Musar do Hioba 4:23

ואמרו בגמרא דב"ב (דף עד) דרבב"ח חזיה למתי מדבר דהוו גנו אפרקיד ודמו כמבסמין ופי' רשב"ם כמו שתויי יין ופניהם מצוהבות ודליא חד כרעא ורכיב טייעא אגמלא וזקיף רומחיה ולא סגיא ליה ופסקא חדא תכלתא ולא הוי סגי ליה ואמרינן כל בר בר חנה סכסכא מה דעתיך אי הלכה כב"ש או כב"ה הוי ליך למנות חוטין וחוליות עכ"ל והדברים בעצמותם תמוהים אבל יובנו בהבנת קרא ירמיה באמרו (לא כט) לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה כי אם איש בעונו ימות כל אדם האוכל בוסר תקהינה שיניו דיש להבין מה ענין בוסר דנקט קרא ולמה לעתיד לבא לא יענשו בנים בגין אבות אבל כי בלאו הכי יש להבין מהיכן יבא החטא לע"ל כיון שרוח הטומאה לא יהיה ולא יהיה יצר הרע אבל דע כי לכאורה קושיא זו ג"כ דמצינו במלאכי מעלה חטא עד שנאמר באיוב (איוב ד יח) הן במלאכיו ישים תהלה ובנתנה תוקף לרבי אמנון אמר הנה יום הדין בא לפקוד על כל צבא מרום בדין וכן אמרינן בגמרא (חגיגה טו ב"מ פה) כמה פעמים דמחיו בשיתין פולסא דנורא ואם יש עונש ע"כ יש חטא והשאלה במקומה מנין החטא כיון שאין יצה"ר ביניהם ולכן דעו כי החטא בשני אופנים החטא המורגל כוונתי לחמדה ולתאוה להבלי עולם וכדומה שהוא הכל מיצה"ר אמנם יש אופן אחר והוא להיות כל חשקם ותכלית שלמותם להשיג ולראות מראות האלהים ומקום כבודו ויש להם מדרגה מזמן לזמן ואם הם ממהרים לרוב עוצם תשוקת העלול להעילה שלו להביט ולעלות מהר יותר כפי המדרגה הראויה להם בזמן ולאט לאט זהו אצלם עון ובזו מקבלים עונשם וזהו חטא נדב ואביהוא שהרבו לעלות אל ה' יותר מהראוי ובקרבתם לפני ה' וימותו וזהו שאמרו שאכלו בוסר כי לא המתינו לזמן מדרגתם ואכלו פרי קודם זמנם וכן אמרו (בתו"כ הביאו תוס' יומא נג ד"ה שהורו) שתויי יין שהוא הדבר שהרבו להשיג ולהבין ולהסתכל כפי חלקם המגיע והרי זה כמו ששותה יין יותר מכפי המדה שלרוב החום ישכב וירדם ופוגם בעצמו ואילו שתה לאט לאט היה לו לעזר וסעד בבריאות ובהשכל וחמרא וריחנא פקחא (יומא עו) וכן הדבר בקבלת שפעת השגת אלהים אין לעלות מהר מהר כי אז ישתה וישתכר וירדם ולכך אמרו עליהם במליצה (ויק"ר פי"ב א) שתויי יין נכנסו וזה עיקר חטא אדם הראשון כי אדם הראשון עדיין קודם שבת לא היה ראוי להשגת השלימות שפעת אלהים איך מפועל א' הטוב האמיתי יצאו כא' הפכים רע וטוב והם יוצאים מעילה אחת ומתחלפים בעלולים זה לעומת זה והאדם ביקש לעלות מהר ולהשיג ענין זה על בוריו ושרשו ובאמת דבר זה עמוק מאוד וענין נעלם ומופלא חקר אלוה לדעת על בוריה בלי מכשול וסיג והאיש אשר בלתי שלם עדיין ולא ישיגהו עזר וסעד אלוה במעט דבר יטעה בדמיון רע ומחשבה זרה ויגרום רע לעצמו בקצצו בנטיעות וזה הענין עץ הדעת טוב ורע שהם מתחלפים במציאות ויוצאים מאחד וה' ידע כי עדיין לא הגיע למדה זו להשיגו על בוריה צוהו מבלי לאכול הימנו עד שישלם שכלו במצות אשר נתן לו לעבדו ולשמרו ואחר כך היה מגיע גם למדריגה זו בחמשים שערי בינה שנאמר עליו (בראשית ג ה) והייתם כאלהים יודעי טוב ורע להבין שרשם ומחצב התחלפם על בורים אבל אדה"ר וחוה לרוב חשקם להשגה שכלית וחקר אלהים אכלו מזה קודם זמנו ומהרו לעלות ההרה וזהו מהמרי שלהם ולכך אמרו חז"ל (ב"ר יט ח) כי אדם וחוה אכלו בוסר וסחטו ענבים כי לא המתינו עד שיגמר היין בענביו רק סחטו קודם עונתו לשתות וישכרו הוא היין שגרם חטא אדה"ר היינו רוב השגתו והסתכלותו במקומות גבוהים והנה באמת חטא זה לא היה כדאי לבדו לגרום רעה לכל צאצאיו אחריו אפס כי בלא"ה היה מקום לקליפות רק היה בכח ולא בפועל מבלי לבוש כדכתיב (בראשית ג א) והנחש היה ערום והוא בפגם הזה נתן מקום לקליפות לצאת לפועל וארס נחש שהיה טמון בקרבו עכשיו יצא לפועל ובין שיניו עמד ונתגבר כחם ומזה נתדבקו בכל תולדותיו אשר יצר לב אדם רע מנעוריו ובשביל זה כל רעות קרו לנו כי הן היו בעוכריו נחש וכת דיליה וזהו עבירה גוררת עבירה ולעתיד לבא הבטיח ה' לבער רוח הטומאה מכל וכל ואלילים כליל יחלופו ולא יהא מקום לחטוא כמין ראשון חטא תאוה אבל מין שני לחטוא יהיה לעתיד לבא גם כן כי בהשיגם חכמה ומלאה הארץ דעה יוסיפו לעלות וימהרו ללכת לרוב חשק ואש תורה ומדע לחזות מחזה שדי וכדומה ורבים אשר לא ישמרו גדרם שהוחק להם בנתיבות ומסילות לבבם כמו מלאכי מעלה הנ"ל וזהו החטא שיהיה לעתיד לבא וזהו אכילת בוסר שלא ימתינו עד גמר פרי אבל כיון שלא יוכלו לגרום עי"כ לצאת הטומאה מכח לפועל כמו אדה"ר כי כבר בטלו לעולם לא יהיה זה עון לגרום רעה לבניו כי הוא רק רוב חשק לחכמה ושיניו יהיו קהות כאוכל בוסר קודם זמנו אבל לבניו לא יקרה דבר וזהו מאמר ירמיה שלא יאמרו עוד לעתיד לבא אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה כי כך היה באדה"ר וחוה המה אכלו בוסר וגרמו רעה לדורותם אבל לעתיד לבא לא יהיה כי הטומאה תבוער וא"כ מי שאכל בוסר הוא לבדו יהיו שיניו קהות וא"ש ונכון ומזה תבין חטא דור המדבר כי כל פגם שלהם היה בזה כי היו כולם זכאי קשוט ואמרו בזוהר (ח"ב כא) שלא יהא כדרא דא עד דרא דמשיחא והלא היו כולם נביאים כי ראו כבוד ה' בים במתן תורה באהל מועד ומה צריך ראיה יותר מאלו שהיו נביאים שהיו קדושים לה' רק כל פגמם ג"כ כחטא מלאכים הנ"ל שהרבו להשיג יותר מכפי הראוי להם לזמן ומ"ב מסעות היו הכל מ"ב מדריגות כאשר חיבר בעל ברית מנוחה כל ספרו על זה הענין כי כל מסע ומסע מדריגה עליונה למאוד והיו מסעיהם עפ"י ה' אבל הם הרסו לעלות ההרה וכו' ועיין ברית מנוחה בקברות התאוה שפירש שם התאוו למראות אלהים ורוב השפעות עד שלתאוה נפסקה נשמתם כמו נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה' ושמה נקברו ולכן אל תדברו ותחשבו כי אבותינו דור המדבר אוכלי לחם שמים שותים מי בארה של מרים וכבוד ה' עליהם חופף היו חוטאים בחטא גשמי ללכת אחרי הבל כאנשים כערכנו וזהו מאמר רבב"ח שאמר שראה למתי מדבר והם לא פנו עורף לה' ללכת בתר עניני עולם הזה הפונים מעם ה' כי אם כל ענינם כלפי מעלה ומגמתם לראות כבוד ה' אכלו ולא ישבעו מנועם עליון וזהו דהוי גנו אפרקיד פניהם כלפי מעלה מבלי סור לשום צד ונטיה כלל וכלל רק כל ענינם דהרבו לשתות יין קודם זמנו כמו נדב ואביהוא שנא' בקרבתם לפני ה' ואמרו שתויי יין נכנסו וכן היה אצלם ולכך אמר דגנו כמאן דמבסמי ונתפתו ביינם ופניהם צהובות לרוב אור עליון להפליג לדבר בשבחים ולהראות מופת על גודל מעלתם והוא כי על ג' רגלים עולם עומד תורה עבודה גמילות חסדים והנה במדבר לא שייך גמילות חסדים כי מי הוא העני הלא הכתוב העיד שלא חסר להם דבר ומלבד כי אמרו (בכורות ה ע"ב) דעני שבישראל היה לו צ' חמורים טעונים ביזה ממצרים וגם עבודה לא היתה להם דכתיב (עמוס ה כה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ודרשינן בספרי (בהעלותך פ"ט) כי תמידין היו מקריבים כהנים ולא ישראל ע"ש ולא היה רק רגל א' שהיא תורה והנה ידוע (בבעהתו"ס בראשית כד לט) עוג הוא אליעזר עבד אברהם שהיה סר למשמעת אברהם ועשה עמו חסד ללכת על גמלים לחרן להביא רבקה ותרכבנה על גמלים עד שאמרו (ב"ר פ"ס ח) יפה שיחתן של עבדי אבות וכו' וגם כאשר רדף אברהם ה' מלכים הוא הריק חניכיו ויצא לנגדם כמו דדרשינן (נדרים לב) וירק חניכיו הוא אליעזר וכו' ובכל זאת לא היה סיפוק בידו להלחם בישראל ונפל שדוד וזהו תוקף התורה שהיה בדור מדבר שהיה מכריע הכל וזהו אמרו וזקיפו חד כרעא והיינו התורה שהיא רגל א' והוא שזקפו כלפי מעלה ורכיב טייעא אגמלי והיינו עם הנ"ל שרכב על גמלים וזקוף רומחא היינו הרקת חניכיו ומ"מ לא סגיא ליה כי הכניעו אותו וזה לאות על עוצם מעלתם בתורה וקרבתם לה' ואמר דשקול מיניה חוטא דתכלתא להיות כי מתים פטורים ולא יגלו ליה כי הוי לועג לרש כמ"ש התוס' (ברכות יח ושאר דוכתא) ופוסקים רק כבר פלפלו התוס' (שם) דתליא אם ציצית חובת גברא או חובת מנא כי חובת גברא לא שייך במתים אבל חובת מנא אין ליטול הציצית מבגדים וכבר פרש"י בפ' התכלת (מנחות דף מ) גבי סדין בציצית שב"ש וב"ה מחולקים אי ציצית חובת גברא או מנא וזהו שאמרו מה דעתך דנטלת לדעת אי יש ליטול ציצית מהן משום בירור הלכה כב"ש או כב"ה אבל כבר כתבו תוס' בנדה (דף סא וע"ע תוס' ברכות יח תוס' פסחים מ ותוס' ב"ב עד וע"ז פה ע"ב) דיש להניח ציצית הואיל דבציצית תלוי זכירת כל מצות יש להניחם למתים וכבר פירש"י (במדבר טו לו) דלכך תלוי זכירת כל מצות דמנין חוליות וחוטים עולה תרי"ג ע"ש באורך וזהו שאמרו כי אין זה ענין להך דציצית חובת גברא או מנא כי היה לך למנות חוטין וחוליות ובזה תבין טעם שאין ליקח מהם הציצית להיות רומזים למנין תרי"ג וזכירת כל מצות וא"ש והבן תמימי דעים למדו כמה גדולה מעלת דור מדבר ובכל זאת הקב"ה יסרם וסביביו נשערה מאוד ארזי לבנון אשר נטע ה' ומה נעשה אנחנו אזובי קיר מה נאמר כי יפוקד ה' אוי לנו כי חטאנו מה נדבר ומה נצטדק ראו כמה תוקף מעלת התורה ולומדיה ובעו"ה אין איש שם על לבב תוקף מצות ציצית ובעו"ה רבו המתפרצים ואילו לא לובשים ציצית הונח לי בביטול עשה אבל עוברים על עשה כי כל בגדים שקורין ראק הוא עכשיו לאחוריים פתוחים הרוב וחייב בציצית לכולי עלמא והמפקפק בזה הוא טעות בידו ורוב עולם אינם נזהרים ויש בו תיקון באיזה חוט של משי וכדומה לדבק הנפרדים באופן שלא יהא הרוב פתוח כאשר קבעתי כאן ובעו"ה מ"מ רבו אשר אינם שומעים בקולי ובפרט בשארי ארצות ואיך לא תבושו ותכלמו בקראכם מצות ציצית ערב ובוקר ותנשקו הציצית וכגנב נמצא במחתרת כי בכנפי בגדיכם אין ציצית ונשיקה זו היא ח"ו כנשיקה של תפלות וזהו לענ"ד הטעם שנתן יוסף לכל יושבי מצרים המילה וכבר כתב האר"י ז"ל בס' גלגולים כי לא יפה עשה יוסף שנתן אות ברית קודש לעם נכר ארץ אבל טעמו היה כי בעו"ה כל קלקולים שהיו לישראל הוא בלומדם ממעשה גוים ויתערבו להדמות להם ומי שיש ביכולתו לעשות להתנכר שלא יהא ניכר בשבתו ובלכתו בדרך ליהודי רק יחשבו אותו לנכרי הרי זה משובח ובאמת שלא במקום סכנה אפי' על יד כן מרויח המכס אסור באיסור גמור כמבואר סוף הלכות ע"ז (רמב"ם פי"א ה"א) ע"ש ובעו"ה דשו בו בהיתר ומיום שאומות העולם שרים וחורי ארץ מגלחים זקנם אף יהודים עושים כן ומיום שהחל נשיאת השערות שקורין פארוק על ראש והנכרים מגלחים פאת ראש כדי שלא יצא לחוץ גם יהודים עושים כן ובעו"ה משחיתים פאת ראשם שהיא אפילו במספרים כעין תער נמי אסור והוא מתחיל ממקום פדחתו עד אוזן והאר"י ז"ל נתן שעור לגובה למעלה בראש אם תכוף אוזן למעלה וסיימו הפאות במקום כלות אוזן כאשר יתפשט למעלה מקמטיה ובעו"ה רוב העם מתפרצים ותמהני איך תעיזו לומר י"ג מדות יום או יומים וקוראים בקול ה' ה' וכו' כי ה' ה' הם בבחינת שתי פיאות שם א' מימין ושם א' משמאל והם מגלחים השם וקודרים אזכרה בגלחם הפאה אך זה הכל מפאת שמדמים לעשות כמעשה נכרים והנה יוסף ראה שעתידין ישראל לבוא בגולה במצרים ויתערבו בם כמו שפירש"י על קוצר רוח ועבודה קשה (לא נמצא ברש"י שם) וא"כ פחד אולי גם אות ברית ימנעו לקיים כמעשה נכרים ואם ח"ו בשר קודש יעברו לא תהיה תקומה להם בגולה מה עשה יוסף חשב מחשבות ליתן אות ברית אף למצרים וא"כ אף עם ישראל לא יעברו בראותם כי גם לגוים כאלה היא ולא תהיה להם חרפה בגוים ובאמת עון גורם עון כאשר יוכיחו לזה הם מלעיבים ואומרים הת"ח מחדשים תורה חדשה ולא שמענו מאבותינו חדשים מקרוב באו אי שוטים כמה גדול העון הלזה:

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה. מאין באת, מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום רמה ותולעה. ולפי מי אתה עתיד ליתן את החשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ביאור הדבר. כאשר תחשוב מאין באת תכניע נפשך ותשנא הגאוה. וכאשר תזכור לאן אתה הולך תבזה העולם ותכיר כי מותרו אין ולא תתעסק בו זולתי לעבודת הבורא יתברך. וכאשר תשיב אל לבך לפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון יהי מורא שמים עליך. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית א׳:ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד זה המות. כי גם המות טוב להכניע הנפשות ולהיות חתת אלהים על הלבבות ולבלתי עשות העולם הזה עיקר.
ויש אנשים שאינם נותנים פנאי לנפשם לקבוע עתים להבין לאחריתם. מטרדתם בקניני העולם. כענין שכתוב (איוב ד׳:כ״א) הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה. פירושו - הלא נסע יתרם ממונם מהם בנסיעתם. הנה כי אין לו בהם תועלת. אבל אבד מהם טובה הרבה. כי גרם להם אשר ימותו ולא בחכמה כי לא חכמו להבין לאחריתם ולתקן נפשם ולהכין צידה לדרכם. כענין שכתוב (דברים ל״ב:כ״ט) לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם:

ונראה לי לומר, כי מצא רמז בתיבת נא שהוא מיותר, אלא רומז למה שכתב הזוהר בפרשה זו (ח"ג ריז, א) על פסוק (איוב ד, ז) זכור נא מי נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו. וזה לשונו, ר' שמעון הוה יתיב ולעי בפרשתא דא. אתא לקמיה ר"א בריה. אמר ליה, נדב ואביהו מאי עבידתייהו בפנחס. אי נימא דלא הוה פנחס בעלמא כד מיתו ובתר אתא לעלמא ואשלים דוכתייהו, לאו הכי, דהא פנחס בעלמא הוה וסגן קאי. אמר ליה, ברי רזא עלאה הכא, והכי הוא דבשעתא דאסתלקו מן עלמא לא הוו מתמטרן תחות גדפי טנרא קדישא, מאי טעמא, בגין דכתיב (במדבר ג, ד) ובנים לא היו להם, דאזעירו דיוקנא דמלכא דהוא אינון אתחזאן לשמשא בכהונה רבה. בשעתא דקני פנחס על ברית קדישא ועייל בגו כמה אוכלוסין וסלוק לון לגייפן על רומחא לעינהון דכל ישראל, וכל שבטא דשמעון בכמה אוכלוסין דאתו לגביה, פרחה נשמתיה מניה ותרין נשמתין דהוו ערטילאין בלא דוכתא אתכלילו ביה ואתקריבו כחדא ואתהדרת נשמתיה כלילא בתרין רוחין ואתתקפו ביה, כדין רווח דוכתייהו למיהוי כהנא רבא מה דלא אתחזי מן קדמת דנא, וע"ד איהו נקי דלא אתאביד בההוא שעתא ולא אביד רוחיה כד פרחא מיניה, ואיפה ישרים נכחדו, אלין בני אהרן דאהדרו לעלמא מה אבד בחיויי, ועל דא כתיב ביה בפנחס בן בן תרי זימני פנחס בן אלעזר בן, עד כאן לשונו:

והוא מה שאמרו בפרק הזהב (ב"מ נח): אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו, זכור מעשיך הראשונים וכו'. אם היו חלאים באים עליו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב (איוב ד): זכר נא מי הוא נקי אבד וגו'. אם היו חמרים מבקשים הימנו תבואה, לא יאמר להם, לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר תבואה מימיו.

והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המדות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אמנם גזרת מלך היא, והמקראות גלויים באר היטב, אינם צריכים פירוש, (ויקרא יט): לא תשנא את אחיך בלבבך, לא תקום ולא תטור את בני עמך (שם).

וגרסינן באבות דר' נתן ישראל נקראו עבדים, שנא' (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, ומלאכי השרת נקראו עבדים, שנא' (איוב ד, יח) הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה, ואין אתה יודע איזה חביב מזה, כשהוא אומר עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, הוי ישראל חביבין לפניו יותר ממלאכי השרת. ישראל נקראו בנים, שנא' (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ומלאכי השרת נקראו בנים, שנאמר (איוב ב, א) ויבאו בני האלהים להתיצב על ה', ואין אתה יודע איזה חביב מזה, כשהוא אומר בני בכורי ישראל, הוי ישראל חביבין לפניו יותר ממלאכי השרת. ישראל נקראו מלכים, שנא' (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו, ומלאכי השרת נקראו מלכים, שנא' (תהלים סח, יג) מלכי צבאות ידדון ידדון, ואין אתה יודע איזה מכובד מזה, כשהוא אומר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, הוי ישראל מכובדים לפניו יותר ממלאכי השרת. ישראל נקראו צבאות, שנא' (שמות ז, ד) והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים, ומלאכי השרת נקראו צבאות, שנא' (תהלים סח, יג) מלכי צבאות ידודון ידודון, ואין אתה יודע איזה גדול מזה, כשהוא אומר והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים, הוי ישראל גדולים לפניו יותר ממלאכי השרת. ישראל נקראו קדושים, שנא' (ירמיהו ב, ג) קדש ישראל לה', ומלאכי השרת נקראו קדושים, שנא' (דניאל ד, יד) בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא, ואין אתה יודע איזה מהן מקודש מזה, כשהוא אומר ישראל קדש לה', הוי ישראל מקודשין לפניו יותר ממלאכי השרת. ישראל נותנין זמרה, שנא' (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ומלאכי השרת נותנין זמרה, שנא' (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים, ואין אתה יודע איזה מהם משובח מזה, כשהוא אומר משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, הוי זמרת ישראל משובחת לפניו יותר מזמרת מלאכי השרת. וכן הוא אומר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל.

וכאשר אנחנו מסתכלים בספר הזה בכללו אנחנו רואים שמתחלה פתח דבריו (איוב ג) לומר שממשלת הכוכבים והמזלות בימי הלידה ורגעי הריון גורמים הרעה לאדם והטוב נוטים דבריו לדעות הוברי שמים המהבילים זהו שפתח "יאבד יום אולד בו" שהיה מקלל היום והלילה וכוכבי נשפו כי הם גורמים רעתו וכן עניין כל המענה והנה תפשו אליפז (איוב ד ה) בהיותו מסיר דעתו מן האדון העושה הכל במשפט וצדק ונותן הממשלה לכוכבים והמזלות ענה לו "זכר נא מי הוא נקי אבד" רוצה לומר אחרי יתברך שאין אנחנו רואין הנקיים אובדים ונראה חורשי רע שקוצרין אותו זאת ראיה כי מנשמת אלוה יאבדו האובדים ולא מכח השעות והכוכבים ואמר אם נראה במקצת אנשים שאין המידה מתנהגת כן כאשר אראה אויל משריש ראיתי בלבי קללה באה על נוהו פתאום והצדיק הבאה עליו יסורין כמוך מוסר אלוהים הוא ואל תמאסהו ואמר "והאדם לעמל יולד" אין אני מיחס על דבר אחר רק אדרוש אל אל ואשים ההנהגה לאלהים כי הוא לוכד חכמים ויודע כי הצרות שהם מצרים בהם לטובתם הן או למוסר שיוכיח את האדם האלהים ובסוף יצילנו כי הוא יכאיב ויחבש וזאת תשובת אליפז לעניין מענה איוב הראשון.

הוא מה שצוה הקב"ה אל המלך (דברים יז:יט): "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו". הא למדת שאין היראה נלמדת אלא מן הקריאה הבלתי נפסקת.

וידענו כי אין בבני אדם נכבדים מהנביאים. והנה יהושע שנכתב עליו (דברים יח, יח) נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, כאשר ראה המלאך נפל על פניו ואמר ליה (יהושע ה, ד) מה אדני מדבר אל עבדו. וכן זכריה (זכריה א, ט), גם דניאל אומרים (דניאל י, יז) ואיך יוכל עבד אדוני זה וגו' עם אדוני. והתקועית אמרה (ש"ב יד, כ) ואדוני חכם כמלאך האלהים ולא באה לחרף את דוד. ועוד כתיב (זכריה יב, ח-ט) ובית דוד כאלהים כמלאך ה', שפי' כמלאכים. ועוד (איוב ד, יח) ובמלאכיו ישים תהלה. אף שוכני בתי חומר וגו'. והוא האריך להביא ראיות מדברי הנבואה על שפל מדרגת האדם וגריעותו בערך הכוכבים כל שכן בערך המלאכים, לא ראיתי להבינם ולהאריך בהם, זולת מה שכתב בסוף בזה הלשון, ואני אומר כי ילוד אשה שיחשוב כי השיגה ידו בחכמתו אל מדריגה גבוה, וכדבריו כן הוא רק נגד החיות והבהמות והעופות כאשר הוא מלפני מבהמות הארץ וגו' (איוב לה, יא) ואם יגבה לבו באמונתו וכו', ואם בעבור דעתו משפטי נזיקין כי הם לא נתנו כי אם לישר המעוותים, כי אלו היינו יושבים במקום שאין שור איננו צריכים למשפט שור נגח, ואלו היינו יושבים באהלי קדרים איננו צריכים למעקה ומזוזה, ואם היינו יושבים בארץ הודו איננו צריכים למשפטי גניבה ורציחה ועדות שקר. ואם בעבור דעת התורות והמצות אין חכם שיבינם, למה יתענה בעשור וחלוקי הקרבנות. והעד שאמר משה לדור המדבר אחר שאמר (שמות יח, טז) והודעתי חוקי האלהים ואת תורותיו, ארבעים שנה, ולא נתן ה' לכם לב לדעת (דברים כט, ג). והנה גם הוא אמר בשנת מותו שהוא נביא הנביאים וחכם החכמים (שם ג, כד) ה' אלהים אתה החלות וגו', והנה העיד כי עתה החל לדעת כי מי יודע מחשבות השם כי הם עמוקות ונשגבו מכל הנבראים, אלו דבריו:

והנה נאמרו פסוקים אשר מפשוטן יש להוכיח היפך מהנזכר. (איוב ד, יח-יט) הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה. אף שוכני בתי חומר וגו'. (שם טו, טו-טז) הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו. אף כי נתעב ונאלח איש וגו', ובעבודות הקודש פרק ח' מחלק התכלית האריך בישובן עיין שם:

במדרש (שמו"ר ל, יא) מהו (איוב ד, כ) מבלי משים לנצח יאבדו. אמר איוב להקב"ה, מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט. משל לבריון שהיה שיכור, בעט בפילקי (פירוש בבית האסורין) והוציא איסרין, רגם איקונין של מלך, קלל לשלטון, אמר הודיעני באיזה מקום המלך שרוי ואני מלמדו את הדין. נכנס הראו לו המלך יושב בבימה, סגר למטרונה וטרד אפרכוס, סימא לדוכוס נתן קטרוגו (פירוש עונש) לקרטום, קרב קיסין למגיסטיר. כיון שרואה שהמלך עושה כן נתיירא, אמר בבקשה מכם שכור הייתי ולא ידעתי כח המלך. כך היה איוב עומד וצווח מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט. רגם איקונין (האדם בצלם אלהים) שאמר יאבד יום אולד בו. בעט בפילקי והוציא איסרין, יחשכו כוכבי נשפו. קלל לשלטון, הלילה ההוא (מלאך הממונה על ההריון לילה שמו) יקחהו אפל. ראה המלך יושב בבימה סגר למטרונה, והנה מרים מצורעת כשלג (במדבר יב, י). טרד למשה לכן לא תביאו את הקהל הזה (שם כ, יב). סימא לדוכוס, זה יצחק, שנאמר (בראשית כז, א) ותכהינה עיניו מראות. נתן קטרגו לקרטום, לאברהם, שנאמר (שם טו, יג) ידוע תדע כי גר יהיה זרעך. קרב קיסין, על יעקב והוא צולע על יריכו (שם לב, לב). כשראה איוב, אמר בבקשה ממך שכור הייתי, שנאמר (איוב יט, ד) ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי, וכל כך למה שלא היו יודעין כחו של דין, הוי מבלי משים לנצח יאבדו, עד כאן: