Quotation_auto do Kapłańska 10:46

ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא. יפה אמרו קדמונינו ז"ל שלא נטלו רשות מאביהם ולא נטלו עצה זו ממשה. ויקחו איש מחתתו כל אחד מדעתו. ויתנו בהן אש זרה. כי טעו בהוראה להביא מן ההדיוט. וראוי היה שיקחוהו ממזבח העולה. והנה בזה גלו עונם כמו שכתבתי למעלה. שהם היו מד' שנכנסו לפרדס החכמה. והם אדם הראשון ונח ואברהם ונדב ואביהוא. כמו שהארכתי בזה למעלה בחטא נח ואברהם כאומרו ויעל אברם ממצרים. וכנגד אלו הד' היו ארבעה אחרים מחכמי התלמוד שנכנסו לפרדס. והם בן עזאי ובן זומא אלישע אחר ור' עקיבא. וחטא אדם הראשון ונח ובני אהרן היה קצוץ בנטיעות. והוא כעין חילוק ופירוד בשכינה. וזהו ונרגן מפריד אלוף. ולכן בני אהרן מתו כמו שמת בן עזאי. ולפי שלא נטלו רשות ועצה להתאחד יחד. אלא שני בני אהרן כל אחד לעצמו. עיין למעלה ותמצאם מכוונים ד' כנגד ד'. וחטאם רמוז באומרו וישימו עליה קטורת. ולא אמר וישימו עליהם קטרת. אלא עליה לבדה. שהפרידו מדה ממדה. וזהו סוד איש ואשה שכינה שרויה ביניהם. שהוא שם י"ה. יו"ד מאיש וה"א מאשה. ואם נסתלק י"ה מביניהם אש אוכלתם. לפי שלא נשאר בהם אלא אש. וכן בכאן נסתלק י"ה מביניהם. לפי שהפרידו בין הצדיק ובין השכינה במחשבתם. ולזה אמר וישימו עליה קטרת. והקטרת הוא מקשר מעלה ומטה. והם לא קשרום זה בזה. אלא וישימו עליה קטרת לבדה. ולכן ותצא אש. מהאש יצאו והאש אכלתם. ולזה כוונו רז"ל באומרם לפי שלא היו להם נשים שנאמר ובנים לא היו להם. כי איש ואשה נקראו אחדים. ובייחודם שכינה שרויה ביניהם. והם לא רצו זה הייחוד. ונפרדו זה מזה. וזהו קצוץ בנטיעות. וכן אמרו שתויי יין נכנסו. להורות שחטאתם היתה חטאת אדם הראשון. שאמרו העץ שאכל אדם הראשון גפן היתה. וזהו חטא נח דכתיב וישת מן היין. וכן אמרו שהורו הוראה בפני רבם שנאמר להורות. וכן האמת כי תלו ההוראה בעצמם. ולא רצו להתיחד עם רבם שלמעלה. ולזה דרשו רז"ל מסמיכות הפרשיות בשביל ד' דברים מתו שני בני אהרן. ובכולם כתיב בהו מיתה. על שנכנסו שתויי יין שנאמר יין ושכר אל תשת. ועל שלא רחצו רגליהם וידיהם וכתיב ירחצו מים ולא ימותו. והם לא רצו לקדש עצמם ולהכין נפשם. ועל שהיו מחוסרים בגדים. ומה היו חסרים מעיל. וכתיב ביה מיתה. והיו על אהרן לשרת. וזה רמז על מעילת הקדשים. ובזה היו חסרים בגדים כאדם הראשון. דכתיב ויהיו שניהם ערומים. ועל שלא היו להם בנים שנאמר ובנים לא היו להם. אבא חנן אומר על הגאוה מתו שלא היה להם נשים. דתמן תנינן וכפר בעדו ובעד ביתו: ביתו זו אשתו. והם היו אומרים אחי אבינו מלך. אחי אמנו נשיא. אבינו כ"ג. ואנו סגני כהונה. איזו אשה הגונה לנו. וכבר פירשתי זה שלא רצו להתיחד עם אשה ונתגאו. וימותו לפני ה'. וכי לפני ה' מתו. מלמד שקשה לפני השי"ת מיתת בני הצדיקים בחייהם. ומפני מה מזכיר הכתוב מיתתן ביוה"כ. מלמד שכשם שיוה"כ מכפר כך מיתת הצדיקים מכפרת ע"כ. ראה והבן במחלוקת החכמים בטעם מיתת בני אהרן. כי אלו ואלו בדבר אחד נתכוונו כמו שכתבתי. וכולם סמכו על מאמר וישימו עליה קטרת ולא אמר עליהם. וזה שכתב הרמב"ן ז"ל ולשון הכתובים יורה על זה:

וי"א כי הטעם שצוה אלינו לעשות משכן רמז למשכנו של מעלה. באופן שתהיה השגחתו דבוקה בנו. ולכן היו כלי המשכן להוריד ההשפעה האלהית. כן הקרבן אשר הוא התכלית אשר צוה לעשות מזבח אדמה. נמשך ממנו השפעת קריבה ואחדות. והכבוד האלהי היה נגלה ונראה לעיני העם באש. דכתיב ומראה כבוד ה' כאש אוכלת. וכן כי ירד עליו ה' באש. והאש הוא היותר דק ומעולה מכל הגשמים השפלים. והוא משגיח באש על השפלים. כי באש הוא מעניש לחוטאים ומציל לאוהבים: ומפני שהכבוד האלהי נתראה באש ומכונה לאש. ה' אלהיך אש אוכלה. צוה הש"י להכין הכנה בשתתדבק ותנוח ותעמוד בתוכה. והם אין רואין אלא האש והוא אשו הגדולה. והאש טבעו לעלות למעלה. לא תעמוד למטה אלא נאחזת בגוף מה. ולכן צוה אש תמיד תוקד על המזבח. והגוף היותר מוכן לזה הוא השומן הדשן. כי בשמנינותו תאחז האש והוא בלחם ומזון אליה. וזהו אומרו לחם אשה. וכן קרבני לחמי לאישי. קרבן הנקרב לי הוא לחמי מזון לאישי. ריח ניחוחי. כוונת המקריב השפעת חן ונחת רוח לפניו. ועל הטעם הזה צוה לעשות שמן למאור להעלות נר תמיד. וכן הקטרת הסמים על זה הדרך. ולכן צוה לעשות זה על יד איש קדוש. שמן וקטורת פנימי. וקרבן חיצוני תמידי. איש אל רעהו יעזורו ועל יד הכהן המשרת ישוב הקרבן קדש. והוא הכנה ומזון לאש האלהי שישכון בתוך בני ישראל. והעד הנאמן על כל זה כי את אישי ה' לחם אלהיהם הם מקריבין והיו קודש. שפירושו כי את אישי ה' הוא הכבוד הנגלה ונראה באש. לחם אלהיהם שהוא הקרבן שנקרא לחם רוחני. הם מקריבים כי את האש ההיא הם מקריבים. הקרבן שהוא ללחם ומזון לה והיו קדש באמצעיתו. ובהעדר הקרבן שהוא לחם הנזכר. נסתלק האש ונסתלקו בו השפעות הנמשכות ממנה. נשאר הנשפע למטה בקצוות שאין ביניהם מחבר. וזהו ותצא אש מלפני ה' ותאכל את החלבים. שהם כמזון ולחם לאש ובאמצעותו היא יורדת. וכל העם רואים ברדת האש על המזבח כי הקרבן מושך את האש. והאש מושכת הקרבן. כשמן שהוא מושך לאש. והאש מושכת אליו. שהוא מזון לה. והאש הזאת היא אש הצלה ואש מענישה. וזהו קרבני לחמי לאישי. או הצלה והשלמה וקבול קרבן. והתורה מלאה מזה ותצא אש ותאכל את העולה ואת השלמים. וכן בשלמה ותרד האש. וכן באליהו אש כליה. אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים. וכן אש נדב ואביהוא. וכן בקרח ובתבערה. וכן אמר לאישי ואישים. ותועלות הקרבן הם ארבעה. אחד שהוא מכלל רפואות תחלואי הנפשות. אחר שהחטאים הם תחלואים נפשיים. ולכן אמר אם כל עדת ישראל ישגו וכן ביחידים. ב' שהוא משקיט חרון אף ה'. והעד עולת דוד בגורן ארונה. וכן כי יצא הקצף. וכן ולא יהיה בכם נגף. שלישית לבקש רצון ה'. והעד עולת הבל וישע ה'. וגם עולת נח. ד' להוריד שפע רוחני למטה. והתורה מעידה על זה מכמה פנים. ולכן נאמר באהרן וירד מעשות העולה וכתיב וירא כבוד ה'. וכן באליהו וכן בשלמה והיה כצאת מן הקדש והענן מלא את בית ה' ע"כ. והנה זה טוב לפי הפשט. ודרך אמת סלולה ליודעים:

ובכאן הודיע מעלת אהרן ובניו. שאע"פ שידוע שאין נבואה שורה מתוך עצבות. עם כל זה נתייחד אליו הדיבור. לפי שרצונו היה מוסכם עם רצון בוראו. והצדיק עליו הדין בשמחה. ולכן לא נסתלקה שכינה ממנו בעת צערו ואבלו. ולכן באה אליו הנבואה לשמחו ולנחמו בנבואה. ואמר לו יין ושכר אל תשת. הפך מנהג המתאבלים ומרי נפש שמצוה לתת להם יין. כאומרו תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו. ולאהרן נאמר יין ושכר אל תשת. אחר שהוא היה שמח על הגזירה האלהית. וכמו שהיתה המכה מאת הש"י כן באה רפואתו מידו לתת לו שכר על סבלנותו. ולכן למעלתו הבדילו בזה משאר העם. וזה שאמר להבדיל בין הקדש ובין החול. כי הכהן הוא קדש בערך העם שהוא חול. ולזה צריך שיהיה נבדל מן היין משאר העם וכן ראוי להבדילו מן היין. אחר שהוא בעל ההוראות. כאומרו בשבט לוי יורו משפטיך ליעקב. וזהו להורות את בני ישראל את החוקים. ואמרו הם דיני איסור והיתר. ואחרים אומרים דמים וערכים וחרמים והקדשות. ואמר קחו את המנחה. לפי שאמר להם ומפתח אהל מועד לא תצאו. ואמר שהתכלית היה בעבור שיקחו המנחה ויאכלוה. וכן שאר הקרבנות:

ובכאן הודיע מעלת אהרן ובניו. שאע"פ שידוע שאין נבואה שורה מתוך עצבות. עם כל זה נתייחד אליו הדיבור. לפי שרצונו היה מוסכם עם רצון בוראו. והצדיק עליו הדין בשמחה. ולכן לא נסתלקה שכינה ממנו בעת צערו ואבלו. ולכן באה אליו הנבואה לשמחו ולנחמו בנבואה. ואמר לו יין ושכר אל תשת. הפך מנהג המתאבלים ומרי נפש שמצוה לתת להם יין. כאומרו תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו. ולאהרן נאמר יין ושכר אל תשת. אחר שהוא היה שמח על הגזירה האלהית. וכמו שהיתה המכה מאת הש"י כן באה רפואתו מידו לתת לו שכר על סבלנותו. ולכן למעלתו הבדילו בזה משאר העם. וזה שאמר להבדיל בין הקדש ובין החול. כי הכהן הוא קדש בערך העם שהוא חול. ולזה צריך שיהיה נבדל מן היין משאר העם וכן ראוי להבדילו מן היין. אחר שהוא בעל ההוראות. כאומרו בשבט לוי יורו משפטיך ליעקב. וזהו להורות את בני ישראל את החוקים. ואמרו הם דיני איסור והיתר. ואחרים אומרים דמים וערכים וחרמים והקדשות. ואמר קחו את המנחה. לפי שאמר להם ומפתח אהל מועד לא תצאו. ואמר שהתכלית היה בעבור שיקחו המנחה ויאכלוה. וכן שאר הקרבנות:

ובכאן הודיע מעלת אהרן ובניו. שאע"פ שידוע שאין נבואה שורה מתוך עצבות. עם כל זה נתייחד אליו הדיבור. לפי שרצונו היה מוסכם עם רצון בוראו. והצדיק עליו הדין בשמחה. ולכן לא נסתלקה שכינה ממנו בעת צערו ואבלו. ולכן באה אליו הנבואה לשמחו ולנחמו בנבואה. ואמר לו יין ושכר אל תשת. הפך מנהג המתאבלים ומרי נפש שמצוה לתת להם יין. כאומרו תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו. ולאהרן נאמר יין ושכר אל תשת. אחר שהוא היה שמח על הגזירה האלהית. וכמו שהיתה המכה מאת הש"י כן באה רפואתו מידו לתת לו שכר על סבלנותו. ולכן למעלתו הבדילו בזה משאר העם. וזה שאמר להבדיל בין הקדש ובין החול. כי הכהן הוא קדש בערך העם שהוא חול. ולזה צריך שיהיה נבדל מן היין משאר העם וכן ראוי להבדילו מן היין. אחר שהוא בעל ההוראות. כאומרו בשבט לוי יורו משפטיך ליעקב. וזהו להורות את בני ישראל את החוקים. ואמרו הם דיני איסור והיתר. ואחרים אומרים דמים וערכים וחרמים והקדשות. ואמר קחו את המנחה. לפי שאמר להם ומפתח אהל מועד לא תצאו. ואמר שהתכלית היה בעבור שיקחו המנחה ויאכלוה. וכן שאר הקרבנות:

ואמר ויהי אנשים. והיה ראוי שיאמר ויהיו אנשים. אבל אמר ויהי. להורות על מאמרם ז"ל אין ויהי אלא לשון צער. ולפי שהם היו טמאים על נדב ואביהוא שנשרפו ביום שמיני למילואים. לזה אמר ויהי ולא ויהיו. או שאמר ויהי לפי שאלו האנשים היו מישאל ואלצפן בני עוזיאל דוד אהרן. והם אחים אנשים גדולים עד שלפי אחוותם וייחודם ומעלתם היו כאיש אחד. לזה אמר ויהי. והנה לפי חכמתם נראה שלא שאלו כהוגן. כי אחר שהיו טמאים איך היו אומרים למה נגרע. ועוד למה אמרו אנחנו טמאים לנפש אדם. כי לא היה להם לומר אלא אנחנו טמאים למת בנפש. או בנפש. כמו שאמר למשה איש איש כי יהיה טמא לנפש. ועוד למה הוצרך משה לומר. עמדו ואשמעה. כי הדין היה ברור שאחר שהיו טמאים לא היו יכולים לעשות את הפסח. אבל שאלתם היתה עמוקה. ולכן נסתפק משה בם. וזה כי הם אמרו אנחנו עסקנו במצוה שצויתנו. קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש. וזהו אנחנו טמאים לנפש אדם מיוחד. ואם כן איך אפשר שבעבור שעסקנו במצוה. נגרע מהקריב קרבן ה' ולא נעשה מצות הפסח. וזהו למה נגרע. כי אין ראוי שהעוסק במצוה יאבד מצוה אחרת. וכשראה ששאלתם ראויה אמר עמדו ואשמעה. ועוד תמצא כי בשאלתם רמיזה גדולה והיא עמוקה מאד עד שנסתפק משה בה. וזה גלו באומרם אנחנו טמאים לנפש אדם. וזה כי כבר רמזתי למעלה בהרבה מקומות כי מיתת בני אהרן היתה בשביל חטא אדם הראשון וקין. ולא היתה השכינה שנסתלקה בשביל חטא אדם יכולה לירד. עד שנדב ואביהוא יפרעו חוב אביהם. שהם היו דומים לו בחכמתו בענין שבני אהרן לא מתו בשביל חטא ועון. אלא בקרבתם לפני ה'. ועל שהיו דבקים בה' מכל אדם. כאומרו בקרובי אקדש. וא"כ אחר שאין עון אין מיתה ואחר שאין מיתה אין טומאה. וז"ש אנחנו טמאים לנפש אדם. ואין אנחנו טמאים בטומאת מת. אלא לנפש אדם הרמוז וא"כ למה נגרע. וכשראה משה דבריהם והבין עמקם. נסתפק בדבר ואמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. כי דינכם מחודש ועמוק. ואין ראוי לדונו אלא יחידו של עולם. אחר שאין מיתה בלא חטא. ולכן באתהו התשובה איש איש כי יהיה טמא לנפש. כאן לא אמר לנפש אדם אלא לנפש. יהיה מי שיהיה. או בדרך רחוקה. נקוד על רחוקה לומר בין אם יהיה טמא לנפש עתה מקרוב. או שיהיה בדרך רחוקה אפילו מזמן אדם הראשון. ראוי לו לעשות הפסח בחדש השני ולא בחדש הראשון:

ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה. לפי שלא ראה אותו. חשב שאכלו אותו. ושאל על הדבר וחקר וראה שלא אכלוהו. ובדרישתו ידע והנה שורף. ורבותינו ז"ל אמרו. נמצא ג' שעירים היו כאן לפי שהיה ר"ח ניסן. ואמרו ואת שעיר זה שעיר נחשון. החטאת שעיר חטאת יום שמיני. דרוש דרש זה שעיר ר"ח. יכול שלשתן נשרפו. תלמוד לומר והנה שורף. אחד נשרף ולא שלשתן. וגם אמר ב' דרישות למה. אלא אמר להם אם שחטתם למה לא אכלתם. ואם לא אכלתם למה לא שחטתם. ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר. להשקיט חרון אף ה' מעליהם. ולכן אמר הנותרים. כמאמרם ז"ל דאשתארון לא אישתארן. לומר שהיו ראויין לישרף לולי משה בחירו. ואותם נתן להם לשאת את עון העדה ולכפר עליהם. ומכאן אמרו שהוא שעיר ר"ח. הן לא הובא את דמם. דם החטאת. אל הקדש. הוא אהל מועד. פנימה. הוא בית קדש הקדשים. אכול תאכלו אותה. היה לכם לאכלה. ואמר אכול תאכלו אותה הוראה לחטאות אחרות:

בלידת שמעון כתיב ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה ותקרא את שמו שמעון. ובברכת יעקב כתיב שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם בסודם אל תבא נפשי וגומר ארור אפם כי עז וגומר. ובברכת משה כתיב שמע ה' קול יהודה ואמרו ז"ל אין שמע אלא שמעון שנאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי. משל לשור שעסקיו רעים מה עשה ציירו צורת אריה על אבוסו כדי שיפחד מפניו. וכן כתבו מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון. רצונם שאע"פ שמשה לא ברכו משום מעשה זמרי. עם כל זה כללו בברכת יהודה. לאה הצדקת ראתה במראה הנבואה כל מה שעשה שבט שמעון בענין כזבי בת צור. וכן מה שכתב בשמעון ושאול בן הכנענית שחטאו בנשים. והזמה הוא דבר אשר שנא ה' אלהים כאמרם אלהיהם של אלו שונא זמה. ולכן אמר בכאן כי שמע ה' כי שנואה אנכי. והשנאה שלא תמצא בכל השבטים מי שנשא כנענית חוץ משמעון. ועל זה אמר כי שמע ה' כמו שמע ה' ויתעבר. וכן בענין פטור כתיב למעול מעל בה' שני מעילות מעילת עבודה זרה ומעילת זמה. ואמר ויתן לי גם את זה. כלומר הלואי שלא יתנהו לי אחר שהוא משוי עון. כאומרם זכרונם לברכה ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים דישתארון ולואי לא אשתארן. וכן אמרו ויקרא לאחיו לאכול לחם והלא לא הוה ליה אלא חד אח את עשו הרשע ולואי קברי'. וכן בכאן ויתן לי גם את זה ולואי שלא נתנו לו. ולהורות על זה קראה שמו שמעון והוא כמו שם עון. כי עון הזמה ועון כל ישראל בדבר פעור שם הוא. כי רוב המתים באותה מגפה משבט שמעון. לפי החשבון שחסר ממנו ממנין למנין. וכן רמזה בזאת השנאה שנאת יוסף כאומרו וישנאו אותו. וכן אמר ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות מי הם שאמרו הם שמעון ולוי. וכן בענין דינה ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי ואף על פי שנתחבר עמו לוי. שמעון היה בעל הקורה והוא היה המתחיל והגומר. ולכן קראה שמו שמעון כלומר שם העון תלוי. ומדברי לאה הוציא יעקב מה שאמר שמעון ולוי אחים כלי חמס וכו'. כלומר אף על פי שהם אחים שמעון הוא המפתה ללוי. כי לוי הוא קדוש ה' ושוליו מלאים את ההיכל. ואין נאות לו החרב וכלי זיין. וזהו כלי חמס מכרותיהם כאלו הוא גזול בידם. וזהו בסודם אל תבא נפשי. כלומר בסוד שניהם אל תבא נפשי. אבל בסוד האחד שהוא לוי יבא נפשי. כי אני יודע כי סוד ה' ליריאיו הם הכהנים המשמשים בהיכלו. אחר שהם מורי התורה שנקראת סוד ה' ליריאיו. כמו שאמר יורו משפטיך ליעקב. אבל בסוד שמעון לא יבא נפשי כי שם העון. ולפי שלוי למד משמעון מנעוריו החברה והאחוה. רצה לחלקם ולהפרידם זה מזה. כי החברה מזקת אפילו לצדיקים. כאומרו מלאך רשע יפול ברע. כלומר אף על פי שיהיה מלאך יפול ברע כשיתחבר עם הרשע. וזהו יפול ברע כמו אל הכשדים אתה נופל. וציר אמונים מרפא רוצה לומר מי שהיה ציר אמונים שהוא משה דכתיב ביה בכל ביתי נאמן הוא. נתן רפואה לזה דכתיב לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. ולכן יעקב רצה לחלקם ולהפרידם זה מזה. וזהו אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. זהו לפי הפשט. אבל לפי האמת שמעון ולוי אחים כי הם בעלי הדין. וכמו ששמעון היה בעל חמה ומדין כן לוי היה קשור במדת הדין. וכל הלוים היו קשורים במדת גבורה. ולכן צוה בהנפתם והעבירו תער על כל בשרם. אבל בכהנים תער לא יעבור על ראשו. ולכן אמר שמעון ולוי אחים. ולהיות זה כן תמצא בתורה בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי שהבדילם מן הכהנים. וכן אמר המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם וגו'. ולכן אמר יעקב אחלקם ביעקב. וכן אמר ארור אפם כי עז שהוא מדת הדין הקשה. ולפי שראה שכללו בברכת יהודה כאומרו שמע ה' קול יהודה. ואמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי. ולכן כללו בברכת יהודה. כי זה היה ברכה לשמעון ולחבירו ביהודה. בענין שיירא מלפניו ויניח עסקיו הרעים. וזה שאמרו משל לשור שהיו עסקיו רעים וציירו אריה על אבוסו. וכן עשה משה שכלל לשמעון שהיה שור צייר באבוסו. יהודה שהוא אריה. ולפי שלא בירך משה לשמעון. אמרו שלא היה מלך בשבט שמעון. לפי שהוא שנוי ממנו וזהו מה שאמרה לאה כי שנואה אנכי:

ויאמר ה' אלהים אל הנחש אמר רבי שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמר רבי שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שאין טוענין למסית מאי הוה ליה למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. תניא רבי אומר בגדולה מתחילין מן הגדול דכתיב ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ובקלקלה מתחילין מן הקטן שבתחלה נתקלל נחש ואחר כך חוה ולבסוף נתקלל אדם. הכל משמשין פנים כנגד עורף חוץ משלשה מפני שעמהם דבר הקב"ה ואלו הן אדם ונחש ודג. אדם שנאמר ולאדם אמר. נחש ויאמר ה' אלהים אל הנחש. דג ויאמר ה' לדג. כי עשית זאת כל מה שעשית בשביל זאת כל פעולה שלך לא בשביל זאת. מתחלת הספר ועד כאן שבעים וא' אזכרות מגיד שנידון בסנהדרין שלמה:

תניא וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו רבי יהושע בן קרחה אומר זו פרישת בכורות רבי אומר זו פרישת נדב ואביהוא. בשלמא לרבי היינו דכתיב הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש אלא לרבי יהושע דאמר זו פרישת בכורות פרישת נדב ואביהוא היכא רמיזא ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי אל תקרי בכבודי אלא (בכבודי) [במכובדי] דבר זה רמזו הקב"ה למשה ולא ידע עד שמתו בניו של אהרן. ויאמר ה' אליו לך רד ועלית וגו' יפה אמרת זה שהיה רבי יהודה אומר מנין אתה אומר שאמר המקום למשה הריני אומר לך דבר ואתה מחזירני ואני מודה לך שיהו ישראל אומרים גדול משה שהודה לו המקום. רבי אומר אין אנו יכולין לעשות למשה גדול אלא אם כן עשינו להקב"ה שחזר בדבריו אבל מזרזין את האדם בשעת למוד ומזרזין אותו בשעת מעשה. ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם יכול הכל יעלו תלמוד לומר והעם אל יהרסו לעלות אל ה' יכול יעלו אף הכהנים עמך תלמוד לומר ועלית אתה אמור מעתה מה אתה עושה מחיצה לעצמך אף הן מחיצה לעצמן והעם כל עיקר אל יעלו. אל יהרסו לעלות וגו' שמא יתריעו:

ההוא גברא דאמר לה לדביתהו נכסי ליך ולבניך אמר רב יוסף קנאי פלגא. אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא רבי אומר והיתה לאהרן ולבניו לאהרן מחצה ולבניו מחצה והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה קנין ומחצה. איתמר מלואים רבי יוחנן ורבי חנינא חד אמר כל הכתוב בהן מעכב בהן וחד אמר דבר המעכב לדורות מעכב בהן שאין מעכב לדורות אין מעכב בהן וכו'. מאי בינייהו אמר רב יוסף סמיכה איכא בינייהו. למאן דאמר כל הכתוב בהן מעכב מעכבא. למאן דאמר דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב בהן לא מעכבא. ולדורות מנלן דלא מעכבא דתניא וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר ומה תלמוד לומר וסמך ונרצה שאם עשאה לסמיכה שיירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר וכפר רב נחמן בר יצחק אמר תנופה איכא בינייהו. למאן דאמר כל הכתוב בהן מעכב בהן מעכבא וכו'. ולדורות מנלן דלא מעכב דתניא לתנופה לכפר עליו וכי תנופה מכפרת וכו'. רב פפא אמר פרישת שבעה איכא בינייהו. למאן דאמר כל הכתוב בהן וכו'. ולדורות מנלן דלא מעכבא מדקתני סיפא מתקינין ולא קתני מפרישין רבינא אמר רבוי שבעה ומשיחת שבעה איכא בינייהו וכו'. ולדורות מנלן דלא מעכבא דכתיב וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו. ילבש מה תלמוד לומר לפי שנאמר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו, אין לי אלא שנתרבה שבעה ונמשח שבעה נתרבה שבעה ונמשח יום אחד נתרבה יום אחד ונמשח שבעה נתרבה יום אחד ונמשח יום אחד ואפילו שעה אחת מנין תלמוד לומר אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו מכל מקום. הא אשכחן רבוי שבעה לכתחלה משיחת שבעה לכתחלה מנלן. אי בעית אימא מדאיצטריך קרא למעוטי. ואי בעית אימא דאמר קרא ובגדי הקדש אשר לאהרן וגו' איתקש משיחה לרבוי. מה רבוי שבעה אף משיחה שבעה. מאי טעמא דמאן דאמר כל הכתוב בהן מעכב בהן אמר קרא ועשית לאהרן ולבניו ככה עכובא. התינח כל מלתא דכתיבא בהאי ענינא כל מלתא דלא כתיבא בהאי ענינא מנלן. גמר פתח פתח. רב משרשיא אמר ושמרתם את משמרת ה' עכובא. רב אשי אמר כי כן צויתי עכובא. רבי עקיבא איקלע לגינזק בעו מניה קנקנים של גוים אסורין או מותרין. מתענין לשעות או אין מתענין לשעות. במה שמש משה שבעת ימי המלואים. לא הוה בידיה. אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה הלכתא מתענין לשעות. קנקנים של גוים לאחר שנים עשר חודש מותרין. ובמה שמש משה שבעת ימי המלואים בחלוק לבן שאין בו אימרא:

רבי אליעזראומר אף האשם שנאמר כחטאת כאשם. אין לי אלא חטאת זכר וכו' כלפי לייא אלא אין לי אלא חטאת נקבה חטאת זכר מנין ת"ל וכל חטאת. וסבר רבי יוסי הגלילי האי קרא להכי הוא דאתא והתניא רבי יוסי הגלילי אומר לפי שמצינו שכל הענין אינו מדבר אלא בפרים הנשרפין ושעירים השרפין לשרוף פסולן אבית הבירה ולעמדו בלא תעשה על אכילתן חטאת שנכנס דמן לפנים מנין אמר לו הן לא הובא את דמה לדברי רבי עקיבא קאמר. אשר יובא מדמה אפילו מקצת דמה מכאן. אמרו חטאת שקבל דמה בשתי כוסות יצא אחד מהן לחוץ הפנימי כשר. נכנס אחד מהן לפנים רבי יוסי הגלילי מכשיר בחיצון וחכמים פוסלין. א"ר יוסי הגלילי ומה במקום שמחשבה פוסלת בחוץ לא פסל דם שבחוץ את הדם שבפנים מקום שיאן המחשבה פוסלת בפנים אינודין שלא יפסול דם שבפנים את שבחוץ אמר ליה מדמה ואפילו מקצת דמה. אמר לו ק"ו ליוצא מעתה ומה במקום שאין המחשבה פוסלת בפנים פוסל דם שבפנים את שבחוץ מקום שמחשבה פוסלת בחוץ אינו דין שיפסול דם שבחוץ את שבפנים. א"ל הרי הוא אומר אשר יובא הנכנס פוסל ואין היוצא פוסל. ותהא מחשבה פוסלת בפנים מק"ו ומה במקום שלא פסל דם שבחוץ את שבפנים מחשבה פוסלת בחוץ מקום שפסל דם שבפנים את דם שבחוץ אינו דין שתהא מחשבה פוסלת בפנים. הרי הוא אומר ביום השלישי מקום שיהא משולש בדם בבשר ובאימורים. ולא תהא מחשבה פוסלת בחוץ מק"ו ומה במקום שפסלה דם שבפנים את דם שבחוץ אין המחשבה פוסלת בפנים מקום שלא פסל דם שבחוץ את שבפנים אינו דין שלא תהא מחשבה פוסלת בחוץ ת"ל שלישי. חוץ לזמנו פגול. חוץ למקומו בשר שנכנס לפנים כשר. שהיה בדין לפסול ומה במקום שלא פסל דם שבחוץ את שבפנים בשר היוצא לחוץ פסול. מקום שפסל דם שבפנים את שבחוץ בשר הנכנס לפנים אינו דין שיהא פסול הרי הוא אומר מדמה דמה ולא בשרה. ק"ו ליוצא מעתה ומה במקום שפסל דם שבפנים את שבחוץ בשר הנכנס לפנים כשר מקום שלא פסל דם (שבפנים) [שבחוץ] את (שבפנים) בשר היוצא לחוץ אינו דין שיהא כשר הרי הוא אומר ובשר בשדה טרפהלא תאכלו כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר:

אמר ר' שמואל בר נחמן כל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים הה"ד גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך הרי ששה, בשביעי א"ל שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקב"ה חייך שאני צוררה לך בכנפיך. אימתי פרע לו ר' לוי אמר כל שבעת ימי אדר היה משה מבק תפלה ותחנונים שיכנס לארץ ישראל ובשביעי א"ל כי לא תעבור את הירדן הזה. רבי חלבו אמר כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה כסבור שלו היא, בשביעי אמר לא שלך היא אלא של אהרן היא הדא הוא דכתיב ויהי ביום השמיני, כל מקום שנאמר ויהי אינו שמחה שבאותו היום מתו נדב ואביהוא וזקני ישראל. אמר ר"ע נמשלו ישראל כעוף מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים כך ישראל אין יכולין לעשות דבר חוץ מזקניהם. א"ר יוסי בן חלפתא גדולה זקנה אם זקנים הם חביבים הן אם נערים הן טפלה להן ילדות, דתניא ר"ש בן יוחאי אומר לא במקום אחד ולא בשני מקומות מצינו שחלק הקב"ה כבוד לזקנים (כתוב ברמז ק"פ וברמז מ"ט). זה שאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע וגו' מי היה זה, זה אהרן שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו וגו' א"ל משה שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם ושמרתם את משמרת ה' שכך שמר הקב"ה ימי אבלות עד שלא הביא את המבול שנאמר ויתעצב אל לבו ואין עציבה אלא אבל שנאמר כי נעצב המלך על בנו, וכן עזרא אמר לישראל ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. וכתיב יא ויהי לשבעת הימים ומי המבול. והיו משמרים אהרן ובניו ולא היו יודעים על מי משמרים לכך נאמר שומר מצוה לא ידעדבר רע ועת ומשפט ידע (לכהנים) [ולב חכם] זה משה שכבר א"ל הקב"ה ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. והיה משה משמש שבעת ימי המלואים ומתירא לומר שמא מדת הדין פוגעת בי לא עשה אלא אמר לאהרן שמרו אבלות שבעת ימים בא יום השמיני נכנסו נדב ואביהוא להקריב פגעה בהם מדת הדין ונשרפו אמר לו משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש והיכן דבר במדבר סיני ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי:

אמר ר' שמואל בר נחמן כל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים הה"ד גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך הרי ששה, בשביעי א"ל שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקב"ה חייך שאני צוררה לך בכנפיך. אימתי פרע לו ר' לוי אמר כל שבעת ימי אדר היה משה מבק תפלה ותחנונים שיכנס לארץ ישראל ובשביעי א"ל כי לא תעבור את הירדן הזה. רבי חלבו אמר כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה כסבור שלו היא, בשביעי אמר לא שלך היא אלא של אהרן היא הדא הוא דכתיב ויהי ביום השמיני, כל מקום שנאמר ויהי אינו שמחה שבאותו היום מתו נדב ואביהוא וזקני ישראל. אמר ר"ע נמשלו ישראל כעוף מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים כך ישראל אין יכולין לעשות דבר חוץ מזקניהם. א"ר יוסי בן חלפתא גדולה זקנה אם זקנים הם חביבים הן אם נערים הן טפלה להן ילדות, דתניא ר"ש בן יוחאי אומר לא במקום אחד ולא בשני מקומות מצינו שחלק הקב"ה כבוד לזקנים (כתוב ברמז ק"פ וברמז מ"ט). זה שאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע וגו' מי היה זה, זה אהרן שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו וגו' א"ל משה שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם ושמרתם את משמרת ה' שכך שמר הקב"ה ימי אבלות עד שלא הביא את המבול שנאמר ויתעצב אל לבו ואין עציבה אלא אבל שנאמר כי נעצב המלך על בנו, וכן עזרא אמר לישראל ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. וכתיב יא ויהי לשבעת הימים ומי המבול. והיו משמרים אהרן ובניו ולא היו יודעים על מי משמרים לכך נאמר שומר מצוה לא ידעדבר רע ועת ומשפט ידע (לכהנים) [ולב חכם] זה משה שכבר א"ל הקב"ה ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. והיה משה משמש שבעת ימי המלואים ומתירא לומר שמא מדת הדין פוגעת בי לא עשה אלא אמר לאהרן שמרו אבלות שבעת ימים בא יום השמיני נכנסו נדב ואביהוא להקריב פגעה בהם מדת הדין ונשרפו אמר לו משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש והיכן דבר במדבר סיני ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי:

דבר אחר כיון שראו שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל אמר נדב ואביהוא וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדש הקדשים אמר להם המקום אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי אתם הכנסתם לפני אש טמאה אני אשרוף אתכם באש טהורה. ויקריבו לפני ה' אש זרה רבי ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש תלמוד לומר אשר לא צוה אותם הכניסם בלא עתה. רבי עקיבא אומר לא הכניסם אלא מן הכירם שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה, אם כן למה נאמר אשר לא צוה אותם לא נמלכו במשה רבן. ורבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני רבן וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. מעשה בתלמיד אחד של ר' אליעזר שהורה הלכה בפני רבו אמר לאימא שלום אשתו זה אינו מוציא שנתו ומת, לאחר שמת נכנסו אצלו חכמים אמרו לו וכי נביא אתה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ותצא אש למפני ה' מלמד שיצאה אש מבית קדש הקדשים ושרפה נשמתם. אבא יוסי בן דוסתאי אומר שני חוטין של אש יצאו מבית קדש הקדשם ונחלקו לארבעה ונכנסו שנים בחוטמו של זה. ותאכל אותם, אותם נשרף ולא בגדיהם שנאמר ויקרבו וישאום בכתונתם בכתונת הנשואים. או יכול בכתונת הנושאים תלמוד לומר ותאכל אותם ולא בגדיהם ואומר ולבני אהרן תעשה כתונות כתנות לכהנים ולא כתנות ללוים. וימותו לפני ה' ר' אליעזר אומר לא מתו אלא בחוץ מקום שהלוים מותרין ליכנס שנאמר ויקרבו וישאום בכתונותם. אם כן למה נאמר וימותו לפני ה' נגפן המלך ודחפן המלאך לחוץ והוציאן. ר' עקיבא אומר לאמתו אלא בפנים שנאמר וימותו לפני ה', אם כן למה נאמר ויקרבו וישאום בכתנותם מלמד שהטילו עליהם חניתות של ברזל וגררום והוציאום לחוץ:

דבר אחר כיון שראו שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל אמר נדב ואביהוא וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדש הקדשים אמר להם המקום אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי אתם הכנסתם לפני אש טמאה אני אשרוף אתכם באש טהורה. ויקריבו לפני ה' אש זרה רבי ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש תלמוד לומר אשר לא צוה אותם הכניסם בלא עתה. רבי עקיבא אומר לא הכניסם אלא מן הכירם שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה, אם כן למה נאמר אשר לא צוה אותם לא נמלכו במשה רבן. ורבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני רבן וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. מעשה בתלמיד אחד של ר' אליעזר שהורה הלכה בפני רבו אמר לאימא שלום אשתו זה אינו מוציא שנתו ומת, לאחר שמת נכנסו אצלו חכמים אמרו לו וכי נביא אתה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ותצא אש למפני ה' מלמד שיצאה אש מבית קדש הקדשים ושרפה נשמתם. אבא יוסי בן דוסתאי אומר שני חוטין של אש יצאו מבית קדש הקדשם ונחלקו לארבעה ונכנסו שנים בחוטמו של זה. ותאכל אותם, אותם נשרף ולא בגדיהם שנאמר ויקרבו וישאום בכתונתם בכתונת הנשואים. או יכול בכתונת הנושאים תלמוד לומר ותאכל אותם ולא בגדיהם ואומר ולבני אהרן תעשה כתונות כתנות לכהנים ולא כתנות ללוים. וימותו לפני ה' ר' אליעזר אומר לא מתו אלא בחוץ מקום שהלוים מותרין ליכנס שנאמר ויקרבו וישאום בכתונותם. אם כן למה נאמר וימותו לפני ה' נגפן המלך ודחפן המלאך לחוץ והוציאן. ר' עקיבא אומר לאמתו אלא בפנים שנאמר וימותו לפני ה', אם כן למה נאמר ויקרבו וישאום בכתנותם מלמד שהטילו עליהם חניתות של ברזל וגררום והוציאום לחוץ:

וימותו לפני ה'. רבי אליעזר אומר כעין מיתה שרפת נשמה והגוף קיים. רב מתנה אמר שרפה ממש ומאי וימותו דאתחולי הוה בהו מגואי כעין מיתה דתניא אבא יוסי בן דוסתאי וכו' (כתוב ברמז תשי"ב). זש"ה הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לצדיק זה אהרן דכתיב ביה בשלום ובמישור הלך וגו', ולרשע זה קרח ועדתו דכתיב סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים אלו נכנסו להקריב במחלוקת יצאו שרופים ואלו נכנסו להקריב שלא במחלוקת ויצאו שרופים. לשחוק אמרתי מהולל מהו מעורבב הוא השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב שראתה ארבע שמחות ביום אחד, ראתה בעלה כהן גדול ויבמה מלך אחיה נשיא ושני בניה סגני כהונה וכיון שנכנסו להקריב יצאו שרופים נהפכה שמחתה לאבל. ר' לוי פתח אמרתי להוללים אל תהולו למערבבים אלו שלבם מלא עליהם חולחליות רעות. רבי קרי להון אללי אלו שמביאין אללי לעולם, ולרשעים אל תרימו קרן אמר הקב"ה לרשעים הצדיקים לא שמחו בעולמי ואתם מבקשים לשמוח בעולמי. רבי חייא בריה דרבי זעירא פתח אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומן מקפץ כד"א לנתר בהן על הארץ, אמר איוב לא היו בניו של אהרן דומין למטהו, מטה אהרן נכנס יבש יצא לח ויצא פרח ויצץ ציץ. טיטום הרשע נכנס לקדש הקדשים וגדר שתי פרוכת ויצא בשלום ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים. בארבעה מקומות הוא מזכיר מיתתן של בני אהרן ומזכיר סרחונן וכל זה למה להודיעך שלא היה בידן אלא אותו העון בלבד, אמר ר' אלעזר המודעי שלא ליתן פתחון פה לבאי עולם שלא יהו הבריות אומרים מעשים מקולקלים היה להם בסתר שעל ידי כן מתו. בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר בשביל ארבעה דברים מתו על הקריבה ועל ההקרבה ועל אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה, על הקריבה שנכנסו לפני ולפנים. ועל הקרבה שהקריבו קרבן מה שלא נצטוו. ועל אש זרה מבית (בדים) [כיריים] הכניסו. רבי מני בשם ר' לוי בשביל ארבעה דברים מתו וכולהו כתיב בהו מיתה, על ידי שנכנסו שתויי יין במקדש וכתיב בה מיתה יין ושכר אל תשת וגו'. ועל ידי שנכנסו בלא רחוץ ידים ורגלים וכתיב בה מיתה בבואם אל אהל מועד ירחצו וגו'. שנכנסו מחוסרי בגדים וכי מה היו חסרים א"ר לוי מעיל היו חסרים וכתיב בה מיתה והיה על מצח אהרן לשרת בקדש. ועל ידי שלא היו להם בנים וכתיב בה מיתה וימת נדב ואביהו בהקריבם אש זרה ובנים לא היו להם. אבא חנן אומר על ידי שלא היה להםנשים דתנן תמן וכפר בעדו ובעד ביתו זה אשתו. א"ר לוי הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם ומההיו אומרים אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא אבינו כהן גדול אנו סגני כהונה איזו אשה הגונה לנו. רב נחמן בשם רבי יהושע בר נחמן למה בחוריו אכלה אש בשביל בתולותיו לא הוללו, ועוד מן הדא ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא מלמד שהיה משה ואהרן מהלכין תחלה נדב ואביהוא מהלכין אחריהם והיו אומרים מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הצבור תחתיהם. רבי יודן בשם ר' אייבו אמר בפניהם אמרו זה לזה. ר' פנחס אמר בלבם הרהרו. א"ר ברכיה אמר להם הקב"ה אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום. סייחים מתו ונעשו עורותיהן שטוחין על גבי אמותיהן. ועוד מן הדא ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו אמר ר' פנחס מכאן שהיו ראויין להשלחת יד, א"ר הושעיא וכי קלרין על תעמהן לסיני דאת אמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו אלא מלמד שונו עיניהם כלפי שכינה כאדם שמביט (כח בידו) מתוך מאכל ומשתה. רבי חנן אמר אכילה ודאי דכתיב באור פני מלך חיים. א"ר תנחום מלמד שהגיסו את לבם ועמדו על רגליהם וזנו עיניהם מן השכינה. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי משה לא זן עיניו מן השכינה דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים ונהנה מן השכינה דכתיב ומשה לא ידע כי קרן עור פניו,

ראשיכם אל תפרעו אל תגדלו פרע. יכול לא תפרעו מן הכובע הרי אתה דן נאמרכאן פריעה ונאמר להלן פריעה מה פריעה האמור להלן גידול שער אף כאן גידול שער. ובגדיכם אל תפרומו אל תקרעו בגדיכם. ולא תמותו ממשמע שנאמר לאואתה שומע הן. ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל בית ישראל יבכו זה מקרא מסורס ואין ראוי לומר אלא ואחיכם יבכו ועל כל העדה יקצוף אם אחיכם אין בוכים יקצוף על כל העדה. יבכואת השרפה וגו' מה ת"ל השרפה הרי אני דן נאמר כאן שרפה ונאמר להלן שרפה מה שרפה האמורה כאן שרפת נשמה וגוף קיים אף שרפה האמור להלן שרפת נשמה (כגון גוף קיים (משא"כ) בשרפה האמורה בבת כהן ובשרפה האמורה באשה ואמה:

ומפתח אהל מועד לא תצאו. יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ת"ל ומן מקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה. פן תמותון ממשמע שנאמר לאו אתה שומע הן. כי שמן משחת ה' עליכם מה ת"ל יכול אין לי אלא אהרן ובניו שנתרבו בשמן המשחה אם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה מנין לכהנים של כל הדורות ת"ל כי שמן משחת ה' עליכם:

בבואכם אל אהל מועד אין לי אלא בביאה מנין אף ביציאה ת"ל אתה ובניך. מנין לעשות המזבח כאהל מועד ת"ל אתה ובניך. מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך. רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד וכו' [מה בבואם] האמור להלן עשה את היציאה כביאה את המזבח כאהל [מועד] ואינו חייב אלא בשעת עבודה אף בבואכם אל אהל מועד האמור כאן עשה יציאה כביאה ואת אהל מועד כמזבח ולא יהא חייב אלא בשעת עבודה. אהל מועד אין לי אלא אהל מועד מנין לרבות שילה ובית עולמים ת"ל חוקת עולם ולא תמותו. ממשמע לאו אתה שומע הן. יכול יהיו ישראל חייבין מיתה על ההוראה ת"ל אתה ובניך לא תמותו אתה ובניך במיתה ואין ישראל חייבין מיתה על ההוראה. יכול יהיו אהרן ובניו חייבין מיתה על ההוראה ודין הוא ומה אם ישראל שמוזהרין לבא אל אהל מועד שתויי יין ושלא שתויי יין אין חייבין מיתה על ההוראה אהרן ובניו שאין מוזהרין לבא אל אהל מועד אלא שתויי יין אינו דין שלא יחוייבו מיתה על ההוראה יצאו ישראל מן הכתוב אהרן ובניו מק"ו חוקת עולם לרבות יציקות ובלילות ותנופות והנשות והקמיצות והמליקות והקבלות וההזאות. מנין לשתויי יין שאם עבד עבודתו פסולה תלמוד לומר ולהבדיל בין הקודש ובין החול, ומנין למחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים נאמר חוקה חוקה לגזירה שוה:

ולהבדיל בין הקודש ובין החול, אלו דמים וחרמים והקדשות והערכין. ובין הטמא ובין הטהור אלו טמאות והטהרות:

אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים דכתיב ולהבדיל בין הטמא ובין הטור וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. ר' יהושע בן לוי אמר הויין לו בנים הראוין להוראה דכתיב ולהבדיל ולהורות, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המבדיל על היין במוצאי שבת הויין לובנים זכרים דכתיב ולהבדיל בין הקודש ובין החול וסמוך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. ר' יהושע בן לוי אמר הויין לו בנים ראוים להוראה דכתיב ולהבדיל ולהורות. כמאן אזלא הא דתניא שרץ טמא וצפרדע טהור שתויי יין מורין בהן הוראה נימא ר' יוסי בר יהודא ולא רבנן. אפילו תימא רבנן שאני הכא דזיל קרי ביה רב הוא. אמר הלכה כר' יוסי בר ר' יהודה. והא רב לא מוקי אמורא עליה מיומא טמא לחבריה. שאני רב דאורויי מורי. ונוקים ולא יורה כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה:

(ויאמר) [וידבר] משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו. בנים שקולין בו בכבוד יכול אף הראשונים ת"ל הנותרים הנותרים שקולים בו בכבוד ואין הראשונים שקולין בו בכבוד. רבן שמעון בן גמליאל משום ר"א בן עזריה אומר הרי הוא אומר וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה שאין ת"ל ובנים לא היו להם שאילו היו להם בנים בניםהם קודמין לאלעזר שכל הקודם בנחלה הוא קודם בכבוד. אם כן למה נאמר הנותרים אמר להם לא היה לכם להסתכל כלל כאילו שעשו דבר שלא בעצה ונשטפו ר' אלעזר אומר קרובים היו לישרף אלא שרחם המקום על אהרן. קחו את המנחה זו מנחת נחשון. והנותרת זו מנחת יום השמיני. מאשי ה' אין להםאלא לאחר מתן האשים. ואכלוה מצות מה ת"ל מפני שהיא מנחת צבור והוא מצות (עשה) [שעה] ואין כיוצא בה לדורות לכך נאמר ואכלוה מצות. אצל המזבח ולא בהיכל אלא ע"ג הכבש. אין לי אלא זו בלבד מנין לרבות קדשי קדשים ת"ל קודש קדשים היא אותה והיא הרי אלו ג' מעוטין פרט לתורה וללחמה לאיל נזיר וללחמו לאיל המלואים וללחמו. ואכלתם אותה במקום קדוש מה ת"ל לפי שנאמר אצל המזבח אין לי אלא סמוך למזבח מנין לרבות הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש ת"ל במקום כי חקך וחק בניך היא אין חק לבנות, מאשי ה' אין להן אלא אחר מתן אשים:

ואת הזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור. אמר רבי נחמיה וכי ראשונים במקום טמא אכלום אלא טהור מכלל שהוא טמא טהור מטומאת מצורע וטמא מטומאת זב ואיזה זה מנחת ישראל. ואימא טהור מטומאת זב וטמא מטומאת מת ואיזה זה מחנה לויה. אמר אביי אמר קרא ואכלתם אותה אותה במקום קדוש ואין אחרת במקום קדוש אפקוה ממחנה לויה וכו'. שוק התרומה (כתוב ברמז תק"ח) חזה זה החזה. תנופה זו תנופת הסל. שוק זה השוק. תרומה זו תרומת תודה. אתה ובניך ובנותיך אתה ובניך בחלק ובנותיך במתנות. או יכול אתה ובניך ובנותיך בחלק. כשהוא אומר כי חקך וחק בניך היא אין חק לבנות הא מה אני מקיים אתה ובניך ובנותיך אתה ובניך בחלק ובנותיך במתנות נתנו. מזבחי שלמי בני ישראל לרבות זבחי שלמי צבור שהיו שם באותו היום שנאמר ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה'. שוק התרומה וחזה התנופה מלמד שהחלבים למטה:

ואת הזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור. אמר רבי נחמיה וכי ראשונים במקום טמא אכלום אלא טהור מכלל שהוא טמא טהור מטומאת מצורע וטמא מטומאת זב ואיזה זה מנחת ישראל. ואימא טהור מטומאת זב וטמא מטומאת מת ואיזה זה מחנה לויה. אמר אביי אמר קרא ואכלתם אותה אותה במקום קדוש ואין אחרת במקום קדוש אפקוה ממחנה לויה וכו'. שוק התרומה (כתוב ברמז תק"ח) חזה זה החזה. תנופה זו תנופת הסל. שוק זה השוק. תרומה זו תרומת תודה. אתה ובניך ובנותיך אתה ובניך בחלק ובנותיך במתנות. או יכול אתה ובניך ובנותיך בחלק. כשהוא אומר כי חקך וחק בניך היא אין חק לבנות הא מה אני מקיים אתה ובניך ובנותיך אתה ובניך בחלק ובנותיך במתנות נתנו. מזבחי שלמי בני ישראל לרבות זבחי שלמי צבור שהיו שם באותו היום שנאמר ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה'. שוק התרומה וחזה התנופה מלמד שהחלבים למטה:

ואמר רבי פינחס אמר רבי ירמיה בשם רבי אבא בר כהנא אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין אלו בניו של אהרן שהיו בצד המיתה וזכו שנתייחד הדבור עליהן ועל אביהן ועל אחי אביהן בחייהן דכתיב ואת שעיר החטאת דרש דרש שתי דרישות אמר להם אם שחטתם למה לא אכלתם ואם לא הייתם עתידין לאכול למה שחטתם מיד ויקצוף על אלעזר ועל איתמר וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו:

רב הונא אמר בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה הלכה ממנו, ואלו הן בשבת, ובכלי מתכות, ובאונן (כתוב ברמז תשפ"ו). בשבת מנין שנאמר ויותירו אנשים ממנו עד בקר וכיון שכעס שכח מלומר להם הלכות שבת מה אמר להם אכלוהו היום כי שבת היום לה'. בכלי מתכות מנון שנאמר ויקצוף משה על פקודי החיל וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו שכח מלומר הלכות כלי מתכות וכיון שלא אמר אמר אלעזר הכהן שנאמר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא אמר להם למשה רבי צוה ואותי לא צוה. באונן דכתיב ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן וכיון שכעס שכח מלומר להם שאונן אסור לאכול בקדשים. הנותרים רבי פנחס אמר להון אף אינון הלואי לא אישתריתון. וידבר אהרן בדבור עז כנגדו כמה דאת אמר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. דרש אהרן קל וחומר וכו'. מיד וישמע משה וייטב בעיניו הוציא כרוז במחנה לאמר אני טעיתי בהלכה ואהרן אחי למדני. אלעזר היה יודע הלכה ושתק וכן איתמר ונתייחד הדבור עליהן ועל אביהן ועל אחי אביהן בחייהן הדא הוא דכתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם. תני רבי חייא לאמר אליהם לבנים לאלעזר ואיתמר:

הן לאהובא את דמה פנימה אין לי אלא פנימה היכל מנין תלמוד לומר אל הקדש. יאמר אל הקדש ואל יאמר פנימה. אמ ררבא בא זה ולימד על זה מידי דהוה אתושב ושכיר דתתניא תושב זה קנוי קנין עולם שכיר זה קנוי קנין שנים. ויאמר תושב ואל יאמר שכיר ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לא כל שכן אילו כן הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים אבל קנוי קנין עולם יהא אוכל בא שכיר ולימד על תושב שזה קנוי קנין עולם וזה קנוי קנין שנים ואינו אוכל. אמר ליה אביי בשלמא התם תרי גופי נינהו ואף על גב דהוה ליה לקרא למיכתב נרצע לא יאכל ואתי אידך בקל וחומר מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא אלא הכא כיון דאיפסול ליה בהיכל לפני ולפנים מאי בעי. אלא אמר אביי לא נצרכה אלא לדרך משופע. אמר ליה רבא והא הבאה כתיב בה. אלא אמר רבא כל מידי דחשיבוא ליה לפני לפנים לא מיפסל בהיכל. אונן מנא לן דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל. ר' אלעאי אמר מהכא הן הקריבו ואני הקרבתי מכלל דאי אינהו קרוב שפיר אישתרוף. ור' אלעאי מאי טעמא לא אמר [מומן המקדש לא יצאו אמר לך מיכתיב הא אחר שלא יצא חילל. ואידך מ"ט לא אמר] מהן הקריבו קסבר מפני טומאה נשרפה. רבי ר' ישמעאל תנא אתיא בקל וחומר מבעל מום ומה בעל מום שאוכל אם עבד חילל אונן שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל. רב משרשיא אמר אתי מתושב ומחד מהנך וכו'. מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש וכי חוץ לקדש נאכל והלא לא נאכלה אלא נשרפה שנאמר והנה שרף, אם כן למה נאמר מדוע לא אכלתם במקום הקודש אמר להם שמא חוץ לקלעים יצתה מפני שחטאת שיצתה חוץ לקלעים פסולה. אין לי אלא זו בלבד מנין לרבות קדשי קדשים תלמוד לומר קדש קדשים. מנין לאכילת קדשים שהיא כפרה לישראל תלמוד לומר ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר אליהם לפני ה' הא כיצד כהנים אוכלין וישראל מתכפרין:

הן לא הובא את דמה רבי יוסי הגלילי אומר מכאן לחטאת שנכנס דמהלפנים שהיא פסולה. את דמה אין חטאת פסולה עד שיכנס כל דמה. תאכלו בקדש מלמד שאכילתה בפנים. מנין שאף שרפתה בפנים תלמוד לומר אכול תאכלו. יכול אף משנטמא בחוץ תהא שרפתה בפנים תלמוד לומר אכול תאכלו אותה מה זו מיוחדת טומאתה בפנים וכו'. וידבר אהרן אל משה אין דבור אלא לשון עז, וכן הוא אומר וידבר העם באלהים ובמשה. מה תלמוד לומר כאלה שיכול אין לי איסור אנינה אלא בבנים בלבד מנין לרובת כל האמור בפרשת כהנים מוסיף עליהן אחיו ואחותו מאמו ואחותו נשואה לכך נאמר אלא כאלה. ר' יעקב אומר יכול יהו הלוים אסורים באנינה לשרי תלמוד לומר [אותי] כאלה.

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא, משום רבי ישמעאל אמרו הואיל ונאמרו שני דברות זה בצד זה אחד פתח ואחד סתום ילמדנו דפתוח על הסתום מה פרוח דבר ביד משה שיאמר לאהרן על ביאת הקודש אף סתום כן ואי זה זה דבור של יין ושכר שנאמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' וידבר ה' (אל משה ו) אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת:

אמר מר אוציא את אלו שאינן ראויין לפתח אהל מועד ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח שהוא ראוי לפתח אהל מועד תלמוד לומר לה' מי שמיוחד לשם יצא זה שאין מיוחד לשם. ולה' להוציא הוא ורמינהו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה. אלו אישים מנין שלא יקדיש [אותו מחוסר זמן] תלמוד לומר לה' לרבות שעיר המשתלח. אמר רבא התם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא התם ואל פתח לרבות. לר' להוציא. הכא קרבן להוציא לה' לרבות השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על העלאה בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה עינש דכתיב ואל פתח אהל מוד לא יביאנו. אזהרה דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך וכי הא דאמר ר' אילא כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה אלא שחיטה בשלמא עונש כתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו אלא אזהרה מנלן. א"ק ולא יזבחו עוד את זבחיהם הא מיבעי ליה לכדרבי אלעזר מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב שנאמר ולא יזבחו עוד אם אינו ענין לכדרכה דנפקא לה מאיכה יעבדו תנהו לענין שלא כדרכה, אמר רבא קרי ביה ולא יזבחו עוד וקרי ביה ולא עוד. ואכתי מיבעי ליה לכדתניא ע"כ היא מדבר בזבחים שהקדשין בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות שהרי עונשן אמור ואל פתח אהל מועד לא יביאנו אזהרה מנין שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך. מכאן ואילך הוא מדבר בזבחים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות שהרי נאמר למעלה למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים שהתרתי לך כבר על פני השדה כל הזובח בשעת איסור במות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב על פני השדה. והביאום לה' זה מצות עשה, מצות לא תעשה מנין תלמוד לומר ולא יזבחו עוד. יכול יהא ענוש כרת, תלמוד לומר חקת עולם תחיה זאת להם זאת להם ואין אחרת להם. אלא אמר ר' אכין קל וחומר ומה מקום שלא ענש הזהיר מקום שענש אינו דין שהזהיר. וכי מזהירין מן הדין, אלא ר' יוחנן אתיא הבאה הבאה מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר. חומר בשחיטה מבהעלאה שהשוחט חייב והמעלה להדיוט פטור. חומר בהעלאה מבשחיטה שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורין, אחזו באבר והעלו חייבין, העלה וחזר והעלה חייב על כל העלאה והעלאה דברי ר"ש. ר' יסוי אומר אינו חייב אלא אחת, מאי שנא המעלה להדיוט דפטור דכתיב לה', בשחיטה נמי הכתיב לה', שאני התם דכתיב איש איש. גבי העלאה נמי הכתיב איש איש, ההוא מיבעיא ליה לשנים (ששחטו פטור)[שהעלו באבר שחייבין] שאני התם דאמר קרא ההוא אחד ולא שנים. אי הכי גבי העלאה נמי הכתיב ההוא, מיבעי ליה למעוטי שוגג אנוס ומוטעה [א"ה ה"נ מיבעי למעוטי אנוס שוגג ומוטעה], תרי ההוא כתיבי, ואלא לה' למה לי, להוציא שעיר המשתלח. פרת חטאת ששרפו חוץ מניתה ושעיר השמתלח שהקריבו בחוץ פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל שאינו ראוי לבוא לפתח אהל מועד אין חייבין עליו. ושעיר המשתלח לא ראוי לפתח אהל מועד הוא והתניא קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שקרויין קרבן כענין שנאמר ונקרב את קרבן ה', תלמוד לומר לה' ואל פתח אהל מועד לא הביאו, יכול שאני מוציא אף שעיר השמתלח, תלמוד לומר לה', לא קשיא כאן קודם ויהי כאן לאחר וידוי. לפני משכן ה' כל שאינו ראוי למשכן ה' אין חייבין עליו והא נמי תיפוק ליה מואל פתח אהל מועד בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדשינהו והדר נרבעו אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. בקדשים קלים ואליבוא דר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הן, רובע ונרבע דבר ערוה, אתנן ומחיר כלאים יוצא דופן בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים:

כי יקנה קנין כספו יכול אפילו עבד עברי יאכל בתרומה תלמוד לומר כסף יצא עבד עברי שאין לו בו כסף. אוציא את עבד עברי ולא אוציא את של שותפין, תלמוד לומר כספו פרט למי שחציו עבד וחציו בן חורין. מנין לבן שמאכיל אמו בתרומה, דין הוא אם מצינו שעשה זרע כאב לפסול נעשה את זרע כאב לפסול נעשה את זרע כאב להאיל שמדת מאכיל מעוטה אמר ר"ש תלמוד לומר ויליד ביתו הם יאכלו הם אוכלין ואין בהמה אוכלת, יכול לא תאכל בכרשינין, תלמוד לומר נפש בחמו יצא מת שאין לו לחם. ובת כהן כי תהיה לוביש זר בן ט' שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי חלל נתין וממזר שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל פסולה, מנא ה"מ, אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לו פסלה. האי מיבעיא ליה לכדקאמר רחמנא בת כהן דמינסבר לזר לא תאכל, ההיא מושבה אל ביה אביה נפקא מדקאמר רחמנא ושבה אל בית כנעוריה מלחם אביה תאכל מכלל דמעיקרא לא אכלה. אי מההיא הוה אמינא [לאו הבא מכלל עשה] עשה כתב רחמנא האי ללאו. לאו מוכל זר לא יאכל קדש נפקא. ההוא מיבעיא ליה לגופיה. תרי וכל זר כתיבי. ואכתי מיבעיא ליה לכדרבי יוסי בר' חנינא זרות אמרתי לך ולא אנינות. ור' יוסי בר' חנינא מזר וכל זר נפקא. ואכתי מיבעיא לכדתניא כשהיא חוזרת חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק. ואמר רב חסדא אמר (רבא) [רבינא] בר שילא מאי קרא דכתיב היא בתרומת הקדשים לא תאכל במורם מן הקדשים לא תאכל. אם כן ליכתוב קרא בקדשים לא תאכל מאי בתרומת הקדשים, ש"מ תרתי. אשכחן כהנת, לויה וישראלית מנלן, כדקאמר ר' אבא אמר רב בת ובת הכא נמי בת ובת. כמאן כרבי עקיבא דדריש ווי"ן. אפילו תימא רבנן כולה ובת קרא יתירא הוא. ואימא לנבעלה לפסול לה חייבי כריתות, כי תהיה אמר רחמנא הנך דאית בהו הויה וחייבי כיתות לאו בני הויה נינהו. א"ה נכרי ועבד דלאו בני הויה נינהו לא ליפסלו. הנך פסלי מדרבי יוחנן דאמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל מנין לנכרי ועבד שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל הישראלית שפסלוה שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגרושין בה יצאו נכרי ועבד שאין לו אלמנות וגרושין בה. אשכחן כהנת. לויה וישראלית מנלן כדקאמר ר' אבא אמר רב בת ובת הבא נמי בת ובת וכו'. ובת כהן כי תהיה לאיש זר אין לי אלא לממזר מנין אפילו ללוי ואפילו לישראל תלמוד לומר לאיש. מנין אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט (ממזרת ונתינה לישראל) בת ישראל לממזר ולנתין, תלמוד לומר לאיש לאיש המאכיל. והלא דין הוא ומה ישראל שאין ביאתו פוסלתה מן הכהונה אינו דין שתהא ביאתו פוסלתה מן התרומה. לא אם אמרת בישראל שאין מאכיל את אחרות תאמר בכהן גדול שמאכיל את אחרות הואיל ומאכיל את אחרות לא תהא ביאתו פוסלתה מן התרומה תלמוד לומר לאיש לאיש המאכיל. היא בתרומת הקדשים לא תאכל היא אינה אוכלת אבל אמה אוכלת כיצד בת ישראל לכהן ילדה הימנו בת הלכה הבת ונשאת לעבד ונשאת לנכרי הייתי אומר כשם שהיא אינה אוכלת כך אמה לא תאכל, תלמוד לומר היא, היא אישה אוכלת אבל אמה תאכל. אם נאמר בתרומה למה נאמר בקדשים [אם נאמר בקדשים למה נאמר בתרומה], מפני שיש בתרומה מה שאין בקדשים ובקדשים מה שאין בתרומה. תרומה לא התרה לזרים קדשים הותרו לזרים. קדשים חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא תרומה אין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא, הא מפני שיש בתרומה מה שאין בקדשים ובקדשים מה שאין בתרומה צריך לומר בתרומה וצריך לומר בקדשים. ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, אמר ר' יוחנן בת כהן לישראל אין זווגן עולה יפה. מאי היא אמר רב חסדא או אלמנה או גרושה או זרע אין לה. במתניתא תנא קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות. איני והאמר ר' יוחנן הרוצה להתעשר ידבק בזרעו של אהרן כל שכן שתורה וכהונה מעשרתו, לא קשיא הא בתלמיד חכם הא בעם הארץ. ובת כהן כי תהיה אלמנה בת ישראל שנשאת לכהן תאכל בתרומה, מת ולה ממנו בן תאכל בתרומה. נשאת ללוי תאכל במעשר, מת ולה ממנו בן תאכל במעשר. מת בנה מלוי תאכל בתרומה. וחזרה ואכלה בשביל בנה, מנא לן אמר ר' אבא אמר רב דאמר קרא בת ובת. כמאן כר' עקיבא דדריש ווי"ן. אפילו תימא רבנן כולה ובת קרא יתירא הוא. תנו רבנן כשהוא חוזרת חוזרת לתרומה ולא לחזה ושוק, אמר רב חסדא אמר (רבא) [רבינא] בר שילא מ"ק היא בתרומת הקדשים לא תאכל במורם מן הקדשים לא תאכל. ורב נחמן אמר רבה בר אבוה מלחם ולא כל לחם פרט לחזה ושוק. רב ספרא אמר מלחם [לחם] ולא (כל) בשר. רב פפא אמר מלחם אביה תאכל [לחם] הקנוי לאביה תאכל פרט לחזה ושוק דמשלחן גבוה קא זכי ליה. רבא אמר כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום (קדוש) [טהור] אתה ובניך ובנותיך אתך בזמן שאתך:

ויאמר אלעזר הכהן וגו'. א"ר אליעזר כל המורה הלכה בפני רבו מורידין אותו מגדולתו שנאמר ויאמר אלעזר הכהן ואע"ג דאמר (לאחר) [לאחי] אבא צוה ואותי לא צוה אשכחן דאיענש דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמד ולא אשכחן דאיצטריך ליה יהושע. אמר ר' שמעון בן לקיש כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת מנלן, ממשה דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל ולבסוף כתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא מכלל דמשה איעלם מיניה. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת, מאלישע דכתיב כי לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך וכתיב ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו (רוח אלקים) [יד ה'] מלמד שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו'. לפי שנאמר ויקצוף על אלעזר ועל איתמר ואהרן מדבר הא ידעת שלא היתה זו אלא מדת כבוד אמרו אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברין לפניו אינו בדין שיהא משה יושב ואנו משיבין אותו שאין שבחו של אדם שתלמידו משיבו, יכול שלא היה כח באלעזר להשיב, אמרת ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הא כשרצה דבר לפני משה ולפני הנשיאים וקבלו לו. אך את הזהב אמר אך להבעיר חלודה שלהן. תעבירו במים כלים שאינן לקבלה אלו סכינין והסייפים והרמחים, תלוין בשמותיהן ומשמשין בשמות אחרים. כן שלפני המטה וקנה ומנורה, דבר וכל דבר ריבה כלים תלוין בשמות אחרים ומשמשין בשמותיהן פיה של מנורה ופוט של מנורה פיה של קוץ, יכול שאני מרבה קנה של מנורה וקנה של קרן, ת"ל אך. יכול יבואו במי שטיפה, ת"ל במי נדה יתחטא. יכול יצאו במי הדזאה, ת"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם מלמד שהן טעונין הזאה אחר טבילה. וכבסתם בגדיכם וגו' ואחר תבואו אל המחנה אחר טבילה וכבוס בגדים: