Komentarz do Liczb 32:1

ומקנה רב וגו'. טעם הודעה זו, להצדיק הכתוב טעם הנמצא בפיהם לשאלת ארץ סיחון ועוג כי אמת הוא, וטעם שהיה להם יותר מכל השבטים להיות שהיו גבורי כח בזזו אנשי הצבא חלק מרובה מכל השבטים:

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. הזכיר תחלה בני הגבירה ואח"כ בני השפחה.

ואחר זה ספר כי מפני שהיה מקנה לבני גד לבני ראובן התעוררו לשאול ממשה הארץ אשר הכה הש"י לפני עדת בני ישראל כי היא ארץ מקנה לזה בחרו שתהיה הארץ ההיא לנחלתם ולא יעבירם את הירדן.

מקנה רב במדרש העושר כשבא מהש"י קיים ואי לא לא שני עשירים היו בעולם קרח בישראל והמן באומות העולם ושניהם אבדו וכן בני ראובן ובני גד היו עשירים וחבבו ממונם וישבו חוצה לארץ לפיכך גלו תחלה מכל השבטים:

לבני ראובן. כי הוא בן הגבירה:

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד. מדלא ערבינהו לומר ומקנה רב ועצום היה וגו' ש"מ שכל אחד מילתא באפי נפשיה כי לבני ראובן היה מקנה רב במספר, ולבני גד היה מקנה עצום בכח, כדרך שנאמר (איוב א י) ומקנהו פרץ בארץ. שעזים שלו היו הורגין זאבים וכדמסיק בתענית (כה.) לייתי עיזי דובא בקרנייהו. כך היה לגבי גד מקנה עצום מאד בחיל וכח וע"כ בחרו לישב על הספר ולא היה פחד האויבים לנגד עיניהם ופן יקחו הזאבים מקניהם כי בטחו על כחם, ובזה יש ללמוד קצת זכות עליהם מה שהקדימו המקנה לטף באמרם גדרות צאן נבנה למקנינו וערים לטפינו, כי אמרו שסמוך לגבול הספר נבנה תחילה גדרות צאן למקנינו ואח"כ תוך הארץ נבנה ערים לטפינו ונרויח בזה שהטף ישבו בטוחים שאם יבואו האויבים יבואו תחילה אל גדרות צאן וביני ביני ימלטו הטף, והמקנה שעל הספר אינן מתיראים מן הזאבים. ומ"מ הוכיחם משה ואמר אם כן אין אתם בוטחים בתשועת ה' אלא כך תעשו בנו לכם ערים לטפכם תחילה סמוך לספר וגדרות לצאנכם תוך הארץ ואחיכם כל בית ישראל יראו כי אתם בוטחים בתשועת ה' ובזה תתנו אומץ בלב אחיכם שיבטחו כולם בתשועת ה'.

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. כאן הקדים ראובן. ויאמר בני גד ובני ראובן הקדים גד. אלא תחלה הקדים ראובן שהיה הגדול ואחר כך הקדים גד שהיו גבורים והרוגיהם ניכרים דכתיב וטרף זרוע אף קדקד. ח''פ הוזכרו בני גד ובני ראובן בפ' זו וזהו נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך מבוחלת כתיב בחי''ת בשביל ח''פ שהוזכרו על נחלתן ליקח בראשונה אחריתה לא תבורך שגלו ח' שנים קודם לשאר השבטים:

ומקנה רב היה. לפי שהיו עשירים ביותר חבבו ממונם ובשביל חבוב ממונם פירשו מאחיהם וישבו להם חוץ לארץ ישראל ולפיכך גלו תחלה לכל השבטים שנאמר ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי וזש"ה כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים כלומר כל מה שאדם עמל ויוצא בסחורה והולך ממזרח למערב ודוחק את השעה להתעשר אינו נעשה עשיר בשביל זה ואפי' ילך במדבריות ואל ההרים מהו ולא ממדבר הרים אמר ר' אבא כל הרים שבמקרא הרים ממש חוץ מזה שהוא לשון הרמה כלומר שאין האדם מתרומם בזה כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים נוטל נכסים מזה ונותנם לזה ולמה נקרא שמם נכסים שהם נכסין מזה ונגלין לזה. ולמה נקרא שמם זוזים שהם זזין מזה והולכין לזה ולמה נקרא שמם ממון כלומר למה אתה מונה אותם ולמה נקרא שמם מעות שמעותין את המשפט. ועוד אמר ר' אבא אמרה חנה ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם כלומר מאף שהוא מביא על זה מתרומם זה וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן מה כתיב למעלה אנשי הצבא בזזו איש לו מאף שהביא הקב"ה על מדין נתעשרו בני גד ובני ראובן וכן מאף שהביא הקב"ה על מצרים נתעשרו ישראל וכן אמז"ל שלש מתנות ברא הקב"ה בעולמו חכמה וגבורה ועושר זכה לאחד מהם זכה לכלם ואימתי בזמן שהם באים מכח חכמת התורה ויראת השם אבל בענין אחר אין גבורה ועושר האדם מועיל לו כלום. וכך אמר ירמיה אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו כי אם בזאת יתהלל המתהלל וכו'. וגם אני שמעתי על זה מה שאמחז"ל במס' נדה פרק כל היד שמלאך אחד ממונה על ההריון ולילה שמו ומביא הטפה לפני הקב"ה ואומר טפה זו מה תהא עליה חכם או טפש גבור או חלש עני או עשיר אבל רשע וצדיק לא קאמר כי הדבר תלוי ברצונו של אדם כדאמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וזהו שאמר הכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו שהרי נגזר עליו מיום שנוצר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי שזה לא נגזר עליו שזה בידו הוא. והשלשה הללו בזמן שאינן מאת הקב"ה סופן ליפסק ממנו וכן שנו רז"ל שני חכמים היו והיו עשירים עמדו בעולם. אחד מישראל ואחד מאומות העולם קרח והמן ושניהם נאבדו מן העולם. וכן אז"ל עושר שמור לבעליו לרעתו זה עשרו של קרח ושל המן וכל כך למה לפי שלא היתה מתנתן מאת הקב"ה אלא חטפו אותן להם:

ולבני גד עצום מאד. לבני ראובן היה מקנה רב. אבל לבני גד היה עצום מאד. ע״כ נכנסו בעובי הקורה יותר מב״ר כמבואר בפרשה שהיו המה ראשי המדברים:

ומקנה רב. פתוחה:

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. הזכיר תחלה בני הגבירה ואח"כ בני השפחה; ויבאו בני גד, הם היו בעלי העצה תחלה לכן הקדימן שם הכתוב, ועוד שהיו בעלי גבורה יותר מבני ראובן, כמ"ש וטרף זרוע, ולא היו מתפחדים מאנשי הארץ לשבת במקומות אלה, אעפ"י שהיו רחוקים משאר השבטים שהיו מקובצים בארץ הקדושה. (הנ"ל):

והנה המקום מקום מקנה יש הבדל בין מקום מקנה ובין ארץ מקנה, שמקום מקנה הוא שבאותו מקום כבר היו רועים את המקנה, וארץ מקנה מציין שהארץ מוכשרת לזה כי יש שם מרעה ונאות דשא ואינו מציין שכבר רעו שם מקנה, ותחלה ראו רק ארץ יעזר וארץ גלעד ששם היו רועים בעדר ונמצאו שם גדרות צאן ועז"א שהמקום מקום מקנה:

פרק זה מוקדש להתנחלותם המפתיעה של שנים וחצי שבטים מישראל בעבר הירדן המזרחי. התאור הממושך והמפורט של השיחה בין השבטים למשה רבנו ע"ה, יש מי שרוצה לראות בו ביטוי לרצון משה רבנו שלא לראות בהסכם על ירושה בעבר הירדן מזרחה מעשה מדיני כי אם עניין ששם שמים מופיע בו. דומה שראיתי מעין זה אצל הנצי"ב. אך כנגד זה קצת קשה מדברי רש"י לפסוק טז, כלומר כשמשה רצה ללמד את בעלי שיחתו דרך ארץ, אמר להם זאת במפורש ולא במשתמע. (פ' מטות תשנ"ה)

ומקנה רב היה לבני ראובן וגו'. פירוש רב שהיו משונים לשבח מכל הצאן כמ"ש רבינו אפרים בפסוק לצאנכם אין לו דמיון כי צאנו של גד וראובן היו משובחים ומשונים משאר הצאן עכ"ד. ואפשר שזה רמז ומקנה רב שהיה גדול באיכות גם כן:

פס'. ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. ממה שהביאו מן המדיינים העשירו בני ראובן ובני גד להודיע מה גרם:

מקום מקנה. כי שם מרעה טוב:

והיוצא מפיכם תעשו, כי מתחילה אמרו וערים לטפינו משמע ערים כל דהו ואח"כ חזרו מדבריהם ואמרו וישב טפינו בערי המבצר משמע שחשבו להשגב בחוזק הערים ויביאו מורך בלב האנשים על כן הוכיחם משה ואמר בנו לכם ערים לטפכם וגו' והיוצא מפיכם תעשו כי כבר אמרתם וערים לטפינו.

ומקנה. בפסק:

בכל הפרשה משתמע טון של שלילה לגבי עצם הרעיון להתנחל בעבר המזרחי של הירדן, אולם ראה דברי רש"י להלן (דברים לג, כא ד"ה וירא וגו' וד"ה כי שם וגו'), שם משה כאילו משבח את שבט גד על עצם הדרישה לנחלה זו. (פ' שופטים תש"ן) הערת הרב איתן שנדורפי שי': על שאלה זו ניתן להשיב על פי דבריו של הגאון הרב חיים קנייבסקי שליט"א בספרו "טעמא דקרא" (עמ' קמו), וכה דבריו: ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד - בכל הפרשה הקדים גד לראובן חוץ מכאן, וכבר עמד בזה רמב"ן. עיין שם. ויש לומר, דבאמת לבני ראובן היה יותר מקנה ולכך הקדימן כאן. ובאמת בני ראובן כיוונו בשביל המקנה, אבל בני גד, היה עיקר כוונתן לדבר אחר, משום שידעו שמשה רבנו יהא קבור שם ורצו שיהא בחלקן, אך מפני כבודו של משה שעדיין היה חי לא רצו להזכיר קבורתו ותלו הדבר בבהמתן, וזה מפורש בפסוק "ולגד אמר וגו' וירא ראשית לו כי שם חלקת מחֹקק ספון", ופירש רש"י - "ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג שהיא ראשית כיבוש הארץ, כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת 'מחוקק', והוא משה". ...ולכך הקדים בני גד בכל הפרשה, שכוונתן היתה יותר לשם שמים. ע"כ. דומה שזו גם הסיבה ליחס המשתנה של משה רבנו - בפרשתנו תלו השבטים את רצונם לנחול בעבר הירדן המזרחי בריבוי המקנה, לכן קיבלו יחס שלילי. ואמנם בני גד, טעם אחר היה עמהם, אך קיבלו תוכחתם באהבה, ובלבד שלא יפגעו חלילה בכבודו של משה. ביום מותו, משהבין משה את כוונתם הנסתרת של בני גד, בא אליהם בדברי שבח "וירא ראשית לו...". ומפורשים הדברים באריכות רבה ב"נפש הגר" (דברים לג, כא) שלמד כך ב"תרגום אונקלוס", וחתם דבריו בזו הלשון: כן לומד התרגום כוונת ופירוש הכתובים אלה, כי כן דרך התרגום, להפך תמיד אחר זכות ומעלת הצדיקים שבטי יה, כמו שהראנו והוכחנו כמה פעמים. עיין שם.

ורז"ל (תנחומא מטות ז) דרשו עליהם פסוק, נחלה מבהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ כא) לפי שלקחו נחלתם בראשונה על כן אחריתם לא תבורך כי הלכו בראש כל גולים שנאמר (דבה"י א' ה כו) ויגלם לראובני ולגדי. וכדי ליישב וי"ו של ואחריתה נראה שכך פירושו כי לדעת רז"ל הקדימו המקנה לטף ועל זה אמר נחלה מבהלת בראשונה כי הקדימו נחלתם דהיינו המקנה להזכירם ראשונה, על כן גם אחריתם דהיינו הטף שאיחרו לא תבורך, כי גם הגופות גם נחלתם הכל כלו כעשן כלו העיקר עם הטפל כולם הלכו שבי לפני רודף.

