Komentarz do Rodzaju 32:33

פסחים ב"ב והרי ג"ה כו' כשהותרה נבילה חלבה וגידה הותרה כו' חלב למה מזכיר דמקרא מפורש יעשה למלאכה וי"ל לר"ע לקמן כ"ג ב' לכל לטהרה לקודש דלהיתר ל"צ דכשהותרה מ"ש דמזכיר חלב אבל רש"י ז"ל פירש לפיכך שרי בהנאה משמע דאל"ה היה חלב אסור בהנאה וי"ל דה"א יעשה למלאכה לצורך גבוה שיהא מותר בהנאה למכור לצורך גבוה ולכל שאין מטמא. ורבי יוסי הגלילי לקמן סובר כשהורה נבילה חלבה לא הותרה לשיטתיה בחולין ק"א דקל על חמור לא חייל בכולל עיין תוס' יבמות ל"ג ב' ד"ה אמר ר"י וא"כ אין חלב בכלל לא תאכלו נבילה ולא בכלל היתר וקשה דחלב כרת כו' ה"ה נבילה על ג"ה סובר ר"י הגלילי שם דלא חל דג"כ קל על חמור והיינו ג"ה חייב בכל שהו בריה ונבילה בעינן כזית וי"ל אה"נ מסיק לקמן ק"ו מחלב. אבל לדידן חייל קל על חמור ממש דאל"כ אימא ג"ה אסור בהנאה ונבילה לא חייל עליה ולא בכלל היתר אלא כדאמרן ורבי יוסי הגלילי הוא דסובר קל על חמור אין חל בכולל.

הא דקיי"ל ג"ה שרי בהנאה אף דקיי"ל אין בג"ה בנ"ט וכבר הוקשה להם ז"ל זה. והנה הר"מ ז"ל פסק ג"ה נבילה חייב שתים דאחשביה רחמנא לאכילת ג"ה ומנלן זה וי"ל דחכמים סברי בחולין ק' בסיני אמר ונכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר מה נ"מ אי ידעינן זה וי"ל כמ"ש התוס' חולין צ"א ד"ה קדשים ול"ת דאין ג"ה חל מחיים על בשר מהחי משעת יצירה וג"ה אח"כ קמ"ל דחייל וגזירת הכתוב הוא ואי ג"ה אסור בהנאה הוה מוסיף כפרש"י חולין ק"א ור"מ ז"ל בכריתות אקדשיה כו' א"צ קרא משא"כ ר"ש לית ליה מוסיף שפיר צריך קרא כדאמרן ומש"ה סובר ג"ה אסור בהנאה ור"ש נמי סובר בסיני נאמר בחולין ק"ב דדריש מי שגידו אסור ובשרו מותר.

ע"כ לא יאכלו ב"י, דרך קנס לפי שהניחו את אביהם יחידי, או ע"ד שמתענין ביום שמת אביו ד"א כדי שיזכרו הנס:

גיד הנשה. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ גִּיד הַנָּשֶׁה? לְפִי שֶׁנָּשָׁה מִמְּקוֹמוֹ וְעָלָה, וְהוּא לְשׁוֹן קְפִיצָה, וְכֵן נָשְׁתָה גְבוּרָתָם (ירמיהו נ"א), וְכֵן כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי (בראשית מ"א):

בגיד הנשה. ידוע כאשר העתיקו קדמונינו ז"ל ואין בו ספק כי אם לחסרי הדעת. ותולדת שמפרשים שהוא האבר ויפרשו הנשה מגזרת נשים. לדעת זה המלאך שנראה ליעקב שהוא גוף יתבאר לך אם השם יפקח את לבבך בפרשת כי שמי בקרבו:

על כן לא יאכלו - לזיכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב"ה שלא מת.

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו'. מצינו לרז״ל שדברים עמוקים שהשגתם קשה, נמשלו לגידין כמו שפירש״י פרשת יתרו על פסוק ותגיד לבני ישראל (שמות יט ג) וההשגה נקראת בלשון אכילה, כמו שמצינו בד' שנכנסו לפרדס (חגיגה יד:) שעל החקירה הנסתרת מעין כל חי מביא פסוק דבש מצאת אכול דיך (משלי כה טז) ורמז במצוה זו לדורות למנוע מישראל החקירה בנסתרות כמ״ש (חגיגה יג.) אין לך עסק בנסתרות, כי יש לחוש פן יהרסו שכלם ויבואו לידי אפיקורסות, כי לא רבים יחכמו להבין כל הסודות על מתכונתם, מצד היות שכלם עובר בעמק עכור כי הבלי העולם הזה וחמדותיו מבלבלין שכל האדם. ורמז במניעת אכילת הגיד לדורות, להיות לזכרון בין עיניהם כי מנע ה' מהם פרי עץ הדעת, שלא יאכילו את שכלם דברים קשים כגידין, כי נגע בכף ירך יעקב ואם ליעקב השלם קרה מכשול זה לפי שעה כשנטה קצת מדרך השווי, מה יעשו אזובי קיר אשר רוב עסקיהם בהבלי העה״ז וחמודותיו, על כן לא יהיה להם עסק בנסתרות כ״א יחידי סגולי הדור כר״ש בן יוחאי ודוגמתו, אשר קצו ומאסו בהבלי העה״ז כיעקב, כי אם לפי שעה קרה זה ליעקב, על שנותר לבדו לכדו, ובלי ספק שאחר שקרה לו ענין התאבקות של סמאל הרגיש בחטאו וסר מן הדרך ההוא, וראיה לדבר שנאמר ויבא יעקב שלם. ודרשו רז״ל (שבת לג.) שלם בתורתו, ופירוש זה דבר יקר הערך, והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.

על כן לא יאכלו בני ישראל. כדי שיהיה ההיזק אשר הורע בנגיעת כף הירך היזק בדבר בלתי נחשב אצלנו:

על כן לא יאכלו וגו'. פי' לצד שנזדעזע הגיד ממקור הקדושה ושלט בו הקליפה בחינה זו בכל מקום שהיא נטמאה ואסרה הבורא כי הוא היודע, ותמצא סוד בזה כי גיד זה אין בו טעם והוא סימן לבחינת הקליפה כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו, ויש בזה פשטים לומר אלא שהעיקר כמו שכתבתי:

על כן לא יאכלו בני ישראל, בני יעקב אסרוהו על עצמן לכבוד אביהם שלקה בו והם צוו לבניהם (כמצות יהונדב בן רכב לבניו שלא ישתו יין), ונאסר להם ולבניהם ולבני בניהם עד עולם, וכתבו משה רבינו בתורה על פי ה', אבל לפירז"ל בסיני נצטוו וכתבה במקומו להודיע הטעם שנאסר בעבורו.

על כן וגו׳. לזכור לדורות מה שאירע לאבינו יעקב:

על כן לא יאכלו: מזה נמשך המנהג אצל בני ישראל לא יאכלו לשון הווה, רגילים שלא לאכול, שאם היה עתיד היה אומר לכן, לא על כן, ועוד מה טעם עד היום הזה. וכן גם אנקלוס וגם הירושלמי תרגמו לא אכלין, ולא תרגמו לא ייכלון. גיד: איננו דוקא מה שקוראים עתה nervus, אבל גם גיד בלה"ק, וגם nervus בדברי הקדמונים, הם כוללים שלשה ענינים הדומים זה לזה בצורתם, במה שהן כעין חבלים, המין האחד הם הנקראים nervi, והשני הם הנקראים ligament והם מחברים עצם אל עצם, והג' הם הנקראים tendines, והם מצד אחד יוצאים מן הבשר (musculus) ומצד אחד נאחזים בעצם. ולדעת געז' ואחרים שרש גיד הוא אחד עם שרש אגד (ענין קשירה), ולדעתי שם גיד הוא משרש נגד (ענין משיכה) ונקראו כן החבלים הנמשכים והולכים על דרך נגד ונפק מן קדמוהי (דניאל ז' יו"ד) ובשס"ה גידים שהזכירו רז"ל נכללו שלשת המינים האלה כלם. הנשה: ע"ש שלא עצר כח, כמו נָשְתָה גבורתם היו לנשים, והוא פעל נגזר מן נשים ואשה, ואולי מזה בל"ח תש כח. ודעת Castellus Edmundus ואחריו ראז' וגעז' כי הוא הנקרא כסאן בל' ערבי, ואני אומר שאם הדבר כן הוא, איננו רחוק שהערביים קבלו השם הזה מן היהודים.

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. כאדם שמתענה ביום שמת בו אביו. ד"א כדי שיזכרו הנס. ד"א בשביל קנס שהניחו לאביהם יחידי:

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. אחר כי בשר הבע"ח הנאכל מתהפך לבשר האדם הנזון, וע"כ הזהיר מאכילת הטמאים ושקצים, כי בזה יקנה האוכל טבע הדורס והאכזריות, ע"כ אחר שראו כי נגע בכף ירך יעקב, שבגיד הזה צרורה התאוה והחומריות, עד שאף יעקב שנפרד מכל גשמיותו לא נפרד הגשמיות מגיד הזה, וא"כ גם גיד הבהמה משחתו בו כח הבהמי והתאוני שלא יפרד משם, והאוכלו ידבק בו כח התאוה, לכן נאסר להם אכילת גיד הנשה לזכרון כי צריכים להתפרד מכל תאוה ויצר ולהיות קדושים לאלהיהם:

לא יאכלו. א"ר אבהו, כל מקום שנאמר לא יאכל וגו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. והרי גיד הנשה דרחמנא אמר לא יאכלו, ותנן, שולח אדם ירך לעובד כוכבים וגיד הנשה בתוכו, מפני שמקומו ניכר ^טזר"ל ולא חיישינן שיקנה ישראל מהעובד כוכבים שיחשב שכשרה היא מדנשלחה מישראל ויאכלנה עם הגיד, יען כי מקומה ניכר אם הי' נחטט הגיד ממנה, ועכ"פ מבואר שמותר להנות מגה"נ, שהרי העובד כוכבים מחזיק לו טובה על שהירך שלמה ואינה חטוטה ממקום גה"נ. , קסבר ר' אבהו, כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו ^יזפירש"י ולפיכך כל גיד מותר בהנאה ואפילו של כשרה, עכ"ל, ולי הדבר אינו מובן, דמהיכן הוא ההכרח לומר שאפילו של כשרה מותר, וגם לשון הגמרא אינו סובל כן, אבל לדעתי נראה אמתת הפירוש כפי הגירסא שבירושלמי כאן פ"ב ה"א ובערלה פ"ג ה"א, אמר ר' אבהו, קיימתיה בגיד של נבלה, כלומר, קיימתיה למשנה דשולח אדם ירך לעובד כוכבים – בירך של נבלה, דגם הגיד הותר בה, כדמפרש, וכמו ברור בעיני שגם כונת הסוגיא בבבלי כן היא, ואע"פ שאין הלשון מבורר כל כך אבל כנגד זה הענין מבואר ומבורר בטוב טעם, ואולי צריך איזה תיקון בלשון, ודו"ק.
ואמגם לפי פירוש זה צריך לבאר הלשון שבמשנה מפני שמקומו ניכר, שמפני שניכר המקום לא יבא ישראל לקנותה, שיחשב אחרי שהניח בה הישראל את גה"נ בודאי של נבלה הוא, דאל"ה לא הניח כן כדי שלא יכשל ישראל בה. –
וע"פ פירוש זה ארווח לן לתרץ קושיית התוס' בסוגיא כאן ד"ה והרי דם, שדקדקו בקושית הגמרא לשיטת ר' אבהו מדם, דכתיב לא תאכל דם, וקיי"ל דדם מותר בהנאה, והקשו למה לא תרצו בדם כמי בגה"נ, כשהותרה נבלה היא ודמה הותרו, ולפי מש"כ לא קשה מידי, דבאמת גם גה"נ לא הותר רק של נבלה, ודו"ק. .
(פסחים כ"ב א')

על כן לא יאכלו ב"י את גיד הנשה כלומר לזכרון הנס שניצל יעקב מהמלאך. ד"א על כן שהוזק יעקב קבלו עליהם בניו שלא יאכלו מגיד הנשה משל לאדם שחש בראשו תמיד ומקבל עליו שלא יאכל עוד מן הראש כדי שיהא לו רפואה. ד"א על שעשו בני ישראל שלא כהוגן שלא עשו לויה לאביהם והניחוהו ללכת לבדו והוזק על ידם בגיד הנשה אסר להם הקב"ה גיד הנשה כדי שיהיו זריזין במצות לויה. על כן לא יאכלו תרגום אונקלוס על כן לא אכלין והיינו מאי דאמרינן בחולין לא נשנית כאן אלא בסיני ובמקומו נזכר ולכך לא תרגם לא יכלון:

כף הירך. הוא הבשר המתעגל סביב העצם הנקרא האנ"קא המותא. והוא מחזיק בעצם ההוא כמו שיקיף כף היד במה שיחזיק בו.

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה . פי' על שהניחוהו לילך יחיד ונכשל בדבריו והפסידו אותו מאכל טוב לדור דורים להיות להם למזכרת עון:

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. לא נקרא שמו נשה. אלא שמתיש כח האדם בו. ד"א שנשה את מקומו.

על כן לא יאכלו בני ישראל. ע"כ לזכרון הנס שניצל יעקב מן המלאך שלא נגע אלא בכף יריכו ולא הרגו משל לאדם שהוא חש בראשו תמיד או בלבו ומקבל עליו שלא לאכול עוד מן הראש או מן הלב כדי שיהיה לו רפואה. ד"א ע"כ שעשו בני ישראל שלא כהוגן שהניחוהו ללכת יחידי ולא עשו לו לויה והוזק על ידם בגיד הנשה לכך אסר להם הקב"ה גיד הנשה כדי שיהיו זהירין במצות לויה משם ואילך ולכך הוזהר יעקב ללות את יוסף בנו כששלחו אל אחיו:

על כן לא יאכלו בני ישראל. להיות להם לזכרון כי אביהם נלחם עם המלאך ולא יכול לו ולכך נגע בכף יריכו במקום שגיד הנשה שם והיא זכרון כבוד וגדולה:

על כן לא יאכלו כמו והוא לא כן ידמה, כלומר בדין הוא שיש לקנוס ולענוש בני ישראל מאכילת גיד הנשה שהניחו את אביהם הולך יחידי כדכתיב ויותר יעקב לבדו. והן היו גבורים והיה להם להמתין אביהם ולסייעו אם יצטרך והם לא עשו לו לויה והוזק על ידם ומכאן ואילך יהיה להם לזכר ויהיו זריזים במצות לויה ולכך ליוה יעקב את יוסף. ד״‎א על כן שיכול יעקב לעמוד נגד המלאך לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה להיות להם לזכרון ולתפארת כי אביהם נלחם עם המלאך. ד״‎א על כן שהוזק יעקב בגיד הנשה קבלו עליהם בניו משם ואילך שלא יאכלו ממנו. משל לאדם שחש בראשו או באחד מאיבריו, שמקבל עליו שלא לאכול מאותו אבר מעולם כדי שיהא לו אותו האבר לרפואה. תניא אמרו לו לרבי יהודה וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב, בני ישראל נאמר והרי הם לא נקראו בני ישראל עד סיני אמר להם בסיני נאמר ונכתב כאן לדעת מאיזה טעם נאסר להם.

על כן לא יאכלו בני ישראל וגו'. לשון על כן במקום הזה לכאורה לא יובן ולמעלה מקומו אצל ויגע בכף יריכו ותקע כף ירך יעקב וגו' שם היה לו לומר על כן לא יאכלו וגו' מה שאין כן כאן אחר שנאמר מזריחת השמש שהוא התחלת הרפואה ומהו על כן. ואמנם הנה ודאי טעם האמת מה שנאסר הגיד הזה לאכול כי לכאורה וכי בשביל שהיה יעקב צולע על הגיד הזה יאסר לנו לאכול אותו לעולם מה זה ועל מה זה ומה ענין אדם אצל בהמה.

רש"י ד"ה גיד הנשה, ...וכן "נשתה גבורתם" (ירמיה נא, ל) וכן "כי נשני אלהים את כל עמלי"(לקמן מא, נא). ע"כ. האם יש סדר ושיטה בהמצאת ראיות מפסוקי המקרא אצל רש"י? כאן בולט שמקדים את המאוחר לקרוב למדי. (פ' וישלח תשמ"ח)

כי נגע בכף ירך. ראש האבר המתנענע בהילוך האדם לזה בא הסימן בו.

גיד הנשה, ארז"ל כי נקרא כן לפי שנשה ממקומו ועלה (ב"ר ע"ח) כלומר נפסק ונעלה על הכף שהוא דבק בו.

לא יאכלו. ת"ר, גיד הנשה בריה הוא, לפיכך אכלו אע"פ שאין בו כזית חייב, ואפילו הכי אי אית בי' ארבעה וחמשה זיתים ואכל חד כזית חייב, מאי טעמא, אכילה כתיב בי' ואכילה בכזית ^יחומטעם זה דבריה הוא [כלומר, אבר שלם החשוב לעצמו] קיי"ל גיד הנשה שנתבשל עם הגידין או עם הבשר בזמן שמכירו מגביהו והשאר מותר, דקיי"ל אין בגידין בנותן טעם, ואם אינו מכירו הכל אסור, מפני שהוא בריה בפני עצמו וחשוב הוא ואוסר בכל שהוא. .
(חולין צ"ו ב')

גיד הנשה. הוא שם הגיד אשר על הכף ההוא לצד חיצוני הגוף ועניינו מפורסם.

תנן התם גיד הנשה נוהג בארץ. ובחוצה לארץ. בין בפני הבית. בין שלא בפני הבית. בבהמה ובחיה. בירך של ימין ובירך של שמאל. ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף. והתורה אמרה אשר על כף הירך. א"ר חנניא הדא פקוקלתא. הוא בכף עצמה. שריא. וישראל הכשרים אסרו אותה עליהם.

ואכן האמת הוא כי מאחר שאנו רואין שהס"מ שהוא שרו של עשו לא היה יכול לתופסו ולנגוע בקצהו בשום אבר ואבר וגיד וגיד שבו הוא מטעם שראה אותו הדוּר ואמר לו דמות דיוקן שלך חקוקה בכסא. רק במקום הזה בגיד הנשה נגעו עד אשר ותקע כף ירך יעקב שמע מינה אשר שם מוכרח להיות איזה אחיזה לקליפת החיצונים בעת שרודפים להדבק אל הקדושה כקוף בפני אדם וכקליפה אל הפרי מתאחזין בגיד הזה. והוא מחמת שחיות הקדושה שבו מעט מזעיר הוא ובמקום שחריבה זו מלאה זו במקום שחריבה קצת מחיות הקדושה ממולא שם מקליפות החיצונים. ועל כן דעת רבותינו (חולין צ"ט:) שאין בו שום טעם, ואמרו עץ הוא והתורה אסרתו (רש"י פסחים כ"ב. דיבור המתחיל אלא). כי טעם כל דבר ודבר היא מחיות ניצוצי הקדושה שבקרבו מאלהינו יתברך שמו, ובגיד הזה אין בו בנותן טעם כי מעט מזעיר חיות הקודש שם. ומעט הוא אותיות טעם כי לפי שמעט הוא אין בו טעם. וראיה גמורה לזה ממה שמבואר בזוה"ק (פרשה זו ק"ע:) כי שס"ה גידי האדם הם כנגד ימות החמה כל אחד מיוחד נגד יום אחד והגיד זה מיוחד כנגד ט' באב שבו נתגבר הקליפה וחרבה בית מקדשינו ותפארתינו. ומיום היותו אין טובה בו שהוקבע בו בכיה לדורות מכבר מדור המדבר. והכל מפני שחיות הקודש אז מצער הוא, ורבתה בו אחיזת החיצונים והחטיא את ישראל אז לבכות עד שנקבע לדורות. ועל כן נאסר לאוכלו לכל בר ישראל מפני המעטת חיות הקדושה שבו והתרבות חיות החיצונים. ואדם האוכלו ידבק בו ניצוצי הרע ויחטיאהו כטעם כל מאכלות אסורות כנודע (זוה"ק שמיני מ"א.).

אמנם הכינותי רשימה של כמה מקומות כאלה, ודומה שאין כאן כל שיטה, אלא ציטוטים ספוראדיים (בלתי־סדירים). (פ' וישלח תשמ"ט)

בגיד הנשה. שלא יהא אדם קשה כגיד וכדאי׳ במסכת תענית פ״ג לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז:

אשר על כף הירך, אינו אסור מן התורה אלא אשר על הכף בלבד אבל לא מה שלמעלה ממנו ושלמטה המנו, וכן גיד החיצון כולו אינו אסור אלא מדברי סופרים ונוהג בבהמה ובחיה ונוהג בשליל ונוהג בירך ימין ובירך של שמאל אע"פ שיעקב אבינו לא לקה אלא באחת שנאמר ויגע בכף ירכו. ומחלוקת בין רז"ל (שם) ר' יהודה אומר באחת מהן נגע ובאחת מהן נאסרו ר' יוסי אומר באחת מהן נגע ובשתיהן נאסרו והלכה כר' יוסי, וחלב הגיד נאסר מדברי סופרים:

בני ישראל. אמר רב הונא, גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח ^יטר"ל חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח שהוא אפר צבור באמצע המזבח. , דכתיב לא יאכלו

ונוהג בשליל. והאוכל גיד הנשה סופג את הארבעים מפני שעובר בלאו. א"ר יהושע בן לוי למה שמו שמו גיד הנשה. שנשה ממקומו. וכה"א נשתה גבורתם והיו לנשים (ירמיה נא ל).

והנה זה הכל נכון בעת שהיה צולע על יריכו אבל אחר כך כשנתרפא יעקב מצלעתו היה אפשר לומר שכבר נתרפא הגיד הזה מטומאתו עד שאין רשות חיות החיצונים עליו והוחזר אל הקדושה ויהיה מותר לאוכלו כשאר בשר כשר, ואמנם כי להיות שהרבה ריוח להצלה לפניו, ולמה רפאהו דוקא בשמש. כדי להראות כי רפואה הזו היא מעין עולם הבא שהקב"ה מוציא חמה מנרתיקה וצדיקים מתרפאין בה כנזכר למעלה והוא בדוגמת עלמא דאתי שהכל מתרפאין לעתיד כמאמר חז"ל (נדרים ח':), וזה הוא רק ליעקב אבינו כי הם ראו עולמן בחייהן כמאמר חז"ל (בבא בתרא ט"ז:) שלושה הטעימן הקב"ה מעין עולם הבא. לכך נתרפא הוא בדוגמת עלמא דאתי ונתגרשו החיצונים ממנו אבל לא באחרים שאין בהם בחינת עולם הבא, עדיין הנחש כרוך על עקבם ולא נתרפאו מצלעתן ואסור לטעום מגיד הזה מפני אחיזת החיצונים שבו עד אשר יבוא יום שכתוב בו (ישעיה כ"ה, ט') ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו וגו' ואז יושיענו מכל צרה וצוקה ורוח הטומאה יעבור מן הארץ ולא יהיה עוד בחינת (משלי ה', ה') רגליה יורדות מות שלא יהיה אחיזת החיצונים בקדושה כלל.

"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" וגו'. ואף פעם לא הבינותי מה לכף ירך יעקב אבינו ולגיד הנשה בבהמה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, וכיצד נזכרים על־ידי אי־אכילת גיד הנשה של בהמה במאבקו של אבינו עם שרו של עשיו. (פ' וישלח תשס"א)

בני ישראל את גיד הנשה, וכתיב (יחזקאל מ"ה) ממשקה ישראל, מן המותר לישראל ^כבענין קרבנות כתיב זה, ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים, ודרשינן שיקריבו מן המותר לסעודת ישראל, והוציא שם סעודה בלשון משקה, משום דעיקר סעודה נקראת על שם המשתה, וכמו שרגיל הכתוב בכ"מ לומר ויעש משתה. ונראה בטעם הדבר משום דעל הרוב שם משתה סמוך לענין שמחה, וכמש"כ משתה ושמחה, ועיקר שמחה בא ע"י משתה, וכמש"כ ויין ישמח לבב אנוש, והוא שאמר הכתוב (ישעיהו כ״ד:ט׳) בשיר לא ישתו יין (שם ה') והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם. ועיין בפירש"י לשה"ש בפסוק כי טובים דודיך מיין. –
וקודם לענין זה פריך בגמרא לרב הונא, מי כתיב לא יאכל המזבח, הא לא יאכלו בני ישראל כתיב, ונראה מכח קושיא זו ראי' לשיטת הרמב"ם דגיד הנשה מותר בהנאה, משום דאל"ה מה קשה לו, ודילמא משום דדבר האסור בהנאה אסור להקדש, ויש לפלפל בזה. .
(חולין צ' ב')

א"ר יוסי ב"ר חנינא מאי דכתיב דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל (ישעיה ט ז). דבר שלח ה' ביעקב. זה גיד הנשה. ונפל בישראל. שפשט איסורו בכל ישראל.

וזהו שאמר הכתוב כאן כי לפי שויזרח לו השמש וגו' שלא ריפא אותו הקב"ה כי אם ברפואה מעין עולם הבא על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו' עד היום הזה פירוש עד שיבוא היום הזה היום שכתוב בו הנה אלהינו זה כי אז הכל יתרפאו מזוהמתן ונגילה ונשמחה בו וכל בחינת החיצונים יבוטל מן הארץ וצום הרביעי וצום החמישי וגו' יהיה וגו' לששון ולשמחה (זכריה ח', י"ט). אמן כן יהי רצון.

ועתה ראיתי את דברי חזקוני על אתר המביא כמה טעמים, והראשון שבהם פשוט נפלא בפשטותו: נאסרו בני ישראל באכילת גיד הנשה כעונש על־כך שהניחו את יעקב אביהם לבדו ולא ליווהו בשובו לחזר אחר פכים קטנים, והוזק על ידם. מכאן ואילך יהיה להם לזכר ויהיו זריזים במצות לויה. (פ' וישלח תשס"ב) ובספר החינוך (מצוה ג) כתב: "משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל, שאף־על־פי שיסבלו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו, יהיו בטוחים של יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבא להם גואל ויגאלם מיד צר... ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו... רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וצערו בנגיעת הירך. וכן זרע עשו ציער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם תשועה מהם...".

בני ישראל. ת"ר, גיד הנשה נוהג בטהורה ולא בטמאה, ואע"פ דמבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת, אפילו הכי בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר, ותדע, שהרי לא נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב אלא בני ישראל, ולא נקראו בני ישראל עד סיני ^כאופריך בגמרא והכתיב (פ' ויגש) וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, ומשני ההוא לאחר מעשה, כלומר, לאחר ששינה הקב"ה את שם יעקב לשם ישראל (ל"ה י'). ומה שאמר שלא נקראו בני ישראל עד סיני, היינו לענין מצות. ותמיהני שלא הביאו בגמרא מפסוקים הקודמים דכתיב בהו בני ישראל, ויבאו בני ישראל לשבור, ויעשו כן בני ישראל (פ' ויגש) וי"ל. –
ואיתא עוד בגמרא כאן, אמר לי' רב אחא ברי' דרבא לרב אשי, אימא מההיא שעתא לתסר, ר"ל משעה דכתיב וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, אמר לי', וכי תורה פעמים פעמים נתנה, ופירש"י בעירובין כ"א ב' וז"ל בפי' לשון זה, ואיך אפשר לומר זו מצוה חדשה וזו ישנה, עכ"ל, ולכאורה צ"ע, דהא באמת מצינו דהרבה מצות נתנו בזמנים שונים, כמו שנצטוו בני נח על שבע מצות ואברהם על המילה ויעקב על גיד הנשה, ובצאת ישראל ממצרים נצטוו על הפסח ועל פדיון בכור ופטר חמור ומצות תפלין, ובמרה נצטוו על שבת ודינין וכבוד אב ואם.
אך הענין יתבאר ע"פ דברי הרמב"ם בפיה"מ כאן בסוגיא, וז"ל, ושים לב אל העיקר הגדול הכלול במשנה זו, והוא מה שאמר מסיני נאסר, לפי שהראית לדעת שכל מה שאנו מרחוקים או עושים היום אין אנו עושין אלא ממצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה, ולא שהקב"ה אמר זאת לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מה"ח אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח, אלא לפי שמשה רבינו אסרו עלינו, וכן מה שאנו מלין אינו מפני שנמול אברהם אלא מפני צווי ה' למשה שימול כמו שמל אברהם, וכן גיד הנשה אין אנו הולכין אחר האיסור מיעקב אבינו אלא אחר מצות משה רבינו, הלא תראה מה שאמרו חז"ל (מכות כ"ד א') תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני ואלו מכלל המצות, עכ"ל הרמב"ם, וע"ע באגרותיו למר יוסף בן גאבר (דפוס לפסיא ט"ו ב') מש"כ בזה.
מבואר מכל זה, שפרטי המצות אע"פ שנצטוו על כל אחת ביחוד, אפ"ה אינם נקראים תורה עד שצוה אותם הקב"ה למשה בכלל שארי מצות התורה, ולפי"ז יתבאר הענין בנדון שלפנינו, דאע"פ דמיעקב והלאה נהג איסור גיד הנשה אבל לא נקרא עלינו חובה ומצוה רק מצווי ה' אותה בכלל מצות התורה, ויש הרבה להאריך בפרט זה המסתעף לכמה שריגים וסעיפים וסניפים, וכאן לעניננו די בהערה זו. .
(שם ק"א ב')

ואמר ר' יוסי ב"ר חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן (בראשית מג טז). פרע להם בית השחיטה. והכן. טול גיד הנשה. שכך נהגו קודם מתן תורה שלא לאכול גיד הנשה. וכשבא משה רבינו ואסרו במקומו אסרו. במקום סיפורן של מעשה. אבל מהר סיני נאסר ולא נכתב אלא במקומו. (עח) שכל מה שנאמר לבני נח ונשנית בהר סיני. כגון מילה וע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. בני נח מוזהרים עליהם. אבל מצוה שאינה נשנית. אין בני נח מוזהרין עליה. כגון גיד הנשה.

את גיד הגשה. א"ר יהושע בן לוי. למה נקרא שמו גיד הנשה, שנשה ממקומו ועלה, וכן הוא אומר (ירמי' ג"א) נשתה גבורתם היו לנשים ^כבקפצה גבורתם, ור"ל שגיד הנשה הוא הפנימי סמוך לעצם, ולפי שנשה ממקומו ועלה על גב הבשר לכך נאסר. [שם צ"א א']

ויותר יעקב לבדו. א"ר אלעזר מיכן שצדיקים ממונם חביב עליהן מגופן. לפי שאין פושטין ידיהם בגזל.

את גיד הגשה. ת"ר, האוכל מגיד הנשה של טמאה פטור, דאמר קרא לא יאכלו בני ישראל את גיד הגשה, מי שגידו אסור ובשרו מותר, יצאה טמאה שגידה אסור ובשרה אסור ^כגר"ל לאו משום דאין איסור חל על איסור, אלא דגזירת הכתוב הוא דכל שבשרו אסור גידו מותר. ומכאן יש להעיר במש"כ המל"מ פ"ח ה"א ממאכלות בשם הרשב"א דאיסור גיד הנשה נוהג גם בבשר אדם [ר"ל בבשר הפורש מאדם חי] ולא העיר המל"מ על זה כלום, אבל באמת אין ראי' מהרשב"א, יען דהוא לשיטתי' דבשר אדם אין בו איסור כלל, לכן לדידי' ע"פ הכלל שבדרשא שלפנינו נוהג בו איסור גה"נ, משא"כ לדעת הרבה ראשונים דבשר אדם יש בו איסור אין נוהג בו איסור גה"נ, ויש עוד לפלפל בזה. ודין בשר אדם יתבאר לפנינו בפ' שמיני בפ' זאת החיה. .
(חולין ק"א א')

ויאבק איש עמו. א"ר אלעזר מיכן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה.

אשר על כף הירך. אמר שמואל, לא אסרה תורה אלא מה שעל הכף בלבד, שנאמר אשר על כף הירך ^כדר"ל דאע"פ שהגיד ארוך אינו אסור אלא מה ששוכב על הכף [והוא כרוחב ד' אצבעות בשור הגדול ושתי אצבעות בכבש קטן], וכף נקרא בשר הסובב את הקולית ודבוק לעצם והגיד ארוך שוכב מקצתו על גבי אותו בשר, ולאפוקי מה שלמעלה מן הכף ומה שלמטה ממנו. ופליאה גדולה בעיני שלא הביאו בטור ושו"ע הדין הפשוט הזה, דמתבאר בגמרא דרבנן ס"ל כן, ורק הרמ"א ביו"ד סי' ק' ס"א הביאו, וגם עליו קשה שלא הביאו במקומו בסי' ס"ה ששם פרטי דין גיד הנשה. –
ודע שכתב במעדני יו"ט כאן דאע"פ שמן התורה אינו אסור אלא מה שעל הכף, אבל מדרבנן אסור אפילו מה שחוץ לכף, וכמ"ש שמואל לא אסרה תורה, וכ"ה ברמ"א ביו"ד סי' ק', ותימא בעיני שלא העירו מדעת הרמב"ן בסה"מ ל"ת שנ"ג דבמקום שאמרו חז"ל הלשון לא אסרה תורה אינו אסור אפילו מדרבנן, יעו"ש בארוכה, וכ"מ מדעת התוס' שבת י"ג ב', ואף גם יש ראי' מכרחת לזה מר"ה כ"ד ב', דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל, ופריך בגמרא והיכי עביד הכי והתנן לא תעשון אתי דמות וכו', ומשני, לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בלבד, ואי ס"ד דמדרבנן אסורים כל הצורות, קשה הלא לא יתכן שיעבור ר"ג על איסור דרבנן, וצ"ע לדינא. .
(שם צ"ו א')

תנן אין נוהג בעוף. א"ל אביי לרב יוסף והא קא חזינן דאית ליה. אמר ליה אית ליה ולא עגול. ותניא שמנו מותר. וישראל הקדושים נהגו בו איסור. וצריך לחטט אחריו ולהוציאו ואת קנוקנות שבו.

כף הירך. תניא, הכוי נוהג בו גיד הנשה, מאי טעמא, בכף הירך תלי רחמנא, והא אית לי' כף הירך ^כהאין הבאור כפשטות הלשון דיש לו כף, דהא גם עיף יש לו כף ובכ"ז אין נוהג בו גיד הנשה, כבדרשא הסמוכה, אלא הפי' דעגיל כף דידי',
ובעוף אין עגול הכף, כפי שיתבאר בסמוך. .
(כריתות כ"א א')

והואיל ואתת לידי איסור דחלב נימא בה מילתא. דאמר רב אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חיוורי דתותי מתנא אסור. א"ר יוחנן אנא לא טבחא אנא. ולא בר טבחא אנא. ונהירנא דהוו אמרי בי מדרשא בהמה בחייה פרוקי מיפרקא ואינו חלב שהבשר חופיהו הואיל ובחייהון מיפרקא. ואף על פי כן מאחר שנשחטה הבהמה מדבקים המתנים ומתכסה. החלב שתחת המתנים ראוי להפרידו ולהוציאו שהוא חלב גמור. וזה לך הסימן שאותו החלב מתפרד מן הבשר של מתנים. ומן השומן של תחתיו ומתפזר במיעוט כעין החלב. שהשומן חזק הוא והחלב רפה. לפיכך אמרו רבותינו חלב טהור סותם. טמא אינו סותם.

הירך. [מה ת"ל הירך, לומר] דפשיט איסורי' בכולא ירך, לאפוקי חיצון דלא אסור ^כור"ל להכי כתיב הירך בה' הידיעה להורות שאסור רק זה שהוא משוך בכל הירך והיינו גיד הפנימי הגדול הנמצא בתחלת פריעת הירך, דהוא וקנוקנתו נפשטין ונמשכין בכל הירך, לאפוקי חיצון דלא נפשט בכולי' לא נאסר, והלשון דפשיט איסורי' לאו דוקא, דהא באמת אינו אסור אלא דוקא מה שעל הכף בלבד, כפי שנתבאר בדרשא למעלה, והכונה דפשיט הוא עצמו, כלומר שהגיד נתפשט בכל הירך, ויש ליישב הלשון דפשיט איסורי' כמו דפשיט גיד הנאסר, ודו"ק. .
(חולין צ"א א')

כי נגע בכף. תניא, [גיד הגשה של עוף מותר], מאי טעמא, בכף כתיב, למעוטי עוף דלית לי' כף ^כזאין ר"ל דלית לי' כף כלל, דהא חזינן דאית לי', אלא ר"ל דאית לי' ואינו עגול וכף נקרא רק עגול, וממילא אם נמצא בעוף כף עגול נוהג בו דין גיד הנשה, ואם נמצא בבהמה כף דלא עגול ג"כ נוהג בו דין גה"נ, משום דבעיא היא בגמרא בסוגיין צ"ב ב' ואזלינן לחומרא.
ומה שאמר הלשון דלית לי' כף ולא אמר בלשון מבורר דלית לי' כף עגול, נראה ע"פ מ"ש בנדה מ"ז ב', מאי כף, אמר רב הונא, מקום תפוח וכו', ומבואר שם דסתם לשון כף מורה על דבר עגול, וא"כ הלא א"צ שוב לפרש כף עגול, כיון דמובן כף היינו עגול, והוי מובן הלשון כף הירך, כמו עגול הירך, ודו"ק. .
(שם צ"ו ב')