Halakhah do Wyjścia 19:49

אִם כֵּן מַהוּ זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה "וְתַחַת רַגְלָיו". (שמות לא יח) "כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים". "יַד ה'". "עֵינֵי ה'". "אָזְנֵי ה'". וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ. הַכּל לְפִי דַּעְתָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם הוּא שֶׁאֵינָן מַכִּירִין אֶלָּא (הַנּוֹפוֹת) [הַגּוּפוֹת] וְדִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְהַכּל כִּנּוּיִים הֵן. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב מא) "אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי". וְכִי חֶרֶב יֵשׁ לוֹ וּבְחֶרֶב הוּא הוֹרֵג אֶלָּא מָשָׁל וְהַכּל מָשָׁל. רְאָיָה לַדָּבָר שֶׁנָּבִיא אֶחָד אוֹמֵר שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (דניאל ז ט) "לְבוּשֵׁיִהּ כִּתְלַג חִוֵּר". וְאֶחָד רָאָהוּ (ישעיה סג א) "חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה". משֶׁה רַבֵּנוּ עַצְמוֹ רָאָהוּ עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֶׂה מִלְחָמָה. וּבְסִינַי כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר עָטוּף. לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת וְצוּרָה אֶלָּא הַכּל בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה וּבְמַחֲזֶה. וַאֲמִתַּת הַדָּבָר אֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵבִין וְלֹא יְכוֹלָה לְהַשִּׂיגוֹ וּלְחָקְרוֹ. וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב יא ז) "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא":

שנוי יין צריך לברך שאע"פ שברך על היין בפה"ג כשבא לשתות תחלה, חייב לברך על שנוי יין זה וברכה זו היא ברכת הטוב והמטיב. ומה שאמרו כן בשנוי יין ולא בשנוי פת או בשאר דברים יש בזה הרבה טעמים, האחד שעיקר השמתה בסעודה אינה אלא ביין ודרך המלכים לשנות יין ולא לשנות פת וישראל בני מלכים הם, והשני שכל שלחן שמביאין עליו יין על יין אינו אלא רבוי שמחה, ויצטרך האדם שלא להרבות שמחה בעולם הזה יותר מדאי כמו שנאמר (תהלים קכט) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה דרשו רז"ל (ברכות פ"ה דף לב) אימתי ימלא שחוק פינו בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, ופסוקי מלא הוא (תהילים ב׳:י״א) וגילו ברעדה ואמרו במקום גילה שם תהא רעדה. פי' אפי' במקום גילה ושמחה של מצוה שם תצטרך שתהא רעדה ותזכור איך העולם עלול אצל יצה"ר ונכשל אחריו כדי שלא יכשל מתוך השמחה, ולפיכך יש מנהג בקצת קהלות ישראל במקום השמחות וסעודות של מצוה לשבר שם כלי זכוכית ואשישי ענבים להעציב השמחים ושתתערב עם השמחה רעדה, ואין לך שמחה גדולה כשמחת התורה לישראל בהר סיני במעמד הקדוש שכתוב עליו כמחולת המחנים וכבר ידעת כי שם נשתברו הלוחות, ואם תשכיל ותשא עיניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ תמצא בהקב"ה בשמחתו של עולם (תהילים ק״ד:ל״א) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, וסוף השמחה מצד המין האנושי בשגם הוא בשר מה כתיב ביה (בראשית ו׳:ו׳) וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. גם במשכן שהיה דוגמת העולם ביום שמיני של מלואים שהיה ראש חדש ניסן ואותו היום לא היה כמוהו במעלת השמחה לפי שנצטרפו שם עשר מעלות עצומות כענין שאמרו חז"ל אותו היום נטל עשר עטרות, כבר ידעת מה שקרה בו וסוף השמחה מה הגיע עליה, בו ביום מתו נדב ואביהוא שלא היו בישראל כמותם אחר משה ואהרן. וזה שאמר הכתוב (שמות כ״ד:ט׳) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והנה על שמחת העוה"ז אמר קהלת (קהלת ב׳:ב׳) לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה. וביאר הדבר מפני שהשמחה והעצבון אחים סמוכים זל"ז כסמיכות היום והלילה, וכשם שאדם בטוח ביום שתבא הלילה אחריו וכן בטוח בלילה שיבא היום אחריו כן הוא בטוח שתבוא השמחה אחר העצבון וכן העצבון אחר השמחה, וכן אמר (משלי י״ד:י״ג) גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה, לבאר על העצבון אחר השמחה, ואמר (שם יג) בכל עצב יהיה מותר, לבאר על השמחה אחר העצבון, נמצאת למד כי שמחת העוה"ז אין לה שלמות כלל אמנם כל טובו ושלותו הבל ורעות רוח וכל כבודו לכלמה וציץ נובל צבי תפארתו, שהרי בשעה שתקותו של אדם חזקה בשמחתו הרי פוסקת עוממת והולכת, וע"כ תקנו לברך על שנוי היין הטוב והמטיב שהיא הברכה שתקנו על הרוגי ביתר כשנתנו לקבורה, ובאור זה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. וכל זה כדי להעציב את האדם הקרוץ מחומר והמורכב מן היסודות הטבעיים שהם גופים מתים המשוקע בחושי תאוותיו ושיחזור רבוי שמחתו לדרך המצוע:

מיחייבינן לקדושי ליומא דשבתא וליומא טבא בצלותא ועל כסא דחמרא (פסחים קו. ומכילתא יתרו ע"ש) דכתיב (שמות יט ח) זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו מכאן סמכו חכמים לקידוש היום מן התורה אין לי אלא שבת חג המצות מנין ת"ל (דברים טז ג) למען תזכר את יום צאתך חג שבועות מנין תלמוד לומר (שם שם יב) וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית. חג הסוכות מנין תלמוד לומר (שם טו טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך. ומנלן דבחג הסוכות קאים מדעילויה דקרא (שם שם יד) העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך וכתיב (שם טז יג) חג הסכות תעשה לך שבעת ימים [באספך מגרנך ומיקבך] ואע"ג דמדכר בקידושא צריך לאדכורי בצלותא ובברכת המזון מאי טעמא זכור וזכרת תרין קראי כתיבי מספיקא הדר מברך ואי משאר מינין אכל דחיובא דברכה דלהון מדרבנן הוא מספיקא לא הדר מברך. (שם מד:) השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו. לצמאו למעוטי מאי אמר רב אידי בר אבין למעוטי היכא דחנקתיה אומצא דלא צריך לברוכי. ר"ט אומר בורא נפשות רבות וחסרונן א"ל רבא בר רב חנן לאביי הלכתא מאי אמר ליה פוק חזי מה עמא דבר. פסק ומאן דשאתי מיא אפלו תרי תלתא זמני בסעודתיה לא צריך לברוכי על כל זמנא וזמנא וכן חמרא ושכרא ומשחא כד מברך זמנא קמייתא מכאן ואילך לא צריך לברוכי ועל כוס של ברכה צריך לברוכי ולית להו למסובי' רשותא למטעם מידי עד דטעים ההוא דשארי המוציא ברישא (שם מז.) דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. והיכא דאכלו וגמרו סעודתייהו וסליקו תכא ומשו להו מים אחרונים אסיר להו למיכל מידי עד דמברכין ברכת המזון. (שם מב. וירוש' פ"א) דאמר ר"ח ב"א אמר רב שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה דכתיב וסמך ושחט תכף לגאולה תפלה שנאמר ה' צורי וגואלי וכתיב יענך ה' ביום צרה. תיכף לנטילת ידים ברכה שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. פסק ואי בעי למשתי מיא או למטעם מידי בתר דמאשי ידיה מברך ושתי והדר מברך ברכת המזון וכיון דאמרי הבו ליבריך אתסר ליה חמרא עד בתר ברכת המזון והיכא דאותיבו ואימליך אמלוכי וכל חד מנהון איקרי אכל אומצא לא מיחייבין בברכת זימון. ודאי קבעו סעודתייהו מזמנין דתנן היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכלן ואפילו הוה קא מסגו באורחא ואמרי ניזול נכרוך ריפתא בדוך פלן אע"ג דכי מטו התם כל אינש ואינש מברך לחודיה איקבעו להו בזימון (ברכות מב:) דתניא עשרה שמהלכין בדרך אע"פ שכולם אוכלים מככר אחד כ"א ואחד מברך לעצמו ישבו אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולן קתני ישבו אע"ג דלא הסבו אמר רב נחמן בר יצחק כגון דאמרי ניזיל נכרוך ריפתא בדוך פלן. כי נח נפשיה דרב הוה קא הדרי רבנן מבתריה אמרי ניזיל נכרוך ריפתא אנהר אנק כי מטו התם יתבי וקא מיבעיא להו הסבו דוקא אבל ישבו לא או דילמא כיון דאמרי ניזול ניכול ריפת' בדוך פלן הויא קביעותא קם רב אדא בר אהבה אהדריה לקרעיה לאחוריה וקרע קירעא אחרינא אמרי נח נפשיה דרב ואפילו ברכת מזוני לא גמירנא קם ההוא סבא רמא להו מתני' אברייתא ושנו להו דאמרי ניזיל ניכול נהמא בדוך פלן הויא קביעותיה אלמא כי אמרי ניזול נכרוך ריפתא בדוך פלן כי הסבו דמי ומזמנין. וכד קבעי סעודתא כי האי גוונא חד שארי המוציא לכולהון וחד מברך לכולהון אמזון ואי לא קבעי סעודתייהו כל חד וחד מברך לנפשי'. (ברכות מג.) דתנו רבנן כיצד סדר סעודה אורחין נכנסים ויושבין על גבי ספסלים ועל גבי קתדראות עד שיכנסו כולן הביאו להם מים אף על פי שנטל כל אחד ואחד ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו הביאו להם יין אף על פי שכל אחד ואחד בירך לעצמו על כוס ראשון אחד מברך לכולן. ולא מיבעיא ליה למשרי המוציא עד דמייתו קמיה מלח או ליפתן. ואי לחמא דאצרי הוא לא צריך ליפתן ושארי לאלתר אף על גב דלא אייתו לקמיה מלח או ליפתן (ברכות מ.) דאמר רבה בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד דלא לישתעי ביני וביני. רבה בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא קריבו ליה ריפתא שרא לאלתר אמרי ליה הדר ביה מר משמעתיה אמר להו לית דין צריך בשש. פסק ושתי חבורות דיתבן בחדא דוכתא או בתרין בתי אי חזו מקצתן הדדי מצטרפים לחדא ואי לא לא מצטרפי ומברכי כל חבורה לחודא ואי איכא שמש בינייהו דמשמש הני והני מצטרפין עם הדדי. (ברכות נ.) דתנן שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. (שם ע"ב) ותנא אם יש שמש ביניהן שמש מצרפן. ובי תרי דכריכו ריפתא וגמור סעודתייהו ואתא אינש אחרינא וקא בעי לאזמוני עמהון חזינן אי כדמייתי להון מידי דחביב עליהון מן מאי דאכלו כגון ארדיא לשמואל וגוזליא לרב ולא אכלין לא מצטרף עמהון אי אכלי' לא גמור סעודתייהו ומצטרפי דרב ושמואל הוו יתבי בסעודתא עאל אתא (שם מז.) רב שימי בר חייא קא מסרהיב אכיל אמר ליה רב מי סברת דמצטרפת בהדן אנן גמרא לן סעודתין אמר ליה שמואל אלו מייתי לן ארדיא לי וגוזליא לאבא מי לא אכלינן הלכך כמאן דלא גמרי סעודתייהו דמי. תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא עאל אתא רב אמרי אתי לן גברא דמברך לן אמר להו מי סבריתו גדול מברך עיקר שבסעודה מברך והלכתא גדול מברך ואע"ג דאתא לבסוף. והיכא דכרך ריפתא וסליקו תכא מקמיה ועדאן לא מברך להו ברכת המזון וקריבו ליה מידי למיכל אתיר ליה למיכל מניה (שם מב.) דרב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דר' נתן בתר דגמור סעודתייהו אייתו להו מידי שקל רב פפא אכל אמרו ליה לא סבר לה מר להא דתניא גבי תענית יחיד עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי ר' אלעזר בר' שמעון אומר עד קרית הגבר ואמר רבה לא שנו אלא שלא גמר אבל גמר אינו אוכל אלמא כיון דגמרא ליה סעודתיה איתסר ליה באכילה הכא נמי כיון דגמרא לה סעודתין איתסר לן באכילה אמר להו סילק איתמר והני מילי דלא סמכי אפתורא אבל היכא דסמכי אפתורא דבעל הבית וקא משדר להו מנות לכל חד וחד אף על גב דסליקו תכא מקמייהו הדר אכלי דרבא ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא בתר דסליקו תכא מקמייהו שדר להו ריש גלותא מידי אחרינא יתיב רבא וקאכיל אמר ליה רבי זירא לא סבר לה מר סילק אסור לוכל אמר ליה אנן אתכא דבי ריש גלותא קא סמכינן והני מילי היכא דלא משו מים אחרונים אבל משו להו מים אחרונים אסיר להו למיכל עד דמברכין דאמר רב אשי הרגיל בשמן שמן מעכבו ואמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן משחא מעכב לן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות וכו' ואף על גב דאיכא משחא אינהו איתסר להו למיכל ומשחא לא מעכב להו ואי בעי למישתי או למיטעם מידי בתר דמשי ידיה מברך ושאתי והדר מברך ברכת המזון וכי גמר סעודתיה עד שיעור כמה מעכב ומברך (ברכות נג:) כדתנן עד מתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון במעיו וכמה הוי עיכול ר' יוחנן אמר כל זמן שאינו רעב רבי שמעון בן לקיש אמר כל זמן שהוא צמא מים מחמת אותה אכילה. מי שאכל ושכח ולא בירך ונפק לאורחא או לשוקא בית שמאי אומרי' יחזור למקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום ואתו מועדות ילפי משב' מה שבת בתפל' ועל הכוס אף יו"ט בתפל' ועל הכוס. (שבת קיז:) אמר רבה אשכחתינון לסאבי דפומבדיתא דיתבי וקאמרי בשבתא בין בצלותא בין בקידושא מקדש השבת בי"ט בין בצלותא בין בקידושא מקדש ישראל והזמנים ואמינא להו אנא בצלותא בין בשבתא בין ביומא טבא מקדש ישראל בקידושא בשבתא מקדש השבת ביום טוב מקדש ישראל והזמנים והילכתא כסאבי דפומבדיתא דאמר רבינא איקלעי לסורא לקמיה דמרי מר ונחית שליחא דציבורא ואמר כסאבי דפומבדיתא הוה קא משתקין ליה אמר להו מרימר שבקוה דהלכה כסאבי דפומבדית': פסק ומיחייבינן לקדושי מאורתא אחמרא (שם קה. ותוספתא ברכות פ"ג) דתניא לילי שבת ולילי יום טוב יש בהם קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בברכת המזון שבת ויום טוב אין בהם קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בברכת המזון.

האמת הברור במין האנושי הוא מה שהסכימה עליו דעת רוב בני אדם שבעולם וכבר הסכימה דעת כולם להאמין עדות אנשים וברבות המעידים על הדבר שיעידו עליו אז יתאמת הענין יותר בעיני שומעיו ובהיות המעידים מועטים יפול קצת ספק בדבר לפקחים והענין הזה נתחזק כל כך אצל בני אדם עד שקבעו בנימוסיהם כל אומה ואומה להמית איש אחד על פי שנים עדים או שלשה. ואם מן השלשה הכי נכבד גם תורת משה השלימה צותה כן. וגם כן הסכימה דעת הכל מטעם זה לקבל מפי אבותיהם זקניהם עדותם במה שמספרים להם שאירע בימיהם או בימי אבותיהם או בימי אבות אבותיהם ואין ספק כי בהיות אבות המעידים רבים ואותן שאירע בימיהם המעשה וראו אותו בעיניהם רבים יתחזק הדבר בלב הבנים השומעים על כן כשרצה האלהים לתת תורה לעמו ישראל נתנה להם לעיני שש מאות אלף אנשים גדולים מלבד טף ונשים ורבים להיות כולם עדים נאמנים על הדברים גם למען תהיה העדות יותר חזק ונאמן זכו כולם למעלת הנבואה לפי שאין במה שיודע מצד הנבואה נופל ספק לעולם וזה שאמר השם למשה בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם כלומר הם ובניהם לעולם יאמינו בך ובנבואתך כי אז ידעו ידיעה נאמנה כי ידבר אלהים את האדם וחי ושכל נבואתך אמת ולולי שזכו לנבואה בכל האותות שעשה משה לעיני פרעה ולעיניהם היה יכול בעל דין לחלוק ולומר מי יודע אם עשה הכל בתחבולות חכמת השדים או בכח שמות המלאכים ואע"פ שחכמי מצרים וכל חרטומיה שהיו בקיאים בחכמת השדים והכישוף יותר מכל שאר העולם הודו בעל כרחם למשה ואמרו לפרעה כי בכח השם עשה כמו שכתוב אצבע אלהים היא אעפ"כ הרוצה להתעקש יאמר ביתרון חכמתו מהם עשה והודו לו. אבל אחרי הנבואה לא נשאר להם שום צד פיקפוק בענין וידעו בבירור כי כל המעשים נעשו במצות אדון העולם ומידו הגיע אליהם הכל והם שראו בעיניהם וידעו הדבר ידיעה אמתית שאין לבני אדם אמת חזק יותר מזה העידו לבניהם אשר ילדו אחר כן כי כל דברי התורה אשר קבלו ע"י משה מב' בראשית עד ל' לעיני כל ישראל אמת וברור בלי שום ספק בעולם ובניהם העידו לבניהם גם כן ובניהם לבניהם עדינו. נמצאת תורתינו בידינו תורת אמת מפי שש מאות אלף עדים נאמנים שהוא חשבון הכולל כל דיעות בני אדם מלבד טף ונשים. ועתה אם יטעון עלינו מסית אשר לבבו פונה מעם יי אלהינו ויאמר מה לך איש יהודי וקבלתך ומה לך לשאול אביך וזקניך חקור ודרוש בדעתך היטב והעמד סברותיך פקח עיניך וראה מה בעולמך תנועת הגלגל וארבע היסודות שבאדמה מהם תראה ותבין תעלומות חכמה ובשכלך חקור ותלמוד האחד איך יחד. נשיב אליו כי מצד חקירתינו לא נוכל להשיג לעולם בדבר אלהים כלום כי גם בענייני העולם השפל לא יכלו כל חכמי הטבע לבוא עד תכלית כי מי יגלה בחכמת המחקר סגולת העשבים והפירות וסגולת אבנים טובות ויקרות וסבת תנועת הברזל באבן תחתיות כי שם עמדו מתמיהים כל חכמי הטבע וכל אנשי תבונות אף כי נאמר להבין מהם חכמות נכבדות ודעת אלהים נמצא. חלילה לנו חלילה לבוא אחרי המלך בגבהינו ולהרים יד ולחשוב מחשבות ממה שלמעלה ממחשבתינו ואין צורך אלינו כי הנה אבותינו ז"ל המה סדרו שלחן לפנינו הם העמיקו שאלה ובאו אל תכלית הידיעה האמתית השיגו לדעת כי ידבר אלהים את האדם וחי ומה לנו אחרי זאת לחקור ולחטט אחר דבריהם האמת אתם רק לשתות בצמא את דבריהם ככתבם וכלשונם. והמשל בזה מי שהעידו לו אלפי אלפים אנשים שלא לשתות ממימי נחל אחד לפי שראו אותן המים ממיתים שותיו וניסו דבר זה אלף פעמים בזמנים שונים ובאישים מוחלקים בארצות. ואמר אליו חכם אחד רופא מובהק אל תאמן לכלם כי אני מודיעך מצד חכמה שאין אותן המים ראויים להמית לפי שהן זכים וקלים והעפר שעוברים עליו טוב שתה מהם כנפשך שבעך. הטוב לזה להניח עדות הכל המפורסם ולעשות כדבר החכם. באמת לא טוב הדבר ואיש משכיל לא ישמע אליו וכדבריו לא יעשה. הוא הדבר אשר הקדמנו כי אמתת ענייני העולם נודע מפי רבוי בני אדם המעידים אותם על אמת יותר מהמוכיחים דבריהם מצד שכלם וחקירתם כי בהיות האדם חסר השלמות אין שכלו משיג אל תכלית הדברים ועל כן הדרך הנבחר לאדם לעשות ככל דברי התורה המקובלת מן העדים הנאמנים אשר נתן אדון החכמה לבני אדם ובה נכלל כל דעת יקר וכל חכמה מפוארת.

והנה בזה מובן קנאת הנחש שנתקנא באדם הראשון קודם החטא ונתגרה בו להחטיאו, כי נתקנא מכתונת אור שלו שראה שיש עליו אור מקיף גדול כפי ערך הכתונת אור, והוא אין לו אחיזה באור מקיף בסוד והנחש היה ערום כנודע, ולכן נתגרה בו והחטיאו וגרם להעביר מעליו כתונת אור והיה עור במקום אור, כמו שכתוב "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם", ואמרו בזוהר הקדוש שדבק בו משכא דחווייא, ובזה פרשתי רמז הכתוב בתיבת וילבשם קרי בה וי לבשם, הוא משכא דחווייא וי היה שדבק בם שכל זה היה מחמת החטא, ונראה לי בסיעתא דשמיא ההפרש בין אור לעור הוא מספר ס"ט כמנין יגון, וידוע כי יגון הוא מצד סטרא אחרא כידוע בכונת והסר ממנו יגון ואנחה שהוא יגון פלוני, אנחה פלונית, כנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, ולכן תמצא כי אביון ויגון מספר אחד כי הנעשה אביון מן המצות דבק בו יגון דשני אותיות א"ב יהיו ג' ואז אותיות אביון נעשו אותיות יגון, אבל לעתיד בשלימות התיקון יוסר היגון לגמרי ואז יחסר מספר יגון מן אות ע' דעור וישאר אות א' ואז יהיה צירוף אור שתחזור עטרה ליושנה: ולפי האמור דאין אחיזה לחיצונים באור המקיף, דלכך נתקנא הנחש באדם הראשון בעבור אור המקיף שהוא היה ערום ממנו שאין לו אחיזה בו, הנה בזה מובן בסיעתא דשמיא הטעם שמצות ציצית מסוגלת לזכור את מצות ה' כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' והוא כי הציצית הוא בחינת אור מקיף כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ולכך יש בו כח לדחות את הקליפות וכיון דדוחה את הקליפות לכך מועיל לזכירה, דידוע מה שכתב רבנו ז"ל בשער הכונות בסוד המלבושים שלובש האדם שצריך להזהר שלא ילבש ב' מלבושים בבת אחת והעושה כן קשה לשכחה, וסוד הדבר כי לכל לבוש יש בחינת אור מקיף, ואין דבר שדוחה הקליפות כמו אור המקיף, לפי שאין להם יכולת לינק ולהתאחז בו, ונמצא כי המחבר שני לבושיו ולובשם ביחד אינו מניח מקום לאור המקיף ליכנס תוך שני המלבושים ולהקיף בין כל לבוש ולבוש ועל ידי כן אין הקליפות נדחות משם, ונודע שאין השכחה מצויה אלא מחמת הקליפות כי הזכירה היא מצד הקדושה בסוד ואין שכחה לפני כסא כבודך עד כאן לשונו יעוין שם, ובזה מובן הטעם שפיר דהציצית כיון דהוא בחי' אור מקיף יש בו כח לדחות הקליפות וממילא תדחה השכחה ותתגבר הזכירה, בראייתו לזכור מצות ה' כי בראייתו על ידי הכונות השייכים לזה תתעורר הארת אור המקיף שהוא סוד הציצית: ולכן תמצא ציצית מספר בית יעקב, ולזה אמר בית יעקב לכו ונלכה באור ה' כי אחיזה באור המקיף שהוא סוד הציצית אינו אלא לישראל שהם בית יעקב, ולזה אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים והוא כי נשרים מספר ציצית, וכל זה לעת עתה שאין לנו השגה בטלית עצמו אלא רק בציציות שהם הכנפים, אבל בגמר התיקון אביא אתכם אלי שתשיגו הכל גם בבחינת הטלית, גם אלי אל יו"ד שהוא סוד חכמה:

דע כי אמרם (מכות כ"ג:) תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מורה על היות זה המספר מהמצות הנוהגות לדורות, כי מצות שאין נוהגות לדורות אין קשר להן בסיני הן שנאמרו בסיני או בזולתו. ואמנם כוונו באמרם בסיני לפי שעיקר התורה היה בסיני. והוא אמרו יתעלה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך. ובבאור אמרו מאי קראה תורה צוה לנו משה מורשה, רוצה לומר מספר תורה והוא תרי"א ואנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום ובהם נשלמו תרי"ג מצות, ירצו בזה הסימן שהדבר שצוה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו הוא מספר תור"ה וקראה מורשה קהלת יעקב, ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה שאמנם יקרא לנו מורשה מה שיתמיד לדורות כמו שאמר כימי השמים על הארץ, ומאמרם גם כן כי כל אבר ואבר כאלו הוא יצוה האדם בעשיית מצוה ומצוה, וכל יום ויום כאילו יזהיר אותו מעבירה, ראיה על היות זה המספר לא יחסר לעולם, ואילו היה מכלל המנין מצות שאין נוהגות לדורות, הנה זה הכלל יחסר בזמן שיכלה בו חיוב המצוה ההיא ולא היה המאמר הזה שלם כי אם בזמן מוגבל. וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה, ומנה בעבור שדחק הצורך ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומנה ולא יעבוד עוד הכתוב בלוים, ואלו גם כן לא היו נוהגות כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו (סנהדרין פ"א:) רמז לגונב את הקסוה מנין שנאמר ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, יש די ספוק באמרם רמז, ופשטיה דקרא אינו כן, ואינו גם כן מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים, כמו שיתבאר בתוספתא ובסנהדרין. ואני נפלא מזה שמנה אלו הלאוין למה לא מנה במן איש אל יותר ממנו, ואמרו יתברך אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכן האזהרה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם, וכן ימנה גם כן בכלל מצות עשה אמרו עשה לך שרף ושים אותו על נס, ואמרו קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן, כמו שמנה תרומת המכס וחנוכת המזבח, וכן ימנה היו נכונים לשלשת ימים, וכן גם הצאן והבקר אל ירעו ופן יהרסו לעלות ורבים כמו אלה, ולא יסופק לבעל שכל כי אלו כולם מצות נאמרו לו למשה בסיני צווי ואזהרה, אך היו כלם לפי שעה ואינן נוהגות לדורות, ולכן לא ימנו, ובעבור השרש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות שנצטוו בגריזים ועיבל, ולא בנין המזבח שנצטוינו לבנות בבואנו בארץ כנען, כי אלו כלם מצות לפי שעה, ולא הצווי שצונו שנקריב כל בהמה שנרצה לאכול ממנה שלמים, כי זה צווי לפי שעה לבד, והוא אמרו והביאום לה' אמרו בספרי והביאום זו מצות עשה, אבל היא במדבר לבד, כמו שבאר במשנה תורה היתר בשר תאוה לדורות, והוא אמרו בכל אות נפשך תאכל בשר, ואילו היה ראוי למנות כל מה שהוא מזה המין היה מה שצווה בו משה מיום שנתנבא עד יום מותו חוץ מהמצות הנוהגות לדורות יותר משלש מאות מצות כשנמנה כל הצווי שבא במצרים וכל מה שבא במלואים וזולתם כולם כתובים בתורה מהם עשה ומהם לא תעשה, ואחר שהוא נמנע למנותם כלם יתחייב בהכרח שלא תמנה גם אחת מהן, ולא כמו שעשה זולתנו שלקח מהם דברים על צד העזר כאשר יגע למצוא המספר, וזה מה שכוננו לבארו בשרש הזה:

דע כי אמרם (מכות כ"ג:) תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מורה על היות זה המספר מהמצות הנוהגות לדורות, כי מצות שאין נוהגות לדורות אין קשר להן בסיני הן שנאמרו בסיני או בזולתו. ואמנם כוונו באמרם בסיני לפי שעיקר התורה היה בסיני. והוא אמרו יתעלה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך. ובבאור אמרו מאי קראה תורה צוה לנו משה מורשה, רוצה לומר מספר תורה והוא תרי"א ואנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום ובהם נשלמו תרי"ג מצות, ירצו בזה הסימן שהדבר שצוה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו הוא מספר תור"ה וקראה מורשה קהלת יעקב, ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה שאמנם יקרא לנו מורשה מה שיתמיד לדורות כמו שאמר כימי השמים על הארץ, ומאמרם גם כן כי כל אבר ואבר כאלו הוא יצוה האדם בעשיית מצוה ומצוה, וכל יום ויום כאילו יזהיר אותו מעבירה, ראיה על היות זה המספר לא יחסר לעולם, ואילו היה מכלל המנין מצות שאין נוהגות לדורות, הנה זה הכלל יחסר בזמן שיכלה בו חיוב המצוה ההיא ולא היה המאמר הזה שלם כי אם בזמן מוגבל. וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה, ומנה בעבור שדחק הצורך ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומנה ולא יעבוד עוד הכתוב בלוים, ואלו גם כן לא היו נוהגות כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו (סנהדרין פ"א:) רמז לגונב את הקסוה מנין שנאמר ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, יש די ספוק באמרם רמז, ופשטיה דקרא אינו כן, ואינו גם כן מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים, כמו שיתבאר בתוספתא ובסנהדרין. ואני נפלא מזה שמנה אלו הלאוין למה לא מנה במן איש אל יותר ממנו, ואמרו יתברך אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכן האזהרה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם, וכן ימנה גם כן בכלל מצות עשה אמרו עשה לך שרף ושים אותו על נס, ואמרו קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן, כמו שמנה תרומת המכס וחנוכת המזבח, וכן ימנה היו נכונים לשלשת ימים, וכן גם הצאן והבקר אל ירעו ופן יהרסו לעלות ורבים כמו אלה, ולא יסופק לבעל שכל כי אלו כולם מצות נאמרו לו למשה בסיני צווי ואזהרה, אך היו כלם לפי שעה ואינן נוהגות לדורות, ולכן לא ימנו, ובעבור השרש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות שנצטוו בגריזים ועיבל, ולא בנין המזבח שנצטוינו לבנות בבואנו בארץ כנען, כי אלו כלם מצות לפי שעה, ולא הצווי שצונו שנקריב כל בהמה שנרצה לאכול ממנה שלמים, כי זה צווי לפי שעה לבד, והוא אמרו והביאום לה' אמרו בספרי והביאום זו מצות עשה, אבל היא במדבר לבד, כמו שבאר במשנה תורה היתר בשר תאוה לדורות, והוא אמרו בכל אות נפשך תאכל בשר, ואילו היה ראוי למנות כל מה שהוא מזה המין היה מה שצווה בו משה מיום שנתנבא עד יום מותו חוץ מהמצות הנוהגות לדורות יותר משלש מאות מצות כשנמנה כל הצווי שבא במצרים וכל מה שבא במלואים וזולתם כולם כתובים בתורה מהם עשה ומהם לא תעשה, ואחר שהוא נמנע למנותם כלם יתחייב בהכרח שלא תמנה גם אחת מהן, ולא כמו שעשה זולתנו שלקח מהם דברים על צד העזר כאשר יגע למצוא המספר, וזה מה שכוננו לבארו בשרש הזה:

בעה"ב נכנס תחלה לבית ואורח אחריו וכשיוצא אורח יוצא ובעה"ב אחריו. יש להזהר שלא יברך בהמ"ז אם יש בשלחן אביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה אא"כ נוטל רשות מהם, ואם יש בהם כהן יש לו להקדים לכהן שכ"כ וקדשתו, ודחז"ל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון, לפי שחייב אדם לחלוק כבוד לזרעו של אהרן, ואם כהן ת"ח וישראל ת"ח ובא כהן לחלוק לו כבוד הרשות בידו שהרי נאמר בכהן (ויקרא כד) וקדשתו, ונאמר ג"כ בישראל (שמות יב) הגבל את ההר וקדשתו, ואין בכל המקרא אלא ב' בראש הפסוק וזה בסוף פסוק, ובא ללמד על כהן שגדולתו בראש זהו לפתוח ראשון ולברך ראשון. ות"ח גדולתו בסוף ממ"ש (תהלים כו) לקדושים אשר בארץ המה ודרז"ל אין הקדושים קרויים קדושים עד שנתנום לארץ שנאמר לקדושים אשר בארץ המה, לפי שבחייהם כתיב הן בקדושיו לא יאמין.