כל "פרשה סתומה" היא לכאורה שיחה חדשה. כך למדתי עם אסף שי'. ובפסוק ח מתפרצים זכרונות מרים מלפני ל"ח שנה! (פ' מטות מסעי תש"ן) וראה מש"כ להלן (פסוק כ).

חצי שבט מנשה אינו מוזכר כאן, ומשה אף לא מוכיח אותם (פסוק ז שם). וראה מש"כ למעלה (כז, א) ולהלן (פסוק לג).

ומקנה רב היה לבני גד וגו' ערים לטפכם וגדרות גו' מפיכם תעשו. במדרש הה"ד לב חכם לימינו כו'. דמשה הקדים הטף להצאן. וכדי להבינך למה הם הקדימו הצאן להטף. ומשרע"ה הפך הדבר. ועוד מה שא"ל והיוצא מפיכם תעשו הוא לכאורה שפת יתר הלא כבר התנה עמהם בתנאי כפול. אך שורש הדבר הוא כך. דודאי צריך טעם על ב"ג וב"ר. שהיו צדיקים גמורים מ"מ מאסו בארץ החמדה. והתאוו ליטול חלק נחלתם בח"ל דוקא. ובלי ספק שכוונתם הי' לש"ש. ולא לשום הנאה גשמית. אך ידוע דברי קדשו של הבעש"ט זללה"ה. המובא בספה"ק דרכושו של אדם כמו בהמותיו ועבדיו וכדומה הן המה חלקי נשמתו המתנוצצי' מנפשו ורוחו אשר הנצוצין שלו באים ומתפשטין לדברים וחלקים אחרים. והנה הם מזדמנים לאדם להיות משמשיו והונו ורכושו. ובוא וראה מאבותינו הק' אשר תמיד היו עסקיהם לברר הניצוצות שלהם והיו רועי צאן תמיד. מחמת שידעו שהם מחלקי נשמתם ושורשם אשר נתפשטו במקנה שלהם. לכך היו מנהיגים את הצאן למרעה טוב למקום אשר הבינו ברוח קדשם שהוא ראוי שם לברר אותן הנ"ק. וכמ"כ ב"ג וב"ר הסתכלו והבינו שנתפשטו ונתפזרו הנ"ק שלהם והם במקנה בבחי' בע"ח. וזה"ש ומקנה רב הי' לב"ג וב"ר שהיו חלקי נרו"נ נתפשט הרבה בתוך המקנה. והבינו שבעבר הירדן שם יש מקום טוב למרעה הצאן. אשר שם בנאות דשא יוכלו לרעות את צאנם ולברר כל נתח טוב מהם. וזה הי' יקר מאוד בעיניהם. לכך תפסו בפיהם והקדימו תחלה גדרות צאן נבנה למקנינו וערים לטפינו. וכוונתם הי' רק לש"ש אבל משרע"ה הבין הדבר על בוריו. וא"ל כך תעשו בנו לכם ערים לטפכם. ונתן להם עצה לתקן כל חלקי נשמתם באופן אחר. והקדים הטף שהם צריכים שמירה ביותר כשהם בקטנותם ואין בהם שכל להיות עושים טוב. והתיקון להטף ולבניו הקטנים הוא כך. כשהאדם עושה מעשיו בקדושה ובטהרה ובמחשבה טובה. אז הוא בורא מלאך הקדוש. והוא עולה ויושב בשמים להמליץ טוב עבור האדם כי הוא נותן לו חיות ושפע. ומלאך נק' עי"ר. ע"ד עיר וקדיש. ולכך נק' עי"ר מלשון התעוררות. שמעורר את האדם לעבודתו ית"ש ומועיל להאדם שהוא נותן חיות להטף ולבניו הקטנים שאין בהם שכל. והמלאך מעורר אותם לעבודתו ית"ש. וזה צריך עובדא ובנין. וזה"ש בנו לכם ערים לטפכם ר"ל שתראו בכל העובדות לעשות מלאך הקדוש. ויהי' תיקון להטף. שזהו העיקר. אבל להצאן א"צ בנין ועובדא. רק צריך לגדור גדר עבורם שלא יתפזרו ולא יתפשטו. ודי להם בשמירת הגדר. אבל הטף הוא העיקר שהם חלקי נרו"נ היותר חשובים. שצריך שמירה מעולה ובנין שלם. אבל לצאן יש תיקון קל. דזה בא מהבל האדם מכל נשימה ונשימה היוצא מהבל פיו של האדם. אם יוצא ממנו שלא בקדושה ח"ו. אז נתפשט זה הכח בחלקי החיצונים ר"ל. וזה צריך תיקון בשמירת הבל פיו של האדם לתקנו שלא יצא לריק ח"ו. ובזה נעשה גדר להצאן. וזה"ש והיוצא מפיכם ר"ל כל הדיבורים וההבל היוצא מפיכם תעשו. ר"ל תתקנו שלא תפגמו שוב בהבל הפה רק הכל יהא דבוק בהקדושה בהבל העליון. וזה"ש המדרש לב חכם לימינו. שמשרע"ה הסתכל לימין הדבר שהוא הטף שהם הנ"ק. אשר נתפשטו משורש ועיקר של חלקי נרו"נ. לכך אמר בנו לכם ערים לטפכם. אבל הם כוונו לחלקי ניצוצות שלהם אשר נתפשטו בצאן. אשר היו רוצים לרעות אותם במרעה טוב שלא יתפזרו. לכך הסכים הש"י עמהם. והמשכיל יבין כ"ז:

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד ויראו את ארץ יעזר כו' והנה המקום מקום מקנה ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה כו' הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן והנה יש להבין מה היה כוונתם של בני ראובן ובני גד צדיקים וקדושים כאלו שהיו מעדה השלימה מבאי הארץ מאותן הכתוב עליהם חיים כולכם היום יחפצו לשבת בחוץ לארץ שהיא ארץ סיחון ועוג ולא ירצו לעלות לארץ הקדושה לטול שם נחלה בא"י ונראה כי ידוע כי הארץ אשר הנחיל השם לאבותינו היא קדושה במאד ואברהם אבינו ע"ה השתוקק במאד אחר א"י כדאיתא בזו"הק באריכות ומשה רבינו ע"ה השתוקק מאד לבא שמה כי אין תורה כתורת א"י ואוירה מחכים כידוע ושם אין הקליפות שולטים כנמצא בספרים הקדושים וכל הדר בא"י יש לו אלהי וכל הדר בחוץ לארץ וכר כדכתיב לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים וזה היתה הכוונה בנתינות א"י לישראל להיות להם לאלהים אלא שחוץ לזה ישן שם עוה"ז עד אין שיעור ואין תכלית והיא מעולה מכל הארצות שבעולם כידוע והנה גבי מלחמות סיחון ועוג היתה המלחמה רק לשם שמים לפי שלא היתה כוונתם לדור שם ולאחוז בה לאחוזה רק שהיו מחריבין אותה כדכתיב החרם כל עיר כו' לקיים מצות לא תחיה כל נשמה שהם האמורים מז' אומות שנאמר עליהם לא תחיה כל נשמה רק שארצם נחשבת מחוצה לארץ כמו שנאמר זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה ושם נכתב כל גבולי א"י מארבע הרוחות אבל ארץ סיחון ועוג היא מחוץ לארץ ע"כ היתה מלחמות סיחון ועוג לגמרי רק לש"ש. לא כן מלחמות לכבוש הגם שהיא מלחמות מצוה אעפ"י כן יש שם איזה פני ג"כ ואחיזה ליצ"הר ג"כ לבלבל המחשבה שהי' הכוונה ג"כ במלחמה כדי לירש א"י שהיא ארץ זבת חלב ודבש והוא מעולה מכל הארצות שבעולם בשביל תענוגי העולם הזה והנה בני גד ובני ראובן זאת היתה כוונתם להיות שמלחמה זאת היתה רק לש"ש ולא לשום פני' אחרת אבל שם במלחמות א"י יראים שלא יהי' להם שם שום פני' מצד היצ"הר בשביל תענוגי העו"הז ע"כ חפצים להשאר וליטול נחלה בארץ סיחון ועוג ולילך אח"כ בראש במלחמות ארץ כנען. ובוודאי יהי' כוונתם ג"כ רק לש"ש כיון שלא יטלו שם שום נחלה בא"י לא יכוונו בשביל תענוגי עו"הז רק לשם שמים וזה שאמרו הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ר"ל שהכה ה' לפני עדת ישראל לפי שכוונתם הי' רק לש"ש ולא לשם אחוזת נחלה כי היא רק ארץ מקנה ולא לאחוזת נחלה. ולזה ויאמרו אם מצאנו חן כו' יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן כדי שיהי' כוונתם רק לש"ש כנ"ל והנה משה רבינו ע"ה לא הבין כוונתם והוכיחם בתוכחות גדולים כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע כו' והנה קמתם תחת אבותיכם וכו'. ולזה ויגשו אליו ויאמרו ופירשו שכוונתם יהי' רק לש"ש בחון ככסף וזהב בלי שום סיג ופסולת ופני כלל רק לש"ש לנקום נקמת ה' ועמו לקיים מצות לא תחיה כל נשמה וזה לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. ולכך כתיב ביהושע והחלוץ עובר לפניהם דקאי על ראובן ובני גד לפי שהי' כוונתם רק לש"ש לכך הלכו בראש המלחמה וכששמע משה רבינו ע"ה דבריהם הוטב בעיניו ויאמר להם משה אם תעשון את הדבר הזה וכו' ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' כנ"ל דייקא שכוונתם לש"ש ואז והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה' וכנ"ל דייקא שכוונתם לפני ה' היינו רק לש"ש וק"ל.

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה וגו'. יובן בס"ד לרמוז שישראל בידרו ממצרים ר"ב ניצוצות ובזה וינצלו את מצרים. גם ידוע שישראל נקראו בנים למקום שנא' בנים אתם לה' אלהיכם זכר כאן ה' אלהיכם לרמוז לבחינת שם הו"יה ולבחינת השכינה וכמ"ש רז"ל כל ישראל בני מלכים הם והנה ידוע ששם הו"יה ב"ה מספרו ר"ס כי כל דבר שבקדושה כלול מעשר ועשר פעמים כ"ו גי' ר"ס וכמ"ש רבינו האר"י ז"יעא זלה"ה על פסוק וירא ה' כי ס"ר לראות ע"ש. גם ידוע כי השכינה יש לה מדת שבעה בסוד בת שבע ובזה יובן ומקנה ר"ב רמז לר"ב ניצוצות קדושה שקנו במעשי' הטובים וביררו ממצרים וזהו היה לבני ראו"בן ע"ה גי' ר"ס רמז לשם הו"יה ולבני ג"ד גי' שבעה רמז לשכינה הכל קאי על ישראל שכל ישראל הם נקראים בני ראו"בן בנים לה' ולבני גד בנים לשכינה. עצום מאד שהר"ב הנז' היו עצומים במעלה הרבה ולכן אחר שראו שהם ביררו הר"ב ניצוצות והצליחו בהם לכן כיון שראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד שהמקום ההוא ג"כ מקום מקנה ר"ל שג"כ יש בו ניצוצות קדוש' שצריך לבררם לכן ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה הדבר כפשוטו והם בני גד ובני ראובן ממש שנתעוררו לשבת במקומות ההם כדי לברר מהם ניצוצי הקדושה כי ידוע שכל השתוקקות ישראל הוא לברר ניצוצי הקדושה. או יובן שמ"ש בני ראובן ובני גד ג"כ אפשר לפרש כפשוטו שבני גד ובני ראובן ממש הם בכלל השבטים וא"כ גם להם היה חלק בר"ב ניצוצות שביררו ממצרים ולכן כשהביטו וראו עתה במקומות האלה שג"כ יש בהם נ"ק נתעוררו ליקח לחלקם הארצות ההם כדי לברר ניצוצות הקדושה אשר בהם ובטחו שכאשר הצליחו בר"ב ניצוצות שהיו עצומים מאד ואפ"ה יכלו לבררם כן יוכלו לברר ניציצי הקדושה שבמקומות האלו ולזה באו אל משה כדי ליטול אותם לחלקם: