Halakhah do Przysłów 20:52

ולזה ברא הקדוש ברוך הוא ביום הששי את האדם. ובראו משני הקצוות: נתן בו את הנשמה שמאירה לאדם לדעת את הבורא יתברך כמלאך, כמו שנאמר: "כי נר ה' נשמת אדם". ויצר אותו בגוף שהוא חומר עב כבהמה, לאכול ולשתות ולישן. ולזה יתעוררו מלחמות גדולות בהאדם כל ימי חייו, שהנפש הבהמי מסיתו לתאוות עולם הזה כבהמה, והנשמה הטהורה נלחמת כנגדו ומראה לו שלא לכך נברא אלא לעבוד את הבורא כמלאך. ואף הדברים הגשמיים שמוכרח לעשות כאכילה ושתייה ושינה – תהיה הכוונה כדי שיוכל לעבוד את בוראו. ועל זה נאמר: "שויתי ה' לנגדי תמיד". ולאחר מות האדם מראין לו שכל מעשיו נכתבין בספר, וחותם יד האדם בו. ואם הלך בדרך התורה והמצוה – נוחל גן עדן שהוא תענוג בלתי גבול ובלתי המשך זמן. ועליהם נאמר: "ירויון מדשן ביתך, ונחל עדניך תשקם; כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור". ואם חס ושלום להיפך – יורש גיהנם, שכל יסורי עולם הזה כאין נגדו. ועליהם נאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והיו דראון לכל בשר". ושבעה שמות יש לגיהנם, ואלו הן: "שאול", ו"אבדון", ו"באר שחת", ו"באר שאון", ו"טיט היון", ו"צלמות", ו"ארץ התחתית" (ערובין יט א). וכל המתפתה ביצרו נופל שם, ולכן נקרא גם "תפתה", כדכתיב: "כי ערוך מאתמול תפתה" (שם).

ותדע באמת כי האדם על שלחנו יבחן מי הוא ושם יתגלו ויתפרסמו מדותיו. וכן אמרו רז"ל (עירובין סה) בג' דברים האדם ניכר בכיסו ובכוסו ובכעסו, כי ההמשך אחר היין ויתר התענוגים הלא הוא נפת צופים נמשך אחר סם המות ובהיותו אוחז הדרך הזה ימות מיתה עולמית, והרוצה לחיות יש לו להתרחק מן הדרך הזה ואכל וחי לעולם. וכן אמרו רז"ל במס' גיטין (דף ע) סעודת הנאתך משוך ידך ממנה, ודומה לזה אמרו קדושים היו פרושים תהיו קדש עצמך בראוי לך. ואמר קהלת (קהלת ב׳:א׳) אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב והנה גם הוא הבל ורעות רוח, ואמר אחריו תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי. ובמס' סנהדרין י"ג ווי"ן נאמרו על היין והם נזכרים בפ' נח, וכתיב (בראשית ד) ויחל נח איש האדמה ויטע כרם, ביאורו משעה שהתחיל לנטוע כרם עשה קדושתו חול זהו לשון ויחל שהוא כולל לשון תחלה ולשון חילול, והנה בסבת היין נתקלל שליש העולם. ודרשו עוד (משלי כ״ג:ל״א) אל תרא יין כי יתאדם יתאוה לדם. וכן בת שבע הזהירה לשלמה שלא ימשוך ביין את בשרו הוא שאמרה לו אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר. וכן אמר (קהלת ב׳:ג׳) תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי. ואמר עוד (שם) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני והזכיר אחריו גם זה הבל. ודבר ידוע מי שגברה יראת השם בלבו ופחדו לנגד עיניו ימאס ויבדיל תענוגי העולם ויבזה אותם עד תכלית כי ידע ויכיר אחריתם ואחרית הפחותים הריקים אשר מלאו כרסם מעדניהם ושבו כליהם ריקם ריקנים הם בלי השכל ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ועז"א שלמה (משלי כ״ג:א׳) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. אמר אם רוח המושל תעלה עליך ותצא לאכול מפת בג המלך וביין משתיו בבית המלך שהוא מושל הארץ בין תבין והסתכל באותם שהיו לפניך שבחרו הדרך הזה מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, הלא רובם סוף מעלתם וגדולתם השפלה והכנעה ספו תמו מן בלהות מה כתיב אחריו ושמת סכין בלועך, ואמרו ז"ל (אבות פ"ו) ואל תתאוה לשלחנם של גדולים ששלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם, לפיכך אין ראוי לאדם לבקש היתרונות ולרדוף אחריהם ואם עשה כן יהיו כל ימיו מכאובים ולא ישבע לעולם לפי שהיתרונות אין להם תכלית, ומי שרודף אחר הדברים שאין להם תכלית הלא נגוע ומוכה בסנורי הסכלות ובכל אמת יתגלע. א"צ לומר שאין לו חלק בתורה. שאם היה עשיר והיה רגיל לאכול ולשתות בכלי כסף קרוב הוא שימעט זה בעיניו ולא יספיק לו עד שיהיה לו כלי נפך ספיר ויהלום. ואם השיג מהם כלי אחד ירצה מהם ב' או ג' וזה הולך ללא תכלית, וע"כ יתחייב האדם בטוב מדותיו שלא יהמה לבו אחר היתרונות ושיסתפק במועט.

וידוע דנשמות ישראל עלו במחשבה תחלה להברא קודם בריאת העולם, לכך מניח הציץ הרומז לנשמות ישראל על המצח כנגד מקום המחשבה. ולכן כתיב אות צד"י גדולה, רמז כי גאולה השלימה העתידה להיות לנשמות ישראל תהיה באות צד"י דמנצפ"ך שהיא גדולה. והיה הציץ מוקף מאזן לאזן רמז שתהיה הגאולה באות צד"י בזכות התורה שבעל פה שהיא תלויה באזן, וכמו שאמרו על פסוק (משלי כ, יב) "עין רואה ואוזן שומעת ה' עשה גם שניהם". ומניחו על המצח כי תחת אותיות מצח יש אותיות קטן -- רמז בזכות הענוה תהיה הגאולה. ולכן כתיב "אל מול פני המצנפת יהיה" - כי למעלה מאותיות מצנפת שהם אותיות העומדים למולם יש אותיות עם שפל, וכמו שכתוב "כי את עם עני תושיע" (תהלים יח, כח); שבהיותם עם שפל יזכו לגאולה. ולכן מניחו תחת המצנפת, לרמוז טעם שני כמו שכתוב "ועינים רמות תשפיל" (שם), דאין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח, ולכך מניחו תחת המצנפת דהמצנפת מכפרת על הגאוה.

הֶעָרֵב מֻתָּר לְמַשְׁכֵּן בִּזְרוֹעַ וּלְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִטּל הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ טז) "לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר". וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכָר אֵצֶל חֲבֵרוֹ בֵּין שְׂכַר מְלַאכְתּוֹ בֵּין שְׂכַר בְּהֶמְתּוֹ וְכֵלָיו בֵּין שְׂכַר בֵּיתוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי בֵּית דִּין וְנִכְנָס לְבֵיתוֹ וְנוֹטֵל הַמַּשְׁכּוֹן בִּשְׂכָרוֹ. וְאִם זָקַף עָלָיו הַשָּׂכָר בְּמִלְוֶה אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד י) "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה" וְגוֹ':

הַמַּדְלִיק צָרִיךְ לְהַדְלִיק מִבְּעוֹד יוֹם קֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה. וְנָשִׁים מְצֻוּוֹת עַל דָּבָר זֶה יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים לְפִי שֶׁהֵן מְצוּיוֹת בַּבָּתִּים וְהֵן הָעֲסוּקוֹת בִּמְלֶאכֶת הַבַּיִת. וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ הָאִישׁ לְהַזְהִירָן וְלִבְדֹּק אוֹתָן עַל כָּךְ וְלוֹמַר לָהֶן וּלְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶם שֶׁתֶּחְשַׁךְ הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. סְפֵק חֲשֵׁכָה וְנִכְנַס הַשַּׁבָּת סָפֵק לֹא נִכְנַס אֵין מַדְלִיקִין:

כְּשְׁחוֹגֵר חֲגוֹרוֹ מְבָרֵךְ אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה. כְּשֶׁלּוֹבֵשׁ נְעָלָיו מְבָרֵךְ שֶׁעָשִׂיתָ לִי כָּל צָרְכִּי. כְּשֶׁמְּהַלֵּךְ לָצֵאת לַדֶּרֶךְ מְבָרֵךְ הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר. וּמְבָרֵךְ אָדָם בְּכָל יוֹם בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד:

ז. הרמב"ם ז"ל בהלכות ציצית (פ"ב ה"ב) מסמן את החלזון וזה לשונו הקדוש: והוא דג שדומה עינו לעין התכלת ודמו שחור כדיו וכו' יעו"ש. הנה מה שכתב והוא דג שדומה עינו לעין התכלת, מקורו מש"ס דמנחות (מד.) חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג כמו שנתבאר לעיל (סימן א' ב'), אכן מה שכתב ודמו שחור כדיו לא מצאתי לזה מקור בש"ס, ומזה נראה כמו שבארנו בריש דברינו שהרמב"ם ז"ל אחר שעשה פירושו על המשנה טרח ויגע ומצא את החלזון על פי הסימנים הנזכרים מדברי חז"ל, וקיים מצות תכלת, והוסיף לסמנו בעוד סימנים שמצא בו שדמו שחור כדיו, שאולי ישכח יהיה בנקל להרוצה לחפש אחריו למצוא אותו ולא יתיאש ממנו, כי אם לא הודיע לנו הרמב"ם ז"ל את זאת והיינו מחפשין רק על פי הסימנים שבש"ס, אפילו היינו מוצאים ומשיגים אותו היינו מתיאשין ממנו, ונאמר כי ודאי אינו החלזון כיון שדמו שחור והרי אנו רוצין לצבוע צבע התכלת, ולכן הודיענו זאת שבאמת דמו שחור כדיו ורק על ידי הסממנים נוכל לצבוע בו צבע התכלת. ומצאתי לזה מקור נאמן שדם החלזון הוא שחור מתיקוני זוהר הקדוש (מ"ט:) נשמתא נר ה' נשמת אדם (משלי כ׳:כ״ז) אדם דאיהי אור נר בהיר ביה אורייתא דבכתב ונשמתא דאיהי נר נהיר בה מצוה, ובזמנא דלא נהירין בה אור ונר אתמר בנשמתא אל תראוני שאני שחרחורת (שיר השירים א׳:ו׳) ואתמר באדם אלביש שמים קדרות (ישעיהו נ׳:ג׳) ומאי נר נפשא רוחא נ' נפשא ר' רוחא, לקבל ג' קטרין אלין אינון תלת גווני אשא, אוכמא חוורא ותכלתא וכו' כבד אשא סומקא מרה אשא ירוקא טחול אשא אוכמא יותרת הכבד כללא דכלהו תכלת חשוך ותכלת דציצית מצוה וכו' גוון אוכם דאיהו טחול כד מתלבשת תמן נפשא בחובין איהי אמרת אל תראוני שאני שחרחרת וכו' יעו"ש. וכן מתבאר עוד (שם נב:) ובאלין תלת גוונין נהרא שרגא דאיהו נר ה' נשמת אדם כו' גוון אוכמא איהי קדרותא דלהון, ועלה אתמר אלביש שמים קדרות ובהון מתלבשין וכו' תכלת לבושא דאת י' דאיהו תכלית דכלא יעו"ש. מבואר דהתכלת היא באה בלבוש שחרות, וע"י הסממנים נעשית מראית התכלת דומה לכרסיא יקירא:

וזהו ענין מה שנמצא בדברי חז"ל בכמה מקומות: העוסק בתורה וגמילות חסדים, ולא אמרו: כל מי שלמד תורה ועשה חסד, להראות שצריך האדם להיות מצוי ורגיל תמיד בזה. וכענין שאמרו בבבא בתרא (דף ט':): כל הרגיל בצדקה וכו'. והביאו ראיה לזה ממה דכתיב (משלי כ', א כ"א): "רדף צדקה וחסד". הרי דמה שאמר הכתוב "רדף חסד", היינו, שרודף תמיד אחר מדה הקדושה הזו. והארכנו בכל זה לעקר הטעות, שנשתבשו בו איזה אנשים שחושבין, שמאחר שעשה פעם אחת גמילות חסד לאיזה איש, יצא בזה לכמה שבועות, אף שיש בכחו לעשות עוד טובות לשאר אנשים. כי אם בכל יום ויום מימי חייו, אימתי שנזדמן לו המצוה הזאת, מחיב לעשותה, אם יש בכחו, ואפילו כמה פעמים ביום, וכמו שכתבנו בדיני הלואה בפרק א' דין ז', עין שם. והנה על פי הדברים האלה, כשיתבונן האדם בימים שעברו לו מימי חייו, ימצא, שרבם חסרים ממדה הקדושה הזו, ולפעמים חסרים גם מתורה. ויראה על כל פנים להתחזק ביתר ימי חייו לקדשם, שלא ילך יום אחד בלי תורה וחסד. ולא יהיה לפלא, היאך יוכל לקים ביום השבת מדת -החסד, דבאמת חסד כולל עוד הרבה סוגים לבד מהלו ה וכנ"ל בפתיחה.

בתנחומ' בפרשת ולקחתם לכם ביום הראשון. אמרתי להם ויקחו אליך שמן זך וגו'. אור שלכם אינו צריך. אלא בשביל לשמר נפשותיכם. שנמשלה הנפש בנר. שנ' נר ה' נשמת אדם (משלי כ): ולכך נהגו להדליק נרות ביום כיפור: נ"ל נט"ע:

מי שעוסק ברצון בדיניו שהוא ממונה מבית דין ועוסק בדין בישוב העולם אל ישאלו אדם בדברי תורה באותה שעה. אם יבא דין לפני חכם אל יפסוק מיד ביום הדין אף על פי שהוא יודע בבירור הדין שהרי גם העליונים אין גומרין את הדין בפעם אחת שנאמר (דניאל ז י) דינא יתיב וספרין פתיחו ודינא יתיב ושלטוניה יהעדון הרי שתי פעמים יושב בדין. וכן כתיב (תהלים ט ה) כי עשית משפטי ודיני. וכתיב (תהלים ט יז) נודע ה' משפט עשה הרי שתי עשיות משפט. וכתיב (תהלים ט ה) ישבת לכסא שופט צדק וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו. וכן כתיב (מלכים א כב יט) ראיתי את ה' יושב. וכן בדברי הימים הרי שתי פעמים יושב בדין וכן מלך יושב על כסא דין. מזרה בעיניו כל רע. וכתיב (משלי כ ח) מלך יושב על כסא דין הרי ב' פעמים וכתיב (איוב א ו) ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב וכתיב (איוב א ו) ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב ב' פעמים כתיב כן. וכן ר"ה וי"ה יושב בדין. אם העליונים כך כל שכן תחתונים. ולכך סנהדרין שני ימים ולילה אחת דנין את הנפשות. ושני וחמישי דנין למעלה ולמטה. וכן חקיו ומשפטיו לישראל. ומשפטים בל ידעום. נשים היו חשודות על שאוכלות ילדים אמרו מקצת התלמידים בן סורר ומורה כיון שעתיד להרוג את הנפש הורגים אותו כך אלו שחשודות אמר להם החכם אין ישראל על אדמתם לדון דיני נפשות ויש נשים שעל כרחם עושים ויש שמכשפות אלא זאת עשו תכריזו בבית הכנסת כשתהיינה אף החשודות שם שידעו אם ינזק אחד מן הילדים שישחיזו שניהם באבנים המקיפות את הבאר והחייבות ימותו באותה שעה וכתיב (יחזקאל יג כא) והצלתי את עמי מידכן ולא יהיו עוד בידכן למצודה:

אחד אהב אשה אחת ושאל אם מותר לראותה לפי שהגידו לו למה אתה אוהב אותה הלא אינה יפה כל כך אם היית מביט בה לא היה לבך רודף אחריה ואסרו לו כי מביאה לידי קושי ערוה ולידי קרי אם יראנה. ועוד זכות ושכר גדול יש לו שנפשו וכל מחשבותיו עליה ואף על פי כך עוצם עיניו מראות ברע כל דבר צער שאדם סובל באותו ענין עושים טובה לזרעו שנאמר (ישעיהו נג י) יראה זרע יאריך ימים וכתיב (משלי כ ז) אשרי בניו אחריו: