Komentarz do Kapłańska 23:39

אך בחמשה עשר יום, תחגו. קָרְבַּן שְׁלָמִים לַחֲגִיגָה, יָכוֹל תִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, תַּ"לֹ אַךְ, הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה:

באספכם את תבואת הארץ שיהא חודש שביעי זה בזמן אסיפה מכאן שנצטוו לעבר את השנים שאם אין העבור פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ג:ל״ט) ולשון ת"כ (פרק טו ו ז) עבר את השנים שתעשה החג באסיפת הפירות יכול באסיפת כל הפירות תלמוד לומר מגרנך ומיקבך מגרנך לא כל גרנך ומיקבך לא כל יקבך אי באספך מגרנך יכול מקצת תלמוד לומר באספכם את תבואת הארץ הא כיצד השתדל לעבר את השנה שתעשה החג ברוב אסיפת כל הפירות וכבר למדו העבור מחדש האביב (ר"ה כא) אבל שם לימד על האביב וכאן לימד על פירות האילן שכך שנו חכמים (סנהדרין יא) על שלשה דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה והנה העבור נלמד מאליו שהחג הזה בזמן אסיפה אבל ענין שיטת הכתוב שיאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם כלם מקראי קדש להקריב בכולם אשה לה' אכן ביום חמשה עשר לחדש השביעי הזה בעבור שהוא עת אספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' בשבעת ימים והוסיף לומר בכאן ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון שתשבתו ותנוחו בהם כאשר פירשתי (רמב"ן על ויקרא כ״ג:כ״ד) ואמר עוד שתוסיפו לשמוח לפני השם בלולב ואתרוג שבעת ימים כי הוא זמן שמחה שברך השם אותך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח לפניו וטעם תחוגו את חג ה' שתחוגו לפניו לתת הודאה לשמו על מעשיכם אוסף כי בא וחזר ואמר עוד (ויקרא כ״ג:מ״א) "וחגותם אותו חג לה'" לסמוך אליו "בסוכות תשבו" (ויקרא כ״ג:מ״ב) וטעמו וחגותם אותו חג שבעת ימים בשנה שתשבו בסוכות וכל האזרח בישראל ישבו בסוכות לומר שיעשו חג שבעה בלולב ושמחה ובסוכה ומדרשו וחגותם אותו חג לה' מה תלמוד לומר לפי שנאמר (דברים טז טו) שבעת ימים תחוג לה' אלהיך יכול יטעון חגיגה כל שבעה תלמוד לומר אותו וכו' בתורת כהנים (פרק יז א):

אך בחמשה עשר יום. אחר שהזכיר את הדברים הכללים שכל המועדים מסכימים בהם וזה במה שכולם מקראי קדש וטעונים קרבן מוסף כאמרו אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה וכו' אמר אך בחמשה עשר יום וכו' והודיע שחג הסכות נבדל משאר המועדים ראשונה שהשמיני שלו מקרא קדש כאמרו וביום השמיני שבתון לא כן בימי השבוע ובימי חג המצות וכן בחדשים ובשנים שבהם קדש השביעי לא השמיני. שנית במה שזה החג טעון שנוי דירה כאמרו בסכות תשבו. שלישית שטעון נענוע ארבע מינים כאמרו ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו':

אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי - אף על פי שראש השנה ויום הכפורים באים לזכרון [ו]לכפרה, אבל סוכות בא לשמחה ולהודאה על שמילא בתיהם כל טוב בימי אסיפה.

אך: בכפור נכתב אך מפני הענוי שאין דוגמתו בחגים, ובחג הסכות נכתב אך מפני הלולב והסוכה שאין דוגמתם בשאר מועדים.

באספכם את תבואת הארץ. פירש"י שיהא חדש שביעי בזמן אסיפה מכאן שנצטווינו לעבר שנים וכו'. וכתב הרמב"ן וכבר למדו העיבור מחדש האביב אבל שם לימד על האביב וכאן לימד על פירות האילן ועל התקופה. וטעם הפסוק אחר שאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם וגו' אמר אכן ביום ט"ו לחדש השביעי בעבור שהוא עת אספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' ז' ימים והוסיף לומר כאן ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון פי' שתשבתו ותנוחו בהן ואמר עוד שתוסיפו לשמוח לפני ה' בלולב ואתרוג ז' ימים כי הוא זמן שמחה שבירך ה' אותך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח לפניו:

תחגו. הגימ"ל דגושה:

אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם. יש לשאול כאן והלא כבר נאמר למעלה בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות. אלא דרך הכתובים כן מפני אריכות הענין וכל מה שהפסיק בינתיים. ועוד נראה לי לומר כי למעלה הזכיר ענין הקרבנות שהם חקי הש"י, ושם ירמוז על של מעלה, הוא שאמר ביום הראשון מקרא קדש, ביום השמיני מקרא קדש, אבל בכאן למטה יבאר בשל מטה ויזכיר שם חקי ישראל שיחגו חג ה' שבעת ימים בזמן האסיפה, ושיטלו בו מצות הלולב לכפר על קלקולו של אבינו הראשון שהיה בזמן הזה, וזהו שסמך לו מיד ולקחתם לכם, וזה נראה לי נכון.

אך בחמשה עשר. תניא, יכול יחוג אדם בשבת, ת"ל אך, ביו"ט אתה חוגג ואי אתה חוגג בשבת ^קיזר"ל שאין החגיגה דוחה שבת, וסמך על מסקנת הגמ' דחגיגה י' א' דחג פירושו זבח קרבן ולא מלשון חוגו חגא [וכפי שיתבאר בסמוך ריש פסוק מ"א], ולכן כתיב המיעוט הזה כאן ולא לעיל בפסוק ל"ד משום דשם איירי בענין המועד וכאן איירי בענין החגיגה, ועיין בביצה י"ח ב' ולקמן בפ' מ"א בדרשה שבעת ימים באה ג"כ דרשה על דין זה. .
(תו"כ)

אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג יי' שבעת ימים וגומ'. ביאר בזה כי סבת זה החג מפני שאז אסף כל אחד ממנו תבואתו מגרנו ומיקבו כדי שיכיר בו כי הכל בא לו מה' ית' ולזה באה זאת המצוה:

אך בחמשה עשר יום וגו' ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'. יש לדקדק תיבת אך שהיא מיעוט ולפי פשוטו אפשר במ"ש רז"ל ביום הראשון ראשון לחשבון עונות כי ביום הכפורים ישראל נקיים שעלו מן הרחצה לכל עון ולכל חטאת וד' ימים שבינתים עסוקים במצות ותפלות והכנה לחג ובט"ו יום טוב כימים אשר נחו בהם היהודים והוא ראשון לחשבון עונות. ולזה אמר רחמנא אך בחמשה עשר למעט בעניני העוה"ז ולבער היצה"ר וגם לזה אהניא ג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות כשם שצריך לבער השאור והחמץ בפסח והוא רמז לבער היצה"ר גם בט"ו לסוכות שמתעורר היצה"ר להחטיאו. וזה רמז ולקחתם לכם ביום הראשון כלומר תקחו ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם גם ביום הראשון הזה תבער היצה"ר שאור שבעיסה מבתיכם בתי הנפש וזה רמז פרי עץ הדר ס"ת יצר לבער היצה"ר ודוק. ומצאתי בס' קדמון כ"י אתרוג לולב הדס ערבה גימטריא אלף כ"ד והמזבח היה ל"ב אמות כשתחשוב בהכפלה ל"ב פעמים ל"ב הוא אלף כ"ד וזהו מ"ש חז"ל כל המקיים לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח. וזהו תשב אנוש עד דכ"א ר"ת אל"ף כ"ד דעד יום הושענא רבה מועיל תשובה. כמ"ש חלו נ"א פני אל. נ"א יום מר"ח אלול עד הושענא רבה שהם ימי סליחה. גם מניסן עד עצרת נ' יום ימי תשובה והם ק' ימים לבטל כח הקליפה שהיא ק'. אבל ק"א כח הקדושה גימטריא מיכאל וז"ש פרק ערבי פסחים הוה עובדא עד ק"א ופקע שידא. חנות פתוחה חנות ר"ת חדש ניסן וחדש תשרי אז נפתחו שערי ג"ע. זהו תורף דבריו ועם האמור מובן מ"ש בזהר כי קץ ימים הוא סט"א כי ימים גי' מאה ודוק היטב:

פס'. אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי. אך ממעט. מה בא למעט. בית שמאי אומרים חגיגה שיהא אדם מביא חגיגתו במועד ולא ביום טוב. ומהו אך. ביום טוב אתה חוגג ואין אתה חוגג בשבת. באספכם את תבואת הארץ. באסיפת כל הפירות מדבר. מלמד שכל הפירות נקראין תבואת הארץ. תחוגו את חג ה' שבעת ימים. מלמד שיש לו (תשלומות) כל שבעה. מכאן אמרו מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון. ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. שבות בהם:

באספכם וכו׳ בזמן אסיפה וכו׳. דביום טוב ליכא למימר באספכם ממש:

וטעם אך. בעבור שהזכיר בפרשה שהיא קודם זאת ענוי הנפש אסר להתענות בחג הסכות כי בו כתובות ושמחת ושמחתם והיית אך שמח:

אך בחמשה עשר יום וגו'. פירש"י יכול תדחה החגיגה את השבת ת"ל אך וקשה שבת מאן דכר שמיה ונראה שכך פירושו אך בחמשה עשר יום לחדש באספכם את תבואת הארץ היינו ביום שמותר לאסוף התבואה מן השדה לכל הפחות לצורך אוכל נפש דהיינו בי"ט שאינו חל בשבת, באותו יום תחוגו החגיגה אבל לא ביום שאין בו שום אסיפה מן השדה בשום צד אף אם אין לו מה לאכול והיינו בשבת, ואילו לא נאמר אך הייתי אומר באספכם היינו בזמן אסיפה קאמר ולא ביום שיש בו אסיפה.

אך בחמשה עשר יום. לפי שגבי פסח לא כתי' שמחה לפי שעדיין לא נלקטה שום תבואה וגבי שבועות לא כתי' אלא חדא שמחה לפי שהתבואה נלקטה אבל פירות האילן לא נלקטו אך בסוכו' שהכל נאסף אל תוך הבית וגם נמחלו העונות ביום הכפורי' כתיב ביה שלש שמחות ושמחתם דהכא ושמחת בחגך והיית אך שמח חדא מתבואה וחדא מפירות האילן וחדא ממחילת עונות וזש"ה והיית אך שמח שאין לך להתעסק רק בשמחה:

אך בחמשה וגו׳. לפי הדרש קאי האי אך רק על השלמה דשמיני ועל הסמוך לה לקיחת ד׳ מינים. אבל חגיגה כל שבעה היה גם בפסח. אכן כבר ביארנו כ״פ דבמקום שהמצוה מפורש בתורה היא עיקר יותר מהלמד משם. וכן דוקא באספכם את תבואת הארץ. ודרך האדם להיות שמח וטוב לב. המצוה לחוג כל שבעה ברבוי נו״נ. ותהיה השמחה בלולה בשמחת שלמים. וכמש״כ עוד בפ׳ ראה עה״פ חג הסכות וגו׳ כי יברכך. משא״כ בפסח אין בו חגיגה כל שבעה אלא להשלמה. וע׳ מש״כ בס׳ שמות כ״ג ט״ו:

אך בחמשה עשר יום. כלומר, בכל החגים תעשו שמחה אבל בסוכות, באספכם את תבואת הארץ, שכבר אספתם כל תבואת הארץ והכל תחת מפתח ואין לכם שום מחשבה, כי אם לשמח, כדכתיב: והיית אך שמח, אין לך עסק רק השמחה, גם עבר יום הכפורים ונמהלו עונותיכם תוסיפו שמחה על שמחתכם:

אך בחמשה עשר יום אך זה מעוט הוא, ומה מיעוט מיעט פסח שאינו חייב לעמוד בו בירושלים רק יום אחד מפני טירוד קציר שעורים וכן בעצרת מפני טרוד קציר חטים כדי שילקט תבואתו שלא תתקלקל אבל בחג הסוכות שהכל כנוס לתוך הבית חייב הוא לשמוח שמנה ימים.

באספכם וגו' שם ויחסר יהיה לכם ואלו היה שם התואר היה ה"א תחת שם השני. והוה למכתב ראשון השבתון כמו חצר המשכן. ווי העמודים. ואינו דומה כלל לעוד היום גדול והמלאכה גדולה:

אך בחמשה עשר יום לחדש תחגו את חג ה'. יכול אפי' בשבת ת"ל אך:

רש"י ד"ה אך בחמשה עשר יום וגו' תחגו, קרבן שלמים לחגיגה. יכול... אך, הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה. ע"כ. ולא כמו עולת ציבור ומנחה שאם עבר יומן, בטל קרבנן, כאמור בד"ה דבר יום ביומו (פסוק לז). (פ' אמור תשנ"ח)

קרבן שלמים לחגיגה. שאין פירוש "תחוגו" לעשות יום טוב, דאם כן כי כתיב (שמות ה, א) "ויחוגו לי במדבר", מאי חג איכא התם, אלא קרבן רוצה לומר, כדכתיב בהדיא (שם שם ג) "ונזבח לה' אלקינו", כדאיתא בפרק שלישי דחגיגה:

באספכם את תבואת הארץ. שֶׁיְּהֵא חֹדֶשׁ שְׁבִיעִי זֶה בָּא בִּזְמַן אֲסִיפָה, מִכָּאן שֶׁנִּצְטַוּוּ לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנִים, שֶׁאִם אֵין הָעִבּוּר, פְּעָמִים שֶׁהוּא בְאֶמְצַע הַקַּיִץ אוֹ הַחֹרֶף:

תחוגו את חג ה'. פי שתחוגו לפניו לתת הודאה לשמו על מעשיכם שאספתם תבואתכם. ומה שכתוב פעם אחרת וחגותם אותו חג לה' לסמוך לו בסכות תשבו שבעת ימים ופירושו וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים שתשבו בסוכות ע"מ שיעשו חג שבעה בלולב ושמחה וסוכה:

שבתון. תניא, אין שורפין קדשים ביו"ט ^קיחר"נ קדשים שמצוה לשורפן, כגון נותר מפסח ומקדשים. , מאי טעמא, אמר רב אשי, שבתון – עשה, והו"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ^קיטהל"ת ביו"ט היא לא תעשה כל מלאכה, ושבתון עשה דמשמע שבות בו, ואין עשה דשריפת קדשים דוחה עשה ול"ת דיו"ט, אלא שורפין אחר יו"ט. ולפנינו בגמ' הגירסא שבת שבתון, אבל זה ט"ס, שהרי לשון זה כתיב רק ביוהכ"פ ולא ביו"ט, וצ"ל שבתון, וכ"מ הגירסא בש"ס כת"י ובילקוט ובדפוסים ישנים ובחדושי הר"ן. ומה שנוגע מדרשה זו לדינא בזה"ז מבואר לפנינו בפ' בא בפ' אך אשר יאכל לכל נפש, יעוי"ש. .
(שבת נ"ד ב')

תחוגו את חג יי' שבעת ימים. כבר ביארנו במה שקדם כי זאת החגיגה היא זביחת שלמים ולזה תמצא שאמ' משה ויחוגו לי במדבר תמורת הזביחה כמו שזכרנו במה שקדם ואמר שבעת ימים ואם היא בחמשה עשר ימים לחדש השביעי כמו שזכרנו להורות שזאת החגיגה יש לה תשלומין כל שבעה:

באספכם את תבואת הארץ. שדות וכרמים:

שבעת ימים. לפי הפשט הוא כמש״כ דבכל שבעה היו מקריבים ראיה וחגיגה ונו״נ. משא״כ בשמיני לא היה אלא שלמי שמחה. ורק השלמה למי שלא עשה כדין ולא הביא בראשון:

באספכם כו'. עיין רש"י ז"ל:

רש"י ד"ה באספכם את תבואת הארץ, ...מכאן שנצטוו לעבר את השנים; שאם אין העבור וכו'. וכלום אין זמן סוכות בעונת אסיף מובטח על ידי קביעת פסח בחודש האביב, וכפי שלמדים מן הכתוב (דברים טז, א ורש"י שם) "שמור את חדש האביב"? לשם מה צריך שני רגולטורים כאלה? (פ' אמור תש"ן)

תלמוד לומר וחגותם אותו. בפרק קמא דחגיגה (ט.) :

תחגו. שַׁלְמֵי חֲגִיגָה:

ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. ר"ל ביום השמיני לראשון שזכר כי בכל אחד מאלו שני הימים צוונו לשבות ממלאכה:

תחגו. מפעלי הכפל וטעם על הזבחים:

תחגו כו' שבעת ימים. שבעה לתשלומין עיין רש"י ז"ל:

רש"י ד"ה תחגו, שלמי חגיגה. ע"כ. וקשה לי, והרי כבר פירש כך בדיבור הראשון לפסוק זה. (פ' אמור תשמ"ח)

שבעת ימים. אִם לֹא הֵבִיא בָזֶה, יָבִיא בָזֶה, יָכוֹל יְהֵא מְבִיאָן כָּל שִׁבְעָה, תַּלְמוּד לוֹמַר וחגתם אתו — יוֹם אֶחָד בְּמַשְׁמָע וְלֹא יוֹתֵר, וְלָמָּה נֶאֱמַר שִׁבְעָה? לְתַשְׁלוּמִין (חגיגה ט'):

ביום הראשון שבתון. שם ויחסר יהיה לכם ואילו הי׳‎ שם התאר היה ה״א תחת בי״ת:

ביום הראשון שבתון. (פסחים ה' ע"א) תנא דבי ר' ישמעאל נאמר כאן ביום הראשון ונאמר בלולב ביום הראשון ונאמ' בפסח ביום הראשון בשכר ג' ראשון זכו לג' ראשון להכרית זרעו של עמלק דכתיב ויצא הראשון אדמוני ולשמו של משיח דכתיב ראשון לציון הנה הנם ולבנין בהמ"ק דכתיב מרום מראשון מקום מקדשינו:

אך בחמשה עשר יום: כבר אמר "בחמשה עשר יום חג הסוכות". למעלה צוה על המועד וכאן צוה על החגיגה. ולדעת חז"ל שם "חג" ופעל "תחוגו" הונח על השלמים והזבחים שמקריבים כמו "אסרו חג בעבותים" "לא ילין חלג חגי" וכן פירשוהו תמיד. והגם שבחגיגה (דף י) אמרו ממאי דחגיגה זביחה? דלמא חוג חגא מכל מקום מסיק שבא על החגיגה. והנה בראש השנה ויום הכפורים לא נזכר לשון "חג" בשום מקום, רק בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, כי רק בימים טובים האלה מצווים להביא שלמי שמחה. ובשמיני עצרת לא נזכר גם כן לשון "חג" ובכל זאת נשמע מכללו כי הכתוב כללו בחג הסוכות וכמו שיתבאר (בסימן רב) ושם יתבאר כי עיקר מצות החגיגה היא ביום הראשון והז' ימים הם לתשלומין. וסבירא להו לבית שמאי דלכן אמר "אך בחמשה עשר". מלת "אך" מורה מיעוט, נגד שאמר למעלה שבחמשה עשר חג הסוכות ולענין מועד מתחיל מיום טו', אומר אך לענין החגיגה אינו כן, רק יחוגג שבעת ימים של כלל החג לתשלומין כי אין חגיגה קרבה ביום טוב. ובית הלל יסדו דבריהם על הכלל המבואר אצלי שיש הבדל בין במלת "אך" ובין מלת "רק". שמלת "אך" ממעט במשפט הזה עצמו. אמר בחמשה עשר אך שבעת ימים תחוגו, לא שמונת ימים, כי בהכרח יחול יום א' בשבת ואין חגיגה דוחה שבת. ועפ"י דברי הירושלמי (פ"א דחגיגה הלכה ו).

באספכם את תבואת הארץ: ר"ל בזמן אסיפה, וכן כתב בכל מועד – פסח אביב, ושבועות קציר חטים, וסוכות אסיף. להזהיר על העבור לקבוע השנים כתקנם שיבואו המועדים בזמנם, ופה הזהיר שישגיחו שיבוא סוכות בזמן האסיף, וכמ"ש בסנהדרין (דף ?). ולהלן אמר "באספך מגרנך ומיקבך" שהם תבואת שדה וכרם וכבר כתבנו כמה פעמים שיש הבדל בין כשבא השימוש במלת "את" ובין כשבא במ"ם, שהמ"ם מורה הקצתית. וממה שכתב פה "את תבואת" ושם "מגרנך", במ"ם, ידענו שאין די אם נתבשלו מיעוט התבואות וגם אין צורך שיתבשלו כולם, רק רובם, שבזה היא זמן האסיף במובנו המדויק. ומ"ש "תחוגו שבעת ימים" בתשלומין יתבאר לקמן (סימן ??).

וחגותם אותו חג לה': כבר אמר (פסוק לט) "תחוגו את חג ה' שבעת ימים", ועל כרחך מה שכתב "וחגותם אותו" אינו מוסב על החג הנזכר למעלה שאם כן היא כפל ומותר, רק על יום הראשון שהזכיר בסמוך ר"ל וחגותם את יום הראשון כי הוא העיקר, ושבעת ימים הם לתשלומין. ומה שכפל שנית "בחדש השביעי תחוגו" בא לרבות שמיני עצרת שגם בו יחוגו לתשלומין כי גם הוא נקרא חג בכלל (כמ"ש בסימן קצא) ור"ל כל החג שבחדש השביעי תחוגו. והוסיף מלת "אותו" תחת שהיה לו לומר בכינוי "תחגוהו" בל נטעה שנחוג כל ימי החדש, אומר רק אותו שהוא החג הנזכר. וכל זה מובא בחגיגה (דף ט). ובירושלמי למד לה ממה שכתב "שבעת ימים" ר"ל שאחר שאינו דוחה שבת אם כן בצירוף שמיני עצרת חוגג שבעת ימים, לא שמונה ימים. ואם אין שמיני בכלל היה לו לומר "ששה ימים", ועיין בתוס'.

ושם "חג" הונח על החגיגה שהיו מקריבים בימי מועד; רוצה לומר שלמי שמחה. ועל כן ראש השנה ויום הכפורים לא נקראו בשם "חג" בשום מקום. (אמור ס' קצא)