Musar do Izajasza 11:13

ודבר ידוע כי לא החזיק קרח במחלוקת עד שהתלבש במדת הקנאה ומדה זו הטרידתו מן העולם והיה חושב שהיה משה רבינו מחלק המנויים והמעלות על פי עצמו ומלבו ולא היתה לו זאת מאת ה', כי ממה שאמר להם משה כי לא מלבי נוכל ללמוד כונתו של קרח הרעה שהיה אומר כי מלבו עשה. והיה טוען כי מה שהחליף הלוים תתת הבכורות לא עשה אלא כדי לתת גדולה ומעלה לבני לוי שהם ממשפחתו, גם בני קהת שהגדיל מעלתם על כל שאר הלוים לשאת דברים המקודשים מפני שהם קרובים אליו יותר שהרי קהת היה זקנו. ומה שקשרו הלוים על משה לפי שהיו נתונים לאהרן ולבניו, גם אליצפן בן עוזיאל מינה אותו נשיא לפי שהיה עוזיאל אחד מאחי אביו של משה והקטן שבכולם, לפיכך הוקשה לקרח על נשיאות אליצפן בנו ונתקנא על זה, וזהו שדרשו רז"ל מה ראה קרח לחלוק עם משה נתקנא בנשיאתו של אליצפן אמר קרח אחי אבא ארבעה היו עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה אחד מלך ואחד כהן גדול מי ראוי ליטול את השניה לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם והוא מינה את הנשיאות על ידי אחיו הקטן מכלן הריני חולק עליו ומבטל את דבריו, מה עשה כנס ארבע מאות איש ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן מה עשה הלביש לכולן טליתות של תכלת, וזהו שאמרו במדרש ויקח קרח מה לקח לקח טליתו ובא אצל משה וכן כולם. אמרו לו טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או לא אמר להן חייבת התחיל לשחוק אפשר טלית של מין אחר חוט א' של תכלת פוטרתו טלית שכולה תכלת לא כל שכן, בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה אמר להן חייב אמרו לו התורה כולה ער"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית ופרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאם. והנה שלמה בחכמתו הזכיר בכלל הדברים שהקנאה מצויה בהן הוא שאמר (קהלת ד) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה וגו'. הזכיר כל עמל והם קניני הגוף כגון עושר ונכסים וכבוד ושאר מעלות השררה, כל כשרון המעשה תורה ותשובה ומעשים טובים, כי היא קנאת איש מרעהו בין בעושר בין בחכמה או איזה מעלה שתהיה הלא הקנאה מצויה בין איש לחבירו, גם זה הבל, גם בחטא הזה נכשל הבל שנתקנא בקין אחיו כשהביא מנחה לה' ועמד הוא ונתדמה בקרבנו לאביו שהביא בעלי חיים ומתוך הקנאה באו לידי שנאה והיתה מריבה ביניהם על ירושת הארץ עד שנהרג, והרי המדה הזו חרבן עולם. גם מלאכי השרת מצינו שנתקנאו באדם הראשון עד שהחטיאוהו והפשיטוהו בגדי השכל ולבש בגדים אחרים בגד בוגדים עד שנטרד מגדולתו ונסתלקה שכינה מן התחתונים: בעון מדת הקנאה נחלקה מלכות ישראל וגלו עשרת השבטים שהיתה להם מדת הקנאה עד שהיתה המלכות ליהודה, וזהו שאמר (ישעיה יא) אפרים לא יקנא את יהודה וגו', ומתוך שהמדה הזאת מדה משוקצת ומגונה מביאה את האדם לידי נזקים ומכשולות רבים קרא שלמה מי שלבו נקי וטהור ממנה לב מרפא כי היא רפואה לעצמו וזכות לנפשו ומנוחה לעצמותיו, והוא שאמרו רז"ל כל מי שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים, וזהו שאמרו במסכת שבת סוף פרק שואל אדם (דף קנב:) הנהו קפולאי דקא קפלי בארעא דרב נחמן נחר בהו ר' אחאי בר יאשיה אתו ואמרי ליה לרב נחמן נהים בן גברא אתא אמר ליה מאן ניהו מר אמר אנא אחאי בר יאשיה, אמר ליה ולא אמר רב מרי עתידי צדיקי דהוו עפרא, אמר ליה ומנו מרי לא ידענא ליה והא קרא כתיב (קהלת יב) וישוב העפר אל הארץ כשהיה אמר ליה דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי דכתיב ורקב עצמות קנאה מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין גששיה חזיה דאית ביה מששא, אמר ליה ליקום מר וליזיל בי מדרשא, אמר ליה גלית אדעתך דאפילו נביאי לא קרית שנאמר (יחזקאל לז) וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם עמי. והא כתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב אמר ליה שעה אחת קודם תחיית המתים ע"כ, ופי' קפולאי חופר קברות, נחר בהו רבי אחאי כלומר נחר בגרונו. אנא אחאי כלומר רבי אחאי שהיה נקבר שם, לא ידענא ליה כלומר איני יודע לדבריו. בהעלותי אתכם כלומר עד שיעלה אותנו הקב"ה אין לנו רשות לעלות, והא כל קללותיו של אדם הראשון כל הדורות שוין בהן, אמר ליה שעה אחת קודם תחיית המתים כן פי' רש"י ז"ל, וענין הגשוש והמשוש הוא המלבוש השני הידוע ליודעים שהנפש מתלבשת בצורת גוף צורה דקה עד מאד, ויש בה ממש, וזהו סוד הענין ברבינו הקדוש ז"ל שהיה בא לביתו בכל ערב שבת והיה מקדש להם, ואין בכאן מקום להאריך בזה כי לא הזכרנו זה אלא ללמד כי כל מי שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין, אבל כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין שנאמר ורקב עצמות קנאה, וקנאה זו שאמרנו אינו אלא בהבלי העולם במיני השררה והעושר והכבוד ובפעולות המעשים הרעים, אבל הקנאה בתורה ובמצות ובמעשים טובים הרי זה מדה משובחת, וכן אמרו (ב"ב פ"ב דף כב) קנאת סופרים תרבה חכמה, וכבר הזהירנו שלמה ע"ה שנתלבש קנאה ביראת השם יתברך הוא שאמר (משלי כג) אל יקנא לבך בחטאים וגו':

הִנֵּה בַּפְּרָקִים שֶׁעָבְרוּ בֵּאַרְנוּ אוֹדוֹת אִישׁ פְּרָטִי, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁצָּרִיךְ לְהִזָּהֵר עַד מְאֹד מִלְּלַמֵּד חוֹבָה עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, כִּי הַחֵטְא גָּדוֹל עַד מְאֹד. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּפְסָחִים (דף פ"ז:) מַאי דִּכְתִיב (משלי ל' י'): "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָו", (שם י"א) "דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ". אֲפִלּוּ דּוֹר שֶׁאָבִיו יְקַלֵּל וְאִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ, אַל תַּלְשִׁינוֹ אֶל אֲדוֹנָיו זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּרְאֵה נָא בִּישַׁעְיָה הַנָּבִיא, בְּעֵת שֶׁרָאָה אֶת כְּבוֹד ה' וְאָמַר (ישעיה ו' ה'): "אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה"' וְגוֹ', עַל שֶׁאָמַר "וּבְתוֹךְ עַם" וְגוֹ', אַף שֶׁלֹּא כִּוֵּן בָּזֶה לְבַזּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי גַּם עַל עַצְמוֹ הִקְדִּים לוֹמַר זֶה, רַקּ כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ כְּדַאי לִרְאוֹת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, לֹא מִצַּד מַעֲשָׂיו וְלֹא מִצַּד מַעֲשֵׂה הָעָם אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בְּקִרְבָּם, אַף עַל פִּי כֵן רְאֵה מַה כְּתִיב בַּתְרֵהּ (שם ו'): "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה וְגוֹ'; (שָׁם ז') הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ" וְגוֹ', וְאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁהוּא נוֹטְרִיקוֹן: רְצֹץ פֶּה שֶׁאָמַר דֵּלָטוֹרְיָא עַל בָּנַי. וְסוֹף הָיָה שֶׁמֵּת בְּסִבַּת דָּבָר זֶה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ בִּיבָמוֹת (דף מ"ט:): אַתְיוּהוּ לְאַרְזָא וְנַסְרוּהוּ כִּי מָטָא לַהֲדֵי פֻּמָּא נָח נַפְשֵׁהּ, (כַּאֲשֶׁר מְנַשֶּׁה רָצָה לַהֲרֹג אֶת יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא, אָמַר יְשַׁעְיָהוּ שֵׁם וְנִבְלַע בְּתוֹךְ עֵץ אֶרֶז הֵבִיאוּ אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְנִסְּרוּהוּ וחתכוהו, וּכְשֶׁהִגִּיעוּ לְפִיו שֶׁל יְשַׁעְיָהוּ, יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ), עַיֵּן שָׁם ^*וְעַיֵּן בָּרִיטְבָ"א שֶׁהִקְשָׁה, דְּהָא כְּבָר נִמְחַל לוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַמַּלְאָךְ (ישעיה ו' ז'): "וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפַּר". וְתֵרֵץ דְּלֹא נִמְחַל, רַק בְּמַה שֶּׁדִּבֵּר זֶה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ חָזַר הַנָּבִיא וְסִפֵּר זֶה הַלָּשׁוֹן לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכָךְ נֶעֱנַשׁ שֵׁנִית. וְלַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי נִרְאֶה לוֹמַר, דְּלֹא חָטָא הַנָּבִיא בְּמַה שֶׁסִּפֵּר אַחַר כָּךְ לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁבָּזֶה יוֹרֶה לָהֶם, כַּמָּה גָּדְלָה אַהֲבָתָם בְּעֵינֵי אֲדוֹן הַכָּל יִתְבָּרַךְ, רַק שֶׁבֶּאֱמֶת אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ: רְצֹץ פֶּה, דְּהַיְנוּ הָעֹנֶשׁ שֶׁהָיָה לְבַסּוֹף וְלֹא נְגִיעָה לְבַד, וּנְגִיעַת הַמַּלְאָךְ לֹא הָיְתָה שֶׁיִּתְכַּפֵּר לְגַמְרֵי עַל יְדֵי זֶה, רַק שֶׁבָּזֶה יִתְלוּ לו עַד לִבְסוֹף, כְּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ: יִסּוּרִין תּוֹלִין, וּמִיתָה מְמָרֶקֶת. וְהָעֵד הַנָּכוֹן לָזֶה, שֶׁאָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ, לְאַחַר שֶׁכְּבָר נָגַע בָּרִצְפָּה עַל שְׂפָתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב: "הִנֵּה נָגַע וְגוֹ' וְסָר עֲוֹנֶךְ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפַּר" לְשׁוֹן עָתִיד, כְּמוֹ (ישעיה י"א י"ג): "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם", וּכְמוֹ כֵן תְּכֻפַּר הוּא לְשׁוֹן עָתִיד, לְהוֹרוֹת שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְכַּפֵּר לוֹ לְגַמְרֵי, רַק שֶׁעַתָּה עַל יְדֵי נְגִיעַת הָרִצְפָּה מַתְחִילָה הַכַּפָּרָה וּלְבַסּוֹף יוּסַר הֶעָוֹן עַל יְדֵי רִצְפָּה זו. וְלֹא גִּלָּה לוֹ הַמַּלְאָךְ כַּוָּנַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּזֶה. אִי נַמֵּי אֶפְשָׁר לוֹמַר "וְסָר עֲוֹנֶךָ", הַיְנוּ הַמְקַטְרֵג שֶׁנִּבְרָא מֵאוֹתוֹ עָוֹן שֶׁלֹּא יְקַטְרֵג עָלָיו, וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה אֵצֶל דָּוִד, שֶׁהֵשִׁיבוֹ הַנָּבִיא (שמואל ב' י"ב י"ג): "גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ", הַיְנוּ הַמְקַטְרֵג, כְּמו שֶׁבֵּאֲרוּ חֲזַ"ל. וְעֶצֶם הַחֵטְא נִמְחַל לוֹ לַנָּבִיא לְבַסּוֹף, וְזֶהוּ שֶׁכָּתַב "וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפַּר" לְשׁוֹן עָתִיד. וְיוֹתֵר נָכוֹן כְּתֵרוּץ א' שֶׁכָּתַבְנוּ: .

והוא מה שכתוב (ישעיה יא): וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה וגו', הוא השלום והשלוה אשר למלאכי השרת, אשר כולם שמחים בעבודתם איש איש על מקומו, ואין אחד מתקנא בחברו כלל, כי כולם יודעים האמת לאמיתו ועלזים על הטוב אשר בידם ושמחים בחלקם.