Komentarz do Psalmów 24:11

לה' הארץ. ארץ ישראל:

לְדָוִד מִזְמוֹר לַיְהֹוָה דאמר רבי חייא בר אבא פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים וכשמניחים אותו אומרים לה' הארץ ומלואה וגו' וכשמסלקין אותו אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם אמרתי לו בני במה זכית לכך אמר לי קצב הייתי ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי זו תהא לשבת אמרתי לו [אשריך שזכית] וברוך המקום שזיכך לכך וכו':
(שבת קיט ע"א)

לדוד מזמור זה המזמור חברו דוד שיאמרו אותו כשיכניסו הארון לבית קדש הקדשים. והיה זה אחר שהעלה עולה בהר המריה ונגלה אליו המקום וידע כי שם יהיה בית יי' כמו שכתוב בדברי הימים (א כב א). ואמר:

לדוד מזמור כו'. ראוי לשים לב מי לא ידע כי לה' הארץ ומלואה. ב' למה כפל ואמר תבל ויושבי בה. ג' למה שינה שבארץ אמר ומלואה ובתבל לא אמר רק יושבי בה. ד' אומרו כי הוא על ימים יסדה כי איך היא על ימים. ה' כי מלת כי טבעה ליאמר על נתינת טעם ואיך יצדק בזה. ו' אמרו ועל נהרות יכוננה כי הלא כמה מדינות בעולם שאינן על נהרות. ז' איך יתייחס לזה אומרו מי יעלה בהר ה'. ח' כי הנה שאלה זו כבר נאמרה באמרו ומי ישכון בהר קדשך וגם למטה שינה הלשון. ט' כפל אמרו ומי יקום כו'. י' שהתחיל בהר וסיים במקום וכן התחיל בעליה ויצא בקימה. י"א אמרו נקי כפים כו' למה תפס תארים אלו מזולתם. י''ב אומרו אשר לא נשא לשוא נפשי האם שבח הוא שלא נשבע לשוא או שלא נשבע למרמה. י"ג כי תחלה מתחיל בחסידות באמרו נקי כפים ובר לבב ואחר כך יצא בהעדר עבירה באמרו אשר לא נשא כו'. י"ד כי אמרו ולא נשבע למרמה הוא ענין אשר לא נשא כו' ולמה הוכפל וגם כי בכלל אמרו לא נשבע למרמה היה אשר לא נשא לשוא ואם כן לשתוק מראש הכתוב. ט"ו אמרו ישא ברכה כו' כי הנה לא שאל מתחלה מי הוא הראוי לישא ברכה וצדקה כי אם מי יעלה בהר ה' וכבר פירש ואמר שהוא אשר הוא נקי כפים כו' ואם כן מה ענין אמרו ישא ברכה כו'. ט"ז אמרו מאלהי ישעו שהוא מיותר אחר שכבר נזכר ה' בכתוב. י''ז אמרו זה דור דורשיו כי הוא משולל הבנה וקשר. י"ח אמרו מבקשי פניך יעקב כי יעקב מאן דכר שמיה ומי הם מבקשי פניו ולמה יבקשוהו. י"ט למה לא הזכיר את אברהם ואת יצחק וגם אמרו סלה הוא מיותר. כ' אומרו שאו שערים כו' איך יצדק נשיאת ראש בשערים ואיך יתקשר עם הקודם ולרז"ל שפירשו על שער בית המקדש להכניס הארון ודבר ברוח קדשו גם לעתיד גם לפי זה הוא בלתי מקושר אל הקודם. כ"א אמרו והנשאו פתחי עולם שהוא כפל ענין ובמלות שונות שהם שתי קושיות למה כפל ענין ולמה במלות שונות כי נכנס בשערים ויצא בפתחים נכנס בשאו ויצא בהנשאו ובשערים לא אמר שערי עולם כי אם בפתחים וגם איך יצדק ראשים לשערים ולפי הנראה מרז"ל שהוא על כניסת הארון יותר היה צריך להתרחב השער מלהגבה קומתו. ועוד כי לדעתם לא היל"ל שערים כ"א שער כי אחד היה. כ"ב אמרו מלך הכבוד מה ענין התואר הזה פה. כ"ג אמרו מי זה מלך הכבוד מה זה שאלה מי לא ידע כי הוא ה'. כ"ד מה המה כל התארים האלו ה' עזוז וגבור. כ"ה אמרו ה' איש מלחמה כי הלא בכלל היותו עזוז וגבור הוא וגם למה חזר להזכיר את השם ולא אמר ה' עזוז וגבור גבור מלחמה וגם לא היה צריך להזכיר מלת גבור פעם שנית. כ"ו למה חזר ואמר שאו שערים כו' פעם שנית. כ"ז אמרו למעלה והנשאו ופה ושאו. כ"ח אומרו מי הוא זה מלך הכבוד והרי שאל זה והשיב מי הוא ולמה חזר לשאול. כ"ט אמרו פה מלת הוא מה שאין כן למעלה ל' כי תשובת שאלה זו היתה למעלה ה' עזוז וגבור כו' ופה אמר ה' צבאות וגם אמרו כאן סלה מה שלא אמר למעלה. אמנם הנה רז"ל דרשו פסוקים אלו מי יעלה כו' נקי כפים כו' ישא ברכה כו' כלם באברהם ויש דרש אותם ביעקב. וראוי לדעת מה שייכות יש להם במזמור זה ולמה בין למר ובין למר לא נזכר יצחק.

לה׳. של ה׳:

הארץ, תבל. תבל מציין רק המקום המיושב כמ''ש בכ''מ :

לדוד, לה' הארץ ומלואה, כי הוא על ימים - בעבור שיש מקומות בארץ יקבלו כח עליון כדרך: וזה שער השמים, על כן החל לאמר: לה' הארץ בעבור בהר ה'.

ומלואה. כל הדברים שהארץ מלאה מהם:

לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה וכו'. פירש בספר ארץ החיים כי הנה דוד הע"ה אמר כמה שירות ובגמרא ההוא דנחית וכו' א"ל סיימתינהו לשבחי דמארך ובמדרש איתא אומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו וכלו שלא בפניו וצ"ל כשהשכינה למטה נקרא בפניו וז"ש לדוד מזמור שהיה מזמר שירות ותשבחות קשה סיימתינהו לכלא שבחא דמארך ומתרץ לה' הארץ ומלואה השכינה למטה ונקרא בפניו ואומרים רק מקצת השבח וא"כ יכול לומר כל מיני שבחות שהכל הוא רק מקצת השבח עכ"ד וז"ל ב"ר פרשה ל"ב ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו שנאמר אמרו לאלהים מה נורא מעשיך שלא בפניו אומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו עכ"ל ומוכח דבפניו ושלא בפניו דקאמר היינו מדבר לנכח או שלא לנכח וכן פירש הרב יפה תואר ע"ש וממאמר זה הוקשה לי הדל על מ"ש הרב פני יהושע בחינת לברכות דלגבי ה' לא שייך חילוק בפניו ונעלם ממנו דברי רז"ל. גם מזה הוקשה לי על הרב מהר"ש אלגאזי ז"ל שכתב דבחייו של האדם נקרא בפניו והוא הפך רבותינו ז"ל ואכמ"ל:

לדוד מזמור, קבלו חז"ל שמזמור זה נתקן לאמרו בעת הכנסת הארון לבית קה"ק, יצייר בו נשגבות, שאחרי ראינו שייחד ה' את הארץ הזאת בהשגחתו המופלאת לכוננה וליסדה לארץ נושבת, הסברא נותנת שיש לו אהבה ודבקות בה, וכמ"ש שמיום שברא הקב"ה את עולמו נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים, אולם חטא הדורות הקדמונים גרמו להפסיק הדבוק הזה עד שבאו האבות שהם התחילו לעלות בהר ה' ולהמשיך ההשגחה והשכינה אל הארץ, עד שאח"כ נצטרפו בניהם והגיעו למדרגה שימצא דור שלם שכולם ראוים אל הענין האלהי עד שהתיחדה השכינה לשכון כבוד בתוכו בין כנפי הכרובים, וכבר אמרו חז"ל במדרשם, משל למלך שגזר שלא ירדו בני רומי לסוריא ולא יעלו בני סוריא לרומי לימים בקש המלך לישא אשה מסוריא עמד ובטל את הגזרה, כך תחלה כתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם וכשבא ליתן תורה לעמו ישראל אמר מכאן ואילך יעלו תחתונים אל העליונים וירדו העליונים אל התחתונים ואני ארד תחלה שנאמר וירד ה' על הר סיני ואל משה אמר עלה אל ה', ר"ל שהגם שהיה מכוונת האלהי שיהיה חבור לעליונים עם התחתונים לא התקיים זה ע"י חטאי הדורות, וכאלו היה גזרה עי"כ שהשמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, עד שבאו השלמים האבות עד משה איש האלהים שהתחילו לעלות בהר ה' וירד ה' על הר סיני, וע"י התורה נמצאו דור דורשיו דור שלם ראוים אל הענין הגדול הזה ויעלו אל ה' משה ואהרן וזקני ישראל, ואח"ז נזדככו כל העם אל מעלות השלימות מאז ירד ה' לשכון כבוד בתוכם במשכן ואח"כ במקדש, וז"ש לה' הארץ ומלואה הוא כלל כדור הארץ, וגם תבל ויושבי בה הוא החלק המיושב, ומפרש נגד מ"ש לה' הארץ ומלואה כי הוא על ימים יסדה, שתחלה היתה הארץ כולה מכוסה במים וצוה ה' שיקוו המים אל הימים ועי"כ נתיסדה היבשה, ונגד מ"ש תבל ויושבי בה כי על נהרות יכוננה, שגמר בנין הארץ שתהיה ראויה לישוב בני אדם היה ע"י הנהרות שעי"כ ימצאו מים ויכוננו עיר מושב:

תבל. שאר ארצות:

לְדָוִד מִזְמוֹר לַיְהֹוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ: תניא רבי יהודה אומר משום ר"ע בראשון מה היו אומרים לה' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו בשני מה היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו ברביעי היו אומרים אל נקמות ה' על שם שברא חמה ולבנה ועתיד ליפרע מעובדיהן בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עוזנו על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת וכו':
(ראש השנה לא ע"א)

ליהוה הארץ ומלואה תבל וישבי בה: ואף על פי שכל הארץ היא ליי' זה ההר נקרא הר יי' ומקום קדשו, כי הוא מקום קדשו באמת כי הוא מכון כנגד כסא הכבוד. והארץ היא כוללת כל הארץ כמו (בראשית א א): את השמים ואת הארץ. ותבל הוא מקומות הישוב. לפיכך אמר עם הארץ: ומלואה ועם תבל: וישבי בה.

והנה לבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל על מעלת ארץ ישראל באמרם כי תחלה ברא הקב"ה ארץ ישראל ואחר כך את ח"ל שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות. עוד למדנו מדברי חז"ל במקומות נפרדים כי אין אויר העולם פנוי כי אם מלא כחות משוללי גוף ועל כן ארז"ל כשהצדיק מהלך בדרך מלאך מכריז לפניו פנו מקום לדיוקנו של מלך אלא שאינו דומה הכחות שבא"י שאוירה קדוש לאשר באויר ארץ העמים כי של ח"ל הם חיצונים. עוד נקדים הקדמה שנית והוא כי בית ראשון נבנה בזכות אברהם ובית שני בזכות יצחק ובית שלישי בזכות יעקב והוא ענין מאמרם ז"ל אברהם קראו הר שנאמר בהר ה' יראה יצחק קראו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. יעקב קראו בית שנאמר כי אם בית אלהים כאשר ביארנו ענין המאמר במקומו כי על שם שהבית ראשון היה עתיד ליחרב וליעשות הר קראו הר מתחלה על שם סופו ועל שם שהשני היה עתיד להיות שדה נחרש קראו שדה ועל שם שהג' הוא קיים לעד על כן יעקב קראו בית כי בית נאמן וקיים יהיה ומה גם כי רוחני הוא וקדוש יהיה מן השמים. עוד ידענו מרז"ל כי גדול היה כבוד הבית הראשון שהיה על צד חסד לאברהם מן השני שעל ידי פחד יצחק כי חסרו בו חמשה דברים בבית השני גדולי האיכות ובכללם ארון האלהים אך השלישי עולה על כולם. עוד הקדמה שלישית מפורסמת והוא כי עיקר השראת שכינה בארץ אינה באהל או משכן כי איזה בית אשר יבנו לו יתברך אך העיקר הוא ברוח האדם באדם כמאמר הנביא היכל ה' המה והוא מאמר הכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולא נאמר בתוכו והוא כי רוח אדם בקרבו קדושה וחלק אלוה ממעל היא ובה תמצא לה שכינה מנוח ואגב נפשות הצדיקים הנמצאים בעיר תשרה בבית המקדש כי קדושת נפשות עם בני ישראל ימשיכו איכות קדושת בית המקדש על מעלה או של מטה ויוכן לשכון בו שכינה וכמאמרנו על פסוק ירושלים הבנויה כו' והוא מאמר שלמה באמרו בנה בניתי בית זבול לך שהוא שבנה שני בנינים כי גם בזה הוא ב"ה של מעלה שהוא בית זבול ועל כן היו עומדים צפופים ומשתחוים רווחים כי איכות בית המקדש של מעלה שהיה שורה למטה היה מכיל אותם כמדובר אצלנו במקומו:

תבל. הוא המקום המיושב:

וטעם: לה' הארץ – כי בדרך התולדת נבראה להיותה תחת המים ובחפץ השם יבש קצתה והיא המחצה אשר הוא מגולה, על כן כי הוא על. ויאמר רבי משה: כי פירוש על כמו עם כמו ויבואו האנשים על הנשים והטעם שלא היה על מתכונת ישרה שיחיו בני אדם עליה, כי אם שיהו סביבה ימים ונהרות. ובן בלעם אמר: כי הטעם שאינה רחוקה מנהר או ים.

לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ: ור"א אומר אע"פ שיש קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר דגנך ולא דגן עובד כוכבים אבל אין קנין לעובד כוכבים בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר לה' הארץ במאי קמיפלגי מ"ס דגנך ולא דגן עובד כוכבים ומר סבר דיגונך ולא דיגון עובד כוכבים וכו':
(גיטין מז ע"א)

ונבא אל הענין והוא כי בא דוד להעמיד שורש השראת שכינה בארץ הלזו העכורה בל יאמר איש כי רם ה' ושפל גדר הארץ לשכן יה אלהים כי חומר עכור היא ומהלך שבילי הדעת הנפסדת הזאת יפנה אל קשה הימנה כי ממנה יצא פרי כחש חידוש העולם באמרם כי איזה הדרך הלך רוח ה' לפעול פעולה גשמית במעבה האדמה על כן תחלת דברי פי המלך דוד טרם ידבר בהשראת שכינה על הארץ ייסד פנת יקרת סברת חידוש העולם על תלה וממנה אל ענין השראת שכינה בארץ כי היא מערכה אל הדרוש הלזה:

לַיְהֹוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ: האי שירה מאי עבידתיה אילימא דעולת חובה מי הואי בי"ז בתמוז בטל התמיד אלא לאו דעולת נדבה ותסברא מ"ש דעולת חובה דלא הואי ומ"ש דעולת נדבה דהואי הא לא קשיא בן בקר אקראי בעלמא הוא דאיתרמיא להו אמר רבא ואיתימא רב אשי ותסברא שירה דיומיה לה' הארץ ומלואה וישב עליהם את אונם בשיר דארבעה בשבת הוא אלא אילייא בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו והא עומדין על דוכנן קתני כדר"ל דאמר אומר שלא על הקרבן אי הכי בעולת נדבה נמי לימא נפיק מינה חורבא וכו':
(ערכין יא ע"ב)

והחל ואמר לה' הארץ ומלואה היא ארץ ישראל הנקראת במקרא ארץ סתם כי היא הארץ הידועה ואמר כי בה החל והיא העיקר שהיא מאיכות קדושה ואין צ"ל היא ויושביה כי אם גם מלואה שהוא כל כחות שבאוירה המשוללי גוף גם הם מה' המה כי אינם כחות טמאים לבלתי ייחס אותם לו יתברך אך שאר העולם הנקרא תבל איני אומר ומלואה כי כחות חיצונים המה כי אם תבל ויושבי בה הם בני האדם כי גם שלשם אלהי ישראל בלבד יכונה עם כל זה גם כל הגוים ברואיו ית' המה:

לַיְהֹוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ: ושמואל אמר כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה וכו':
(חולין קלט ע"א)

לַיְהֹוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ: ת"ש ר' יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וכו' האי שירה מאי עבידתיה אילימא דעולת חובה מי הוה בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד ואלא דעולת נדבה והא תני רב מרי בריה דרב כהנא דלא צריכא אלא לאו דנסכין אמר רבא ואיתימא רב אשי ותסברא שירה דיומיה לה' הארץ ומלואה וישב עליהם את אונם בשירה דארבעה בשבא הוא אלא אילייא בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו והא עומדים על דוכנן קתני כדריש לקיש דאמר ר"ל אומר שירה שלא על הקרבן א"ה בנסכים נמי לימא נפיק מיניה חורבא:
(ערכין יב ע"א)

ד״א אשירה לה׳, כל שאדם יכול לשבח ולהלל אינן מספיקין די הילולו של הקב״ה, משל לשר שנכנס למדינה והן מקלסין אותו שהוא גבור ואינו אלא חלש, חכם ואינו אלא טפש, שהוא נאה ואינו אלא מכוער, שהוא טוב ואינו אלא רע, שהוא רחמן ואינו אלא אכזרי, אבל הקב״ה יתעלה זכרו לנצח נצחים אינו כן, אלא אשירה לה׳, שהוא גבור, וגדול, ונורא, שנאמר האל הגדול הגבור והנורא (דברים י יז), שהכל שלו, שנאמר לה׳ הארץ ומלואה (תהלים כד א), שהוא חכם לבב ואמיץ כח, שהוא אל רחום וחנון, שהוא נאמן אל אמונה ואין עול.

על ימים יסדה. שבעה ימים מקיפין ארץ ישראל וארבע נהרות, ירדן, וירמוך, קרמיון, ופוגה:

כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ: תניא נמי הכי ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריא ומתגלגל ויורד לים הגדול ומתגלגל ויורד עד שמגיע לפיו של לויתן שנאמר יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו מתקיף לה רבא בר עולא האי בבהמות בהררי אלף כתיב אלא אמר רבא בר עולא אימתי בהמות בהררי אלף בטוחות בזמן שמגיח ירדן בפיו של לויתן (סימן ימים גבריאל רעב) כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מאי דכתיב כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה אלו שבעה ימים וארבעה נהרות שמקיפין את ארץ ישראל ואלו הן שבעה ימים ימה של טבריא וימה של סדום וימה של חילת וימה של חילתא וימה של סיבכי וים אספמיא וים הגדול ואלו הן ארבעה נהרות ירדן וירמוך וקירומיון ופיגה וכו':
(בבא בתרא עד ע"ב)

כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה: וכונן הארץ על ימים ונהרות לצורך הברואים עליה, אבל זה ההר לא כונן אותו לכל הברואים, ואף לא לכל בני אדם אלא לנקי כפים ובר לבב והוא זרע יעקב שהם מבקשי יי' ונצטוו שיהיו נקיי כפים וברי לבב. וכן היו פעמים רבות כמו בימי יהושע ובימי הזקנים אשר האריכו ימים אחריו וכמו שאמר (יהושע כד לא): ויעבד ישראל את יי' כל ימי יהושע. וכן בימי השופטים כל ימי השופטים ^*מספר שופטים (ב י זיח יט) נלמד ההפך; ודברי רבינו דוד המדקדק אינם מדקדקים כל כך במקום הזה; ואולי רצונו לומר: וכן בימי השופטים כל ימי השופטים הטובים; או: וכן בימי ה ז ק נ י ם כל ימי ה ז ק נ י ם. ובימי שמואל אמר (שמואל א ז ב): וינהו כל בית ישראל אחרי יי'. ובימי דוד ושלמה וכן בימי שאר המלכים שהיו טובים. ולא היה כזה באמה אחרת לעבוד את השם יחד, לפיכך אמר כי לא יעלה להר יי' הקדש הזה כי אם דרשי יי' והם בית יעקב. ובדרש (שוחר טוב בקצת שנוי לשון): ליי' הארץ ומלואה זו ארץ ישראל; כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה שיושבת על שבעה ימים ועל ארבעה נהרות ואלו הן שבעה ימים ^*במדרש תהלים שלפנינו הסדר הוא כך: ימא רבא, ימא דטבריא, ימא דמילחא, וימא דסבכי, וימא דהילתא, וימא דשרייה, וימא דאספמיא: בירושלמי כלאים (ט ד) הסדר: ימא רבא, ימא דטבריא, ימא דסמכו, ימא דמילחא, ימא דחולתא, ימא דשלייה, ימא דאפמיא; כתובות (יב ג) הסדר: ימא רבא, ימא דטבריא, ימא דכובבו, ימא דמילחא, ימא דחילתא ימא דשילחת, ימא דאיפמייא; ובבבלי בבא בתרא (עד ב) ימה של טבריא, וימה של סדום, וימה של חילת, וימה של חילתא, וימה של סיבכי, וים אספמיא וים הגדול. והרואה יראה כי בשני התלמודים ובמדרש תהלים המספר שבעה כנכון, הגם שיש ביניהם שנוים; אבל בפרוש שלפנינו, מלבד שהמספר שמונה, דבריו לא יתכנו מטעמים אחרים וצריכים בדיקה ותקון; וכן נסחת הילקוט, וכל הנוסחאות האחרות פה צריכות בדיקה ותקון.: ימא רבא, ימה דסבכי, ימא דטבריא, ימא דמלחא, ימא דחולתא, ימא דחולייתא, ימא דשרייתי, ימא דאספמיא. ואלו הן ארבעה נהרות: ירדן וירמוך קרמיון ופיגא ^*במדרש תלים שלפנינו הסדר: ירדנה ופיגה וירמוך ותרמיון (בירושלמי איננו מונה הנהרות כלל); בבבלי בבא בתרא: ירדן וירמוך וקירומיון ופיגה; ובילקוט: ירדן וירמוך וקרמיון ופוגה: ואלה גם כן צריכין עיון.. ופרוש על ימים ועל נהרות: סמוך לימים ונהרות כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב כ). ואמרו כי אין ישוב בעולם רחוק מן הים שמונה עשר יום, וזה לתועלת הלחות לברואים; וכן הנהרות לתועלת הברואים. וזהו כמו שאמר (ישעיהו מה יח): לשבת יצרה, שכונן אותה כדי שיחיו היצורים בה. והטעם כי היא מתחלה לא נבראת כך, אלא להיותה כלה תחת המים, כי המים היו סובבים אותה מכל צד, כמו שהאויר סובב המים מכל צד, והאש סובב האויר מכל צד. והנה הארץ תחת המים כפי הטבע שיתן בהם, ולא עשה כן בתחלה כדי להודיע כי הכל בידו והופך הטבעים כרצונו; והאל צוה שתהיה מחיצתה האחת מגלה לשבת היצורים בה ואמר (בראשית א ט): יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה.

והראיה כי גם שהארץ וכל תבל ברא אלהים כי הלא הוא על ימים יסדה שרקע הארץ על המים ולמקוה המים קרא ימים כי יש מיני מימות ותהומות ואין זה כי אם כח אלהי ולא דבר טבעי כמנהגו נוהג כי איך תוכל עמוד הארץ על המים בדרך טבע אם לא שאצבע אלהים היא וכן על נהרות הם ד' נהרות יכוננה הם ד' נהרות של ג"ע הרוחניים במקורם ומתלבשים בצאתם יכוננה כי השלשה מקיפין קצת מלכיות וכל יתר מימות שבעולם ארז"ל שמנהר פרת הם מתברכין הנה כי מנהרות גן עדן יכונן הוא יתברך את הארץ כי מנהרות גן עדן היוצאים בראשיתם רוחניות מתכונן העולם הנה כי על ידי דבר רוחני מתכונן העולם הרי בזה ייסד יסוד חידוש העולם כמדובר. וגם כוון באמרו לה' הארץ ומלואה כי הוא יתברך מלא כל הארץ כבודו ולהיות לה' מתקיים בו יתברך כי הוא מקומו של עולם ובכן להיות לה' יש הארץ ומלואה כו':

יסדה, יכוננה. כונן מורה גמר הבנין, בונה עיר וכונן קריה

כי הוא וגו׳‎. רצה לומר כי מה שהארץ היא למעלה מן הים נראה מזה שהוא יתברך יסדה על הימים והכינה על הנהרות כי בדרך הטבע היתה הארץ יורדת תחת המים:

ועל ימים. פי' סמוך לימים, כי אין ישוב רחוק משמונה עשר יום מן הים :

מי יעלה בהר ה'. אף על פי שכל יושבי תבל שלו אין הכל כדאי ליקרב אליו אלא נקי כפים וגו':

מי יעלה בהר יהוה ומי יקום במקום קדשו: שאין ראוי לכל אדם שיעלה בו לפי שהוא מקום הקדש והתשובה.

ואחר הנחת חדוש העולם בא וידבר על השראת שכינה ואמר מי יעלה בהר ה' כו' לומר אל יצא עתק מפי איש לדבר ולומר אם לא עצרו יתברך הגשם אשר לעולם השפל מלברא אותו למה לא ישב אלהים על הארץ כי אם על השמים כבודו וגם אם ישרה שכינתו בארץ לא יתמיד כענין החרבנות כי הנה דעו איפה כי הכל תלוי בזכות הראוי להשרות שכינה בתוכו בזכותו כי הלא יש שני בני אדם שבזכותם שורה על הארץ בעצם אלא שהראשון בלתי מתמיד לעולם אך השני מתמיד והם אברהם שבזכותו בית ראשון ויעקב שבזכותו השלישי כי השני לא יזכירנו כי לא בא בו מלך הכבוד בעצם כי לא היה בו ארון ושאר הד' דברים ובראשון החל ואמר מי יעלה בהר ה' הוא בהמ"ק הראשון הנקרא הר ה' מי יעלה בו איכות נפשו עולה ושורה בו עם השכינה להחזיק בזכותו השראתה וזו תקרא עליה בעלמא כי אינו מתמיד שם לעולם ועל השלישי הוא יעקב אמר ומי יקום שהיא קימה עצמיית ומתמדת במקום שלא יקרא הר כי אם במקום קדשו כי אז גדול יהיה כבוד הבית ההוא האחרון כי יהיה רוחני וקדוש מאד ועל כן יקרא מקום קדשו כלומר כי יש אנשים מיוחדים לכל השראת שכינה בארץ משני הזמנים באופן שמה שתעדר ביתר הזמנים אינו כי אם על הדר זכות לא על היות כמו זר העולם הזה מלהיות בו שייכות ומבוא לבא בו שכינה:

מי, הר ה' - זה הר המוריה וזה המזמור חברו דוד אחר דבר גורן ארונה היבוסי.

מי יעלה. ר״‎ל עם שכולם המה לה׳‎ מ״‎מ אין כולם ראויים לבוא בהר ה׳‎ והוא בית המקדש וכמ״‎ש מי בקש וכו׳‎ רמוס חצרי (ישעיהו א׳:י״ב‎) וכאלו ישאל ומי אם כן ראוי לעלות בהר ה׳‎:

מי, ר"ל והנה מן ההשגחה הפרטיית הזה שהשגיח על הארץ יחויב כי לה' הארץ ושימצא שכינתו שם ושיהיה לו דיבוק עם התחתונים רק היה צריך שימצאו שלמים אשר יעלו בהר ה' ויבטלו את הגזרה שלא יעלו בני סוריא לרומי, אבל מי יעלה בהר ה', וגם אם ימצא מי שיעלה שם לפי שעה מי יקום במקום קדשו, שיעמוד שם בדבקותו ויתהלך לפני האלהים בקדש, הלא לזה צריך שיהיה נקי כפים במעשים, ובר לבב במחשבותיו ודעותיו, אשר לא נשא לשוא נפשי, כי באמת נתן ה' אל האדם הכנות אל השלימות והאושר, א. מצד הנפש האלהית הנמצא בנו שקראה בשם נפשי, כי היא נפש ה' וחלק מעצמותו יתברך, והיא תוליכהו אל הר ה' אם לא ישא אותה לשוא ודברי רוח והבל להשביתה משלימותה, ב. שהכחות אשר נטע ה' באדם רובם נוטים לטוב, כמו כח החכמה והבינה כח המוסרי אשר באדם אשר יעוררהו ויאסרהו במוסר אל הטוב, ועל כוונה זאת אמרו חז"ל במליצתם כשנוצר האדם נר דולק על ראשו, וכשיוצא לאויר העולם משביעים אותו היה צדיק ואל תהיה רשע, הנר היא הנשמה האלהית נר אלהים נשמת אדם, והשבועה הם הכחות המוסריות והתבוניות והמדות הטובות השתולים בנפש שהם יאסרוהו לעשות טוב, כמו שאוסרים את האדם ע"י נדר ושבועה, ועז"א אם לא נשבע למרמה, ר"ל שלא עבור על השבועה והרגשת המוסר והטוב הנמצא בנפשו הכופה אותו אל עשות הטוב והיושר:

ומי יקום - הטעם לדור בו.

לא נשא לשוא נפשי. לא נשבע בשמי ובנפשי לשוא מצינו לשון שבועה נופל על נפש שנאמר נשבע ה' צבאות בנפשו (ירמיהו נ״א:י״ד):

נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ^* וׄ זעירא. כך נכתב בגליון מידי הסופר הראשון; ואין שום הפרש בין הקרי לכתיב. ולא נשבע למרמה: והנה הזכיר שלשת תכונות האדם בפסוק זה. המעשה והמחשבה והדבור, ובשלשתם יהיה האדם שלם שיהיה נקי במעשיו ובר בלבבו ונאמן בדבורו. נפשי ביו"ד והוא מאמר האל כמו (שמות כ ז; דברים ה יא): לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא; ונפשו הוא שמו. וכן אמר (עמוס ו ח): נשבע אדני יהוה בנפשו. וכתוב נפשו בוא"ו רצונו לומר: אפילו נפשו של הנשבע לא ישא לשוא ולא נשבע למרמה כי אם באמת ובצדקה. ואותה השבועה היא מצוה ליראי השם כמו שנאמר (דברים ו יג) ובשמו תשבע. וכתוב אחר אומר (שם י כ): את יי' אלהיך תירא, אותו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע: כשיהיו בך אלו המדות אז בשמו תשבע. וכן הוא אומר (ירמיהו ד ב): ונשבעת חי יי' באמת במשפט ובצדקה.

ופירש ואמר אשר אמרתי מי יעלה בהר ה' הלא אשר יעלה הוא נקי כפים כו' שהוא אברהם שהיה שלם במחשבה ובמעשה במעשה נקי כפים באמרו הרימותי ידי כו' ואם אקח מכל אשר לך כו' ואם במחשבה כי היה בר לבב הם שני הלבבות וכמאמרם ז"ל בפסוק ומצאת את לבבו נאמן לפניך כי את שני היצרים של אברהם שהם שני הלבבות מצא ית' נאמנים לפניו וזהו ובר לבב ואשר אמרתי ומי יקום במקום קדשו הוא יעקב אשר לא נשא לשוא נפשו כו' וזהו שלא אמר ולא נשא כי אם אשר לא נשא כי עתה נעתק לדבר במי שלא היה מדבר בו עד כה שהוא על יעקב והוא כי לא בלבד היה נקי כפים מממון זולתו כ"א גם היה גועל בטובות העולם הזה גם בשלו כי לא נשא למה שהוא שוא נפשו שהוא טוב העה"ז והוא מגזרת פסוח ואליו הוא נושא את נפשו שהוא כי אל דמי שכירותו הוא נושא את נפשו בגופו כי בסמך הדינר ההוא יכלכל אותה וישאנה כך יאמר לא נשא לשוא נפשו במה שהוא שוא כי לא בטח ולא סמך למה שהוא שוא הם נכסי העולם הזה כאשר כתבנו במאמרו לאמו הן עשו אחי איש שעיר כו' שהוא כי למה יכניסהו לקבל ברכות עשו כי אינן רק טובות העולם הזה ואין לו חפץ בהם כי אינן ראויות רק לעשו איש שעיר ולא לו שהיה איש חלק וכמ"ש ז"ל איש חלק כד"א כי חלק ה' עמו וכן ארז"ל ביתו נתן לעשו בעד חלק המערה כי לא לו חשק בשוא טובות העה"ז וגם אין צ''ל שהיה בר לבב עם נבר כי אם גם עם עקש הוא לבן שהיה גוי עז פנים ובקש להורגו ואמר לו שישבע לו ואז וישבע לו בפחד אביו יצחק ולא היה השבועה במרמה כדין נשבעין לחרמין ולהרגין שמכוין בלבו על ענין אחר אך הוא לא נשבע למרמה כי אם שהיה תוכו כברו בר לבב גם עם רשע הבא להרגו:

לא נשא. לא נשבע כמו לא תשא (שמות כ׳):

אשר לא נשא. כפשוטו שלא נשבע לשוא, ונפשי היינו שם ה', כמו נשבע ה' בנפשו :

נקי - בעבור היות כל המעשים בידים הזכיר נקי כפים שלא עשה רע והוא בר לבב שהוא העיקר ונפשו עצם כבוד השם, כמו: נשבע ה' בנפשו.

נקי כפים. וכאלו השיב זהו הראוי מי שכפיו נקיים מממון שאינו של יושר ולבו ברור ביראת ה׳‎ ולא מפחד אדם:

אשר לא נשא לשוא נפשו. נפשי קרי ובמקצת ספרי ספרד כתוב נפשו בוא"ו זעירא וכן מסור עליו וא"ו זעירא. ודעות רבות יש במלה זו חלוקות זו מזו הא' שאין כאן קרי וכתיב והכתיבה והקריאה שוים בוא"ו ובחולם וכן נראה מהתרגום שתרגם לחייבא נפשיה וכן בב"ר פ' נ"ט סימן ו' ושמות רבה ריש פ' ד' ובדברים רבה ריש פרשת וזאת הברכה ובתנא דבי אליהו ריש פ' י"ז ובמדרש שוחר טוב כפי נסחת הילקוט באמרו אשר לא נשא לשוא נפשו זה משה שלא נשא לשוא נפשו של מצרי וכו'. דבר אחר מדבר באברהם וכו' אשר לא נשא לשוא נפשו של נמרוד. דבר אחר מדבר ביעקב אשר לא נשא לשוא נפשו של לבן. אך במדרש הנזכר הנמצא אצלינו בדפוס כתוב בתחלה אשר לא נשא לשוא נפשו זה משה וכו' כמו שכתבתי לעיל ואחר כך אומר זה אברהם וכו' אשר לא נשא לשוא נפשו נפשו של נמרוד וכו' דבר אחר זה יעקב וכו' אשר לא נשא לשוא נפשו של לבן וכו' ע"ש. גם החכם בעל העקידה בתחלת שער א' ובסוף שער כ"ה ובעל נוה שלום במאמר י' פ' ה' ובעל העקרים במאמר ג' חלק ל' כלם דרשו נפשו בוא"ו וכ"כ ר' אלייא המדקדק בספר המסורת מאמר ט' ז"ל והנה במסרות המדוייקות לא קראו הוא"ו הקטנה וא"ו זעירא אך וא"ו קטעא פי' וא"ו קצוצה מעט מלמטה כמו את בריתי שלום וא"ו קטיעה וכן לא נשא לשוא נפשו וא"ו קטיעה. ותמהתי אני על כל המפרשים אשר ראיתי שלפי פי' כלם הוא כתוב נפשו וקרי נפשי. וכן ראיתי ברוב נסחאות המסורת ואין ספק כי הוא טעות סופרים וטעו בין זה ובין פדה נפשו מעבור בשלח (איוב ל״ג:כ״ח) שהוא קרי נפשי וכן נמנה עם מ"א מלין דכתיבין וא"ו וקריין יו"ד ולשוא נפשו לא נמנה עמהם הרי שאינה אלא וא"ו קטיעא וכן בהגהותיו לשרשים כתב א"א לשוא נפשו רבים טועים סבורים שהוא כתיב נפשו וקרי נפשי ואינו אלא וא"ו זעירא וקריאת המלה כנקודתה נפשו עד כאן לשונו. הדעת השני שכתוב נפשי וקרי נפשו וזהו דעת הראב"ע. השלישי שכתוב נפשו וקרי נפשי כמו שראיתי בספרים כתובי יד מדוייקים וכן נתפשט המנהג בספרי הדפוס וזה גם כן דעת רד"ק כמו שכתב בפי' הפסוק וכן כתב החכם ר' יונה המדקדק בספר הרקמה בשער ממ"ה שנאמ"ר בלשו"ן והחפ"ץ ב"ו זולת"ו נשבע ה' בנפשו במקום בשמו וכמוהו אשר לא נשא לשוא נפשי במקום שמי עד כאן. וכן כתב בעל יפה תואר בבראשית רבה פ' כ"ט סימן ז' וכן הוא מפורש בספר הזוהר פרשת וירא דף ק"א ופרשת תזריע דף מ"ה וכן כתב בעל מראות אלהים בחלק התכלית ריש פרק ס"ב והכי משמע בספר הכוזרי במאמר ג' סימן כ"ז כמו שפירש כמהור"ר יהודה מוסקאטו ז"ל זיל קריתם וכ"כ בתשובה כמוהר"ר יוסף חזק ז"ל לכמוהר"ר עזרא מפאנו ז"ל ולא תקשי לן מספרי דאגדתא דכל היכא דאיכא למידרש דרשי כפי הקרי והכתיב הלזה ובתר הכי הביא המדרש שאינו דורש אלא הכתיב והמתרגם כבר נודע שדרכו על הרוב לתקן הדבור אחר פשט הכתוב גם לא יקשה ממה שלא נמנה זה במסורת מאינון דכתיבין וא"ו בסוף תיבותא וקרין יו"ד כי פעמים רבות מצאתי מסרות דנחתי למנינא ושיירי כמו שכתוב בפרשת בשלח על השלו וזמנין דבצרי כגון הכא דמסיר מ"א מלין ובפרטן אתה מוצא יותר ומה שכתב רבי אלייא שטעו הסופרים בין זה ובין פדה נפשו מעבור בשלח (איוב ל״ג:כ״ח) שהוא קרי נפשי וכן נמנה עם מלין דכתובים וא"ו וקריין יו"ד אחרי המחילה ממנו נראה שהוא הטועה ואדרבה איפכא כתיב פדה נפשי וקרי נפשו ונמסר עליו שהוא חד מן כ"ד מלין דכתיבין יו"ד בסוף תיבותא וקרינן וא"ו וסימן נמסר במסורה גדולה מערכת אות יו"ד ואותן מ"א דכתיבין וא"ו וקרינן יו"ד סימן בריש שמואל ולית דין בינייהו גם לא אחדל לומר כי במסורת הדפוס במנין אותיות זעירות כתוב וא"ו לשוא לא נשא אולי נפל בלבול בספרים בין וא"ו לשוא לוא"ו נפשו דסמיך ליה. אל ה' נפשי אשא שיציל נפשי משפת שקר וכפר על אשר חטא על הנפש ונפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו ועיין מה שכת' באיוב כ"ג:

נפשי. שם ה׳ כמו נשבע אדני ה׳ בנפשו (עמוס ו׳) ואמר דבריו במקום ה׳:

וכתוב נפשי – דרך כינוי, בעבור כבוד השם על דרך: והייתי אני ובני שלמה חטאים כאשר פירשתיו, והנה הזכיר המעשה והלב והלשון.

אשר לא נשא. עד שלא נשבע בה׳‎ לשוא ולרמות שהוא דבר המסור ללב ואין מי יכיר בו וא״‎כ מנע מזה מפחד המקום:

יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְהֹוָה וגנזי ברכה דכתיב ישא ברכה מאת ה' נשמתן של צדיקים דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך רוחות ונשמות שעתיד להיבראות דכתיב כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי וכו':
(חגיגה יב ע"ב)

ישא ברכה מאת יהוה וצדקה מאלהי ישעו: ישא יקח כמו (רות א ד) וישאו להם נשים. ברכה על דרך קח נא ברכה מאת עבדך (מלכים ב ה טו). או פרוש: ישא אליו הנושא כמו (בראשית מג לד): וישא משאת מאת פניו להם. אותם שיעלו בבית יי' ישאו ברכה מאת יי' שיתן להם ברכתו וצדקתו ויושיעם מכל צרה וזהו: מאלהי ישעו.

על כן הנקי כפים וכו' שהוא אברהם ישא ברכה מאת ה' שהוא מציאות ברכה שיבנה בזכותו בה"מ אך לא שיתמיד אך אשר לא נשא לשוא נפשו כו' שהוא יעקב גם ישא צדקה שהיא העומדת לעד מאלהי ישעו כד"א וצדקתו עומדת לעד:

ישא. יקח כמו וישאו להם נשים (רות א׳):

וצדקה. צדקה שאצל ה' התבאר (ישעיה נ''ט), וההבדל ה' ואלהי התבאר בכ''מ :

ישא - אמר: ישא ברכה כנגד: לא נשא לשוא נפשי.

ישא ברכה. זהו הנושא ברכה מאת ה׳‎ ויכול הוא לבוא לבית המקדש להתפלל על הברכה:

ישא ברכה מאת ה'. הנה שכר מצות בהאי עלמא ליכא אך מהנה ת"ח הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד ובגמרא את ה' לרבות ת"ח ז"ש ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו. כן כתב ארץ החיים. ואפשר דרך הלציי ישא ברכה מאת ה' שיבקש להתברך מת"ח וז"ש ישא ברכה מאת ה' שהוא ת"ח כי ה' מקיים ברכתו והגם דיהיה בזמן דליכא ת"ח כמ"ש מהרי"ל ז"ל דבזמן הזה ליכא ת"ח מ"מ לפי מחשבת המתברך שנוטל ברכה מת"ח הקב"ה כפי מחשבתו מקיים הברכה אף שאינו ת"ח בתורת צדקה וז"ש וצדקה מאלהי ישעו:

ישא, ואז כשיעלה בהר ה' ישא ברכה מאת ה' שהוא הסיוע שיסייעו ה' וישפיע בו כח להוסיף שלימות שזה גדר הברכה שהיא תוספת על הטוב הנמצא, וגם ישא צדקה מאלהי ישעו שהוא מה שיאציל עליו רוח קדוש ממרום מצד הצדקה העליונה שלא תביט כלל על ההכנה ומעשה האדם כמ"ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני:

זה. שכך מעשיו, הוא דור דורשיו:

זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו: תניא רבי אליעזר הגדול אומר אלמלא בא הקב"ה עם אברהם יצחק ויעקב בדין אין יכולין לעמוד מפני תוכחה שנאמר ועתה התיצבו ואשפטה אתכם לפני ה' את כל צדקות ה' אשר עשה אתכם ואת אבותיכם זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה וכו':
(ערכין יז ע"א)

זה דור דרשו ^*דרשיו קרי. מי הוא שיעלה בהר יי' ובמקום קדשו, שהוא נקי כפים ובר לבב? זהו דור דרשי יי' והם ישראל. וזה היה בימי שלמה שבנה הבית. וכתוב דרשו כנגד דור שהוא דרך כלל לשון יחיד; וקרי דרשיו כנגד הפרטים שהם רבים.

באופן שאמר דוד הנה זה דור כלומר הדור הזה שהוא דור שהבית שבזכות אברהם הוא הבית שדוד בנה יסודותיו דורשיו של הדור הם מבקשי פניך יעקב יותר מפני אברהם ולמה על כי יהיה סלה מתמיד לעולם מה שאין כן אשר בזכות אברהם לכן מבקשים יהיה מעתה של יעקב שהוא קיים סלה. או שיעור הכתוב שמדבר דוד אל ה' אלהיו ואומר לו זה דור דורשיו של הדור מבקשי פניך ה' שיהיה יעקב סלה כלומר מעתה שיהיה של זכות יעקב באופן יהיה סלה בלי הפסק כי בזה בחרו והוא כענין הכתוב אצלנו על סיום השירה תבאמו ותטעמו כו' ששאלו ישראל מה' שיטעם בהר נחלתו שלא יטלטלו משם שהוא על ידי מקדש ה' כוננו ידיו הוא של יעקב:

זה - רמז לדור שנבנה הבית בימיהם במות דוד ואחר כך שב לנכח השם, כי זה הדור הם מבקשי פניך.

זה דור. זה הדור שהמה דורשי ה׳‎ והמה קרואים זרע יעקב הראוים לבקש פניך לעולם ולבא לבית המקדש:

דורשו. דורשיו קרי:

זה דור דורשיו, עפ"ז אומר שהגם שידמה שהוא דבר רחוק שימצא איש אשר יעלה בהר ה', וימים רבים עברו ואין עולה ומוריד ומשתף עליונים ותחתונים, בכ"ז הלא נמצא עתה דור שלם שהגיעו אל המעלה הזאת וכולם עלו בהר ה' עד שהדור ההוא שהם כולם דורשי ה' ומבקשי פניך הם יעקב, ר"ל הדור ההוא הם כולם במדרגת יעקב, שהוא אשר ראה את הסולם הזה שבו עולים אל האלהים, ובו ירדו מלאכי אל למטה, וישתתפו עליונים ותחתונים, ואז היה ה' נצב עליו ולא היו רק יחידים שהיו מרכבה לשכינה, ועתה נמצא דור דורשיו שכולם הם יעקב, וכולם עלו בסולם אל האלהים:

מבקשי פניך יעקב כנגד האל מדבר המשורר: הם הם שיבקשו פניך בבית המקדש, יעקב והם ישראל; כי כל זרע יעקב נקראים בשם יעקב, כמו (ירמיהו ל י): ואתה אל תירא עבדי יעקב ואחרים זולתו. ואין צריך להוסיף זרע כמו שפרשו המפרשים. ומלת סלה: פרשתיה במזמור השלישי; ואינני צריך לפרשה בכל מקום.

סלה - באמת.

יעקב סלה - פירוש הם זרע יעקב ואין צורך לפירוש, אחר שאמר תחסר מלת אלהי יעקב.

שאו שערים ראשיכם. בימי שלמה בנו כשבא להכניס ארון לבית קדשי הקדשים ודבקו שערים זו בזו אמר כ"ד רננות ולא נענה עד שאמר (ד"ה ב ו') אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך:

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם: אמר רב יהודה אמר רב בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים זה לזה אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה פתח ואמר שאו שערים ראשיכם וגו' ולא נענה כיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה וידעו הכל שמחל לו הקב"ה על אותו עון וכו':
(מועד קטן ט ע"א)

שאו שערים ראשיכם הדרש (שוחר טוב; בבלי שבת ל א; מועד קטן ט א; סנהדרין קז ב ומקומות אחרים) הוא ידוע, שדבקו השערים זה בזה בשעה שבקש שלמה להכניס הארון בבית קדש הקדשים. ולפי דרך הפשט נראה לומר דרך משל כמו (תהלים צו יא יב): ירעם הים ומלאו, יעלז שדי וכל אשר בו; וכן אמר: שאו שערים ראשיכם.

שאו שערים כו'הנה כתבנו שעל ידי שני דברים שכינה שורה בבית המקדש אחד כי שפע קדושת בהמ"ק של מעלה מתפשט ויורד בשל מטה ובאיכות רוחניות העליון שורה שכינה למטה ושאף גם לא יהיה רק ע"י נשמות הצדיקים שבישראל כי היכל ה' המה ונשמותיהם הם פתחים לבא דרך השתלשלותן שפע טוב העליון מאתו יתברך במאמרנו על פסוק ועל פתחינו כל מגדים וזה ענין הכתוב שאמר דוד ברוח קדשו הלא אמרתי כי יש שני זכיות של שני גדולים שהם אברהם ויעקב שעל כל אחד מהם יש ארון ושורה שכינה למטה בבהמ"ק ושהעיקר ומתמיד הוא הבית האחרון שע"י יעקב ועתה חל עלי חובת ביאור איזה דרך ישכון שכינה ואורה על בהמ"ק אשר בארץ הוא ולמה לא יתמיד הראשון כאחרון וגם אחר שמלא כל הארץ כבודו כי הוא לעולם כנפש לגוף האדם שממלאה את כלו א"כ אפוא למה צריך בא שכינה אל בית המקדש ואם ששם היא ולא בשאר העולם איך מתקיים כל העולם וגם בזה בכלל אמרו למעלה לה' הארץ ומלואה כו' ובראשון הוא בהמ"ק שבזכות אברהם העתיד ליבנות בימי שלמה בנו החל ואמר הנה זה הדרך השראת שכינה בבית המקדש כי שאו שערים של בהמ"ק של מטה שאו וסבלו עליכם את ראשיכם הם שערי בהמ"ק של מעלה שהם ראשים לשל מטה ומשתלשלים ובאים לשל מטה ככתוב אצלנו על פסוק עומדות היו רגלינו כו' ואפשר כי בכלל השערים שהזכיר כלל גם שער השמים שמכוון כנגד בהמ"ק של מטה שגם הוא ישא את שערי בהמ"ק של מעלה כגוף הנושא את הראש וגם זה לא יהיה כי אם והנשאו פתחי עולם הם נשמות הצדיקים שבדור שהם פתחי עולם כפתחים לבא בעולם שפע העליון אם אינכם רמים ונשאים באיכות וצדקות הנשאו והכינו עצמם שהיכל ה' אתם ועל ידכם תורד קדושה מעולם העליון ויבא מלך הכבוד בבית המקדש והענין כי אין ספק שמלא כל הארץ כבודו יתברך אך מה שיוסף בבהמ"ק הוא שיבא מלך הכבוד כי גם שהתפשטות שכינה בעולם הנקרא כבוד כמד"א מלא כל הארץ כבודו מה שיבא עתה לבהמ"ק הוא עיקר שכינה שהוא מלך של הכבוד ההווה תמיד בעולם ובמתק לשונו נתן טוב טעם בל יאמר איש האם יש חילוק בו יתברך להיות מציאות א' במקדש ומציאות אחר חוצה אך הוא כי יקרה לעולם עם השכינה כמקרה הגוף עם הנפש והוא כי אין ספק שהנפש תמלא את כל אברי הגוף לקיימם אך הלא נראה כי העין רואה ולמה לא יראו שאר אברים אחר שגם בהם בחינת הנפש הנותנות ראות אל העין אך אמור מעתה כי אין זה כי אם שעם היות כי הנשש אחת היא עם כל זה כל אבר יקבל ממנה כפי הכנתו ועל כן העין כי זך הוא יקבל ראות מעיקר איכות הנשש כי הראיה היא כח רוחני יותר מפעולת כל אחד משאר אברים כך השכינה בעולם עם היות כי אחת היא עכ"ז ע"י היות קדושת איכות בית המקדש של מעלה בשל מטה יוכן לקבל עיקר שכינה כעין המקבל ראות מה שאין כן לשאר אברים כמדובר וזה אמר שאו שערים כו' והנשאו כו' וע"י כן יוכן המקום ויבא בו מלך הכבוד:

(ז-ט)

שאו - אמרו קדמונינו ז"ל: כי זה רמז להכנס ארון אל בית קדשי הקדשים, על כן כתוב למעלה במקום קדשו וזה שאומר לשערים - דרך משל. והטעם: היות המקום ששם הארון נכון מכל הר גבוה ונשא, בעבור הכבוד ששוכן שם.

שאו. אתם שערי בית המקדש הנה לכם יהיה נשיאה והרמת ראש וגדולה יתירה והנשאו. כפל הדבר לגודל ההתנשאות:

והנשאו. בגעיא:

שאו, אחרי שספר כי בטלה הגזרה, וכי נמצא עתה דור קדוש עולים בסולם למעלה למעון הקדש, יחויב מזה שירדו ג"כ תחתונים למטה ושיבא מלך הכבוד לשכון כבוד בהיכלו תחת כנפי הכרובים, עפ"ז יאמר, אתם שערי המקדש שאו ראשיכם, וגם ינשאו פתחי עולם, הפתחים שדרך שם נכנסים מעולם אל עולם, היינו מעולם העליון אל עולם התחתון, ויבא מלך הכבוד, ר"ל שה' הוא מלך על הכבוד, שכל הכבוד הנמצא בבריאה הוא מלך עליה, כי הכל מאתו ומלכותו מושלת בכל כבוד והנה ידבר בזה בשתי בחינות, בחינה אחת היא מה שינשאו פתחי עולם, שהנפעל מורה שינשאו מצד ההכרח, והוא מצד שה' הוא המושל להרוס כל סדרי הטבע לגמול ולענוש שמצד זה ייראו כולם מפניו יראת הפחד וינשאו מצד יראתו, וע"ז שואל, מי זה מלך הכבוד, אשר ינשא מצד יראתו ופחדו? משיב מפני שה' הוא עזוז וגבור, והוא גבור מלחמה, הגבור הוא מצד כחו בעצמו, והגבור מלחמה הוא היודע טכסיסי מלחמה, ר"ל שהוא גבור מצד עצמו ברצותו להרוס כל חקי הטבע ולהכניע כולם בכחו הנסיי והפלאיי, וגם הוא גבור מלחמה לסדר כל צבאות הטבע כפי רצונו וחכמתו ללחום בצבאותיו ולנצח ולמשול ממשל רב, (כמ"ש עמ"ש ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה), ומצד זה ינשאו פתחי עולם מפניו בהכרח מפני פחדו ומוראו:

שְׂאוּ שְׁעָרִים דאמר רב יהודה אמר רב וכו' כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה פתח ואמר שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד רהטו בתריה למיבלעיה אמרו מי הוא זה מלך הכבוד אמר להו ה' עזוז וגבור חזר ואמר שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ולא נענה כיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה וכו':
(שבת ל ע"א)

והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד: כי כבוד גדול תקבלו היום שיבוא בכם מלך הכבוד. ולפי ששכן הכבוד על הארון בין שני הכרובים קראו בשם יי' מלך הכבוד. וכן (שמואל ב ו ב): אשר נקרא שם שם יי' צבאות ישב הכרבים עליו. וכן נקרא (יהושע ג יא) אדון כל הארץ; וכן נאמר עליו (במדבר י לה): קומה יי'; (שם לו) שובה יי'; וכן אמר עליו (תהלים מז ו): עלה אלהים בתרועה. ואמר: פתחי עולם שעד עתה נסע הארון ממקום למקום. בא מן המדבר לגלגל, ומן הגלגל לשילה, ומן שילה לארץ םלשתים, ומארץ פלשתים לבית שמש, ומבית שמש לקרית יערים, ומקרית יערים לבית עובד אדום, ומבית עובד לעיר דוד. ועתה הכניסוהו במקום שיהיה שם לעולם, לפיכך אמר פתחי עולם. וכן אמר (מלכים א ח יג): מכון לשבתך עולמים. ושער יקרא האסקופה עם המזוזה כמו שהיא; ופתח יקרא מה שנשאר מן השער מן הדלתות ולחוץ. ולכך נקרא פתח, שהוא נפתח תמיד.

והנשאו, שאו. הנפעל הוא על ידי אחר מכריח ושאו מעצמכם :

וטעם שערים ופתחי עולם – שהם רבים.

פתחי עולם. כן יקרא פתחי בית המקדש כי המשכן לא היה קבוע במקום אחד אבל בית המקדש קבוע במקומו עד עולם וכן נאמר מכון לשבתך עולמים (מ״‎ב ח׳‎):

והנשאו. הראשון והנשאו מי זה והשני ושאו מי הוא זה והוא חד מן זוגין קדמאה נתיב אות וחסר מלה ותניינא חסר אות ויתיר מלה וסימן נמסר ביחזקאל י"א במ"ג:

גבור, מלחמה. עמ''ש (ישעיהו ג׳:ב׳) :

ופתחי עולם - שהם עומדים לנצח, בעבור כבוד הכבוד.

ויבוא מלך הכבוד. כי ה׳‎ שהוא המלך אשר בו כל הכבוד הוא יבוא בכם לבית המקדש לשמוע אל הרנה ואל התפלה מן הבאים בו:

וטעם מלך הכבוד – שבעבורו היה כבוד הבית הגדול.

מי זה מלך הכבוד וכאלו שואלים השערים: מי הוא זה מלך הכבוד? והתשובה:

והנה ברוח הקדש אחר ראות בנינו ראה חרבנו אשר היו גוים מרקדים בהיכלו והוא שותק עד שהיו אומרים לישראל איה אלהיך ויושיעך ומטיחים דברים חלילה ועל זה אמר הנה אחר בא מלך הכבוד יבא זמן שיאמרו מי זה מלך הכבוד כלומר אם לא איכה מי הוא ואיה כבודו שמחללים כבודו ושותק אך תפח רוחם של הגוים ההם כי הלא הן הן גבורותיו היותו מאסף גבורתו אליו בל תפעל חוצה וז"א ה' עזוז וגבור כי הוא תואר בודד בעצמו ואינו כתואר גבור שמשמעו שפועל גבורות והענין שאומר אל תתמהו על מלך הכבוד איך רואה שמחללין כבודו ושותק כי הלא ה' הוא עזוז וגבור כי בהיותו עזוז בודד עוזו בעצמו והוא גבור שכובש עוזו בעצמו כי הן הן גבורותיו אך לא יסבול לעולם כי הלא יבא זמן שיגלה גבורותיו חוצה וזהו ה' גבור מלחמה לומר כי מי שהוא עזוז וגבור שגבורתו בודדת בעצמו יבא זמן שיהיה ה' גבור מלחמה בפועל והוא יום נקם בלבו יתברך כי אז יפיל את כל הצוררים שהצרו את ישראל כמאמר הכתוב ומחת לצלמא על רגלוהי וכו' והדקת פרזלא נחשא כספא ודהבא שהן כלם ויד ה' תעשה זאת כמד"א פורה דרכתי לבדי וכו':

עזוז. מלשון עוז וחוזק:

מי - אם ישאל השואל: מי זה מלך הכבוד? התשובה: ה' עזוז וגבור שֶיַרְאֶה גבורתו במעשיו וילחם בעבור קדושיו, והנה הטעם כי בשכון הכבוד בין ישראל ישבו לבטח, כי לא יפחד מן האויב.

מי זה. כאומר ואם תשאלו מי זה מלך הכבוד אשיב לכם שהוא ה׳‎ החזק הגבור גבור מלחמה מתגבר הוא על הלוחמים עם אוהביו::

יהוה עזוז וגבור יהוה גבור מלחמה: ואמר אלה התארים לפי שהארון היה יוצא עמהם במלחמה והיו מנצחים בו איביהם.

פתחי עולם. פתחים שקדושתן עולמית:

שאו שערים ראשיכם הכפל כמנהג הלשון: כפל ענין במלות שונות. והחכם רבי אברהם בן עזרא כתב: כי זה הפסוק השני רמז לשוב הכבוד בבוא הגואל. ופרש:

ואז נגלה כבוד ה' ותהיה השראת שכינה גדולה ומתמדת עולם ועד והוא בבית האחרון שבזכות יעקב ועליו הוא אומר שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם כי אז אין צ"ל והנשאו פתחי עולם כי אין הצדיקים אשר יהיו באחרית הימים כאשר היו בהבנות הבית הראשון כי אז הייתי יכול לאמר להם והנשאו שיקנו התנשאות כשרון להיות ראוים לכך אך אז לעתיד כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו ואין לומר להם רק ושאו לומר שאו שערים וקבלו את ראשיכם הם קדושות שערי בהמ"ק של מעלה ושאו אתם פתחי עולם הם הצדיקים אשר יהיו בימים ההם והם פתחים לבא דרך השתלשלות נפשותיכם כי כל שפע טובה וקדושה לעולם אתם תשאו עליכם גם כן את הרשעים הנז' כי בזכותכם יבאו ויתפשטו על הבית ההוא. או יכלול באמרו ושאו פתחי עולם כי הם ישאו על שכם זכותם את השערים עם הראשים שהשערים נושאים שע"י זכות פתחי עולם יבא מלך הכבוד:

שאו - פעם שניה, רמז לשוב הכבוד בבוא הגואל, כי לא היה הכבוד בבית שני.

שאו וגו׳‎. כפל הדבר כדרך המשוררים ויתכן שהאחד אמור על בית ראשון והאחד על בית העתיד כי בבית השני לא שרתה השכינה:

שאו, עתה יאמר שראוי שישאו השערים ראשם מעצמם ושאו פתחי עולם בלא מכריח ולא מפני פחד העונש רק מצד יראת הרוממות מצד שהוא בורא כל, שמצד זה יחוייב אליו ההכנעה הטבעיית, וע"ז שואל. מי הוא זה מלך הכבוד שישאו מעצמם מלפניו מצד יראת רוממתו? ומשיב ה' צבאות, ע"י שכל צבאות הבריאה הם שלו, עי"כ הוא מלך הכבוד, אינו דומה כמלך שהכבוד אינו שלו רק ע"י המכבדים אותו, אבל אחר שכל הצבאות הם שלו א"כ כבודו עצמי לו, והוא עצמו הוא מלך הכבוד:

ושאו פתחי עולם ראשיכם, כי ראשיכם שזכר עומד במקום שנים, כמנהג הלשון.

וראשיכם - הראשון בעבור אחר, כאילו אמר ושאו פתחי עולם ראשיכם.

מי הוא זה מלך הכבוד ובזה הפסוק לא הזכיר גבור מלחמה. והטעם לפרושנו כי אחר ששכן הארון בבית עולמים לא יצא עוד למלחמה, לפיכך היתה התשובה כשנות הענין.

והנה אז לא יהיה עוד חלילה חרבן ולא יאמרו מי זה מלך הכבוד על סובלו שמרקדים בהיכלו כי אם אדרבה יגלה כבוד ה' וראו אותו כל ישראל צדיקים כמאמרם ז"ל שעתיד הקב"ה להיות ראש חולה לצדיקים והכל מראים באצבע ואומרים הנה אלהינו זה וזה יאמר מי הוא זה מלך הכבוד כו' ולא אמר מי זה כאשר אמר למעלה כי אם מי הוא זה והוא כי יאמרו מי הוא הגדול הנסתר האם הוא זה מלך הכבוד אשר לא ראינוהו עד עתה כי יהיו מראים באצבע כרואים ובלתי מאמינים רב טוב גדול כזה ושמחים ואינו כמלך ב"ו כי ברוב עם הוא כבודו אך אז הוא יתברך יכלה את כל צבאות הצוררים כי יאבד כל הרשעים מארצו וגם מישראל לא יהיו רבים כי אם אחד מעיר ושנים ממשפחה כי אינו כמלך מבני אדם שאין לו כבוד רק ברבות חיילותיו וצבאיו אך הוא יתברך עם היותו בעל הצבאות באמת אין צריך לצבאות כי הוא לבדו מלך הכבוד וזה אמר הוא מלך הכבוד ובזה אין מלת הוא מיותרת שהכונה שהוא לבדו מלך הכבוד וגם יכירו כי הוא סלה ולא כבית הראשון שלא היה סלה כי גדול ומתמיד יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון במהרה בימינו:

מי - תוספת והוא בעבור שיעמוד בית שלישי ולא הזכיר גבור מלחמה בעבור וכתתו חרבותם לאתים והארץ תשקט מכל מלחמה.

ה׳‎ צבאות. המושל בצבאות מעלה ומטה:

יהוה צבאות הוא מלך הכבוד סלה: שנראה בכבודו בבית עולמים. וכן אמר שלמה (מלכים א ח יב; [דברי הימים ו א]): יי' אמר לשכן [לשכון] בערפל. ואמר יי' צבאות לפי שכל צבאות ישראל היו באים בזה הבית ולא יקריבו אלא בו. ולפרוש החכם רבי אברהם בן עזרא הזכיר גבור מלחמה בראשונה כי בשכון הכבוד בין ישראל ישכנו לבטח ואין להם מלחמה ולא יפחדו מאיב כי הכבוד ילחם בעבור קדושיו, ולא הזכיר בשנית גבור מלחמה בעבור וכתתו חרבותם [חרבתיהם] לאתים (ישעיהו ב ד; [מיכה ד ג]), והארץ תשקוט מכל מלחמה. וטעם יי' צבאות: שיהיו אנשי הדור כמו מלאכי השם, כי נקרא יי' ככה בעבור צבא השמים.

וטעם ה' צבאות – שיהיו אנשי הדור כמו מלאכי השם.

סלה. עד עולם הוא מלך הכבוד:

וטעם ה' צבאות – כי נקרא השם ככה, בעבור צבא השמים כאשר פירשתי, לא בעבור צבא ישראל כאשר אמר הגאון.

לה' הארץ ומלואה. היינו כי אם יכיר האדם שלה' הארץ ומלואה לא יכעוס ע"י שום דבר כמו שהמשיל אזמו"ר זללה"ה אדם שבא לבית חבירו ואם לא יתנהג כסדר מסודר כמו שהוא רוצה לא יכעוס וכמו כן אם אדם יכיר שלד' הארץ ומלואה לא יכעוס על שום דבר, ורק עיקר הכעס נצמח מזה שהאדם אינו מכיר שהשי"ת הוא הבעלים של העולם ונדמה לו שהוא שלו, וממילא כשאין נוהג כסדר שהוא רוצה כועס, ואילו היה נתבטל מדת הכעס היה מורה שהאדם יש לו תמיד הכרה שלה' הארץ ומלואה והשי"ת הבעלים מכל העולם, ואז לא היה שייך שום עבודה והשי"ת חפץ בזה העולם כביכול בעבודת ישראל.
(תפארת יוסף פר' וילך ד"ה וילך, שם פר' וילך שבת תשובה ד"ה שובה ב')

שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. כל מיני טובות שהשי"ת משפיע להאדם נקראו שערים, כי בעוה"ז כל הטובות המה שער שעל ידו יוכל האדם להכיר את השי"ת על ידי שימליך את השי"ת עליהם, וכמו שכתיב (בראשית כ"ו,י"ב) וימצא בשנה ההוא מאה שערים, וזהו שאו שערים ראשיכם שכל הטובות ינשאו למעלה לשורשם וראשם שיכנוס מלך הכבוד, שיכיר האדם הכרה מפורשת שכל הטובות המה מהשי"ת.