אֵין מַזְכִּירִין זִכְרוֹנוֹת מַלְכֻיּוֹת וְשׁוֹפָרוֹת שֶׁל פֻּרְעָנוּת. זִכְרוֹנוֹת כְּגוֹן (תהילים עח לט) "וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה" וְכוּ'. מַלְכֻיּוֹת כְּגוֹן (יחזקאל כ לג) "בְּחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם". שׁוֹפָרוֹת כְּגוֹן (הושע ה ח) "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה" וְכוּ'. וְלֹא זִכְרוֹן יָחִיד אֲפִלּוּ לְטוֹבָה כְּגוֹן (תהילים קו ד) "זָכְרֵנִי ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ". (נחמיה ה יט) (נחמיה יג לא) "זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה". וּפִקְדוֹנוֹת אֵינָן כְּזִכְרוֹנוֹת. כְּגוֹן (שמות ג טז) "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם". וְיֵשׁ לוֹ לְהַזְכִּיר פֻּרְעָנוּת שֶׁל אֻמּוֹת עַכּוּ''ם כְּגוֹן (תהילים צט א) "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים". (תהילים קלז ז) "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֶת יוֹם יְרוּשָׁלָםִ". (זכריה ט יד) " וַה' אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן". (דברים ו ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". (דברים ד לה) "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת" וְכוּ'. (דברים ד לט) "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" וְכוּ'. כָּל פָּסוּק מֵאֵלּוּ מַלְכוּת הוּא עִנְיָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ זֵכֶר מַלְכוּת וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ (שמות טו יח) "ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד", (דברים לג ה) "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ" וְכוּ':

אֵין מַזְכִּירִין זִכְרוֹנוֹת מַלְכֻיּוֹת וְשׁוֹפָרוֹת שֶׁל פֻּרְעָנוּת. זִכְרוֹנוֹת כְּגוֹן (תהילים עח לט) "וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה" וְכוּ'. מַלְכֻיּוֹת כְּגוֹן (יחזקאל כ לג) "בְּחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם". שׁוֹפָרוֹת כְּגוֹן (הושע ה ח) "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה" וְכוּ'. וְלֹא זִכְרוֹן יָחִיד אֲפִלּוּ לְטוֹבָה כְּגוֹן (תהילים קו ד) "זָכְרֵנִי ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ". (נחמיה ה יט) (נחמיה יג לא) "זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה". וּפִקְדוֹנוֹת אֵינָן כְּזִכְרוֹנוֹת. כְּגוֹן (שמות ג טז) "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם". וְיֵשׁ לוֹ לְהַזְכִּיר פֻּרְעָנוּת שֶׁל אֻמּוֹת עַכּוּ''ם כְּגוֹן (תהילים צט א) "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים". (תהילים קלז ז) "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֶת יוֹם יְרוּשָׁלָםִ". (זכריה ט יד) " וַה' אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן". (דברים ו ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". (דברים ד לה) "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת" וְכוּ'. (דברים ד לט) "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" וְכוּ'. כָּל פָּסוּק מֵאֵלּוּ מַלְכוּת הוּא עִנְיָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ זֵכֶר מַלְכוּת וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ (שמות טו יח) "ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד", (דברים לג ה) "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ" וְכוּ':

הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר מיוחד אבל יכללו המצות כלם. כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו, או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו, ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאמרו (שמות כ״ג:י״ג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ונאמר חקותי תשמרו ואת משפטי תעשון ושמרתם את משמרתי ורבים כאלה. וכבר טעו בשרש הזה גם כן עד שמנו קדושים תהיו מצוה מכלל מצות עשה ולא ידעו שאמרו קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים הם צוויין לקיים כל התורה, כאלו יאמר היה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ולשון ספרא קדושים תהיו פרושים תהיו, רוצה לומר הבדלו מן הדברים המגונים כלם שהזהרתי אתכם מהם. ובמכילתא ואנשי קדש תהיון לי איסי בן יהודה אומר כשהקב"ה מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה, רוצה לומר כי זה הצווי אינו צווי בעצמו אבל הוא נמשך אחר מצוה שנצטוו בה ומקיים הצווי ההוא יקרא קדוש, ואין הפרש בין אומרו קדושים תהיו או אילו אמר עשו מצותי, התראה שנאמר שזה מצות עשה מחוברת אל המצות הרמוז אליהם שנצטוינו לעשותם, כן לא נאמר בקדושים תהיו והדומים להם שהיא מצוה, כי לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו. ולשון ספרי והייתם קדושים זו קדושת מצות. הנה כבר התבאר מה שהלכנו סביבו, ומזה השרש גם כן אמרו (דברים י׳:ט״ז) ומלתם את ערלת לבבכם רוצה לומר שיקבל וישמע כל מה שקדם זכרו מן המצוה, וכן וערפכם לא תקשו עוד, רוצה לומר אל תקשה את לבך ותקבל כל מה שצויתיך ולא תעבור עליו:

אִם הָיָה מְלַמֵּד מִפִּיו לַתַּלְמִידִים מְלַמֵּד. וְאִם הָיָה מְלַמֵּד עַל פִּי מְתַרְגֵּם [הַמְתַרְגֵּם] עוֹמֵד בֵּינוֹ וּבֵין הַתַּלְמִידִים וְהָרַב אוֹמֵר לַמְתַרְגֵּם וְהַמְתַרְגֵּם מַשְׁמִיעַ לְכָל הַתַּלְמִידִים. וּכְשֶׁהֵם שׁוֹאֲלִין לַמְתַרְגֵּם הוּא שׁוֹאֵל לָרַב וְהָרַב מֵשִׁיב לַמְתַרְגֵּם וְהַמְתַרְגֵּם מֵשִׁיב לַשּׁוֹאֵל. וְלֹא יַגְבִּיהַּ הָרַב קוֹלוֹ יוֹתֵר מִקּוֹל הַמְתַרְגֵּם. וְלֹא יַגְבִּיהַּ הַמְתַרְגֵּם קוֹלוֹ בְּעֵת שֶׁשּׁוֹאֵל אֶת הָרַב יוֹתֵר מִקּוֹל הָרַב. אֵין הַמְתַרְגֵּם רַשַּׁאי לֹא לִפְחֹת וְלֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לְשַׁנּוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַמְתֻרְגְּמָן אָבִיו שֶׁל חָכָם אוֹ רַבּוֹ. אוֹמֵר הָרַב לַמְתֻרְגְּמָן כָּךְ אָמַר לִי רַבִּי אוֹ כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא מָרִי. וּכְשֶׁאוֹמֵר הַמְתֻרְגְּמָן הַדְּבָרִים לָעָם אוֹמֵר בְּשֵׁם הֶחָכָם וּמַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל אֲבִי הָרַב אוֹ שֶׁל רַבּוֹ וְאוֹמֵר כָּךְ אָמַר רַבָּנָא פְּלוֹנִי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר הָרַב שְׁמוֹ שֶׁל חָכָם. שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת לְרַבּוֹ אוֹ לְאָבִיו בִּשְׁמוֹ:

לעתיד לבוא, בגמר התיקון, כשנלמד לעלות מדרגה לדרגה, ולגלות בתורה ובנשמה משמעויות חדשות בלא קץ, החיים יתעצמו ולא יהיה עוד צורך במשברים כמנוף לעלייה, ותוסר מאיתנו קללת המוות וטומאתו. מעין זה קורה בימי ההיריון וההנקה, שבזכות התעצמות החיים שנוצרים על ידי בני הזוג, גם אהבתם מקבלת משמעות עמוקה שמתעצמת בלא הפרישה.⁵. מדרש שוחר טוב (תהלים קמו): "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים… אין איסור גדול מן הנידה, שהאשה רואה דם ואסרהּ הקב"ה לבעלה, ולעתיד לבוא הוא מתירהּ. שנאמר (זכריה יג, ב): וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים (נביאי השקר) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ, ואין טומאה אלא נידה שנאמר: וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ". וכן ביאר האלשיך בזכריה שם. וכן במדרש תנחומא (מצורע ט): "אמר ר' לוי: …כשישבו במדבר לא היו רואות דם נידה, שהיתה שכינה עמהן, והנשים קיבלו את התורה תחילה, שנאמר (שמות י״ט:ג׳): כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב אלו הנשים, ואחרי כן וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אלו האנשים… אמר הקב"ה לישראל: בעולם הזה הייתן מטהרין וחוזרין ומטמאין, אבל לעתיד לבא אני מטהר אתכם טהרה עולמית שלא תטמאו, שנאמר (יחזקאל לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם". ראו פנה"ל זמנים א, טו-טז, בעניין מחזור הלבנה שכנגד כנסת ישראל, שקשור לחטא הלבנה ולתיקון שלעתיד לבוא.

לקראת מעמד הר סיני הצטוו ישראל: "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה" (שמות יט, טו). בארו חכמים שבשלושת הימים שלאחר החיבור נפלט מהנרתיק זרע שבכוחו להוליד, ולכן אובדנו מלוּוה בטומאה, וכדי שגם הנשים יקבלו את התורה בטהרה, נצטוו הגברים לפרוש מנשותיהם שלושה ימים (שבת פו, ב). כמו כן הורו חכמים, שבני זוג שקיימו חיבור, ולאחר זמן ראתה האשה דם ונטמאה, גם אם פסק דמה לזוב, כל עוד יש אפשרות שתפלוט מן הנרתיק שכבת זרע שבכוחה להוליד, אינה יכולה להתחיל לספור שבעה נקיים. מפני ששבעת הימים צריכים להיות נקיים גם מפליטת שכבת זרע. אבל לאחר שלוש יממות (72 שעות) מהחיבור, הזרע כבר מאבד את חיוניותו, ופליטתו אינה סותרת את ספירת שבעת הנקיים. שתי שיטות עיקריות ישנן בדין ההגבלות הנגזרות מהלכה זו, שיטת השולחן ערוך ושיטת הרמ"א:

משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה. שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף. אֶלָּא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָם. לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה. הָיָה צָרִיךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָן בְּתוֹכוֹ. צָרַכְנוּ לְמָזוֹן הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. צָמְאוּ בָּקַע לָהֶן אֶת הָאֶבֶן. כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח בָּלְעָה אוֹתָן הָאָרֶץ. וְכֵן שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת. וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ בּוֹ. בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ וְלֹא זָר וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ וְלֹא אַחֵר הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים וְהוּא נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְהַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו וְאָנוּ שׁוֹמְעִים משֶׁה משֶׁה לֵךְ אֱמֹר לָהֶן כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ה ד) "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם". וְנֶאֱמַר (דברים ה ג) "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת". וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט ט) "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". מִכְלַל שֶׁקֹּדֶם דָּבָר זֶה לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם אֶלָּא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה:

משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה. שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף. אֶלָּא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָם. לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה. הָיָה צָרִיךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָן בְּתוֹכוֹ. צָרַכְנוּ לְמָזוֹן הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. צָמְאוּ בָּקַע לָהֶן אֶת הָאֶבֶן. כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח בָּלְעָה אוֹתָן הָאָרֶץ. וְכֵן שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת. וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ בּוֹ. בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ וְלֹא זָר וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ וְלֹא אַחֵר הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים וְהוּא נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְהַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו וְאָנוּ שׁוֹמְעִים משֶׁה משֶׁה לֵךְ אֱמֹר לָהֶן כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ה ד) "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם". וְנֶאֱמַר (דברים ה ג) "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת". וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט ט) "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". מִכְלַל שֶׁקֹּדֶם דָּבָר זֶה לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם אֶלָּא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה:

רָאוּי לָאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְלֵידַע סוֹף עִנְיָנָם כְּפִי כֹּחוֹ. וְדָבָר שֶׁלֹּא יִמְצָא לוֹ טַעַם וְלֹא יֵדַע לוֹ עִלָּה אַל יְהִי קַל בְּעֵינָיו וְלֹא יַהֲרֹס לַעֲלוֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרֹץ בּוֹ. וְלֹא תְּהֵא מַחֲשַׁבְתּוֹ בּוֹ כְּמַחְשַׁבְתּוֹ בִּשְׁאָר דִּבְרֵי הַחל. בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה הֶחְמִירָה תּוֹרָה בִּמְעִילָה. וּמָה אִם עֵצִים וַאֲבָנִים וְעָפָר וָאֵפֶר כֵּיוָן שֶׁנִּקְרָא שֵׁם אֲדוֹן הָעוֹלָם עֲלֵיהֶם בִּדְבָרִים בִּלְבַד נִתְקַדְּשׁוּ וְכָל הַנּוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג חֹל מָעַל בָּהּ וַאֲפִלּוּ הָיָה שׁוֹגֵג צָרִיךְ כַּפָּרָה. קַל וָחֹמֶר לְמִצְוֹת שֶׁחָקַק לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יִבְעַט הָאָדָם בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יֵדַע טַעְמָן. וְלֹא יְחַפֶּה דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵּן עַל הַשֵּׁם וְלֹא יַחְשֹׁב בָּהֶן מַחְשַׁבְתּוֹ כְּדִבְרֵי הַחל. הֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא יט לז) (ויקרא כ כב) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". אָמְרוּ חֲכָמִים לִתֵּן שְׁמִירָה וַעֲשִׂיָּה לַחֻקִּים כַּמִּשְׁפָּטִים. וְהָעֲשִׂיָּה יְדוּעָה וְהִיא שֶׁיַּעֲשֶׂה הַחֻקִּים. וְהַשְּׁמִירָה שֶׁיִּזָּהֵר בָּהֶן וְלֹא יְדַמֶּה שֶׁהֵן פְּחוּתִין מִן הַמִּשְׁפָּטִים. וְהַמִּשְׁפָּטִים הֵן הַמִּצְוֹת שֶׁטַּעְמָן גָּלוּי וְטוֹבַת עֲשִׂיָּתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה יְדוּעָה כְּגוֹן אִסּוּר גֵּזֶל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְכִבּוּד אָב וָאֵם. וְהַחֻקִּים הֵן הַמִּצְוֹת שֶׁאֵין טַעְמָן יָדוּעַ. אָמְרוּ חֲכָמִים חֻקִּים חַקֹּתִי לְךָ וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶן. וְיִצְרוֹ שֶׁל אָדָם נוֹקְפוֹ בָּהֶן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶן כְּגוֹן אִסּוּר בְּשַׂר חֲזִיר וּבָשָׂר בְּחָלָב וְעֶגְלָה עֲרוּפָה וּפָרָה אֲדֻמָּה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְכַמָּה הָיָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ מִצְטַעֵר מִן הַמִּינִים וּמִן הָעַכּוּ''ם שֶׁהָיוּ מְשִׁיבִין עַל הַחֻקִּים. וְכָל זְמַן שֶׁהָיוּ רוֹדְפִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבוֹת הַשֶּׁקֶר שֶׁעוֹרְכִין לְפִי קֹצֶר דַּעַת הָאָדָם הָיָה מוֹסִיף דְּבֵקוּת בַּתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קיט סט) "טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים אֲנִי בְּכָל לֵב אֶצֹּר פִּקּוּדֶיךָ". וְנֶאֱמַר שָׁם בָּעִנְיָן (תהילים קיט פו) "כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי". וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן מִכְּלַל הַחֻקִּים הֵן. אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁבִּשְׁבִיל עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת הָעוֹלָם עוֹמֵד. שֶׁבַּעֲשִׂיַּת הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים זוֹכִין הַיְשָׁרִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְהִקְדִּימָה תּוֹרָה צִוּוּי עַל הַחֻקִּים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח ה) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם".

חזות קשות ראיתי הנה בפ' בהעלותך כתיב מקברות התאוה נסעו העם חצרות ויהיו בחצרות ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח והקשו בתוס' יבמות ד' ס"א על מה זה אחרו לדבר במשה זמן רב אחר מתן תורה ותירצו לפי מאי דאיתא בירושלמי דבקברות התאוה שנבחרו ע' זקנים ואמרה מרים לצפורה אשרי לנשותיהם של אלו שנבחרו לגדולה אמרה צפורה אוי להם שהרי בעלי מיום שהתחיל הקב"ה לדבר עמו פירש ממני ואז נתודע להם הדבר ע"ש ונראה בזה דמצינו שם שהתאוו תאוה ואמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם כו' ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח ופירש"י מי שאמר זה לא אמר זה אלא הקב"ה הכתיב בתורה והמן כזרע גד הוא וכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש פתח אהלו ופירש"י למשפחותיו על עסקי משפחות של עריות שנאסר להם ע"ש והוא תמוה דמה ענין תרעומות המן עם עסקי עריות ונראה לפמ"ש רז"ל בהא דאי' בגמ' ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הר כגיגית אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם והקשו דהא כבר נתרצו ואמרו נעשה ונשמע וכתוב בגור אריה דלא יתכן להיות קבלת התורה ע"י בחירה אם ירצו יקבלו ואם לא ירצו לא יקבלו אלא מראה להם הקב"ה שהתורה הוא הכרחי להם ודבר הכרחי יש לו קיום לעולם כדאיתא במדרש דבאונס כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ע"ש והנה מצינו שהתאוו תאוה והיינו שלא היה להם שום תאוה חומריית וכמ"ש באלשיך שהתאוו שיהיה להם תאוה ע"ש, ולפמ"ש הטעם הוא משום דע"י המן שהיה משר התורה ולחם אבירים היה כל חפצם ותשוקתם רק לתורה ונפשם יבשה וריק מכל תאות החומריות והם התאוו תאוה שיהיה להם קבלת התורה בחפצם ורצונם כמו שאמרו נעשה ונשמע כי אין אדם חפץ באהבה הכרחית לזאת התרעמו על המן והכרחתו לאהבת התורה ואמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם פי' בלי הכרח רק את אשר בחרנו ואשר מצא חן בעינינו כי כן פי' מלת חנם כמבואר בשרשי רד"ק שרש חנן ועתה נפשינו יבשה אין כל בלתי אל המן הוכרחנו ואנחנו רוצים שיהיה הבחירה בידינו אמנם גם ע"י הבחירה נאכל המן כי אם לא היה המן טוב למאכל ונחמד למראה היינו צריכין אל ההכרח אבל באמת המן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח ובודאי נאכל ממנו אך לא יסור מאתנו כל התאוות ותהיה לנו קבלת התורה ברצון ובבחירה כמו שאמרו נעשה ונשמע.

וּטְבִילָה הָיְתָה בַּמִּדְבָּר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט י) "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם". וְקָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד ה) "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עלֹת", עַל יְדֵי כָּל יִשְׂרָאֵל הִקְרִיבוּם:

בַּעֲצֶרֶת קוֹרִין בְּ(דברים טז ט) ״שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת״. וּמִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁקּוֹרִים בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן (שמות יט א) ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי״ וּמַפְטִירִין בְּמֶרְכָּבָה. וּבְשֵׁנִי קוֹרִין בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת (דברים טו יט) ״כָּל הַבְּכוֹר״ וּמַפְטִירִין בַּחֲבַקּוּק:

הַשּׂוֹנֵא שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה לֹא מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם הוּא אֶלָּא מִיִּשְׂרָאֵל. וְהֵיאַךְ יִהְיֶה לְיִשְׂרָאֵל שׂוֹנֵא מִיִּשְׂרָאֵל וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (ויקרא יט יז) "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". אָמְרוּ חֲכָמִים כְּגוֹן שֶׁרָאָהוּ לְבַדּוֹ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְהִתְרָה בּוֹ וְלֹא חָזַר הֲרֵי זֶה מִצְוָה לְשָׂנְאוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵרִשְׁעוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אִם מְצָאוֹ נִבְהָל בְּמַשָּׂאוֹ מִצְוָה לִטְעֹן וְלִפְרֹק עִמּוֹ וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ נוֹטֶה לָמוּת שֶׁמָּא יִשְׁהֶה בִּשְׁבִיל מָמוֹנוֹ וְיָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. וְהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל. בֵּין רְשָׁעִים בֵּין צַדִּיקִים. מֵאַחַר שֶׁהֵם נִלְוִים אֶל ה' וּמַאֲמִינִים בְּעִקַּר הַדָּת. שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יא) "אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה".

כֵּיצַד מִצְוַת הַנִּסְקָלִין. רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת מַפְשִׁיטִין אֶת הַמְחֻיָּב סְקִילָה בְּגָדָיו וּמְכַסִּין עֶרְוָתוֹ מִלְּפָנָיו. וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה אֶלָּא בְּחָלוּק אֶחָד. וּבֵית הַסְּקִילָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת עוֹלֶה לְשָׁם הוּא וְעֵדָיו וְיָדָיו אֲסוּרוֹת. וְאֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו מֵאֲחוֹרָיו וְהוּא נֶהֳפָךְ וְנוֹפֵל עַל לִבּוֹ לָאָרֶץ. אִם מֵת בָּהּ יָצָא שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (שמות יט יג) "סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה" הִנֵּה הִשְׁוָה הַנִּסְקָל שֶׁנָּפַל אֶת הָאֶבֶן עָלָיו עִם הַנִּדְחָף שֶׁנָּפַל הוּא בְּעַצְמוֹ עַל הָאָרֶץ. וְאִם לֹא מֵת מִדְּחִיפָה זוֹ מַגְבִּיהִין הָעֵדִים אֶבֶן שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת שָׁם מַשָּׂא שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְהָעֵד הַשֵּׁנִי מַרְפֶּה אֶת יָדוֹ וּמַשְׁלִיךְ הָאֶבֶן עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בּוֹ יָצָא וְאִם לָאו רְגִימָתוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז ז) "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה":

שאילתא דמחייבין דבית ישראל למיקרא בסיפי׳ ולאגמורי באוריית׳ ולאפטורי בנביא יומא בענייניה הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג דכתיב וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל ומצוה שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו ולמדרש נמי בעניינה דיומא כדתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר משה תקן לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג בחנוכה קרינן בנשיאים בפורים קרינן בויבא עמלק ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים ואמר רבי יצחק נפחא ראש חדש אדר שחל להיות בשבת מביאין שלשה ספרי תורות וקורין אחת עניינו של יום ואחת בראש חודש ואחת בכי תשא ואמר רבי יצחק נפחא ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מביאין שלשה ספרי תורות וקורין אחד בעניינו של יום ואחד בראש חדש ואח׳ בשל חנוכה בחנוכה ובפורים קורין שלשה בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ד׳ דאיכא מוסף מוסיפין גברא ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים חל להיות בתוך השבת מקדימין וקורין בפרשת שקלים ובשבת אחרת מפסיקין בשנייה זכור בשלישי פרה אדומה ברביעית החדש ואם חל להיות בששי בחמישית החדש אחר כך חוזרין לכסדרן לכל מפסיקין בראשי חדשים בחנוכה ובפורים בתעניות ובמועדות וביום הכפורי׳ בפסח קורים בפרשת מועדות וסימן מש"ך תור"א קד"ש בכספ"א פס"ל במדבר"א של"ח בוכר"א בעצרת בחדש השלישי וביום שני כל הבכור בראש השנה יום ראשון וה׳ פקד את שרה יום שני והאלהים נסה את אברהם ביום הכפורים אחרי מות בחג בקרבנות החג בחנוכה בנשיאים בפורים ויבא עמלק בראשי חדשים ובראשי חדשיכם במעמדות במעשה בראשית בתעניות ויחל משה בשני ובחמישי ובשבת ובמנחה קורין כסדרן ואינו עולה להם מן המניין שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל מצוותן שיהו קורין כל אחד ואחר בזמנו:

שלא להוציא בדי הארון ממנו - שלא להוציא בדי הארון מתוך הטבעות, שנאמר (שמות כה טו) בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו. ומבאר הוא שמצוה זו בכלל מצות הנוהגות לדורות היא. שאין פרוש נוהגות לדורות שלא יפסק מישראל מעשה אותה מצוה לעולם בשום זמן, אלא כן הוא הענין, כל מצוה שלא נצטוינו עליה לעשותה רק בזמן ידוע ולא יותר, כגון מה שכתוב (שמות יט טו) היו נכונים לשלשת ימים, וכמו כן אזהרה דסיני (שם לד ג) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. וכל כיוצא בזה, שלא היתה הצואה אלא לשעה בלבד, אלו יקראו מצות שאינן נוהגות לדורות. אבל כל מצוה שלא נצטוינו עליה לזמן ידוע אף על פי שיש לה הפסק בזמן מן הזמנים מצד גלותנו או בסבת דבר אחר, כגון עכשו בעונותינו שאין לנו ארון מצוה הנוהגת לדורות נקראת, לפי שכל זמן שיהיה לנו ארון, חיבין אנו לבל נסיר בדיו ממנו כדי שיוציאוהו בהם הלוים אם נצטרך להביאו ממקום למקום בסבת מלחמה או מאיזה סבה שתבוא.

לְאַחַר תְּפִלַּת נְעִילָה, אֲפִלּוּ חָל בַּשַׁבָּת וּגְמָרָהּ בַּיוֹם, מִכָּל מָקוֹם אוֹמְרִים אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. וְאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְֹרָאֵל, פַּעַם אֶחָת. בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. ה' הוּא הָאֱלֹהִים, שֶׁבַע פְּעָמִים, לְלַוּוֹת אֶת הַשְּׁכִינָה, שֶמִּתְעַלֶּה לְמַעְלָה מִשִּׁבְעָה רְקִיעִים. וְאוֹמֵר שְּׁלִיחַ הַצִּבוּר קַדִישׁ שָׁלֵם בְּנִגּוּן שֶׁל שִׂמְחָה. וְאַחַר כָּךְ תּוֹקְעִין תְּקִיעָה אַחַת וְהִיא סִימָן לְסִילּוּק שְׁכִינָה לְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּמַתַּן תּוֹרָה. שֶׁכְּשֶעָלְתָה הַשְּׁכִינָה, נֶאֱמַר, בִּמְשֹׁךְ הַיּוֹבֵל וְגוֹ'. וְנֶאֱמַר, עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה. וְגַם הוּא זֵכֶר לִתְקִיעַת יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּיּוֹבֵל. וִיכוֹלִין לִתְקֹעַ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצְאוּ כּוֹכָבִים, אֶלָּא שֶׁהוּא בֵּין הַשְּׁמָשּׁוֹת, וַאֲפִלּוּ הוּא שַׁבָּת. אֲבָל בְּעוֹד יוֹם אֵין לִתְקֹעַ (תרכג). לְאַחַר הַתְּקִיעָה, אוֹמְרִים כֻּלָּם שָלֹשׁ פְּעָמִים, לְשָּׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם (סידור).

קמ.
ילמדינו רבינו למה מתפללין בחול י"ח ברכות. ובשבת שאנו בטילין אין אנו מתפללין אלא ז' ברכות: כך למדונו רבותינו. למה אין מתפללין י"ח ברכות בשבת. אמר רב הונא מפני שאסור לו לאדם לתבוע צרכיו בשבת. ואמר האלקים. שבת זו מנוחה היא לישראל. שנאמר (מלכים א ח׳:נ״ו) ברוך י"י אשר נתן מנוחה לעמו ישראל. למה לפי שהק' בחר בשבת תחילה. שנא' (שמות כ׳:י״א) וינח ביום השביעי. ובתפילה שאנו מתפללין בחול יש דברים דחול. כיצד אם היה אדם כסיל או' חונן הדעת. אם היה בעל תשובה או' הרוצה בתשובה. ואם היה בשבייה או' גאל. אם היה חולה או' רופא חולי. וכן כל שאר תפילות. ואמר האלקים למנוחה ניתנה שבת לישראל. ואם הוא מתפלל י"ח תפילות הוא נזכר מעשיו ומיצר ונמצא שם שמים מתחלל. שמחלל את השבת. לפיכך תקינו רבנן תפילה שאין בה צער משום דבר שבעולם: ומניין סמכו שיהו ז' ברכות ולא פחות. מן המזמור של שבת שכת' בה ז' אזכרות. (תהילים צ״ב:ו׳) טוב להודות לי"י. כי שמחתני י"י בפעליך. מה גדלו מעשיך י"י. ואתה מרום לעולם י"י. כי הנה אויביך י"י. שתולים בבית י"י. להגיד כי ישר דבר י"י. הרי ז' אזכרות. כנגד ז' ברכות. ד"א כנגד ז' קולות שאמ' דוד על המים. (שם כט) קול ה' על המים. קול י"י בכח. קול י"י בהדר. קול י"י שובר ארזים. קול י"י חוצב להבות אש. קול י"י יחיל מדבר. קול י"י יחולל איילות. ד'א כנגד ז' קולות שבתורה. (שמות י״ט:י״ט) ויהי קולות וברקים. וקול שופר. ויהי קול השופר. והאלהים יעננו בקול. וכל העם רואים את הקולות. ואת (כל) [קול] השופר. (שמות כ״ד:ג׳) (ויענו) [ויען] כל העם קול אחד. וכנגד א' דוד (תהילים קי״ט:קס״ד) שבע ביום הללתיך. אבל בחול מתפללין י"ח. כנגד י"ח ציווים שצוה הק' במשכן למיטה. כאשר צוה י"י את משה:

קנב.
ור"ת או' שאין מקדשין בפת כלל. דהא אמרי' בערבי פסחים שאין מבדילין על הפת. וכ"ש שאין מקדישין דלא גרע קידוש מהבדלה דאמרינ' התם. זימנא חדא איקלע אמימר לאתר[ין] ולא הוה לן חמרא כו' ובת טוות. למחר אייתינן ליה חמרא ומבדיל. אלמא שהתענה ולא רצה להבדיל על הפת. וכ"ש לקידוש. ודלא כרב יהודאי גאון שפסק שמותר לקדש ולהבדיל על הפת. וא"כ אמאי בת טוות ולא רצה להבדיל על הפת. אבל רב עמרם פסק שמותר לקדש על הפת אבל אבדולי לא. (וא"ת) [ור"ת] לא סבירא ליה הכי מטעם שפירשנו. ועוד דיש אמוראים שהתירו להבדיל בשכר שהוא חמר מדינה אבל בקידוש לא התירו וכ"ש בפת דאין ראוי להבדיל אך תנאים נחלקו בשכר. דאמרי' התם ת'ר אין מ מקדשין אלא על היין. ובברייתא אחרת אמרי' ת"ר זכור את יום השבת לקדשו. זכריהו על היין. ועל הפת לא נחלקו כמו על השכר. אבל כולהו מודו דאין מקדשין. ורב ושמואל נחלקו אלא בקידוש במקום סעודה לרב אינו צריך. ולשמואל צריך שיהא במקום סעודה. ועתה צריך לפרש מילתיה דרב ברונא אמ' רב הנוטל ידיו לא יקדש. וכן אמ' רב אדא בר אהבה א' רב הנוטל כו'. היו סבורין תלמידי דרב שרב היה סובר דעיקר מצות קידוש הוא שלא במקום סעודה. ומפרשי למילתיה דרב הכי. אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת. אמ' רב ידי קידוש יצאו. כלומ' דהכי עיקר מצותו לפיכך הם או' הנוטל ידיו לא יקדש. פי' הנוטל לצורך קביעות אכילה לא יקדש לכתחילה. דאין זה עיקר מצות קידוש. א' להו רב שמואל בר מרתא כו'. זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב. זימנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא. פעמים שהיה לו חביב לקדש במקום סעודה הוה מקדש במקום קביעות סעודה. וזימנין דחביבא ליה חמרא. כלומר שהיה רוצה לקדש שלא במקום סעודה. ואיזה שירצה יכול לעשות. ולא דקדקתם יפה במילתיה דרב. ת': ר' יצחק או' כל שאינו מבדיל על היין במוצאי שבת או אינו שומע מן המבדילין אינו רואה סימן ברכה לעולם. וכל מי שמבדיל על היין או שומע הק' קורא אותו קדוש. ועושה אותו מסגולתו. שנ' (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכת' (שם) והייתם לי סגולה מכל העמים: וא"ר יוחנן שלשה מנוחלי העולם הבא. אילו הן. הדר בארץ ישר'. והמגדל בניו לתלמוד תורה. והמבדיל על היין במוצאי שבתות. והוא דשייר מקידושא לאבדלתא: (א' רב נחמן) הילכך מאן דאית ליה חד כסא ולית ביה שיעור לקידושא ואבדלתא שביק ליה (לקידוש) [לאבדלתא] וקידוש היום מקדש אריפתא. ולא יכיל לאבדולי אריפתא. דכי תקינו רבנן אבדלתא אחמרא תקינו. (ואיכא) [והיכא] דלא שכיח חמרא כלל. ושיכרא הוה חמר מדינה מבדיל על שיכרא. כדאמרי' בערבי פסחים דמסיק ש"מ חמר מדינה הוא. ואבדיל: והיכא דאיכא דוכתא דלא שכיח חמרא ואיכא בתוך התחום דוכתא דשכיח חמרא וביממא דשבתא [הוא] דיכיל למיזל [ובליליא לא יכיל למיזל] אזיל ביממא ומבדיל. ואע"ג דלא נפיק שבתא. אינמי יתיב קא שתי ופשיטא ליה מילתא לאורתא לית ליה חמרא מבדיל (קא) [כד] בעי למיקם מן פניא דשבתא ואע"ג דאיכא עידנא טובא: דא' רב תחליפא בר אמי א' שמואל מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס. ואסיר ליה מיהא למיעבד עיבידתא עד לאורתא. וכד חזי נורא לאורתא מברך בורא מאורי האש:

קפה.
על הכל יתגדל. פסוק הוא (יחזקאל ל״ח:כ״ג) והתגדלתי והתקדשתי. ופ"ה בדניאל (יא) כי על כל יתגדל ולאלוה מעוזים וגו'. בקדושתו על החיות ובקדושתו על כסא הכבוד. האו' כן קדושתו על כסא הכבוד. תלי תניא בדלא תניא: ואין נכון לומר יתקדש שמך. שהרי א' בקדושתו. ונאמר לפניו. א"כ אינו מדבר להק' פה אל פה. אלא אומ' כן יתקדש בנו י"י כו' סולו. לשון שבח. וכן לא תסולה בכתם אופיר (איוב כ״ח:ט״ז). המסולאים בפז (איכה ד׳:ב׳) ביה שמו. בשם יה שהוא לשון יראה. כדמתרג' דחילא די"י עזי וזמרת יה. שבחו לפניו. וגורו מפניו. וזהו דוגמת המקרא וגילו ברעדה (תהלים כ): אב הרחמים הוא ירחם על העמוסים. ישר' שכת' בהן העמוסים מני בטן (ישעיהו מ״ו:ג׳) ויזכור ברית איתנים. אבות נקראו איתנים. שנ' (מלכים א ו) בירח האיתנים בחג. ואמרי' בירח שנולדו בו איתני עולם. וזכות אבות קיימת. כמה שנ' כי אל רחום י"י אלהיך וגו'. ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם (דברים ד׳:ל״א): מכלל דעדיין היא קיימת. ולא כההיא דרשה דשבת דא' תמה זכות אבות: ויגער יצר הרע מן הנשואים. ישר' שכת' בהן (ישעיה מז) הנשואים מני רחם. וכת' ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות י״ט:ד׳):

משרשי המצוה. כי השם ברוך הוא ברא עולמו בחכמה בתבונה ובדעת, ועשה וציר כל הצורות לפי מה שהיה צרך ענינו ראוי להיות מכונות כוון העולם, וברוך הוא היודע, וזהו שנאמר במעשה בראשית (בראשית א לא) וירא אלהים את כל אשד עשה והנה טוב מאד. וראיתו ברוך הוא ידיעתו והתבוננותו בדברים, כי הוא ברוך הוא לגדל מעלתו, אינו צריך לראית העין אל הדברים אחר מעשה, כי הכל נגלה וידוע ונראה לפניו קדם מעשה כמו אחר מעשה, אבל התורה תדבר לבני אדם במלות מכונות אליהם, ותכנה בשם דברים כדברים המכנים בהם, שאי אפשר לדבר עם בריה אלא במה שידוע אליו, כי מי יבין מה שאין בכחו להבין? ועל כיוצא בזה אמרו זכרונם לברכה (מכילתא שמות יט יח) כדי לשבר [לשכך] את האזן מה שהיא יכולה לשמוע. ובהיות יודע אלהים כי כל אשר עשה הוא מכון בשלמות לענינו שהוא צריך בעולמו, צוה לכל מין ומין להיות עושה פרותיו למינהו, כמו שכתוב בסדר בראשית, ולא יתערבו המינין, פן יחסר שלמותן ולא יצוה עליהן ברכתו. ומזה השרש, לפי הנראה במחשבתינו, נמנענו מהרביע הבהמות כלאים, וכמו כן הזהרנו בכך מזה הטעם בצרוף טעם אחר, שכתבנו כבר על מיני הזרעים והאילנות.

המצר (פי' כמו במשעול הכרמים שעוברים בו בני אדם משדה לשדה ערוך) והחצב (פי' חצב נגזר מן לחצוב להם בורות כלומר עשב ואילן ששרשיו חוצבין ויורדין בארץ אמות הרבה) שמתחמים (פי' מתחמין מגבילין תרגום והגבלת ותתחם) בו תחומין מפסיקין בנכסי הגר וכל המחזיק בשדה לא קנה אלא עד המצר או החצב:

וכן מפורש בסמ"ג (עשין כ"ט) וזה לשונו: "זכור את יום השבת… וצריך לקדשו בכניסתו וביציאתו… אחת בכניסתו היא 'זכור', ואחת ביציאתו מוזכרת דכתיב גבי 'שמור', שאומר במדרש שזהו על יציאת שבת" עכ"ל, וגם בספר החנוך כתב כן. וכן כתב המפרש ריש נזיר, שאומר: מיין ושכר יזיר - לאסור יין מצוה. ופריך, מאי ניהו - קידושא ואבדלתא. ופירש המפרש: דכתיב 'זכור', אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מניין וכו' ע"ש. ומלשון הגמרא עצמה מוכח כן, דמדמי הבדלה לקידוש על דרשת הכתוב, אלמא דעיקר הבדלה הוי דאורייתא. ובפרקי דרבי אלעזר (פרק כ') אומר: דאדם הראשון כשידע שנבדל יום הקדש - אמר 'ברוך המבדיל בין קדש לחול'. ואומר שם עוד דכשמבדיל על היין - הקב"ה קונה אותו לסגולתו, שנאמר: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (שם כ, כו), "והייתם לי סגולה" (שמות יט, ה) ע"ש, והכוונה דדריש כמו גזירה שוה 'לי - לי' (כן נראה לי), מיהו מכל זה נראה להדיא דהוי דאורייתא.

לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים שתקנו הנגונים שלא יאמר נגון של תורה לנביאים ולכתובים ושל נביאים לתורה ולכתובים. ושל כתובים לתורה ונביאים אלא כל נגון כמו שהוא מתוקן שהכל הלכה למשה מסיני שנאמר (שמות יט יט) יעננו בקול:

ובכן תן פחדך. ובכן שם הוא. שהאותיות שלו עולות למיניין אנ"י וה"ו. או למיניין אנ"א יהו"ה. שהחשבון עולה ע"ח. ובבן תן פחדך. אני והוא. תן פחדך. ובכן תן כבוד. אנא י"י תן כבוד. אני והו. משורש בספר יצירה: ומאותו ג' מקראות הכתובים בויהי בשלח. ויסע. ויבא. ויט. הם מתפרשים שמות המפורשין ע"ב. על כל מעשיך. על ישר' שנקרא מעשה. כד"א ישמח ישר' בעושיו (תהילים קמ״ט:ה׳). וייראוך וישמרו תורתך ומצותיך. כמו פחדו בציון חטאים (ישעיהו ל״ג:י״ד). שיחזרו בתשובה. ואמ' ואימתך על כל מה שבראת. כדי שייראוך. על ישר' שנקראו ברואים. כד"א כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו (ישעיהו מ״ג:ז׳). וגו'. כל הנקרא בשמו של הקב"ה מעלה עליו הכת' כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית: שנ' ויצר. ויברא. ויעש. ואין לך אומה ולשון שמכבדין שמו של הק' כישר'. ויעשו כלם אגודה. כמו שורה. שיחדין כלם ביחד לבם לעשות רצונך בלבב שלם. לפי שיהיו זוכין לחיי העולם הבא ותשוב אותם לארצם: כמה שידענו י"י אלהינו. שאנו יודעין שלפניך היכולת והשלטנות להוציאנו מגלות זה שהעוז בידך וגבורה בימינך. כד"א תעז ידך תרום ימינך (תהילים פ״ט:י״ד). ושמך נורא על כל מה שבראת. על ישר'. כד"א נשאתי אמיך אפונה (תהילים פ״ח:ט״ז): ובכן ששמך נורא על ישר' תן כבוד י"י לעמך. כד"א. כבוד הלבנון אליך יבא (ישעיהו ס׳:י״ג). וכת' ואביא אתכם אל ארצכם. וכת' ולתתך עליון. וגו' (דברים כ״ו:י״ט). תהילה ליריאך. תחת אבל מעטה תהילה (ישעיהו ס״א:ג׳). וכת' לתהלה ולשם ולתפארת (דברים כ״ו:י״ט). ותקוה לדורשיך. ותן תקוה לאותם דורשים שאמרת כה אמר י"י לבית ישראל דרשוני וחיו (עמוס ה׳:ד׳). ופתחון פה למייחלים לך. כד"א ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישר' ולך אתן פתחון פה בתוכם (יחזקאל כ״ט:כ״א). וגו'. שמחה לארצך וששון לעירך. כד"א ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה (תהילים מ״ח:י״ב). וכת' הנני בורא את ירושלם גילה ועמה משוש וגו' (ישעיהו ס״ה:י״ח). וצמיחת קרן. דוד שנשמח בקרן יחזירהו במקומו. ועריכת נר לבן ישי משיחך. כד"א שם אצמיח קרן לדוד (עבדי). ערכתי נר למשיחי(תהילים קל״ב:י״ז). וגו'. במהרה בימינו ואל תאחר: ואז צדיקים יראו וישמחו. פסוק הוא. אז צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך (שם קם). וכת' ויראו צדיקים וייראו ועליו ישחקו (תהילים נ״ב:ח׳). וישרים. צדיקים. וחסידים ברינה יגילו. כד"א. יעלזו חסידים בכבוד (תהלים קמט). וכת' יראי ה' הללוהו כל זרע יעקב כבדוהו (שם כב). וכת' יראו צדיקים וישמחו (איוב כ״ב:י״ט). יהללו (את) י"י דרשיו (תהילים כ״ב:כ״ז). וגו'. ועולתה. מלכות הרשעה שכולה עולה. תקפץ פיה. כד"א יקפצו מלכיש פיהם (ישעיה מב). כי כל הרשעה. מלכות הרשעה. פסוק הוא. וכל עולה קפצה פיה (תהילים ק״ז:מ״ב). כעשן תכלה. כד"א ואיבי י"י כלו (שם לו). וכת' לילה ויומם לא תכבה (ישעיהו ל״ד:י׳). ענשם זה. כי תעביר ממשלת זדון. מלכות הרשעה. ותמלוך. כד"א ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל (יחזקאל כ״ט:כ״א). וכת' יהיה י"י אחד ושמו אחד (זכריה י״ד:ט׳). אתה בחרתנו מכל העמים. כד"א כי בחר י"י ביעקב. וכת' ואבדיל אתכם מן העמים (ויקרא כ׳:כ״ו). ורוממתנו. כדכ' ונתנך י"י אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כ״ח:א׳-ב׳): יעלה ויבא. כנגד מה שאמר דוד. אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי (תהילים קל״ז:ו׳). וזה כנגד זכרון ירושלים. ויבא. כנגד זכרון משיח בן דוד. כד"א אשרי המחכה ויגיע לימים (דניאל י״ב:י״ב). וגו'. וכת' באותה פרשה זכרון. ויראה. כנגד זכרון אבותינו. וזהו יצחק. כד"א אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם (מיכה ז׳:כ׳). ובעקידתו כת'. ויקרא אברהם שם המקום ההוא י"י יראה אשר יאמר היום בהר י"י יראה (בראשית כ״ב:י״ד). כלומ' יראה זכרון עקידתו לעולם שיעמד זכותו לבניו. והיינו דכת' בי נשבעתי (שם). ויזכר. כנגד זכרונינו ופקדונינו כד"א זכרני י"י ברצון עמך פקדני בישועתך (תהילים ק״ו:ד׳). וישמע כדכת' ויקשב י"י וישמע ויכתב ספר זכרון. וגו' (מלאכי ג׳:ט״ז): והנשא על כל הארץ ביקרך. שהארץ שלך היא. כד"א כי לי כל הארץ (שמות י״ט:ה׳). והופע בהדר גאון עוזך. והגה בהדר גאון. בית המקדש שנקרא גאון. כד"א נשבע י"י בגאון יעקב (עמוס ח׳:ז׳). וכת' מציון מכלל יפי אלהים הופיע (תהילים נ׳:ב׳): על כל יושבי תבל ארצך. כד"א כל ישבי תבל ושכני ארץ. וגו' (ישעיהו י״ח:ג׳). מלך ומלכותו בכל משלה. כד"א. והיה י"י למלך על כל הארץ (זכריה י״ד:ח׳-ט׳): והשיאנו כד"א תשא ובאת אל המקום אשר יבחר י"י (דברים י״ב:כ״ו). את ברכת מועדיך. כד"א איש כמתנת ידו כברכת י"י וגו' (דברים ט״ז:י״ז). והשיאנו כמו והזכירנו. כגון ישא פרעה את ראשך.(בראשית מ׳:י״ג). דמתרג' ידכרינך פרעה ית רישיך: מפי ר' משה בר ישעיה: החבר ר' יעקב נזיר אין מתפלל בזה היום והשיאנו. ושאלתי ממנו מה טעם. והשיבני. מפני שאין מקריבין בראש השנה חגיגה כי אם בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. כד"א. שלש פעמים בשנה (שמות כ״ג:י״ז). וכת' איש כמתנת ידו כברכת וגו' (דברים ט״ז:י״ז): וברכת היכן. השיאנו. אבל ראש השנה דלא כת' ברכת חגיגה לא אמרינן ליה להשיאנו: ולי נר' דסדר תפילו' הוא מונה. כלומ' יהי רצון מלפניך שתשיאנו ברכת מועדיך האחרים. ולא אראש השנה קאי: כ"ש אב"ן:

משרשי המצוה. על צד הפשט, שרצה השם יתברך להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא לתנה בתחלה, כי לו הארץ, כמו שכתוב כי לי כל הארץ (שמות יט ה). ועם מצוה זו של הספירה של ארבעים ותשע שנה, ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע של חבירם ולא יחמדוה בלבם, בדעתם כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו.

שלג.
אתה נגלית. כד"א וישכן כבוד י"י על הר סיני (שמות כ״ד:ט״ז). על הר קדשך לדבר עמם. בעבור ישמע (ישמע) העם וגו' (שם יט). מן השמים השמעתם קולך. מן השמים השמיעך את קלו (דברים ד׳:ל״ו). ונגלית עליהם בערפלי טוהר. כד"א ותחת רגליו. וגו' (שמות כ״ד:י׳). וכעצם השמים לטוהר. כלומר בערפלי טוהר נתת להם את התורה. גם כל העולם חל מלפניך. ותגעש ותרעש הארץ (תהילים י״ח:ח׳). וכת' מלפני אדון חולי ארץ (שם קיד). ובריו' בראשית חרדו ממך. ויחרד כל העם אשר במחנה (שמות י״ט:ט״ז). ודברות קדשך. עשרת הדברות: י"י בקול שופר. י"י מדת רחמים. כי חק לישר' הוא משפט לאלהי יעקב. שיהא כל העולם דן ביום הדין הזה הגדול והנורא. יתקע בשופר גדול (ישעיהו כ״ז:י״ג). דשלשה שופרות הן לעתיד לבא. אחד להחיות מתים. כד"א בפתחי את קברותיכם (יחזקאל לו). ואחד לכינוס גליות. ובאו האבדים בארץ אשור (ישעיהו כ״ז:י״ג). ואחד להפיל שערותיהם של אומות העולם. לפני פחד קול שופר. כד"א וי"י אלקים בשופר יתקע (זכריה ט׳:י״ד). כלומ' הקב"ה יעשה דין כמו אלהים לא תקלל. שיתקע בשופר והלך בסערות תימן. סערות. כמו שערות. שהסמך מתחלפת בשין. כלומ' הוא ידין בדין תימן. היאך. בסערות. שיפלו שערותיהן מפי קול שופר הגדול: יש מחזורין שכת' בהן י"י צבאות יגן עלינו וגו'. ואין לומ' כן. כי מה עיניין זה אצל שופרות. פסוק הוא לעצמו. והלך בסערות תימן. ואחריו כת' וי"י צבאות יגן עליהם וגו'. ואם כדי להוסיף ברכה על הציבור אתה רודף לאומרו בתפילה. חטוף גם אותו שלאחריו והושיעם י"י אלהיהם ביום ההוא כצאן עמו. אלא לא כל הימך להוסיף במקראות מכדי חובת היום. ג' לתורה. ג' לכתובים באמצע. ג' לנביאים. אבל מפני שחייב להשלים בתורה כוותיקין וכר' יוסי. הוא אומ' ושם נעשה לפניך כמצוה עלינו כו'. כאמור וביום שמחתכם וגו' (במדבר י׳:י׳). והרי הן עשר שופרות. כן מלכיות. כן זכרונות. בכללן אתה מוצא שלשים כסדרן ומטבען של חכמים: הן על כפים חקותים. אשר חכמים יגידו: קשר"ק:

בסוף הסליחות אומרים ז' פעמים ה' הוא האלהים: (ופעם אחת שמע ישראל וג' פעמים בשכמל"ו (מנהגים) וע"ל סי' ס"א) ותוקעין תשר"ת: הגה וי"א שאין לתקוע רק תקיעה אחת (מרדכי והגהות מיימוני סוף הלכות י"כ ואגור) וכן נוהגין במדינות אלו ותוקעין לאחר שאמר קדיש לאחר נעילה וקצת מקומות נהגו לתקוע קודם קדיש: