבע״פ וכמבואר ברבה בס׳ זה שהי׳ כ״י למדים ביחד. וכפרש״י והיינו סיעתא דשמיא הי׳ בשפע על משה לעמוד על כחה העצום שאין לה קץ. ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר ז׳ כ״ט:

שני לחת. חסר דחסר ובשמות רבה פרשת מ"א ובמדרש ילמדנו אמר ר' חנינא לחת כתיב לא זו גדולה מזו ובזוהר פרשת יתרו דף פ"ד תרי הוו ומתחזיין חד ומסורתא דיקא דכולהו פוק חזי במסרה רבת' ע' ל"ח ונוסחי דיקי נמי כוותה סלקי:

לדבר אתו החקים והמשפטים שבו אלה המשפטים. לא דברי המשכן והשבת הכתובים לעיל מיניה דדברי המשכן והשבת אחר מעשה העגל נאמרו כדלעיל ולכן זאת הפרשה דבקה בסוף פרשת משפטים דכתיב ביה ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום ומ' לילה ודלא כר' ישמעאל דאמר ואלה המשפטים וי"ו מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני שפירושו מה הדברות נאמרו בקולות וברקים במעמד כל ישראל אף משפטים כך כדפרישית:

לחת אבן. א"ר אלעזר, מאי דכתיב לחות אבן, אם משים אדם לחייו כאבן זו שאינה נמחית תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אינו מתקיים בידו ^מדדייק מיתור לשון אבן, שהרי אין נ"מ בזה, ודריש ע"ד אסמכתא בגודל מעלת חזרת הלמוד ע"ד המליצה שאין לחייו נלאות ועיפות לחזור. והוא מענין דרשה הקודמת, כמש"כ שם. .
(עירובין נ"ד א׳)

שלא היה יכול ללמוד כולה כו'. לכך מסרה לו ככלה כלומר שהיא לו קנוייה:

אכן יתברר הענין על פי דבריהם ז''ל (זוהר ח''ב צ''ג:) שאמרו שכל המצות הלא המה בתוך תוכם של עשרת הדברים, והוא אומרו ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני ומה דבר אתו ב' לוחות העדות פירוש כי הדברים בלוחות שם לו אל עליון ואינו מן הראוי לתת לו הלוחות עד שיגמור הרשום בהם, ולזה גמר הדברים הנרמזים בה בלוחות העדות ונתנם לו ולא קודם, ובזה נתיישבו ב' הדקדוקים כאחת על נכון, וכפי זה מאמר שני לוחות נמשך עם ככלותו לדבר אתו וגו' ונמשך עם ויתן האמור בתחלת הכתוב:

החקים והמשפטים שבואלה המשפטים. לא דברי המשכן, שהרי ציווי מלאכת המשכן אחר מעשה העגל (כ"ה ברא"ם):

ככלתו. מלמד שכיללה לו ככלה נאה.

ככלתו ככלתו וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפירוש קמא לא אצטריך למכתב ככלתו כלל דהוה סגי למכתב ויתן אל משה שהוא לשון מתנה ועוד דהול״ל לכלתו א״נ בכלתו ולא בכ״ף הדמיון ולפי׳ שני נמי ק׳ דמה ענין לימוד זה לכאן ועוד דהול״ל ככלה ולא ככלתו:

כתובים באצבע אלהים. כתב שאינו נמחק ואינו עובר כי התורה אין לה הפרה לעולם:

כתובים באצבע אלהים. כתב שאינו נמחק כי תורה אין לה הפרה ולא תבטל לעולם:

לחת אבן שאין רקבון שולט בהם. ד״‎א לפי שרובן של עונשים בסקילת אבן.

רש"י ד"ה ככלתו, ...תלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים. ע"כ. מה עלתה לה לתביעה זו?! (פ' כי תשא תשמ"ז)

לדבר אתו. הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים שֶׁבִּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים:

אמר אברהם המחבר. צריך אני להאריך על דבר העגל. יש מהקדמונים שאמרו שנהרג חור והנה אהרן פחד. ויש מי שאמר כי פחד על ישראל אם יהרגוהו שה' ימיתם כלם. ועל דרך הפשט אם מעשה העגל ע"ז למה פחד אהרן שיהרג והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל שלא הגיעה מעלתם למעלת אהרן בחסידות לפרסת כף רגל אהרן על יחוד השם. והנ' חבירי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור שלא השתחוו לצלם ואיך יעשה אהרן פסל שהמעשה קשה מהשתחוי'. והלא אהרן קדוש השם היה ונביא על ישראל ומצות רבות נתנו על ידו עם משה אחיו. והנה יהיה חור טוב ממנו ואם הוא עשה ע"ז חייב היה משה להורגו קודם עובדי העגל והנה משה התפלל בעדו והעובדים הרג. ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות. ואל תשים לבך אל דבר קח לך עגל בן בקר לחטאת. כי אינו על דבר העגל. כי הנה כמוהו ביום הכפורים לכל כהן משוח מצוה לתת פר בן בקר לחטאת. ולא נוכל לומר בעבור חטאת האב כי כל הכהנים היו בני אלעזר ובני איתמר וכבר נולד פנחם ועוד בפרשה שיתנו ישראל שעיר עזים אחד לחטאת והם לא עשו דמות שעיר. גם פרה אדומה איננה לכפר על ע"ז רק לטהר הטמאים. וכל אנשי המחקר מודים כי השם לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד ע"ז ואין כל נביא שליח. והנה ראינו שאמר משה לפני מותו תמיך ואוריך לאיש חסידך. והנה לא הזכיר דבר העגל. רק לא נמצא בו אלא מה שנמצא במשה והמה דבר מי מריבה כאשר אפרש במקומו. ויש אומרים כי ישראל רמו אהרן שעשו דפוס עגל והשליך אהרן הזהב באש ולא הרגיש וראיית' ואשליכהו באש ויצא העגל הזה וזה אינו נכון כי אהרן איך בחרו השם אם הי' טפש שירמוהו פתאים. ועוד למה בנה מזבח לפניו וצוה שיזבחו זבחים ועולות. ואחרים אמרו אין זה אהרן שעשה העגל אחי משה. גם זה הבל כי הקהל לא נקהלו רק על ההוה תחת משה וכן כתוב והנה אהרן וחור ואם היה אחר למה לא הרגו אהרן או משה ברדתו מן ההר גם התפלל בעדו. כי איננו נכון שיעשה חסיד ע"ז בעבור אחרים שלא ימותו. גם אומרים רבים כי פי' חג לה' מחר שהעובדים העגל יהיו נהרגים על יד משה. כי אין משמע דברו רק אחר שבנה המזבח לפני העגל צוה להכריז במחנה שישחטו מחר במזבח שבנה. כמו אסרו חג בעבותים. וכן עשו וישכימו ממחרת ויעלו עולות. ומחשבות הלב אינם ' מועילות כי הנוקב את השם על פי דבורו יהרג. וככה האומר נלכה ונעבדה אלהים אחרים. והמפרש אנכי עשו בכורך. אנכי מה שאנכי אבל עשו הוא בכורך אינו פשט ולא יצא מחכמת הדבור. ואם ישאל אדם בב"ד את חבירו האתה הוא חבירי שהלויתי לך כך וכך ואמר אני לא יוכל לומר מחשבתי היתה שאני חבירו לא יותר. גם ככה דברי דניאל לנבוכדנאצר מרי חלמא לשנאך דרך מוסר. ועתה אומר לך דעת הגאון רב סעדיה אמר. כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא. ע"כ בנה מזבח והקשה על נפשו א"כ למה התאנף השם בו. והנה השיב בעבור שלא הרגם מיד כאשר עשה משה בבואו. גם זה איננו נכון כי הוא קרא חג לה' מחר. וזה השם הוא שם עצם לכבוד השם. ולא יתערב אחר עמו כמלת אלהים שהוא לענינים רבים. ועוד למה לא הזכיר זה בענותו למשה כי הוא אומר ואשליכהו באש. ואין המענה דומה לשאלה. ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז גם ישראל לא בקשו ע"ז רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פי'. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל כי הוא לא אמר להם מתי ירד. גם הוא לא ידע. כי השם אמר לו עלה אלי ההרה ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית. ומלת אלהים כבוד חונה בצורת גויה. וככה אמרו אשר ילכו לפנינו. ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה. והנה לכבוד השם נעשה על כן בנה אהרן מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם וכן עשו כאשר צום. וזו תשובת אהרן כי נקהלו עליו וכמו שהודעתיך כי כל קהלה ואחריה על היא לגנאי. ואם אחריה אל היא לשבח. כמו ויקהלו אל המלך שלמה. וזהו אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כי אני לא עשיתי רע להם. כי לא בקשו רק אשר ילך לפניהם ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב. וזהו כי ברע הוא ולא אמר רע הוא וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע"ז והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו אלה אלהיך ישראל. ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר. כי לא כתוב כל עמך הלא תראה כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו והנה כתוב חטא ישראל גם עברו גם גנבו גם כחשו גם שמו בכליהם והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו אלה אלהיך ישראל או היתה כן במחשבתם לא היו רק שלשת אלפים. והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל כי לא נעשה כהוגן ע"ד שנחשב לפתאים שהיה ע"ז. ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן. כי זה בעבור שהיה הוא הסבה כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון. וכתוב עליהם לא האמנתם בי מריתם מעלתם. וחכמי המזלות אמרו כי המחבר' הגדולה לשני העליונים היתה במזל שור. וזה כזב כי לא היתה רק במזל דלי. ועל דרך חכמת מזלות היא מזל ישראל ורבים נסו זה הסוד דור אחר דור. גם אני ראיתי ככה והנה שמוהו בחצי השמים:

שני לוחות כנגד שמים וארץ חתן וכלה ב' תורות ושתי עולמות:

כתובים באצבע אלהים. הכתב והמכתב מעשה שמים ושהם מתחילת הבריאה כדאיתא בפסחים דנ״ד והיינו לשון אלהים שהוא השם שנברא בו שו״א:

כתבים באצבע אלהים. חסר וא"ו ומלא יו"ד כתיב וכל הכתבים כתבים באורייתא דכותא ומסורת דמסרה עליה תלתא חסר שבושא הוא דאי כתבים גרידא חשיב ארבעה הוו חד דין ותרין לויפן וירד וחד בויתן ה' אלי דמשנה תורה ואי הכתבי' קא חשיב טובא הוו וכולהון בכולהו נוסחי דיקי חסר וא"ו כתיב ומלא יו"ד אלא ודאי כדאמרן. הרמ"ה ז"ל ועיין גם במסורה דילן:

החקים והמשפטים כו'. פירוש דק"ל הא דכתיב ככלותו לדבר אתו מאיזה דברים כלה לדבר אתו דליכא למימר מדבר ציווי של משכן דהא מעשה העגל קודם לכן היה כדפירש רש"י לעיל ל"פ כשכלה לדבר אתו החקים והמשפטים שבואלה המשפטים: וכתב הרא"ם ולכן זאת הפרשה דבקה בסוף פרשת משפטים דכתיב ביה ויבא משה בתוך הענן ויהי משה בהר ארבעים יום וגומר ודלא כרבי ישמעאל דאמר ואלה המשפטים ו' מוסיף על הראשונים וכו' ופירושו כמו שהדברות נאמרו בקולות וברקים במעמד כל ישראל אף משפטים כן עכ"ל:

כתובים באצבע אלהים. הכונה בזה על דרך אומרם ז''ל (תנחומא פ' עקב) כי הלוחות נחצבו מתחת כסא כבודו יתברך, ואולי כי זה הוא שרמז באומרו מעשה אלהים פירוש מעשה (אלהים) הוא הכסא והבן, וכבר נתפרש כי יש בחינות רבות אורות הקדושה בסוד (קהלת ה') כי גבוה מעל גבוה וגו' וגבוהים וצא ולמד ממעשה הנפלא שהובא כספר הזוהר הקדוש (ח''ב נ''ב.) כשעלה משה למרום ופגע במלאך סנד''ל וכו' ואחר כך במלאך מט''ט והיה ירא מלאך מאשו של מה שלמעלה ממנו פן ישרפהו וכן וכו', והנה אמר הכתוב (דברים ד') כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, כי אשו הקדושה היא אוכלת כל אש זולתה.

וחוזרין ושונין ההלכה ביחד. דבר זה סוד גדול, כי דברי תורה מחוייבים שיהיה כל דבור ודבור כך, ולפיכך לא היה התורה כמלך בשר ודם המצוה לעבדו כך וכך תעשה, שהעיקר הוא גזירתו שחידש מלבו, אבל דברי תורה הם מחוייבים מצד עצמם. ולפיכך כתיב אצל התורה "ויכל לדבר אתו", כשנים שהם נושאים ונותנים בדבר אחד, כך השם יתברך (אח"כ) [ומשה רבינו עליו השלום] היו שונים ההלכה ביחד, כי אין התורה גזירת המלך בלא טעם, ואם היו כך לא שייך בזה שהיו שונים ההלכה ביחד מה שגזר כפי רצונו גזירה על עבדיו. אבל מפני כי הדברים הם מוכרחים על פי החכמה והדעת, ולפיכך השם יתברך בעצמו חוזר היה ההלכה עם משה המקבל ממנו, להורות כי זה חכמת השם המחויבת, ולפיכך אמר שהיו שונים ההלכה ביחד:
ויש בזה עוד דבר מופלג בחכמה מאד, כי התורה היא בין השם יתברך ובין האדם, משלמת רצון השם יתברך ונותנת לאדם שלימות, עד שהתורה היא שלימות כוללת בין השם יתברך ובין האדם. וכיון שהדבר הוא כך, אמר שהיו שניהם ביחד חוזרין ההלכה, מאחר שהתורה היא כוללת בין הנותן ובין המקבל, ודברים אלו עוד עמוקים, והבן זה היטב:

לדבר אתו בהר סיני, ההר חמד אלהים.

לחת לחת וכו׳ דריש לתיבה זו משום דיתירה היא דכתיב לחת העדות לחת אבן ובחדא מינייהו הוה סגי א״ו לדרשה:

לחות העדות. כתבן בשתי לחות שתהיו עלינו כשני עדים:

לדבר אתו. מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה שׁוֹמֵעַ מִפִּי הַגְּבוּרָה וְחוֹזְרִין וְשׁוֹנִין אֶת הַהֲלָכָה שְׁנֵיהֶם יַחַד:

לחת ע''ש שיגעים בלחי לחת בא''ת ב''ש כס''א מלמד שנלקחו מכסא הכבוד:

מלמד שהיה משה כו'. פירוש דדייק מדכתיב לדבר אתו ולא כתיב לדבר אליו אלא מלמד שהיה משה וכו':

והודיע הכתוב אופן כתיבת הלוחות במה נכתבו ואמר כתובים באצבע אלהים פירוש כי היה ה' מצייר צורת האות באצבעו כביכול פירוש בחינת אור אחד מאורו יתברך בדמות אצבע כנגד הלוח כשיעור שטח אברי האותיות כדי שלא יהיה חרות אלא את אשר יצייר כנגדו ולצד עוצם תוקף אורו יתברך לא היה אור של הלוחות יכול עמוד בכל המקום אשר יכוין כנגדו אצבע אלהים והיה נאכל או מתצמצם לצדדין והיה נשאר כל אשר יצטייר כנגדו חלול ולזה נכתבו משני עבריהם, והוא אומרו (לקמן ל''ב ט''ז) חרות על הלוחות ולא אמר חרות בלוחות שיהיה נשמע שעשה החרות בלוחות אלא על, פירוש שהיה מניח אצבעו ב''ה על הלוחות בדמיון צורת האות ובזה נחרתו האותיות של עשרת הדברים:

שני לוחת העדות. עדות הם לישראל שבחר בהם מכל אומה ולשון, שנאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שם כ ב).

אם־כן לא בכל מקרה מסלק אונקלוס ביטויים מגשימים, היש שיטה בדבר? בין הפרשנים מוצאים אנו שלש שיטות בביאור דרכו של תרגום אונקלוס: (א) לפי רס"ג (אמונות ודעות ב, ט. עמ' ק במהדורת הרב קאפח) ורמב"ם (מורה נבוכים א, כז), רק כלל אחד הדריך את אונקלוס - הרחקת ההגשמה. את החריגות בתרגומי ההגשמה ניסו ליישב באמצעות כללים שונים, או בהצעת פתרונות מקומיים. (דומה להם רד"ק בפירושו לספר ירמיה יד, ח. וראה גם דברי ר' נתן אדלר, בעל "נתינה לגר" בהקדמתו הכוללת עמ' 11). (ב) שיטה אחרת היא שיטתו של רמב"ן (בראשית מו, ד) המרבה להקשות על אלו הראשונים (שיטה א) מן החריגים הרבים וגם מטעמים עקרוניים. בעיניו חמורה במיוחד תפיסת הרמב"ם את ה"מימרא", "יקרא" ובפרט ה"שכינתא" כיישויות נבראות ["כבוד נברא"], שאינן מבטאות את עצמות ה'. לדעת רמב"ן יש בכך סתירה למסורת חז"ל ובמיוחד לתפיסת הקבלה הרואה ב"שכינה" ביטוי זהה לעצמותו של הבורא. לפיכך החריגות שבתרגום אונקלוס מבוארות לפי רמב"ן על דרך הנסתר ("אבל הענינים האלה לאונקלוס וליונתן בן עוזיאל, דברים ידועים בקבלה וסודם ליודעי חן" - רמב"ן שם). (ג) השיטה השלישית היא של רבי יצחק עראמה (בראשית שער לא). הוא מסכים לטענות רמב"ן, אך במקום לפתור את הבעיות שבתרגום אונקלוס על דרך הנסתר, הוא מצביע על עיקרון נוסף הפועל בתרגום אונקלוס - כבוד ה'. לפי הצעתו, לא ריחק אונקלוס את כל ביטויי ההגשמה, אלא התחשב גם במשמעות הביטוי המתורגם ובהקשרו בכתוב. רק בביטויים העלולים במיוחד לפגום ברוממות ה' עקף התרגום את לשון ההגשמה. הסבר זה מקובל גם על מהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק לג). (על־פי דברי ר' ר"ב פוזן בספרו "העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס" עמ' 130. עיי"ש)

לחת. לחת כְּתִיב שֶׁהָיוּ שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת (שם):

לחת כתיב שהיו כו'. כאילו לא היו רק אחד:

לוחת אבן. ארז״ל מכסא כבוד נחתכו והם ספיר, וכה״א ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שם כד י), ואומר כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א כו).

ויהי ברדת משה מהר סיני, ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. מיכן אמרו חכמים הנותן מתנה לחבירו והוא דבר שעתיד לגלות, אינו צריך להודיעו, שהרי היום ולמחר יודע לו, שנאמר ומשה לא ידע, היה עתיד לידע, ומפני מה בלוחות הראשונות לא קרן עור פניו, לפי שהראשונים נכתבו מעשה אלהים, שנאמר כתובים באצבע אלהים (שמות לא יח), ולהלן הוא אומר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך (תהלים ח ד), ואומר ומעשה ידיך שמים (שם קב כו), והוא דבר ה׳, שנאמר בדבר ה׳ שמים נעשו (שם לג ו), אבל השניים כתב משה מפי הגבורה, ובכותבו הוקרנו, פניו, ועליו הכתוב אומר חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח א).

ברש"י על הפסוק ויתן אל משה וגו' אין מוקדם ומאוחר בתורה מעשה העגל היה קודם לציווי מלאכת המשכן וכו'. ומקשים העולם דילמא הכל היה כסדר דהציווי של הקב"ה למשה על המשכן היה בארבעים ימים הראשונים וכו' ומשה לא הגיד לישראל הציווי של מלאכת המשכן אלא עד מחרת יום הכיפורים וכו'. ויש לתרץ על פי מה דאיתא במדרש שבשביל שאמר משה מחני נא מספרך נמחק שמו בפרשת תצוה. אם כן שפיר מיושב הקושיא הנזכר לעיל. דעל כרחך הוצרך רש"י ז"ל לומר דאין מוקדם ומאוחר בתורה. דאי נימא דהציווי של מלאכת המשכן היה קודם למעשה העגל אם כן עדיין לא אמר מחני נא ואם כן אמאי לא הזכיר שמו של משה בפרשת תצוה דהוא ציווי של מלאכת המשכן. אלא על כרחך דמעשה העגל היה קודם: