Komentarz do Sędziów 7:31

מגבעת המורה בעמק. (תרגום:) דמסתכיא למישרא. המורה, לשון הוראה וראיה, כמו (משלי ו יג) מורה באצבעותיו, שמשם צופים ורומזים בעמק:

היה לו. עמד מצפון גדעון, והתחלת מקום עמדם היה מן ׳גבעת המורה׳, העומדת בעמק:

מגבעת המורה. שם מקום:

חרד. בחי"ת:

מגבעת המורה. מגבעתא דמיסתכיא ואפשר שהיה שם צופה מורה הדרכים:

מצפון מגבעת המורה: עין חרוד היה בדרום של גבעת המורה והמחנה היה בצפון בעמק:

פרשה חמשית במלחמת גדעון עם בני מדין ותלונת בני אפרים עמו עליה, ומה שעשה לאנשי סכות ואנשי פנואל. תחלתה וישכם ירובעל הוא גדעון, עד ויהי כאשר מת גדעון וישובו בני ישראל, והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:

השאלה הראשונה במה שצוה האל יתברך לצרוף את העם שנית ואמר והיה אשר אומר אליך זה ילך אתך הוא ילך אתך וכל אשר אומר אליך זה לא ילך עמך הוא לא ילך, והיה ראוי שיאמר הוא הולך אתך וכל אשר אומר אליך זה לא ילך אל תוליכהו עמך, ויהיה הענין תלוי בגדעון:

השאלה השנית באמרו כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב, והנה ידוע שהכלבים אינם מלקקים בידיהם המים, אבל הם שותים בפיהם, וידוע שהוא לא רצה כי אם כאשר לא ישתו בפיהם כי אם בידיהם והוא אינו כמו הכלבים, ואיך אמר א"כ כל אשר ילוק בלשונו? ובמעשה אמר ויהיה המלקקים בידם אל פיהם והם אינם ככלבים:

השאלה השלישית בענין החלום שהיה במחנה מדין מספר איש לרעהו, והנה צלול לחם שעורים מתהפך במחנה מדין ויבוא על האהל ויכהו ויפול ויהפכהו למעלה ונפל האהל, מה ראה האחר שאמר אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש וגו' נתן האלהים בידו את מדין? והנה הפתרון ראוי שיוחס אל החלום ויראה שאין בזה יחס כלל:

השאלה הרביעית במה שהתלוננו איש אפרים על גדעון לאמר מה הדבר הזה אשר עשית לנו לבלתי קראת לנו וגו', והנה הפסוק אומר קודם לזה ומלאכים שלח גדעון בכל הר אפרים לאמר רדו לקראת מדין וגו', ואם הוא שלח מלאכים להודיעם המלחמה ולקרוא אותם על מה התלוננו? השאלה החמשית במה שהכה גדעון לבעלי סכות ולבעלי פנואל על מה שלא נתנו לו לחם, ואם הם היו מבני ישראל מדוע הרגם על שלא נתנו לו הלחם אשר אתם? העל זה יהיו בני מות? ועוד אם לאנשי פנואל לא אמר כי אם בשובי בשלום אתץ את המגדל הזה, למה אחרי שובו נתץ המגדל והרג אנשי פנואל והוסיף בעונשין ובאנשי סכות לא זכר שהרגם? השאלה הששית במה שאמר שעשה גדעון אפוד ויזנו כל ישראל ויהי לגדעון ולביתו למוקש, והוא קשה מאד איך גדעון עשה ע"ז ועבדה בהיותו תם וישר ירא אלהים וסר מרע? ואחר שראה כל מה שראה מהנסים והפורקן והתשועות איך בסוף נעשה צדוקי ועובד ע"ז? והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:

וישכם ירובעל הוא גדעון וגו'. זכר שאחרי שראה גדעון נסי הגיזה פעמים השכים ביום המחרת עם כל העם אשר אתו, ושאמר לו ית' (ב) שרב העם אשר אתו פן יתפאר ישראל לאמר ידי הושיעה לי. והנה אמר זה לתת טעם לעם שישובו, עם היות התכלית האמתי כדי שישובו האנשים רכי הלבב בלתי ראוים להלחם. כמ"ש (דברים כ' ח') מי האיש הירא, ושישובו גם כן עובדי הע"ז להיותם יראים מעונותיהם, ולזה צוה זה ושיקרא באזני העם (ג) מי האיש החדר וישוב לביתו, והנה אמר בזה ויצפור, שר"ל וישכים כדי לתת עצה ולמוד אליהם שאשר ירצו לשוב ישכימו בבוקר וישובו ולא יראם אדם בשובם ולא יכלימום, כי היה החזרה מהמלחמה פחיתות גדול וכלימה רבה. והנה היתה חולשת העם כל כך שמשלשים ושנים אלף אשר באו למלחמה שבו כ"ב אלף ולא נשארו כי אם עשרת אלפים איש, ושהאל גם באלה לא בחר ואמר לגדעון (ד) שעוד רב העם ושיוריד אותם אל המים לצרפם שם. והנה אמר והיה אשר אומר אליך זה ילך אתך, לא בדרך צווי כי אם בדרך הודעה, כדי לחזק לב גדעון ושלא יחר לבבו על שלחו עוד את העם, ולזה אמר לו אל יחר אפך בצרפי את העם ובשלחי אותו, כי אשר אומר אליך זה ילך אתך הוא ילך אתך, רוצה לומר הוא הראוי ללכת אתך אל המלחמה, ובודאי שלא ישוב מפני כל ולא יברח ממנה אבל ילך שמה, וכל אשר אומר אליך זה לא ילך עמך אל תחוש ממנו כי באמת הוא לא ילך, רוצה לומר אעפ"י שתוליכהו עמך הנה הוא יברח מהמלחמה ובודאי לא ילך שמה, וא"כ מוטב הוא שיחזור מכאן ולא משיברח משם, הנה התבאר כוונת הכתוב בזה והותרה השאלה הראשונה:

יתפאר. וונטי"ר בלע"ז:

עלי. למולי:

אשר אִתָּךְ. כן כתיב לא אִתְּךָ כמו שהוא באיזה ספר:

רב העם אשר אתך: ה' רצה שיראו כי ה' עשה חיל בנס, ואם יהיו רב עם יאמרו שהם נצחו.

פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי. אפשר דהגם דהם יש להם עבירות אינם מעכבים הישועה דזכות אבות מגינה והרחמים גוברים וגם זו היא ביאה שבאו ושמעו לקולך מצוה תחשב להם וכל זה אהני שלא יעכבו חטאתם. אבל פן יתפאר וכו' קרא מי ירא וחרד וכו':

ידי הושיעה לי. בעבור העם הרב הזה:

ויצפר. בבקר, לשון ארמי: צפרא:

ויצפר. ישכימו בבוקר, למען לא יראום אדם בשובם ולא יכלימום:

ויצפר. תרגום של ׳בוקר׳ הוא ׳צפרא׳, וכן (יחזקאל ז ז) באה הצפירה, ורצונו לומר ישכים בבוקר:

והרצון בזה ויצפור שישכים בבקר לשוב מהר הגלעד:

מהר הגלעד. במקצת דפוסים כתוב גלעד בלא ה"א וטעה בין זה ובין שגלשו מהר גלעד דשיר השירים וכן בספר אחר כ"י נמסר כאן מהר הגלעד לית וחד שגלשו מהר גלעד:

ויצפר. ישכים בבקר מתרגמינן בקר צפרא או פי' יסבב כלומר יסוב מהר הגלעד וישוב לו וכן נקראת המצנפת צפירה לפי שסובבים אותה על הראש ולצפירת תפארה וכן במשנה הקופה משיעשה בה שתי צפירות לרחב שלה:

מי ירא וחרד: הנה השפע האלהית לא תחול רק אל המוכנים והראוים לה, ופה היה צריך ב' דברים: א) הכנת הגבורה, ב) הכנת הקדושה לקבל הענין האלהי, כי היה נצחון נאזר בגבורה ובאו בנס נאדרי בכח אלהי, לכן צוה תחלה שישובו היראים ורכי לבב הבלתי מוכנים אל הגבורה, ואח"כ הפריד הכורעים על ברכיהם הבלתי ראויים לנס.

ישב ויצפר: רצה לומר ישוב תיכף וילין בהר הגלעד ובבקר ילך לביתו ולא צוה שילכו תיכף לביתם, כי ידע שבלילה תהיה התשועה ואלה רדפו מהר הגלעד אחרי הבורחים ועל זה אמר לשון יצפור, שמורה ג"כ שיעופו מהר כצפרים עפות אחר האויב לא כן הכורעים על ברכיהם צוה שילכו תיכף לביתם, כי אלה היו עובדי ע"ז ולא רצה שישתתפו במלחמה כלל אף לרדוף.

ואצרפנו. אעשה כהצורף הזה, המפריד הסיגים מן הכסף:

ואצרפנו. מלשון צרוף וזקוק:

ואצרפנו לך שם. כמו שצורפין הכסף מהסיגים שלא יהיה במלחמה ההיא רק הצדיקים כי הכורעים על ברכיהם לשתות היה סימן לאשר כרעו לבעל ובמדרש אתה מוצא בימי גדעון שהיו עובדין לבבואה שלהם אותם שהיו כורעין על ברכיהן פירוש לצל שהיה נראה מהם על המים:

על ברכיו לשתות. כמו כן תציג אותו לבד:

עוד העם רב: תחלה אמר רב העם אשר אתך, כי הקודמים לא היו עובדי ע"ז והיו אתו בדומים לו, ואלה שהיו עובדי ע"ז לא היו אתו.

ואצרפנו לך: רצה לומר מי הראוי ללכת עמך, הוא ילך אתך, רצה לומר כפי כוונתך לפני ה' למלחמה, וכל אשר אמר וכו' הוא לא ילך כלל, לא זו שלא ילך אתך כפי הכוונה הראויה כי גם לא ילך כי עת יראה מלחמה ישוב אחור בהיותו בלתי מאמין.

כל אשר ילוק בלשונו וגו' וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות. תציג אותו לבד חוץ מסיעתך, כי הם לא ילכו עמך, שכך הם למודים לכרוע לפני עבודת גלולים:

כל אשר ילק. כי השואב את המים בתוך ידיו ושותה מהם, אי אפשר לו לשתות בשפתיו כדרך כל הארץ רק מלקק בלשונו כדרך שתיית הכלב, אבל הכורע על ברכיו לשתות מהנחל, יכול הוא לשתות בשפתיו, ולזה צוה להעמיד המלקקים לבד והכורעים לבד:

ילק. ענין לחיכה בלשון, כמו (מלכים א כא יט) ילקו הכלבים:

והנה לזאת הסבה גם כן לא רצה השם שישארו עמו זולתי המלקקים בידם אל פיהם כי זה מורה על חריצות וגבורה ואולם אשר כרעו על ברכיהם לשתות הם עצלים ורצה שישובו להם והנה במאמר הא' הגדיל מהם בעלי העבירות ורכי הלבב כי האיש הירא הוא ירא מעבירה שבידו כמו שביארו ז''ל בפרק משוח מלחמה והחרד הוא רך הלבב ובזה הענין השני הבדיל העצלים ולא השאיר כי אם הצדיקים והחרוצים והגבורי' והם היו שלש מאות איש לבד ובהם לבד החזיק כמו שצוה לו הש''י ע''י נביאו או בעצמו במראה הנבואה:

בלשונו מן המים. כן כתוב לא אל המים:

כל אשר ילק: רצה לומר הלוקח בידו אל פיו הוא לוקק בלשון משא"כ הכורע ממלא פיו מן המים.

וזכר שהורידם אל המים, רוצה לומר אל הנהר, ושאמר האל יתברך לגדעון כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב וגו', רוצה לומר שיציג לבד כל אשר ילוק בלשונו כאשר ילוק הכלב, וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות, רוצה לומר וכן תציג לבד כל אשר יכרע על ברכיו לשתות. והיה ענין זה לדעת רלב"ג שבראשונה צוה שישוב כל האיש הירא ורך הלבב, ועתה בנסיון הזה צוה שישובו כל העצלים, כי היה הכריעה על הברכים לשתות מנהג העצלים אשר אינם ראוים להלחם, והלוקקים בידיהם הם החרוצים והם המוכנים למלחמה, פסוק דמסייע ליה מה שאמר דוד הע"ה (תהלים ק"י ז') מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש. ואני אחשוב שעשה הנסיון הזה להבדיל כל הברכים אשר לא כרעו לבעל, כי באשר לא כרעו יושיע ה' את ישראל, ולפי שהשותים בכריעה שותים בשפתותיהם ואינם מלקקים בלשונם, לכן אמר כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב, ולא היה הנסיון בשישתה בידיו (כי הכלב לא ישתה בידיהם) כי אם שילוק בלשון ולא ישתה בפה ובשפתיו בגמיעה, וזהו שאמר במעשה (ו) ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש, רוצה לומר שלא היו שותים בגמיעה כי אם בלקיקה בלשונם, ואין עיקר הנסיון בהיות השתיה ביד, כי אם בהיותם בלקיקת הלשון שיעשה אותו הכלב והאדם מעומד, ולא בגמיעת הפה והשפתים שאי אפשר שיעשה כי אם בכריעה ובהשתחויה, ולזה אמר וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים, כי זה היה ענין הנתינה לדעת מי הוא הכורע על ברכיו, (ז) ואמר השם יתברך שבשלש מאות איש ההם יושיע את ישראל, רוצה לומר שזכותם עומדת לעד לפי שלא היה בהם ברכים אשר כרעו לבעל, והותרה בזה השאלה השנית:

וכל אשר יכרע וגו׳. רצה לומר, וכן תציג לבד כל אשר יכרע וכו׳:

וכפי דעת חז"ל הכורעים רגילים לכרוע לבבואה שלהם. גם הכריעה מורה על בולמוס התאוה לשתות בפעם א' ועל חלישת פרקי האיברים כמו שאמר בעקדה, צוה שיציגם לבד שהם לא ילכו, ואשר ילוק בלשון הוא עצמו מ"ש המלקקים בידם אל פיהם הם הלכו. ולרש"י ז"ל דרך אחר בזה:

המלקקים בידם. אין זה דרך כריעה כלוקק בלשונו:

ויהי מספר המלקקים. ב' ובענין וכן כתיבין ושניהם רפויי המ"ם סמוני הה"א בגעיא עיין מכלול דף נ' ובדף צ"ד הביא מלה זו עם אחרות שכאשר נכתבו שתי אותיות דומות פעמים יבארו שתיהן אע"פ שמקדם להם תנועה קטנה אבל ישימו מאריך עם התנועה הקטנה ובאות הראשונה מן הדומות שו"א ופתח וכבר כתבתי בריש פרשת לך לך שזהו חילוף בין הספרים כי במקצתן כל מלות אלו בחטף פתח ובמקצתן כולן בשוא לבד:

על ברכיהם. הכף רפה וכן והוא ברך על ברכוהי והשאר דגושין:

וכל היתר: ותחלה אמר ועשרת אלפים נשארו, וזה כמבואר אצלי שהנשאר הוא בכוונה, והיתר הוא הבלתי צריך והוא למותר.

על ברכיהם. הכ"ף רפה והמסורת עליו כל לשון ברכי ברכיו דגש בר מן שנים רפין וזה אחד מהם וחברו הוא ברך על ברכוהי (דניאל ו׳:י״א) כ"ב רד"ק בפי' ובמכלול דף קצ"א ושרשים שרש ברך:

המלקקים. בחר במלקקים ומאס בכורעים, לפי שהכורעים הורגלו לכרוע להעבודה זרה ולא כן המלקקים:

ויקחו. המלקקים לקחו מיתר העם צידם ושופרותיהם:

צדה. מזון:

ולקחו צדת העם בידם ושופרותיהם כדי שיהיה שופר ביד כל אחד מהם וידמה שהש''י הודיע לו איך תהיה התשועה ביד שלש מאות האנשים האלה ר''ל שזה יהיה בשיתן שופרות ביד כלם וכדים רקים ולפידים בוערים באש בתוך הכדים כאופן שעשו זה ואולם קצר הכתוב כמנהגו וחזק הש''י לבו במספר החלום ואת שברו כי זה ממה שהורה אמתות מה שיעד להם הש''י:

את צדה העם בידם. צדת העם שהלכו למקומם לקחו העם הנשארים עמו וכן שופרותיהם שהיו עם מקצתם להריע במלחמה לקחו כמו כן הנשארים עמו כדי שיהיה שופר ביד כל אחד ואחד מהשלש מאות הנשארים ויריעו תרועה גדולה להבהיל מחנה מדין, ומלת צדה מוכרת במקום סמוך כי משפטו צדת, וכמוהו וענוה צדק כאיפה שעורים וזולתם שכתבנו בספר מכלל בחלק הדקדוק וכן תירגם יונתן סמוך ית זוודי עמא:

ויקחו את צידה העם. פירוש אלו השלש מאות לקחו צידת שאר העם ושופרותיהם. רבינו ישעיה ז"ל בפירושו:

וזכר שלקחו אותם השלש מאות איש צידת העם השבים לבתיהם, רוצה לומר שלקחו מצידתם מה שראוי להם ושלקחו שופרותיהם, כי היה המנהג בימים ההם בבאים למלחמה להביא בידיהם שופרות לתקוע:

ואת כל וגו׳. המה הכורעים:

החזיק. אחז:

ויקחו: הג' מאות איש לקחו הצדה של ההולכים ולכן נמצא בידם ג' מאות כדים ושופרת, ומחנה מדין היה לו מתחת כבר הזכיר זה בפ' א' רק עתה עלה הוא אל ההר והיה המחנה תחתיו.

החזיק. אחז בהם ללכת עמו:

מתחת. וגדעון היה בהר ממעל:

רד כו' במחנה וכו' ואם ירא וכו' ירד כו' אל המחנה: במחנה, הוא שיפול במחנה לכבשה, ואל המחנה, הוא שיעמוד מרחוק לשמוע מה ידברו. וזה שאמר ואם ירא אתה רצה לומר לא אפשר להשפיע עליך רוח גבורה שלא תחול על רכי הלבב) רד אתה בעצמך אל המחנה וכו' ואח"כ תחזקנה ידיך וירדת במחנה להלחם. קצה החמשים פי' המזוינים, כי לא כולם היו מזוינים רק העומדים בקצה על המשמר.

ויהי בלילה ההוא וגו'. זכר שאמר האל ית' לגדעון שיקום וירד להלחם במחנה האויבים כי נתנם בידיו (י-יא) ושאם היה עדיין ירא ירד הוא ונערו, וישמעו מה שידברו האויבים במחנה ועם זה תחזקנה ידיו. והנה הוצרך הנסיון הזה עוד כדי לחזקו, להיות הולך לכל מחנה האויבים הרב אין מספר בשלש מאות איש, ואמר שהלך גדעון ונערו אל קצה החמושים אשר במחנה, לפי שהיה המנהג כמו שהוא עדיין היום שבהיות אנשי המלחמה בשדה בלילה ישימו כל החלש והבהמות באמצע והאנשים החלוצים סובבים אותם, כדי שאם יבואו האויבים ילחמו בהם החלוצים אשר סביבותיהם ולא יזנבו כל הנחשלים, ולכן זכר שבאו אל קצה החמושים שהם היו סביב המחנה, והודיע זה לפי שהיה ענין החלום ופתרונו לחלוצים ואנשי המלחמה והוא מורה שנמוגו כלם מפניהם, אחר שהיותר גבורים וחלוצי הצבא פחד קראם ורעדה:

ואם ירא וגו׳. אם תפחד לרדת להלחם בם, רד לשמוע מה בפיהם:

ואחר. שכשתשמע מה בפיהם, אז ׳תחזקנה ידיך׳, ותרד אל המחנה להלחם בם:

החמשים. המזוינים, וכן (יהושע א יד) תעברו חמשים:

מה ידברו. במקצת ספרים אין דגש ביו"ד:

אל קצה החמשים. דרך המחנה להעמיד בלילה מסביב אנשים מזויינים, לשומרים:

נפלים בעמק. שוכנים בעמק:

נפלים. חונים, כמו (בראשית כה יח) על פני כל אחיו נפל:

צליל ; צלול' כתיב, שהיה הדור צלול מן הצדיקים: צליל לחם שערים. (תרגום:) חרר דלחם שעורים, חררה שאופין על הגחלים:

ויכהו. הצליל הכה את האהל ונפל הוא אל תוך האהל, והיפך תחתית האהל למעלה ונפל האהל:

צליל. מלשון צלי, ורצונו לומר חררה אפויה על הגחלים:

צלול לחם שעורים. ר''ל קול הברת לחם שעורים:

צלול. צליל קרי:

צלול. כתיב בוי"ו וקרי ביו"ד ואחד הוא כי אותיות אהו"י מתחלפות והוא מענין תצילנה אזניו כלומר שמע רעש לחם שעורים שהיה מתהפך במחנה מדין ובאמרו לחם שעורים נראה כי שמע וראה אותו או יהיה מן צלי אש שרשו צלה כמו מן שורש הגה הגיגי ופי' עוגת שעורים וטעם צליל שהיתה צלויה בגחלים והוא הנקרא בדברי רז"ל חררה ולא חררה על גבי גחלים וכן תירגם יונתן חרר דלחים שעורים, והיה זה משל על ישראל שהיו חלושים מתגברים על מדין ומנצחין אותם:

השאלות
(יג) מה כוונת החלום בפרטיו? (יז) למה כפל ממני תראו וכן תעשו והיה כאשר אעשה כן תעשון:

והנה צליל שעורים. אמרו רז"ל שהוא רמז למצות העומר ובזכות עמר יכנע עמלק. ואפשר כי עמר גימטריא עמלק ונוסף ע' רמז לעשו. א"נ אפשר כי עומר מלא עם המלה והכולל גימטריא מדין קדם ע' (רמז לעמלק):

והנה זכר ששמע גדעון שהיה איש מאותם החמושים חלוצי צבא (אשר לבם כלב האריה) מספר לרעהו חלום שחלם ואמר והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין ויבא עד האהל ויכהו ויפול ויהפכהו למעלה ונפל האהל, ופירושו הוא ששמע חררת לחם שעורים (כמו שת"י) או עוגת שעורים הצלויה באש, שהיה מתהפך במחנה מדין מפה אל פה, כאשר יתהפך הדבר היוצא מן האש בכח החום, ושבא אל האהל, לפי שהאהלים היו באמצע המחנה וכל החמושים חלוצי הצבא היו חונים סביב האהלים כמו שפירשתי. והנה בהגדת החלום שאותו הצלול לחם שעורים המתהפך היה מגיע עד אמצע המחנה אשר שם האהלים, ולהיות הצלול שורף באש והאהלים מבגד פשתן אמר ויכהו, רוצה לומר שאותו צלול היה מכה האהל ויפול האהל, והיה תכלית החלום שבזה האופן האהל נשאר נופל ארצה והצלול שהיה מושלך ארצה היה משם ואילך מתהפך למעלה, וזהו ויבא עד האהל ויכהו ויפול, רוצה לומר שהפיל הצלול את האהל ויהפכהו למעלה שאז נפילת האהל יסבב שיהפוך הצלול למעלה ונפל האהל, ונשאר א"כ היושב למטה מתהפך למעלה שהוא לחם שעורים. והאהל שהיה למעלה נשאר נופל ארצה. והמפרשים פירשו ויהפכהו למעלה את האהל ונפל ראש האהל, ומה שכתבתי הוא יותר נכון. והנה שומע החלום, מאשר ראה המפלה במחנה מדין ואהליהם ושהיה המסבב אותו הרע דבר מועט צלול לחם שעורים, גזר אומר ופתר החלום באמרו (יד) אין זאת בלתי אם חרב גדעון נתן אלהים בידו את מדין ואת כל המחנה, שהיה גדעון דבר מועט בערך אנשי מדין, והיה חם לבו בקרבו ודומה לצלול והוא היה תמיד מתהפך בתחבולותיו כל היום, ואמר זה להיות גבורת גדעון מפורסמת אצלם, ואין ספק שהפתרון היה מפעל האל יתברך כדי שיחזק לבב גדעון: ולפי (ברכות נ"ה ע"ב) שהחלומות הולכים אחר הפה, כמו שזכרו חז"ל, לקח מזה שני עדים רוצה לומר החלום והפתרון, וז"ש (טו) ויהי כשמוע גדעון את מספר החלום ואת שברו, רוצה לומר הגדת החלום ופתרונו, גזר אומר שה' יצא לפניו, ואם פתרון החלום לא היה בחכמה לבד כי אם בהשגחה ג"כ, והיה כדי לתת גבורת לב לגדעון, והותרה בזה השאלה השלישית:

לחם שערים. הוא זכות העומר הקרב בפסח:

מתהפך. מתהפך ומתגלגל, כי בעת הגלגול יתהפך מעבר לעבר:

והנה צליל לחם שעורים: היה אז ט"ז ניסן שאז קציר שעורים והם באו לבוז קציר שדה, שהוא לחם שעורים, ראה צליל וקול רעש צלילת לחם השעורים שרצו לשללו, שהוא מתהפך במחנה מדין שתחת שתחלה התחבאו מפניהם, נהפך הוא לשלוט בשונאיהם ויבא עד האהל שהוא עד המחנה ששם האהלים.

ויכהו ויפל. האהל:

ויכהו ויפל: הוא ההגדה שיפלו חללים, ויהפכהו למעלה הוא חזיון שני שאח"כ ברחו מן העמק אל ההרים שסביב ושם נפל האהל לגמרי. וזה שאמר: ויען ויאמר וכו'.

ויהפכהו. האהל מלמטה למעלה, ונפל האהל:

אין זאת. אין פתרון אחר, רק יורה על נצחון חרב גדעון, כאשר דבר קל כצליל הפך את האהל החזק ממנו, כן גדעון החלש ינצח עם רב וחזק:

איש. רוצה לומר, גדול וחשוב:

את מספר החלום. את סיפור החלום, (תרגום:) ית שועית חלמא וית פשריה:

וישתחו. בהודאה לה׳:

שברו. רוצה לומר, פתרונו, כי החלום הוא דבר סתום וסגור, ועל ידי הפתרון ישובר ויופתח:

ויהי כשמע. ברוב הספרים הכ"ף דגושה ומצאתי כתוב בספר א' מדקדוק ישן כ"י זה הכלל כל ויהי של תלשא קטנה וראש תיבה שלאחריו כ"ף היא נדגשת כגון ויהי כראות המלך (אסתר ה׳:ב׳) ומלכים א' י"ג ומלכים ב' ט"ז. ויהי כשמוע לבן וכן הרבה. ומפני הוגן הקריאה תקנו לבטל חוק יהו"א ע"כ. ועיין מ"ש בפרשת וירא על ויהי כהוציאם ושמואל א' י' ומלכים א' י"ג:

מספר החלום. מן ויספר להם את חלומו לשון הגדה:

ואת שברו. ואת ממכרו, כלומר: ואת פתרונו:

ואת שברו. פתרונו כי החלום כמו הדבר החתום והסתום והפתרון שובר אותו ומגלה אותו:

שופרות ולפדים. להזכיר זכות מתן תורה ופשוטו: לילה היה, כמו שכתוב (פסוק ט) והיה חשך, לפיכך נשאו שם לפידים להאיר להם ונתנום בכדים כדי שלא יבינו בלפידים:

ויחץ. ענין חלוקה והפלגה:

ריקים. במקצת ספרים כתוב רקים חסר י' קדמאה וע"פ המסורת ראוי להיות מלא שבמלכים ב' ד' נמסר ג' חסר בלישנא ואין זה מהם:

ויחץ: ספר מתחבולותיו שמונה דברים: א) שחצה אותם לג' ראשים לבא מג' רוחות, ב) שנתן שופרות ביד כלם להבהילם בתרועת מלחמה, ג) לפידים להבהילם בעמוד אש וענן, ד) כדים ריקים, שיתראו הלפידים פתאום ושישמעו קול בהתפוצץ הכדים:

שלש מאות האיש שלשה ראשים. אפשר להזכיר זכות אבות שהם שלשה ראשים ובידם שופרות להזכיר אברהם ויצחק בעקידה שקרב האיל ואמרו חרב לה' ולגדעון רמז ליעקב אע"ה הקול קול יעקב. ואפשר ראשים גימטריא תקנ"א ן' רמז לן' שערי בינה דבה חיי לכלא. ונשארו תק"א רמז לשני חיי האבות אברהם יצחק יעקב שחיו תק"ב שנה ובכל ימיהם עבדו את ה' כמ"ש ספר חסידים ואפשר שלזה כיוין שלשה ראשים האבות שעבדו ה' בכל שני חייהם תק"ב ובזכותם יתגלו ן' שערי בינה דמשם הגאולה וכל זה רמוז בתיבת ראשים. ויש מי שכתב דחילק העם לשלשה חלקים לרמוז דמסר עצמו על קדוש השם בג' דברים כריתת האשרה הריסת מזבח ע"ז ושחיטת פר מוקצה לע"ז. ויומתק הדבר במ"ש משם האר"י זצ"ל דבעת צרה יזכיר זכיותיו וכתבנו בעניותנו דיהיה בלשון סתום דיש בו פירוש אחר יותר פשוט דאם יאמר בפירוש יקטרגו עליו במעשה המצות שלא עשאן כתקנן. אך אם יאמר לשון דיש בו פירוש פשוט והוא יכוין להזכיר זכיותיו ירחם ה' כי אלהים בוחן לבות וידע חדרי לבו וכונתו. גם הכא הוא כיוין בחדרי לבו בשלשה חלקים לזה והוא יתברך דוקא יודע מחשבות ויצילהו ברב רחמיו יתברך:

ויחץ את שלש מאות האיש וגו'. זכר שגדעון עשה תחבולה נאותה לאותה המלחמה, והיא נכללת בששה דברים. הא' היות המלחמה בלילה כדי שהאויבים לא יראו ולא ידעו במיעוט העם. השני שיחצם לשלשה ראשים מאה איש בכל ראש באופן שיחשבו האויבים שהם עמים רבים ומתחלפים, וכזה עשה אברהם עם המלכים, כמ"ש (בראשית י"ד ט"ו) ויחלק עליהם לילה. השלישי שנתן שופרות ביד כל איש כדי שבתרועתם ישברו לבות האויבים בחשבם שהם עם רב. הרביעי שצוה שיוליכו לפידים כל איש לפיד אחד, כי זה ממה שיביא לחשוב בראותם הלפידים שכל לפיד יבא בתוך מאה איש ויחשבום ליותר רבים. ובדרש (עיין רש"י) אמרו שעשה זה לזכור זכות יום מתן תורה. החמשי שצום שיוליכו הכדים והם אשר נשארו מהעם אשר שב, שאין ספק שיבואו בתוכם כדים לשאוב מים ולשתות, וצוה שיוליכום כדי שיוליכו בתוכה הלפידים נסתרים ולא יתראו כי אם בפתע פתאום וימס לבב האויבים, כי יראו האודים ההם באישון לילה ואפלה דבר מופלא, ולזה אמר ולפידים בתוך הכדים.

ראשים. רוצה לומר, חלקים, כמו (בראשית ב י) והיה לארבעה ראשים:

וכדים. שם כלי מה:

רקים. ריקנים:

ולפדים. עץ דולק וקשור בו שלהבת, כמו (ישעיהו סב א) כלפיד יבער:

ממני תראו. את אשר אני עושה, ראו ועשו כן:

ויאמר ממני תראו וכן תעשו: ה) שלא יעשו עד יעשה הוא, אחר שאנכי בא בקצה המחנה לכן יהיה הוא המתחיל,

ו) והיה כאשר אעשה כן תעשון רצה לומר שכל מה שיעשה הוא יעשו כמוהו, ומפרש.

אנכי וכל אשר אתי. אחד מן הראשים, ומאה איש היה עמו (פסוק ט):

סביבות כל המחנה. של מדין ועמלק וכו׳:

ותקעתם. אין בקו"ף מאריך:

ואמרתם לה' ולגדעון. פי' חרב כמו שאמר ויקראו חרב לה' כלומר חרבינו לה' הוא כי נלחם לנו ואחריו חרבינו הוא לגדעון כי על ידו ננצח המחנה הזה וכן תירגם יונתן חרבא דאתקטלא מן קדם ה' וניצחנא על ידי גדעון:

ותקעתי וכו' ותקעתם כו' גם אתם: ז) שיהיו התקיעות סביבות כל המחנה שבזה יחשבו שיש גדודים רבים כי בכל גדוד א' תוקע, וכן יחשבו שהם מסובבים סביב אחר שהקול הולך מסביב,

הששי שצוה להם שיאמרו כלם לה' ולגדעון, רוצה לומר שהיה שם דבר נסיי שהאלהים הוא בעזרם ודבר אנושי והוא חרב גדעון הנועד אצלם, והנה לא השוה שמו עם שם הב"ה אלא בעבור החלום ששמע, כדי שכאשר ישמעו שם גדעון לא ישאר בהם רוח ויחרדו כצפור בזכרם החלום:

לה' ולגדעון. (תרגום:) חרבא דמקטלא מן קדם ה' ונצחנא על ידי גדעון:

לה׳ ולגדעון. רצה לומר, התשועה תיוחס לה׳, ובאה על ידי גדעון:

ח) שיצעקו חרב לה' ולגדעון, רצה לומר יש פה ענין ניסי המיוחס, לה' וענין טבעי המיוחס לגדעון:

הקם הקימו. כבר בני החיל את השומרים שהיתה משמרתם באשמורת התיכונה, שכן דרך בני גייסות להעמיד שומרים, אלו ישמרו שליש הלילה הראשון ואלו שליש השני, ואלו שליש האחרון:

ראש וגו׳. בתחלת משמר האמצעי:

האשמרת. הלילה נחלקת לשלשה חלקים, ויקראו אשמורות על שם שנחלקה לשלשה כתות מלאכים, וכל כת שומר זמנו לומר בה שירה (ברכות ב ב):

ראש האשמורת התיכונה. אחר עבור שליש הלילה והנה בראש האשמורת ההיא הקימו השומרים מדין ועמלק לשמור המחנה שיהיו שם הם ערים לפי שכל אנשי המחנה היו ישנים וידמה שכן היו שם שומרי' ממונים לקום בראש כל אשמורת ואשמורת ממשמרות הלילה כי אין לאומר שיאמר שלא ישנו אנשי המלחמה עד סוף האשמורת הראשונה ולזה הוצרכו אז להקים את השומרים לא קודם זה כי מה ששמע גדעון ברדתו במחנה קודם זה הורה שכבר היו ישנים והנה התחיל תחלה לתקוע בשופר גדעון ומאה איש אשר אתו ואחר תקעו בשופרות שני הראשים הנשארים והאנשים אשר אתם ובעת שהתחילו לתקוע בשופרות שברו הכדים אשר בידם ונשארו הלפידים וראו שלש מאות הלפידים אשר בוערים תכף שהקיצו והיו אלו האנשים קוראים בקול גדול חרב לה' ולגדעון ועם רוב הבהלה חשבו חיל מהם שיהיה חיל גדעון ביניהם וחשב כ''א מהם שיהיה רעהו מאנשי גדעון ולזאת הסבה היה חרב איש באחיו והנה קצתם היו הורגין קצתם וקצתם היו נסים מפחד מי שהיה אצלם שחשבו שיהיה מחיל גדעון:

ראש האשמורת התיכונה. שהיו שומרים המחנה בלילה והיו חולקים משמרות הלילה לשלשה חלקים השומרים בתחילת הלילה היו עורי' עד שליש הלילה והוא סוף האשמורת הראשונה וראש האשמורת התיכונה והיו השומרים הראשונים הולכים לישן והאחרים קמים משנתם לשמור וזהו שאמר אך הקם הקימו את השומרים והנה גדעון בא אל המחנה:

וזכר שבא גדעון ומאה איש אשר אתו ראש האשמורת התיכונה, וזה בלי ספק היה גם כן מהתחבולה הנאותה, לפי שהאשמורה הראשונה היו עדיין רוב העם נעורים ובשמוש מוחשיהם, ובשלישית שהיא קרובה לבוקר רבים מהעם כבר הקיצו משנתם, ולכן בחר להיות בראש האשמורת האמצעית התיכונה, שאז כל אדם ישן ונרדם, וז"ש אך הקם הקימו את השומרים, רוצה לומר שכאשר הגיע גדעון ואנשיו אל מחנה האויבים היו קמים שומרי המחנה לעמוד במשמרת התיכונה, והיו השומרים הראשונים הולכים לישון והאחרים קמים אז לשמור, ואז תקעו בשופרות והפיצו הכדים כדי שפתע יראו הלפידים.

ונפוץ הכדים. ולשבור הכדים אשר בידם:

אך הקם. בעת אשר הקימו את השומרים לשמור, כי הדרך הוא להעמיד שומרים אחרים בכל משמר לשמור את המחנה:

התיכונה. מלשון תוך, רוצה לומר, האמצעית:

ויבא וכו' ראש האשמרת התיכונה: שאז רובם ישנים אך הקם הקימו את השמרים המתחלפים בכל משמר ובזה ההולכים שכבו לישן והבאים תנומה על עפעפם, ויתקעו, גדעון ואנשיו תקעו תחלה. ואז,

ויתקעו. גדעון ואנשיו:

ונפוץ. ענין שבירה עם הפזור, וכן (תהלים קלז ט) ונפץ עולליך:

ונפוץ הכדים. למען יראו הלפידים להבהיל את בני מדין וכו׳:

שלשת הראשים. כי גם שני הראשים האחרים תקעו, כאשר אמר להם גדעון (פסוק יח), ותקעתם בשופרות גם אתם:

בלפדים. בספרים כ"י מדוייקים ובדפוסים ישנים חסר י' קדמאה וכן נכון ע"פ המסורת שכתבתי בסוף פרשת יתרו וכן הוא ולפדים בתוך הכדים דלעיל:

שלשת הראשים. אינו אומר כי הראשים לבדם תקעו כי כל העם תקעו ופירוש ראשים חלקים כמו והיה לארבעה ראשים:

ויתקעו שלשת הראשים: כמו שאמר ממני תראו וכן תעשו.

והנה זכר איך עשו זה בפרט, והוא ששלשת הראשים (אשר הם ראשים למאה איש), תקעו בראשונה הראשים ההם וישברו הכדים ויחזיקו ביד שמאלם בלפידים ויקראו חרב לה' ולגדעון, ולא הלכו כלל (כא) אבל עמדו איש תחתיו במקומו ולא התנועעו משם, ואז היה הבלבול גדול במחנה מדין וירץ כל העם וינוסו.

חרב לה׳. תשועת החרב תיוחס לה׳, ובאה על ידי גדעון:

ויחזיקו: בזה מתחיל לספר המבוכה שנעשה במחנה האויב, אמר בעת שהחזיקו בשמאלם הלפידים ובימינם השופרות לתקוע בעוד שעדן לא תקעו כולם רק הכינו עצמם לתקוע, שאז קראו חרב לה' ולגדעון.

3297 / (שופטים ז,ב) / יתפאר
ונטי"ר / wanter / להתגאות

ויריעו. תרועת מסע וניסה:

איש. כל אחד מישראל עמד במקומו סביב למחנה מדין:

תחתיו. במקומו:

ויניסו. וינוסו ק':

וירץ כל המחנה. לנוס כמו שאמר וינוסו, ומה שאמר ויריעו תרועת שבר ופחד:

ויעמדו: רצה לומר ואז עמדו עדיין איש במקומו סביב למחנה מזה נתהוה כבר רעש במחנה, וירץ כל המחנה התחילו לרוץ זה לפה וזה לפה מתוך בהלה, ויריעו וינוסו אז מקצתם הריעו תרועת מלחמה ומקצתם התחילו לנוס, כי נעשה מבוכה ביניהם.

ויריעו. תרועת שבר וניסה:

ויתקעו. רצה לומר, במה שתקעו שלש מאות שופרות שהוא דבר מבהיל, בא מהומה ביניהם ומה׳ היתה שיהרגו זה את זה, ובכל המחנה היתה כזאת:

על טבת. עד טבת, והוא שם מקום:

צררתה. בשני רישי"ן:

צררתה. בשני רישי"ן:

ויתקעו: אבל אחר שכל שלש מאות השופרות התחילו לתקוע בפועל, אז וישם ה' את חרב איש ברעהו כי ע"י שקצתם הריעו תרועת מלחמה וקצתם נסו, חשבו המריעים שהנסים הם אויביהם, וזה נתפשט בכל המחנה, ועי"כ וינס המחנה כולם נתפזרו לכל עבר.

ואחר זה תקעו שלש מאות שופרות וחשבו האויבים שהם עם רב בא בא עליהם וישם ה' חרב איש ביד רעהו, וכאשר ראום בורחים (כג) נאסף איש נפתלי ומאשר ומכל מנשה וירדפו אחרי מדין:

על טבת. חד מן ט' דסבירין עד וק' על וסימן נמסר בפרשת ויחי. ועיין מ"ש בנחמיה י"ב:

ויצעק. ענין אסיפה, על כי באה בצעקת המאסף:

והנה נזעקו בני ישראל מנפתלי ומן אשר ומן כל מנשה ורדפו אחרי מדין לכלותם בעת שהיו נבהלים והיו נסים:

ויצעק: כבר הזכרתי (פ' ג') שלכן אמר לאלה ששלח בראשונה שילינו בהר הגלעד, כדי שיהיו נכונים לרדוף והם באו וזעקו ורדפו.

ולכדו להם את המים. המפסיקין בין ארם לארץ כנען:

ולכדו. רצה לומר, קחו המעברות מן הנחל אשר היה סמוך להם ועד בית ברה קחו ואף מעברות הירדן קחו, לבל יוכל לעבור המים:

ומלאכים שלח גדעון בכל הר אפרים שירדו לקראת מדין וילכדו להם את המים עד בית ברה ואת הירדן כדי שלא יוכלו לעבור המים וילכדום ויהרגום בהיות להם המלחמה פנים ואחור:

ולכדו להם את המים. שלא יוכלו לעבור ולא היו מים אלו מי הירדן אלא מים אחרים שהיו בדרכם עד בית ברה שהרי אמר אחר כן ואת הירדן:

וזכר שגדעון שלח מלאכים בכל הר אפרים, אבל היה זה אחר אשר נסו האויבים, ולכן אמר בשליחותם רדו לקראת מדין ולכדו להם את המים, רוצה לומר שיקחו המעברות שלא יוכלו לעבור את הירדן:

ואת הירדן. שגם הוא היה מפסיק:

להם. רצה לומר, בעבור מדין, לבל יוכלו לעבור:

הביאו אל גדעון מעבר לירדן. בבקר, כשעבר גדעון את הירדן לרדוף אחר זבח וצלמונע:

וילכדו. בני אפרים לכדו:

אל מדין. את מדין:

והנה לקחו את עורב ואת זאב שני שרי מדין והרגו את עורב בצור אחד קראוהו אחר זה צור עורב והרגו את זאב במישור אחד היתה תמונתו כתמונת יקב וקראוהו אחר זה יקב זאב מפני זה המעשה שאירע בו:

בצור עורב. אחר שהרגו שם עורב נקרא צור עורב וכן יקב זאב אחר שהרגו שם זאב נקרא יקב זאב ותירגם יונתן יקב זאב מישר זאב אולי המישור ההוא היה כמו יקב שפתו' גבוהות לו סביב:

וזכר מהצלחת בני אפרים שלכדו שני שרי מדין והרגום באותם המקומות שנקראו בשמם, והביאו את ראשיהם אל גדעון להראות לפניו גבורתם:

מעבר לירדן. כשעבר גדעון את הירדן לרדוף אחר זבח וצלמנע, הביאו לו לשם: