Halakhah do Rodzaju 28:20

ועל כן האיש הירא ראוי לו שתהיה מחשבתו מתקשרת עם העליונים, ושתהיה אכילתו לקיום גופו בלבד ולא להמשך אחר התענוגים, כי ההמשך אחר התענוגים סבת אבדן הגוף והנפש וסבת שישכח את העיקר, כי מתוך האכילה והשתיה יגבה לבו ויבא לידי מכשולות וחטאים גדולים ולעשות מעשים אשר לא נעשו. והנה אחי יוסף לא מכרוהו אלא מתוך אכילה ושתיה שנאמר (בראשית ל״ז:כ״ה) וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם. ומטעם זה אמרה תורה שלא לאכול ביוה"כ שהוא יום הדין לנפשות כי תהיה אכילתו סבה להחטיא את נפשו. ואפי' בדיני הוראה וממונות אמרו אכל ושתה אל יורה. ולמה זה ממה שכתוב (ויקרא י׳:ט׳) יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך וסמיך ליה להורות את בני ישראל כשתצטרכו להורות הזהרו מן היין לפי שהיין מבלבל את השכל ואינו מבדיל בין הקודש ובין החול וע"כ כתוב ולהבדיל. כל זה ראיה כי האכילה והשתיה סבה להעביר את האדם מקו התורה והעבודה להשליך כל חקי השם ית' אחרי גוו, כל זה גרם לו כשאכל ושבע ולכך צותה תורה (דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת, כלו' אחר שתאכל ותשבע ואתה קרוב לפרוק עול, וברכת את ה' אלהיך באותה שעה תצטרך לברך שתקבל עליך עול מלכותו ותברך לשמו, וזהו לפי דעתו ביאור הכתוב (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו, יאמר גם בעת האכילה שאתה קרוב שתשכחנו ותפריד שכלך מדעתו באותה שעה דעהו והדבק בו, ואם אתה עושה כן והוא יישר את ארחותיך יישר דרכיך בארחות חיים הוא הצלחת הנפש לעוה"ב, ואם כן אין ראוי לו לאדם שיאכל אלא לקיום הגוף בלבד. ואסור לו להמשך אחר שום תענוג אלא אם כן עשה להבריא את גופו ולפקוח עיני שכלו בלבד, כדי שיהיה גופו בריא וחזק נמשך לרצונו ולרצון בוראו, כי איבריו מזוגים בעלי כח שיעור שיוכל לסבול עול תורה ומצותיה, כענין שכתוב בענין שבטו של יששכר (בראשית מ״ט:ט״ו) ויט שכמו לסבול, הוא הלשון של מתן תורה (תהילים י״ח:י׳) ויט שמים וירד, ומי שזאת כונתו מלאך ה' צבאות הוא, ומי שאינו מכוין את התכלית הזה נמשל כבהמות נדמו, וראה גם ראה יוסף הצדיק שהוחזק במדת היראה ממה שכתוב (בראשית מ״ב:י״ח) את האלהים אני ירא. ועוד אמר (שם ל) התחת אלהים אנכי רמז על ענין הזה שאמר (שם) ואת רעבון בתיכם קחו ולכו. בא להורות וללמד דעת את האדם שאין ראוי להם לאכול אלא לשבר רעבונם בלבד לא למלא כרסם ולהמשך אחר הטעם הנבזה והנמאס כי חרפה היא לנו והבל גמור ודבר שאין שום עיקר בו. ולא תאמר כי זה היה בזמן הרעב, כי כיון שהיה יוסף נגיד ומצוה לאומים ואוצרות המלך תחת רשותו היה בידו לספק לחם ומזון לאביו ולאחיו כמו בשאר שני השבע, אלא הודיענו בזה דרך התורה ויראת השם יתברך שאין ראוי לו לאדם שיאכל וישבע וימלא כרסו אלא לשובע נפשו:

והנה התורה העידה על יעקב אבינו ע"ה שהיתה לו מדת ההסתפקות ולא היה מבקש היתרונות אלא הדבר ההכרחי הוא שנאמר (בראשית כ״ח:כ׳) ונתן לי לחם לאכול וכו', שאל מה שהוא ההכרח הוא שהקב"ה מזמינו לכל נבראיו כענין שנא' (תהילים קמ״ה:ט״ז) פותח את ידך וכו'. ודרשו ז"ל לחם לאכול ובגד ללבוש כל ימיו של אותו צדיק לא נצטער על אכילתו, אלא שהמזון הגופני אשר בו יקיים גופו לשעה עמו תראה נפשו כחותיה ותוציאם לפעולה, ובזה תקנה המזון הנצחי שבו תתקיים לעד, ותסתכל במעמד הקדוש באצילי בני ישראל שהיו אוכלים ומסתכלים בו בלב, הוא שכתוב (שמות כ״ד:י״א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. כי איברי הגוף שהם כלי הנפש יקבלו כח ואומץ בסעודה והנפש בכחותיה תתעורר להם ותאמץ אותם במחשבה הזאת ונתלבש גופו במחשבת נפשו ושניהם כאחד טובים ראוים שתשרה שכינה ביניהם, וזו היתה כונת משה והזקנים בסעודת יתרו הוא שכתוב (שם יח) ויבא אהרן וכל זקני ישראל, וכן יצחק אבינו במטעמים ששאל גם בשאר המקומות שמצינו סעודות לצדיקים זו היתה תכלית כונתם.

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף יג: יש מי שאומר שמי שנדר ואמר "אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית", מאחר שמה שהתנה הוי דבר הרשות – הוה אסמכתא. אבל אם אמר "אם לא אעשה מצוה פלונית אשב בתענית", וכן אם אמר "אם יציליני ה' מצרה או אם יצליח דרכי" – לא הוי אסמכתא. עד כאן לשונו, כלומר: דקיימא לן בחושן משפט סימן רז אסמכתא לא קניא. והיינו כשאמר "אם יהיה כן", דכל "דאי" הוה אסמכתא, ולא גמר בלבו לעשות כן באמת. אמנם בדבר מצוה נתבאר שם דליכא אסמכתא, דכל דבר מצוה גומר בלבו בשלימות. ומקרא מלא הוא ביעקב (בראשית כח כ): "אם יהיה אלקים עמדי ושמרני…". ובזה מבוארים הדברים: "ואם יצליח דרכי" הוה גם כן בזה כדבר מצוה, דבזכות שהצליח גמר ומקני (מגן אברהם סעיף קטן יז). ומכל מקום יש לפקפק בזה: דנהי דהתנאי היה בדבר הרשות, מכל מקום כיון שאמר "אשב בתענית" – הרי דבר מצוה הוא, ולא תיהוי אסמכתא כמו בצדקה ביורה דעה סימן רנח, דלא הוה אסמכתא בכי האי גוונא, עיין שם. וצריך לומר דסבירא ליה דעיקר תענית לא מקרי דבר מצוה, שהרי בגמרא יש מי שסובר דהיושב בתענית נקרא חוטא. ולכן כתב בשם "יש מי שאומר", כלומר: אבל מי שסובר דבכל הדברים הוה תענית כצדקה – גם בדבר הרשות ליכא אסמכתא. (ובזה מיושב קושיות הט"ז סעיף קטן יז, והמגן אברהם סעיף קטן טז, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)