Parshanut do Kapłańska 26:49

ונתתי גשמיכם בעתם. בלילי שבתות כו' להודיע כמה חטא גורם שנאמר כו' וחטאתיכם מנעו הטוב. הענין, דההנהגה הניסיית היא אינה תכליתית, שהשם ברא העולם, שתתנהג באופן הטבע, אשר היא בת אלקים, וכול תכיל שמדתה יכול להיות באופן ברכה נפרצה ואושר מרובה עד בלי די, רק באופן שאם יכיר האדם כי היא איננה רק השגחה פרטיית על כל פרט, והטבע הוא רק נסים רצופים, אשר מתרגל עין הרואה, וכאשר ילך האדם בדרכי השם במישור גם באופן טבעיי יוכל להתברך, ובזה נתברכו ישראל אם בחקתי תלכו, אז גם חקות שמים וארץ ילכו במישור, כי כל דרכי הטבע, לפי מה שסדרה אותם החכמה האלקית, מכוונות ומגבלות לדרכי התורה והמצוה, ולמען שלא יטעה האדם וישכח בורא ומסדר, ומשגיח מהטבע, ויחשוב לרוב הרגלו, כי הטבע היא בעצמה, להפרידה מיוצרה, לכן יש נסיים, אבל אינם תכליתיים, והנסים הוא רק להעיר לבות בני אדם על מפעלות הבורא ב"ה בהטבע, כי היא ידו והשגחתו הטהורה. ולכן האומר הלל הגדול בכל יום, שמורה שראוי להודות רק על הנך פעולות שעל דרך נס, אבל מפעלות הטבע אין צריכים להיוצר אחרי שבראן, ה"ז מחרף ומגדף, אבל כל האומר תהלה לדוד בכל יום, שזה מדבר על מפעלות סדור הטבעיי, אשר בכל יום, כמבואר, מובטח שהוא בן העולם הבא.

והשבתי חיה רעה מן הארץ. בתו"כ ר"י אומר הנני מעבירם מן העולם ר"ש אומר משביתן שלא יזיקו אר"ש אימתי שבחו של מקום בזמן כו'. הענין מובן, דר"ש קאי לטעמיה, ור"י סבר כר' ישמעאל, דתנן בספרי ומייתי לה בברכות ל"ה ואספת דגנך מה ת"ל כו' שנאמר ולא ימוש יכול כו' ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ רשב"י אומר כו' אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום כו' ובזמן שאין עושין רש"מ מלאכתן נעשה ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך, ותמהו תוס', דהא והיה אם שמוע תשמעו כתיבא, אך לא כתיבא בכל מאודכם, וכן כתב החא"ג, והנה אם אדם נוהג מנהג דרך ארץ ואינו דבוק תמיד אל התורה, אז יש מקום למזיקין שישלטו בו, וכמאמר רבינו במורה, שצדיק ורע לו לא קשה, שמחמת שבלתי אפשריי שיהיה דבוק לאלקות בלי הפסק, לכן ברגע אשר נפסק דביקותו עלול למקרים רעים, לכן אמר מעבירין מן העולם, אבל ר"ש לשיטתו בזמן שישראל עושין רש"מ, היינו, שדבוקים תמיד להבורא יתברך בלי הפסק, אז אין עוד מלבדו כתיב, והוא למעלה מעולם הטבעיי ואינו עלול למזיקין ולשום פגע רע ח"ו [וזה בעצמו מה שמצאנו בכתובות ע"ז ריב"ל מיכרך בהו ועסיק באורייתא, דריב"ל היה מובטח בדביקותו תמיד להשי"ת ולתורתו, כי חומרו זך ונעלה מגדרי הטבע, ולכך משכנו אצל רשב"י במחיצת ש"מ], ולכך קאמר משביתן שלא יזיקו כו'. ופשוט.

ואם תלכו עמי קרי כו' כחטאתיכם. לא אמר על חטאתיכם משום, דזה כוון על חילול השם יתברך, וכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ואמר סוף שבת קנ"א אין חיה שולטת באדם אא"כ נדמה לו כבהמה, לכן כמו שחללו השם בשבועות שוא ושקר וחללו השבת, ועשו מקדושת שמו יתברך חולין חלילה, לכן נתחלל כבודם אצל החיות ונדמו כבהמות, ונתחלל יקרת האדם וכבודו אצל חית הארץ, וזה כחטאתיכם. ודו"ק. ויעוין פרק במה מדליקין (שבת ל"ב.)

והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח נחוחכם. יכול מן הקרבנות כשהוא אומר ולא אריח הרי קרבנות אמורים כו'. רש"י. ולפי שיטת רבינו חיים תוס' בכמה דוכתי, דקדושה ראשונה קדשה לשעתה קדשה לעתיד לבוא, היינו, לאסור הבמות אבל להקריב אעפ"י שאין בית אסור, ועיין מגילה דף י' ובטו"א שקילס זה, ולפ"ז א"ש טובא והשמותי את מקדשיכם מן הקרבנות, היינו, שלא יקריבו על המזבח כלל, ויכול שיהיו הבמות מותרין ת"ל ולא אריח בריח נחוחכם, היינו בכל ארץ ישראל, וזה שיהיו הבמות אסורים וגם להקריב במזבח יהא אסור, וכשיטת רבינו חיים. והעירני לזה האבן עזרא, יעוין בדה"ק ודו"ק.

וזכרתי את בריתי וכו'. מה שאנו אומרים בתפלה וזוכר חסדי אבות, עיין תוספות שבת. ויתכן כי דרך המטיב את מי שמטיב לו לבלי לעזוב אותו, שלא היו הטובות אבודים, וכן מי שהטיב את האבות הוא יטיב ויגונן את הבנים, כדי שיראה פרי טובותיו על מי חלו, וזה שאמר, שהקב"ה יזכור החסדים והטובות שעשה לאבותינו, וא"כ בשביל זה, שלא יהיה לריק לא תופר חסדו גם אתנו. ודו"ק.

ואף גם זאת בהיותם בארץ וכו' לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ד' אלקיהם. הענין הוא שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה קצת מה שיוכל להבין, וזה, כי כאשר גזרה החכמה העליונה, אשר ישראל יתנודדו בארצות שנים רבים מאד מאד, עד זמן אשר חקקה המטרה האלקית, אשר לבא לפומא לא גליא, חשבה אופנים ותחבולות, אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים. והעירה ע"ז גדולי האומה לעשות בזה גדרים וסיגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות הסער השוטף ברוח אמיץ וכביר. והנה הראשון המורה דרך ומלמד ראשי האומה, הוא אבינו הזקן יעקב, אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים, חשב, אשר אם יהיה שבעים איש בגוי חזק ואמיץ כמצרים מלפנים, הלא יתבוללו ויתבטלו אחד ברבבות רבבה, חשב תחבולה ועצה, אשר בניו יהיו מצוינים שם בבגדיהן, בשמותיהם, ולכן היו ישראל לגוי בפני עצמו ואם היה יעקב אבי כל שבטי ישראל קבור שם, הלא היו מתיאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם, והיה בטל יעוד האלקי עליהם, כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים, לכן צוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען, וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען [שכאשר ידעו מעלתו היו משתוקקים לקוברו וחשבוהו כאשר הוא למזבח, כמוש"א מה מזבח מכפר כו'. ועיין במדרש שלא יעשו אותו עו"ג יעו"ש]. ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעיי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים, וזה ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם, פירוש, מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה, שידעון, שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בוא קץ הימין ויהיו נחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים. וכן צוה יוסף פקד יפקד. וכן כל השבטים, שבזה הניחו שרש גדול בלבב ישראל. ולכן ויקוצו מפני בני ישראל, שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים, שכמו שהקוץ אינו נסבך ועושה שרשים בשאר נטעים ואילנות, כן היו נחשבים ישראל, שלא דימו את עצמן למצרים והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם, עד כי היו בעיני המצרי כקוץ. ומזה למדו גדולי האומה ובראשם עזרא ואנשי כנה"ג, שגדרו וסיגו האומה בי"ח דבר, להבדל מן הגוים בכל דרכיהם, שידעון ישראל כי הוא אכסנאי וגר בארץ נכריה והוא כשתילי זיתים, שאינו מתערב עם הרכבה אחרת. ולכן אמרו בירושלמי, שאפילו אליהו אינו יכול לבטל, פירוש, כל זמן, שלא בא הגואל ויפסק שעבוד מלכיות, אפילו בא המבשר ואמר כי תיכף יבוא, לא יבטלו, שהן הן הדברים המקיימין להאומה בגולה ומזכירין אותו, שהוא ישראל והוא בארץ לא לו.

את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ד'. פירש הראב"ע, דשבתותי קאי על שנות השמטה, דכתיב בהו שבת לד', אך מה שפירש ומקדשי על שנת היובל זר קצת. והנראה כפשוטו, דשבתותי קאי על שנות השמטה, דכתיב בהו שבת לד' [ובפ' קדושים קאי על שבתות]. אך יתכן, דכיון דשמירה הוא על סיג, וזה תוס' שביעית שלשים יום לפני שביעית, ודוקא בזמן דאיכא מקדש, וכדאמר ריש מו"ק, דההלכה אמרה עשר נטיעות וניסוך המים למימרא בזמן דאיכא מקדש, כן הכא אמר, שתשמרו בשמירות לעשות סיג וגדר, ודוקא בזמן דאיכא מקדש. ודו"ק.

את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. יתכן דכתיב שמור אצל שבת בעשרת הדברות, וזה על מצות שחייבין עליהן מיתה, שדוקא יחיד העושה חייב, אבל שנים שעשו פטורין מכרת ומקרבן, דכתיב בעשותה, אבל מכל מקום שלא יעשו שנים לכתחלה כתב תשמרו בלשון רבים. ומש"ה כתב גבי מקדש, דסד"א דבמלאכת גבוה יעשו שנים, קמ"ל, דשבת ישמרו אפילו מלעשות מלאכה ברבים, ומלאכה שהותרה במקדש לא שנא בין יחיד בין לשנים שעשו בבת אחת. וכן בכי תשא גבי מלאכת משכן, דלא ידחה שבת כתב ושמרתם את השבת ושמרו כו', להורות, שרבים לא יבנו המקדש כאחד. ודו"ק. (ד"ז בחלום).