Chasidut sobre Êxodo 24:23

ויקחו לי תרומה וגו' (שמות כה ב). מה כתיב למעלה (שמות כד יח) ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, וסמיך ליה ויקחו לי תרומה. נ"ל על פי הגמרא דסוטה (דף י"ג:) משה לא מת, דכתיב (שמות לד כח) ויהי משה עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, וכתיב (דברים לד ה) וימת שם משה, מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש, עד כאן. והנה על זה קשה בשלמא מת במיתה, יש לומר שאז כלתה ליחות השרשית, או שהגיע זמן פירוד החכמה שבו לפי טבעו, מה שאין כן בלא מת רק נסתלק מזה העולם, ודאי טעמא בעי למה בזה הזמן, דמפועל חכם ית' לא יצא דבר ריק בלא טעם. אך ידוע דמשה היה התרומה של ימות העולם לפי החשבון שית אלפי שני (סנהדרין צ"ז ע"א), שהיה ימיו ק"כ שנים (דברים לד ז), לפי עין בינוני (תרומות פ"ד מ"ג), ודוק. ועל פי זה יובן גם כן המדרש בפרשת שמות (שמו"ר ב' ה') הסנה (שמות ג ב), בגימטריא ק"כ, שרמז לו ימי חייו, דהיינו שהורה לו בזה שהוא התרומה ומבחר היצירה, ולו ראו לילך להוציאם ממצרים ולהוריד להם התורה הק'. ועל פי זה יתפרש ויקחו לי תרומה מאת כל (ר"ל כל העולם), איש זה משה, שנאמר (במדבר יב ג) והאיש משה. וזה הוא הרמז של הסמיכות דעל כן היה משה בהר וגו', וכמאמר רז"ל יבא טוב ויקבל טוב וכו' (מנחות דף נ"ג:), ודוק. (ועיין מ"ש בזה למעלה בפרשת בראשית (ו ג) בפסוק לא ידין רוחי לעולם בשגם הוא בשר, ואמרו רז"ל (חולין קל"ט ע"ב, ב"ר פכ"ו ו') בשגם זה משה, והבן). ועיין בבעל הטורים שכתב תרומה אותיות מ"ם תורה, ועיין עליו מ"ש על שייכות הרמז הזה לכאן. ולדרכינו יתכן שרומז אותו שקבל תורה במ"ם יום, הוא התרומה מכל. ועל פי האמור יובן המדרש (שמו"ר ל"ג א') ויקחו לי תרומה, זה שאמר הכתוב (משלי ד ב) כי לקח טוב נתתי לכם וגו'. עוד במדרש (שמו"ר ל"ג ז') ויקחו לי תרומה, הדה"ד (דברים לג ד) תורה ציוה לנו משה וגו', תרי"א מפי משה וכו'. דר"ל הואיל שהוא התרומה, לכך ציוה לנו התורה מפי הגבורה, והואיל והתורה לקח טוב, ניתנה על ידי איש תרומות שכולו טוב. ובזה נ"ל לפרש הפסוק (משלי כ"ט (כט) ד') מלך במשפט יעמוד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, ר"ל השי"ת מעמיד הארץ במשפט ומזמינה לדין, ואיש תרומות היינו הבני עליה שהם נאחזים מבחינת משה, כדאיתא (שבת ק"א ע"ב) משה שפיר קאמרת, יהרסנה, כי הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה (מו"ק ט"ז ע"ב), כנ"ל.

ונקדים הקדמה אחת קטנה, מה שנאמר (בפרשת משפטים, שמות כד יא) באצילי בני ישראל ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שהוא דבר תמוה, ואף לפירוש רש"י (ד"ה ויחזו) והתרגום, התמיה במקומה אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ כה), האם אל אכילה ושתיה הגופנית. אך נ"ל בזה, כי כבר כתב העקרים כי התורה לא יעדה שכר רוחני רק גשמי, משום שהנשמה טבעה למשוך אל מקורה, אך הגוף וכחותיו מתגברים עליה, ואם כן עיקר הערת התורה בשכר ועונש בשביל הגוף שיש לו כמבואר בחובת הלבבות. והנה מבואר בספרים דשלשה מיני אהבות יש, אהבת הערב, והמועיל, והטוב. והנה הטוב הוא הטוב שבכולן, ונ"ל דהטוב אם יהיה לערב, אזי הוא הטוב המובחר, דערב היינו להגוף ולא לרוח ונשמה, ומועיל היינו לרוח, וטוב היינו לנשמה, והנה כשהגוף מסכים עם הנשמה בכל כחותיו, כמו שהתפאר דוד רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (ויק"ר ל"א א'), והיה שש ושמח ועלז בתענוגי רוחניים ומתענג, אז הוא במדריגה הראויה ועובד בבחינת טוב ומועיל וגם בתאות הערב. וידוע כי אכילה ושתיה הוא (תאב) טוב וערב שבכל התענוגים של החמשה חושים, והיינו ויאכלו וישתו, וחדיאן כאלו אכלו ושתו, וק"ל. ועל דרך זה יהיה הסעודה שלעתיד, דהיינו שיהיה התענוג הרוחני לגוף ולנפש ביחד כאחד. עוד נקדים הויכוח שיש לי עם התוספות יום טוב במסכת אבות (פרק ג' משנה ז'), בענין קשה רימה למת כמחט בבשר החי (ברכות י"ח ע"ב), שהבאתי ראיה להיפך, וגם דחיתי ראיותיו והכרחתי רק כפשוטו כי נשאר רושם מחיות הן לטוב או לרעה, וכמו שביארתי הפסוק (ישעיה כ"ט (כט) ד') והיה כאוב מארץ קולך, שמבואר בעקרים שמאוב ראיה על תחיית המתים, והיינו ההשארת רושם החיות בגוף הנקבר, רק שהוא סגור ומסוגר כעצמים בבטן המלאה אין יוצא ואין בא, והיינו (איוב י"ד כ"ב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו, היינו הנפש אשר עליו היא תאבל. ועל פי זה פירשתי המשנה באבות (פ"ג מ"א) מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. דקשה איזה מוסר יש במאין באת, והיינו על פי הגמרא סנהדרין (דף צ"א ע"א) שני יוצרים יש לנו, אחד יוצר מן המים ואחד מן העפר, ואם כן אם יכול ליתן בתוך טפה סרוחה אחת חיות, ולהלבישה בבשר גיד ועצם ונפש רוח ונשמה, מכל שכן שיכול להשאיר בבשר גיד ועצם רושם חיות, והיינו מה דלא הוי הוי וכו'. ועל פי הגמרא (סנהדרין צ"א ע"ב) שמפרש (תהלים נ ד) יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ זה הגוף לדין יחד, משל למי שמרכיב חיגר על הסומא, ונראה שזה הפירוש של הרכבת חיגר כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת אמור). והנה הרשעים בחייהם קרוים מתים וצדיקים אף במיתתן קרויים חיים (ברכות דף י"ח:). ואף על פי כן כתיב בהם מיתה אתמהא, ומי לנו גדול ממשה שנאמר בו וימת (דברים לד ה), ואי משום שלא הניח בן כמותו, הלא גם בחיים לא היה לו בן. ואני אומר כי צדיק במותו כבר מה למפרע, ורשע במותו הוא חי למפרע, דבלאו הכי יש להבין מה זה שאמרו שרשעים בחייהם קרויים מתים, כיון שאנו רואין שהוא חי. והנ"ל בזה כי החיות הגשמיות שאנו חיים בו, אינו חיים אמיתיים ואינו ממין החיות האמיתי הדבוק באל חי מקור החיות, וחיים שלנו הוא בשם מושאל מחיות הנאמר בו ית'. וכמו שפירשתי (משלי א' כ"ג) באביעה לכם רוחי, על פי מה שכתב בעל מעשה ה' והשל"ה לתרץ על שכר גשמי ודברים גשמיים הנזכרים בו ית', (ועיין מ"ש בפרשת ויצא בפסוק (בראשית כח יא) ויפגע במקום), ורבותא הוא לצדיק שאף בחייו הוא חי. והיינו ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום (דברים ד ד), פירוש אף היום בעודכם עם הגוף אתם חיים, ועל פי זה מפרש טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת), כי שבת מעין עולם הבא כמו שדרשו רז"ל (ברכות נ"ז ע"ב). ועל פי זה נראה שנתקיים מאמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב יז), כי מה שתירצו רז"ל (ב"ר י"ט ח') יומו של הקב"ה אלף שנה, אינו מובן דהזמן משוער בתנועה היומית, ולנגד בלתי בעל תכלית, רגע ואלף שנה בסוג אחד. אך הכונה במאמר מות תמות, כי החיות האמיתי נעדר, והחיות דילן ממש היא מיתה נגד חיות האמיתית, והיינו טוב מאד (בראשית א לא) זה המות (ב"ר ט' ה'), ושגרם מיתה לו ולכל באי עולם היינו המיתה שבחיים, ודו"ק, ועל פי זה יש לפרש גם כן (קהלת ז' א') ויום המות מיום הולדו, דהנה הנשמה קודם שנולדה היתה דבוקה במקורה וחיה בחיות אמיתית, וכשנולדה נעדר אותו החיות, וזה שאמר טוב שם משמן טוב (כמו שאפרש למטה), והיינו כשהוא בבחינה שיום המות מיום הולדו, ונמצא שיש לו נשמה קדושה, ולכך הצדיק שאף בחייו דבק בו יתברך, ממילא הוא בסוג החיים האמיתים, מה שאין כן ברשעים אין להם שום שייכות כלל בחיות הנאמר בו ית' כנ"ל. ועל פי זה מיישב קושית מהרש"א דמקשה האיך הוכיחו בגמרא ברכות דצדיקים במיתתן קרויים חיים, ואף על פי כן גם גבי הצדיק אינו דומה כשהוא עצם נבדל מוכשר, לעת שהוא שוכן בתי חומר, ולכך נגד חיים האמיתי' יקרא זאת מיתה, ועל דרך משל מי שיש לו מאה אלף ונחשב לעושר גדול, אם יתעשר עוד ויהיו לו אלף פעמים כהנה, ואמר האחד זה נתעשר. ואמר לו השני האיך תאמר זה נתעשר, והלא מקודם נחשב גם כן לעשיר גדול, אך תאמר שנעשה עני דהיינו למפרע, ואיך שייך לומר נתעשר, וכן להיפך במאה זוז ואבד הכל. והנמשל מובן. והיינו (קהלת ד' ב') ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עודנה, ואם כן מה היא המיתה, אלא ודאי דהמיתה הוה למפרע מן החיים, והיינו יום המות מיום הולדו. ולפי זה הצדיק אינו המת, רק חייו הם מתים למפרע. והיינו דאמר ישעיה לחזקיהו כי מת אתה (ישעיה לח א), ודרשו רז"ל (ברכות דף יו"ד (י') ע"א) בעולם הזה, ואתה דייקא ולא הימים, ועל ידי מה ולא תחיה לעולם הבא, והבן.

וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (דברים ג׳:כ״א) עַל פָּסוּק: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם אַתָּה עוֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְכוּ', וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: מָה רָאָה לוֹמַר לָהֶם כָּאן "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", רַבָּנִין אָמְרִי: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ מַטְרוֹנָה בִּשְׁנֵי מַרְגָּלִיּוֹת, אִבְּדָה אַחַת מֵהֶן. אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ: אִבַּדְתְּ אַחַת, שִׁמְרִי אֶת הַשְּׁנִיָּה. כָּךְ קִדֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל בְּנַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע, אִבְּדוּ אֶת נַעֲשֶׂה, שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה: אִבַּדְתֶּן נַעֲשֶׂה, שִׁמְרוּ נִשְׁמַע, הֱוֵי: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. עַד כָּאן לְשׁוֹן הַמִּדְרָשׁ.

ואכן מי שלא בא תחילה בשער היראה רק כענין מה שנאמר (שמות כ"ד, י"א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שזנו עיניהם מראות זיו השכינה, בלתי יראה הצריכה. הגם שהיא אהבה גמורה אהבה אמיתית שנהנו מזיו השכינה כאיש אשר יאכל וישתה כמאמר חז"ל (במדבר רבה ב', כ"ה). מכל מקום היו ראויין לעונש אם לא שלא היה חפץ הקב"ה לערבב השמחה כמו שכתבו חז"ל (שם והובא ברש"י פרשת משפטים), אז יוכל להיות בהתגברות האהבה כיד ה' החזקה עליו באהבה עזה בוערת כרשפי אש, ויראה אין עליו להיות שב לאחריו מפני פחד ה' והדר גאונו. שיופסק ממנו כל חיותו, ונפשו ורוחו ונשמתו אליו יאסוף להבטל ולהכלל באורו בפסיקה גשמיות ממש כנר בפני המדורה והוא בחינת מיתת נשיקה הידוע שהקב"ה מתגלה אל הנשמה ההיא באור האהבה ומסיר היראה מאתו כי הקב"ה כל יכול, ויכול הוא להסיר היראה ותתלהב הנפש באהבה עזה לבד עד אשר תכלה אליו ותוכלל באורו ביחוד ממש. וזה היה ענין מיתת בני אהרן נדב ואביהוא שהתדבקו עצמן בדביקות האהבה האמיתית בלהבת אש שלהבת עזה, ולא הקדימו ליכנס תחילה השערה לאחוז בזה, וגם מזה אל ינח ידם להסתיר פניהם ולהביט מפני היראה והאימה, וכלתה נפשם לאל עליון בדיבוק עצום בבחינת מיתת נשיקה, וימותו. ולזה אמר הכתוב בקרבתם לפני ה' שקרבו תיכף לפני ה' ממש ולא נכנסו תחילה השערה שער היראה על כן וימותו בשריפת נשמה שהיה נשמתן שורף ותלהב בלהבת יקוד יקד אש לצאת מגוף העכור ולהתדבק בחיי החיים ברוך הוא וברוך שמו.

וְזֶהוּ בְּחִינַת הַשְּׁחִיטָה, כִּי הַנֶּפֶשׁ שֶׁלֹּא זָכָה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בַּחַיִּים, עַד שֶׁהֻכְרַח לְהִתְגַּלְגֵּל בִּבְהֵמָה מַמָּשׁ עַל-יְדֵי שֶׁהִמְשִׁיךְ עָלָיו רוּחַ הַבְּהֵמָה עַל-יְדֵי חַטָּאוֹתָיו כַּנַּ"ל. וַאֲזַי אוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה (ע' ב"ב דַּף עה) כְּשֶׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם הִיא מְגֻלְגֶּלֶת בִּבְהֵמָה, חַס וְשָׁלוֹם, רַחֲמָנָא לִצְלָן, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וַאֲזַי תִּקּוּנוֹ הוּא עַל-יְדֵי הַשְּׁחִיטָה, כִּי שְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁל הַשְּׁחִיטָה זֶה בְּחִינַת שְׁפִיכוּת דָּמִים הַנַּ"ל. וַאֲזַי בְּוַדַּאי הַנֶּפֶשׁ הִיא בִּבְחִינַת דְּמִימָה וּשְׁתִיקָה כַּשֶּה לַטֶּבַח יוּבָל וְגוֹ' (יְשַׁעְיָה נג) וְעַל-יְדֵי הַסַּכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה הוּא מַעֲלֶה אֶת הַנֶּפֶשׁ לִבְחִינַת נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת חִירִיק, בְּחִינַת וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי. (יְשַׁעְיָה סו, א) שֶׁזֶּה נַעֲשֶֹה עַל-יְדֵי בְּחִינַת דֹּם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ, (תְּהִלִּים שָׁם) כִּי הַחַלִּיף הוּא בְּחִינַת חֶרֶב לַה' (יְשַׁעְיָה לד, ו), בְּחִינַת חֶרֶב נוֹקֶמֶת וְכוּ', בְּחִינַת מַלְכוּת שֶׁהִיא בְּחִינַת נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה, בְּחִינַת יְהוֹשֻעַ, בְּחִינַת וְתַּחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵֹה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שְׁמוֹת כד, י), בְּחִינַת לְבָנָה, כִּי כָּל זֶה הִיא בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַסַּכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה כַּיָּדוּעַ, וַאֲזַי כְּשֶׁחוֹזֵר וְעוֹלָה הַנֶּפֶשׁ זֶה בְּחִינַת תְּשׁוּבָה כַּנַּ"ל. וְעַל-יְדֵי הַתְּשׁוּבָה נַעֲשֶֹה נְקֻדָּה עֶלְיוֹנָה וְכוּ'. (כַּמְבֹאָר שָׁם, עַיֵּן שָׁם). וַאֲזַי נַעֲשֶֹה אָדָם וְחוֹזֵר הַנֶּפֶשׁ וְעוֹלָה מִבְּחִינַת בְּהֵמָה לִבְחִינַת אָדָם וְזֶהוּ תִּקּוּנָהּ כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת בִּרְכַּת הַשְּׁחִיטָה, כִּי עַתָּה חוֹזֶרֶת הַנֶּפֶשׁ לִבְחִינַת אָדָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת דִּבּוּר כַּנַּ"ל:

וזה החילוק, המצוות, אף מי שאינו רואה את קדושתן ורק מאמין בלבד שקדושות הן ומקיימן מפני שד׳ צוה אותן, ג״כ קיים את המצוה, כי העיקר צוה ד׳ אותן לעשותן, והוא עשה, לא כן רוח הנבואה, שלנבואה, כלומר שיראה האיש, היתה כוונת ורצון ד׳, ולא תפריד החומה בינו לביניו ית׳ ויחזו את האלקים, לכן רק כאשר רואה האיש את אביו נגדו, רצון האב נשלם, ולא כאשר נסתר שוב ממנו, ולזה הוצרכו בשאר הנביאים שהיו לכל דור ודור. חוץ מן המ״ח.

ואחר שבעונותינו אין לנו נביאי הדורות להכשירנו ואנו עם עולם העשי׳ שנמצאים בו ירדנו ועוד נתעבנו בתוספת לבושים והסתריות ובפרט אחרי החורבן כמו שהבאנו לעיל סוף פ״א מהע״ח על הפסוק השליך משמים ארץ וכו׳, מוצאים אנו את דברי המ״ח נביאים מסוגרים בעשי׳. הם בקדשם הגבירו בזה לעשות חול להמשיך את הארת הקודש גם אל העשי׳, שגם בעשי׳ יהי׳ אור ערום אור עליון נראה, עד שגם דורם ע״י הכשרת הנביאים של דור ודור ראו כך, כעין משה רבנו אב הנביאים שעלה שמים והוריד את התורה שבכתב שורש אור וקדושה הכי גדולים, אל העשי׳, ודורו עם דורות הנביאים שאחריו גם בתורה וגם בעולם ראו אורות עליונים בבחי׳ ויחזו את האלקים כנ״ל, אבל עתה שאין לנו המכשירים וההכשרה זו, הן אנו מוצאים את אור נבואתם במקום שהניחו אותה, בעשי׳, אבל מלובש ומסוגר מבלי הבט אל האור כמו שהוא, ורק מוסר על שמירת שבת, על ע״ז, על משפט וכו׳ אנו רואים בהם, עשי׳ לבד, [חוץ ממי שמעלה ומכשיר עצמו],

ויהי כראות זאת קדושי התנאים, שהנביאים חדלו, העולם עם העם ירדו בבחי׳ ותרד פלאים, והתורה נשארה להעם מסוגרה בעשי׳ ורחוקים הם מן נשמת התורה כרחוק האיש מנשמתו אף שנמצאה בו, מפני הגוף המסוגרה, ואף שגם התורה ומצות ירדו עמהם וגם בדברי עולם של עתה מקיימין המצות סוכה, ציצית וכו׳, אבל הנביאות היינו ההתגלות שהכל קודש וגם העשי׳ אלוקית, כנ״ל שהוא בחי׳ נבואיות, זאת איננה, התגברו הקדושים אלו ובד׳ התחזקו והמשיכו שוב את אור הנבואה אשר בתורה גם לעולם ולהעם אשר ירדו. ואם בעולם העשי׳ של עכשיו לתחתית שבו היינו לעשי׳ שבעשי׳ לא יכלו לגלותו, שגם בסנה ושאר דברים גופניים יתראה אור אלקות, וגם האיש אף בהתחתית שבו גם בחושיו ובעיניו יראה מלאך ד׳, אף את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכו׳ יראה, ובאזניו את קול ד׳ ישמע, על כל פנים בהיצירה ובריאה שבו יקבל וישיג את אור ד׳.

ויקרא אל משה (ויקרא א, א). ויקרא אל"ף זעירא. יבואר על דרך שבארנו (שמות כד, א) ואל משה אמר עלה אל ה', כי כשאדם עושה מצוה זה המצוה עושה רושם למעלה וזה מעורר אותו לעשות תמיד רצון הבורא בזה המצוה. והנה משה רבינו עליו השלום רצון שלו היה לעשות ולעלות תמיד אל ה' כמבואר בזוהר הקדוש ומשה עלה אל האלהים (שם יט, ג) . ונמצא זה שהיה רצונו תמיד לעלות אל ה' זה היה מעורר אותו תמיד לעלות אל ה'. וזהו ואל משה אמר עלה אל ה', זה שהיה רצונו לעלות אל ה' זה אמר לו עלה אל ה'. וזהו הרמז באלף זעירא, כי משה רבינו עליו השלום מדתו היה שהיה עניו מכל אדם ולכך האל"ף זעירא לרמוז על מדתו. הכלל, כי קרבן בדמות השפע שהקדוש ברוך הוא משפיע מחמת חסדו הגדול בלא מעשה התחתונים לזה הקרבן הוא חי, כי חי הוא מהקדוש ברוך הוא והנסכים הם מצומצמים והוא על ידי מעשה התחתונים שאדם צריך לעשות בו איזה פעולה לנטוע או לזרוע. והנסכים מורים על השפע הנשפע מהבורא ברוך הוא מחמת מעשה התחתונים שישראל ראוים מחמת מעשיהם הטובים שהבורא ברוך הוא ישפיע עליהם טובות. והנה ישראל במדבר היו בבחינה שהקדוש ברוך הוא השפיע להם מחמת חסדו הגדול ולכך היה השפע הנשפע להם בדוגמא זו, דהיינו המן והבאר שאין בהם כלל מעשה מאדם אבל בארץ ישראל היה השפע הנשפע עליהם מחמת מעשה התחתונים כנ"ל ולזה היה השפע הנשפע עליהם מה שזרעו ונטעו מזה אכלו דוגמת השפע הנשפע עליהם מחמת מעשה התחתונים כנ"ל. וזהו הרמז בפסוק (במדבר טו, ב-ג) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם כו' ועשיתם עולה לה' וכו', ותלוים הנסכים בארץ לרמוז על הנ"ל שהנסכים מורים על השפע שנשפע אל הארץ כנ"ל. וזו שפירש רש"י שאין אומרים שירה אלא על היין, כי זה השפע הנשפע לאדם מחמת מעשה התחתונים הוא שמחה לאדם:

והשתחויתם מרחוק (שמות כד, א). יש לומר, דהנה הבורא ברוך הוא אצלו יש כביכול שני בחינות רחוק וקרוב. בחינת רחוק, הוא שאנו מאמינים שהאור אין סוף ברוך הוא הוא קדמון לכל הקדומים ואין שום בריה בעולם יכול להשיגו, כי אי אפשר למחשבה להשיגו מחמת דהמחשבה הוא מחודש והקדוש ברוך הוא קדמון לכל ואין שום אופן ושרף אשר ישיג אותו, כי הוא למעלה מן השגה וזהו בחינות רחוק, שהוא רחוק ומובדל מן השגה. ובחינת קרוב, הוא שאנו מאמינים שהבורא ברוך הוא ממלא כל עלמין ובגו כל עלמין ומקיף כל עלמין לית אתר פנוי מיניה כי מלא כל הארץ כבודו וזו הוא בחינת קרוב. ואנו בני ישראל צריכים להאמין בשני בחינות הנ"ל. האחד הוא רחוק והשני הוא קרוב. וזהו פירוש הכתוב שלום לרחוק ולקרוב אמר ה', לאותו צדיק שיאמין שהשם יתברך הוא רחוק וקרוב לזה השם יתברך ברוך הוא ממשיך כל מיני השפעות לעולם. והנה יש בחינות אהבה ויראה. והנה יראה לא שייך רק שאנו מתיראים מפני הדבר שהוא למעלה ממנו וזהו בחינות רחוק ששם נופל היראה אבל מבחינות קרוב מגיע האהבה. וזה שכתוב והשתחויתם, דהוא בחינות יראה שמשתחוה לזה אמר מרחוק, כנ"ל מאותו הבחינה של רחוק השיגו בחינות היראה. או יש לומר, דהנה האר"י ז"ל כתב בכוונת עלינו בואנחנו כורעים בהשתחויה שאנו משתחוים אנו ממשיכין שפע רב מאין סוף ברוך הוא לתוך העולמות. וזה שכתוב והשתחויתם, היינו שתמשיכו שפע רב מבחינת רחוק הנ"ל ודו"ק:

לבאר מה שכתוב (קהלת ז, כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, והוא באמת יש לה טעם כמבואר ביסודו של רבי משה הדרשן תבוא אמו ותכפר על בנה עיין שם. ויצורף לזה דברי הפייטן אשר דבריו המה ברוח הקודש שאמר לטהר טמאים לטמא טהורים באומר קדוש, וכל זה צריך ביאור מה ענין אומרו באומר קדוש ויתבאר ענין פרה. דהנה נודע דברי אליהו ז"ל דאנת הוא חד ולא בחושבן אנת הוא עלאה על כל עלאין סתימא דכל סתימן לית מחשבה תפיסה בך כלל. ודבריו ז"ל העומדים ברומו של עולם יסוד כל היסודות ועמוד העובדים להאיר ולהעיר את לב בני אדם לדרוש את השם יתברך בכל לבו ונפשו. והוא על שני דרכים. הא', על התגלות אלהותו יתברך על כל פרטי הנבראים והיצורים והנעשים וכל מה שיש בעולם הכל ממנו ואין כל נמצא מבלעדו ובלתו אין שום קיום מציאות לאחד מהנבראים כמו שכתוב (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כולם, ומצד זה נודע שיש רבון עלמין המחדש בכל עת ונותן כח לחיות לכל בריאה שבעולם ולצד זה נקרא אתה כמו שבארנו בלשון נוכח כאלו הוא מושג וענין ההשגה על פרטי הנמצאים כנ"ל. אכן כאשר יתבונן האדם ידע האיך גדלה ועצמה מאד עד שבלתי אפשרי להשיג בהיותו בכח האנושי כאמור (שמות לו, כ) כי לא יראני כו', רק שזה לנו ידיעה ברורה ועצומה שכל מה שנתהוו כל העולמות הכל ממנו והוא מקיימם וערך בחינת יתברך אין שום תפיסת מחשבה כאמור דלית מחשבה תפיסה בך כלל. ולצד זה יתואר בו מלת הוא, כי הוא הוא נסתר, כי כן דרך העולם שמדברים בנוכח אתה והוא מורה שהוא משיג אותו וכאשר ידבר בנסתר ידבר הוא מורה שהוא גדול משכלו ואינו משיגו ולזה יצויר בו תיבת אתה ותיבת הוא וכן הוא מבואר בשפע טל ובשאר ספרי המקובלים ומבואר יותר במשנת חסידים שנקרא לא"ס הוא. וכן מבואר ברמב"ם שנודע מציאותו ולא מהותו ועיין שם ואין להאריך בזה. נמצא מכל הנ"ל, שעיקר בחינת עבודתינו האיך שבחינת אין סוף נעלם ואין אנו משיגים אותו רק אנו יודעין שיש מצוי הממציא כל מציאות והוא המחיה והמהוה את כל הנמצאים בכחו הגדול מצד מדת טובו וזהו בחינת ר' עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום (חגיגה יד:). אבל מי אשר הטעה אותו ורוח אחרת עברה עליו ואומר חס ושלום שיש לו איזה תפיסה ואיזה השגה באלהותו יתברך הרי זה מקצץ בנטיעות וכעובדא דאחר. וזהו רמז בדבריו עשר ולא אחד עשר, שכל זה הוא מקצץ בנטיעות והוא שאול ואבדון, רק עיקר מגמתינו על פי משל ולא בבחינת תפיסה בהשגה כלל כמבואר. וזהו סוד הפרה שהמזה ומזין עליו טהור והנוגע טמא ענינו הוא על דרך המבואר דענין מזה ונזה הכל הוא מלמעלה למטה ולזה טהור לפי שעבודתו על ידי נסתר שאינו משיגו כנ"ל. אבל הנוגע, רוצה לומר שמדמה בדעתו שהוא תופס איזה דבר אלהים ויש לו השגה וזהו נגיעה אז טמא שאז הוא קוצץ כנ"ל וכעובדא דאחר כנ"ל ובחינות הנ"ל נדע שבחינת הטעם של פרה נעלם. וכמו שיתבאר על דרך משל כאשר המלך מצוה לעשות איזה דבר אז בודאי אין מי שיהרהר לבקש מחשבתו של מלך ומהו ענין רצונו בזה רק הכל יעשה על פי דבורו כאשר יאמר כי הוא זה כן יקום ומי ימלא לבו לדעת מחשבות המלך בכל ענינים. בערך זה עבודתינו בלימוד התורה והמצות על פי דבורו של המלך ואין לנו רשות לבא למחשבת המלך רק הוא אמר ותהי עד שלצד בחינה זו אמר אדוני מורי ורבי מורינו הרב דוב בער ז"ל, בדרך משל אשר נקרא דיבור בבחינת מלכות, כי כן הוא המורה על דרך המבואר שאין מי שיבא להרהר במחשבת המלך רק שהוא אמר ונעשה רצונו כמבואר לעיל על פי משל. ולצד זה אמר הפייטן לטהר טמאים ולטמא טהורים באומר קדוש, רוצה לומר שבחינת הטהרה כמבואר ובחינת הטומאה בבחינת הנגיעה, רוצה לומר כנ"ל מצד באומר קדוש, כי קדוש מלשון הפרש והוא נבדל משכל האנושי שאין בשכל האנושי להשיגו רק על פי הנ"ל. ולצד זה אמר שלמה המלך ע"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, רוצה לומר שבחינת החכמה השייך לפרה הוא ענין ידיעה שאין מוח האדם יכול להשיג את אלהותו יתברך שמו ולצד זה אמר היא רחוקה ממני, כי זהו הטעם שנתעלם מלהשיגו אכן עיקרה אינה אלא הוראה, כי אי אפשר לאדם להשיג כמאמר דלית מחשבה תפיסה בך כלל וענין זה בעצמו מורה עליו כי הוא מכפר על מעשה עגל, כי עיקר בחינת מעשה עגל הוא על דרך (שמות כד, יא) ויחזו אלהים וכו' וטעותם היה להיותם סוברים, כי השיגו את בחינת יתברך שמו וזה בחינת עגל שלצד זה נאמר (שם לב, כה) כי פרוע הוא כו'. מלשון גלוי שנתגלה יותר מהצורך וכל המוסיף גורע, כי באמת מצד זה בא להם שגגה וכפירה בו יתברך ולצד זה הוצרך הקדוש ברוך הוא לומר להם שיעשו הפרה וענינו מבואר על ענין שביארנו כי לית מחשבה תפיסה ביה והנוגע יטמא:

פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וכו' יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב. ענין זכירת מעמד הר סיני שאנו מצווים לזכור בכל יום, המכוון על קבלת עול מלכות שמים מחדש מצידנו, כמו שאמרנו אז כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע (שמות כ"ד,ז') שיתחדש בלבנו השמיעה והקבלה בכל יום מחדש. ועל זה הוא מצוות קריאת שמע בכל יום בבקר השכם שמע ישראל וגו' כדי לקבל עלינו עול מלכות שמים ע"י שמיעה הזאת בכל יום מחדש. וכענין ששמעתי בשם הרב הק' הרבי מלובלין זצוק"ל שאמר בכל יום בבקר, הנני מקבל עלי מעתה להיות טוב באמת.
(פרי צדיק משפטים ג')

אמנם כל זה אחר החטא הידוע, דכתיב (שמות לג ו) וינצלו בני ישראל את עדים, היינו המדריגות הגדולות הנ"ל, אבל קודם החטא היו כולם בבחינת ישורון. ועל פי זה נ"ל כי אותן ב' מדרגות ישראל ישורון, הן העטרות שאמרו במסכת שבת פרק רבי עקיבא (שבת דף פ"ח.) שנכתרו בשעת מתן תורה בשני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע (שמות כד ז), היינו שנקראו אז ישראל וישורון, וזכו לחיה יחידה. והיינו אחד כנגד נעשה, כי בחינת חיה שורה במוחש טפי, ואחד כנגד נשמע שהוא רוחני טפי, ואינו נרשם נגד המורגש במשוש, כמ"ש הרמ"ע במאמר צבאות סימן ה' בכוסמת עיין שם, והוא פלא בס"ד.

וְזֶהוּ בְּחִינַת (דברים ל״ב:ח׳): יַצֵּב גְּבוּלוֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לְמִסְפַּר, הוּא לְשׁוֹן סַפִּיר וּנְהִיר, בְּחִינַת (שמות כ״ד:י׳): לִבְנַת הַסַּפִּיר. הַיְנוּ: אַחַר אַנְפִּין נְהִירִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵיהֶם: יַצֵּב גְּבוּלוֹת עַמִּים, שֶׁהֵם בְּחִינַת אַנְפִּין חֲשׁוּכִין כַּנַּ"ל:

והנ"ל דהנה כתיב (שמות כד י) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהור, ואפשר שלכך יסדו לנו חכז"ל לומר בהיכל לבנת הספיר מה רבו מעשיך ה' ובהיכל עצם השמים לטוהר אומרים וכלם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה, וצ"ל דהלא טהרה מביאה לידי קדושה (ע"ז כ:) והול"ל קודם בטהרה, אבל הענין הוא דלגבי המלאכים שהם אינם פועלים בעצמם לבוא למדריגות הללו רק שהם נבראים כך והקב"ה מצמצם אותן והאציל שכליי נבדלים וע"כ בהם הקדושה קודם ואח"כ טהרה שזהו מלעילא לתתא, ומשא"כ גבי בני אדם נהפוך הוא שהאדם הוא בעצמו צריך לעבוד בכל כחותיו קודם שיבא לידי קדושה, וכמ"ש רשב"י זהירות מביאה כו' וע"כ טהרה מקודם ואח"כ הקדושה, ולא כמו שחושבין כמה בני אדם שרוצים לדבק את עצמם בשעת התפלה ולהתפלל בהתלהבות ונדמה בעיניהם שיש להם דביקות ובאמת הכל דמיונות שוא כי הדביקות הקדושה צריכה לבוא מאיליה ע"י שיקשטו מדותיהם ביראת ה' כל היום בכל דבר שעוסקין ולא לדבק את עצמו רק בשעת התפלה, וזה"ש ותחת רגליו כי הדום רגליו נקרא עוה"ז, שבשעת עסקם בעניני עוה"ז והיינו כמעשה לבנת הספיר שרומז על עבדות ואז ממילא אח"כ כעצם השמים לטוהר.

וכעת נראה לי עוד, דאיתא בש"ס דיומא פרק א' (ד:), ויקרא אל משה (וידבר) וגו' (שמות כד, טז), משה וכל ישראל עומדים, ולא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה. מית[י]בי קול לו קול אליו (במדבר ז, פט), משה שמע וכל ישראל לא שמעו, לא קשיא הא בסיני, הא באהל מועד. ואי בעית אימא הא והא באהל מועד, ולא קשיא, הא בקריאה והא בדבור וכו'.

ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים (שמות כד, ג). דעת רש"י ז"ל שהיה קודם מתן תורה ושבע מצות שנצטוו בני נח ופרה אדומה ושבת כו'. והקשה הרמב"ן ז"ל ואינו נכון שיהיה על שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו ולא יאמר ויספר אלא בחדשים אשר יגיד. ולי נראה דברי רש"י כהוגן, שכפי משמעות הש"ס היה קודם מתן תורה כמבואר באור החיים. דלכאורה יש להבין על לשון ויבא משה ויספר לעם, דכפי דעת רש"י ז"ל שאמר להם ז' מצות של בני נח ופרה ודינין ושבת איננו שייך לשון ויספר לעם, כי אם ויצו את בני ישראל ולשון ויספר איננו מובן. לכן נראה, כי באמת אלו נצטוו במרה וכן ז' מצות שנצטוו כבר רק שמשה רבינו עליו השלום היה מספר לעם גודל הפעולה שפעלו ישראל בקיום הז' מצות ובמצות שנצטוו במרה והאיך שהקדוש ברוך הוא משתעשע בקיום המצות ושכל העולמות והנשמות תלוין בהן וסיפר משה גודל מעלות המצות שקיימו ישראל, דהיינו ז' מצות ומה שנצטוו במרה ונמצא ויספר לעם לא קאי אצווי מצות שהרי כבר נצטוו רק מלת ויספר לעם הוא שמספר להם גודל המעלות והשעשועים שפעלו ישראל בקיום המצות ההם אז כיון ששמעו ישראל גודל השעשועים שמשתעשע הקדוש ברוך הוא בקיום המצות והשפע והששון והשמחה שמשפיעין ישראל בכל העולמות על קיום מצות הבורא ברוך הוא אז ענו ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה, כלומר שאנחנו רוצים עוד במצות כדי שישתעשע כביכו"ל הקדוש ברוך הוא ושישפיע הקדוש ברוך הוא עוד שפע רב וברכה וחיים בקיום המצות. וזהו כל אשר דיבר ה' נעשה, כלומר שאנחנו רוצים עוד במצות הבורא ברוך הוא. ומה שאמרו עוד בפעם השני כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה ונשמע, נבאר אם ירצה השם:

או יאמר וידבר כו' במדבר כו', דהנה מדרך אב לרחם על בניו, אם רואה איזה כאב שיש להם, אז הוא מרחם ונותן לו איזה מאכל טוב ודברים טובים שינוחו דעתם בהם, אבל הצער והכאב גופא שיש להם בלתי אפשרי לאביו ליטול מהם, והבורא ב"ה כשיש איזה צער לאדם והוא מתפלל אליו ית', אז לא די שמסיר ממנו הצער, אלא אף זו שנותן לו כל הטובות שפע ברכה, וזהו (שמות כד, טז עיי"ש) "ויכסהו הענן להר ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי" פירוש ד"הר" הוא רמז למידת הדין, על דרך הר קשה כו', והיינו בששת ימי החול יש כח למידת הדין ח"ו לשלוט, והצדיק בקדושתו הוא מכסה אותו ההר. וזהו "ויכסהו הענן" רמז לקדושה, ולא זו [בלבד] אלא "ויקרא אל משה" בקריאה בלשון חיבה "ביום השביעי" שזו קדושה עליונה.

ובמדרש תנחומא (אמור סי' א') אמור אל הכהנים ואמרת אליהם (ויקרא כא א), הרי אמירה שני פעמים, משל לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר לו המלך לא תראה במיתת אדם לעולם, מפני שאתה רואה פני שלא תטמא את הפלטין שלי, כך גזר הקב"ה על הכהנים הנכנסים למקדש שלא יטמאו למת, לפיכך הוא אומר לנפש לא יטמא בעמיו. והוא תמוה דמאי ענין זאת להך קושיא דשתי אמירות הללו למה. גם מה דמסיים לפיכך הוא אומר וכו', צריך ביאור מה דרש בזה במשל הטבח. ובמדרש רבה (ויק"ר כ"ו ה') א"ר ברכיה בשם ר' לוי, משל לישראל וכהן שנכפו וכו', עד העליונים שאין יצר הרע מצוי בהן די באמירה אחת, תחתונים שיצר הרע מצוי בהן הלואי בשתי אמירות יעמודו, הדא הוא דכתיב אמור ואמרת, עד כאן. והוא גם כן תמוה דאם כן בכל המצות יהיה שתי אמירות, ומה נשתנה אזהרה זו דוקא, ויותר היה ראוי להיות כן גבי אזהרות שיש בהן חמדה ותאוה. והנ"ל ליישב הכל על נכון, ולהיות התנחומא והמדרש רבה בקנה אחד עולין, בהקדים הגמרא ב"ב (דף ע"ה ע"ב) אמר ר' אליעזר עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש וכו', שנאמר (ישעיה ד ג) והיה הנשאר וגו' קדוש יאמר לו, עיין שם. והנה בסנהדרין (דף צ"ב ע"א) איתא תני דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן, אינן חוזרין לעפרן, שנאמר והיה הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים, אף צדיקים לעולם הם קיימין, עד כאן. ולכאורה נראה כמאמרים חלוקים, דאם נדרש כמשמעו שבאמת יאמרו לפניהם קדוש, אם כן שוב לא נשמע למדרש מה קדוש לעולם קיים והבן, וכן ההיפך. והנ"ל דבקנה אחד עולה, בהקדים המדרש רבה בפרשת קדושים (ויק"ר כ"ד ח') ר' אבון אמר תרתי, העליונים שאין יצר הרע מצוי בהן יש להם קדושה אחת, אבל התחתונים שיצר הרע שולט בהם, הלואי בשתי קדושות יעמודו וכו', ר' אבין אמר אחרי משל וכו', כך בכל יום העליונים מכתירים להקב"ה ג' קדושות, נותן בראשו אחת ושתים בראש בניו וכו'. ופירש הנזר הקודש (בבראשית רבה פרשה ג' סי' ד') על פי מ"ש התורת חיים, כי הג' קדושות הם נגד כתר חכמה בינה, וכתיב (משלי ג יט) בחכמה יסד ארץ, היינו ישראל הנקראים ארץ חפץ (מלאכי ג יב), נאצלו מחכמה, כונן שמים הם המלאכים, בתבונה שנאצלו מבינה, לכך מלאכי השרת שיסודם ממדה השלישי, מזכירין ה' אחר שלש תיבות קדוש קדוש קדוש, שהם כלפי מדות הללו כתר חכמה בינה, ה' צבאות עילת כל העילות, וישראל שנאצלו מחכמה, מזכירין אחר ב' תיבות, עד כאן דברי התורת חיים. וידוע דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כד ז), זכו לב' מדות חכמה ובינה יחד, והיינו השתי כתרים (עיין שבת פ"ח ע"א), וזהו שאמר נתן שתים בראש בניו היינו חכמה ובינה, ואחד בראש עצמו היינו קדושת כתר, וזה שאמרו בגמרא עתידין צדיקים שיאמר לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה, ר"ל שלעתיד יזכו גם לקדושת כתר ויאמר לפניהם ג' פעמים קדוש, כמו שאומרים לפניו יתברך שמו, עד כאן דברי הנזר הקודש בקצרה. והנה בסמיכות חכמים פירש אמרם ז"ל (בברכות י' ע"א) אהא דכתיב (שמואל א' ב ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך, אל תקרי כי אין בלתך, אלא אין לבלותך, כי השלש קדושות פירש התרגום קדיש בשמי מרומא קדיש על ארעא קדיש בעלם עלמיא, וזהו שתים שנתן בראש בניו, כי גם ישראל קדושים בשמים ממעל שגדולים יותר ממלאכי השרת, וקדושים בארץ, ואחת בראש עצמו היינו בחינת הניצחית להיותו חי וקיים לעד, וזהו אין קדוש כה', דמשמע שיש קדוש אלא אינו כה', ואחר כך אמר כי אין בלתך דמשמע אין עוד מלבדו, ועל זה אמר כי אין לבלותך שאתה חי וקיים, והוא תואר קדוש הג' שהשאיר לעצמו. אמנם לעתיד הקב"ה בכחו הגדול יזכה אותנו בבחינת הניצחית גם כן, וזהו שאמר והיה הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים וכו', היינו שנזכה לבחינת קדושה השלישית, עד כאן דבריו ודפח"ח. והנה לכאורה הנזר הקודש והסמיכות חכמים חלוקים בפירוש העטרה השלישית, דלנזר הקודש היינו קדושת כתר, ולהסמיכות חכמים היינו קיום הנצחי. ואני אומר דאלו ואלו דברי א' חיים הן ובקנה אחד עולין, דהא אמרו רז"ל (שהש"ר פ"א ד') אלמלא לא אמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו ונשמעה (שמות כ יט), לא היינו שוכחים. והענין הוא כי המושפע מהשי"ת בעצמו יתכן בו הנצחית, מה שאין כן על ידי הפסק, אם כן הכי נמי כל זמן שלא נתקדשו בקדושת כתר, אם כן השתלשלות השפע השופע לנו על ידי עילול הנכבד, ר"ל מעלה הראשונה ית' לכתר ומשם לחכמה מקורינו, אם כן יש הפסק בין העילה הראשונה ובינינו העלול הנכבד הראשון, ולכך נעדר הנצחית, מה שאין כן כשנתקדש בקדושת כתר כמבואר בקנה, אם כן יהיה לנו התואר הנצחית והבן, ואם כן לפי זה אלו שני המאמרים אחד הם אף לפי פירוש הנזר הקודש, והבן. והנה המבואר בנזר הקודש כי שני העטרות של נעשה ונשמע, היינו חכמה ובינה עיין שם, לפי זה דעת לנבון נקל כי אם זה היה בעת אמירתם נעשה ונשמע שהיה קודם נתינת התורה, ממילא בעת נתינת התורה ממש לא יתכן שלא יעלו עוד לאיזה מדריגה, והיינו שנתקדשו בקדושת כתר כמו שיהיה לעתיד, ולכך חרות הוא (שמות לב טז) חירות ממלאך המות (עירובין נ"ד ע"א), והבן, רק אחר כך שחטאו נסתלק אותה קדושה, ונאמר (תהלים פב ז) אכן כאדם תמותון. והנה נ"ל לפרש הפסוק (משלי טז טו) באור פני מלך חיים, כי אור פנים היינו הכתר כי הוא ראשון וקודם לכל והבן, והנה התנחומא אחז החבל בתרין ראשן, כיון שאתה רואה את פני וכו' שלא תטמא הפלטין והבן, ועיין בחן טוב (פרשה זו) מ"ש בשם מורו הרב בזה דשני טעמים הן. ועיין עוד שם שכתב סברא אחת, דעיקר טומאת המת הוא, לפי שהחטא הידוע הוא סבתו והחטא מטמא, אם כן לא שייך זה במת כהן, עיין שם מ"ש לדרכו. ואני אומר כי באמת טעם זה לא שייך בכהן, רק בכהן יש טעם אחר, כיון שאותו השבט לא חטאו, אם כן נשארים הם בקדושת כתר, אף שבעת רגע המיתה נסתלק דנגררים בתר רובא, מכל מקום בחיותם הם בקדושה זו, והיינו רואים פניו כאמור, ולא יראו במיתת אדם כהן שאז נסתלק אותו קדושה דודאי קודם מותו נסתלק, דאם לא כן לא היה מת כי באור פני מלך חיים, וטעם זה לא שייך בישראל שמת דאין בהם הסתלקות מאותה קדושה, דהרי גם בעודנו חי לא היה לו קדושה זו, והבן. ואם כן נצרך לשני אמירות לישראל ולכהנים, דהטעם דשייך בישראל לא שייך בכהנים, והטעם דשייך בכהנים לא שייך בישראל. והכי פירושא דקרא אמור אל הכהנים ואמרת אליהם בעצמם גם כן לנפש לא יטמא, ושלא תאמר שמא דוקא לנפש כהן לא יטמא מטעם האמור אבל לישראל שרי, לכך נאמר בעמיו משמע בכל העם, וזה שסיים לפיכך נאמר וכו' ומבואר התנחומא, והוא כפתור ופרח בס"ד. וזה גם כן דברי המדרש רבה כי ישראל על ידי שיש בהם יצר הרע, השפיע בהם השי"ת קדושות גדולות ויש בהם הבדל מדריגות גדולות בהמקור, ולכך נצרכו לשתי אמירות כל אחד לפי מדריגתו, מה שאין כן המלאכים שאין להם יצר הרע, ודי להם בקדושה אחת ומקור אחד לכולם, די באמירה אחת, והיינו ממש כדברי התנחומא וכדברי ר' אבין בפרשת קדושים, והוא נכון בס"ד.

עוד ביאור על המדרש הנ"ל (שמו"ר ל"ג א') הדה"ד (משלי ד ב) כי לקח טוב וגו'. ובזה יתיישב גם הא דאיתא במדרש תנדב"א (רבה פי"ז) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כד ז), מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה. על פי מה דאיתא בכתובות (דף ס"ב ע"ב) גבי בריה דרבי דאמר אכנס והדר איזל, וא"ל בני מדעת קונך יש בך, מעיקרא כתיב (שמות טו יז) תביאמו ותטעמו וגו', והדר כתיב (שמות כה ח) ועשו לי מקדש וגו', עיין שם. והיינו דאיתא במדרשים דנתינת התורה הוי כמו אירוסין, כמו שנאמר (הושע ב כא) וארשתיך, והשראת שכינה במשכן לדור בתוכם, דוגמת נישואין, והבן. והנה נלמד זה באמת מפסוק דכתיב קודם, דהיינו ויקחו לי תרומה דהיינו תרומת המשכן, ובפרט לפי מה שפירשו המפרשים דלי לשמי, ר"ל שיעשו משכן ששם יקרא השם ככתיבתו, רק דגמרא נקט קרא דמפורש טפי, והבן. ועדיין יש להבין לכתחילה מאי קסבר דאמר תביאמו, כי לא אדם הוא להנחם. ונראה דזה ידוע דהשי"ת אינו מזדקק לבחירה, והנה השראת שכינה היא על ידי התורה, כמו שאמרו (אבות פ"ג מ"ו) מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרוי עמו, ואין לו להקב"ה בעולמו, ר"ל מקום לשרות בו, אלא ד' אמות של הלכה היא מקומו (ברכות ח' ע"א), ולכך לא הוי מצלו אלא היכי דהוי גרסו וכו' (ברכות דף ח'.), כנ"ל ברור. וכמו שאמרו במדרש בפרשה דילן שאמר הקב"ה אני נמכרתי עמה כביכול, וחשש השי"ת שאם יגלה השראת שכינתו בביתו ובמשכן בקבע, יסברו שלא יצטרכו לעסוק בתורה כל כך, ובהתחלה היה צריך שקידה, לכך חשב יורגלו בה קודם ויקבלו אותה היטב, ואחר כך אגלה השראתי בקבע, ושוב לא יסירו כיון שכבר הורגלו, והבן. אבל כשקבלו עליהם בפה מלא שיעסקו בה, אז ה' אמר לשכון ביניהם. ולענ"ד נעשה, מרמז על עשיית המשכן שנקרא עשיה כמ"ש (שמות כה ט) וכן תעשו, והיינו נעשה מרמזי רמיזי שידור ביניהם, ואף על פי כן ונשמע, ולכך אתי שפיר מה שהקדימו נעשה לנשמע. ועל פי זה יובן מה דאמר מדעת קונך יש בך, דהוא ממש דוגמת זה דקבל עליו ללמוד תורה אחר כך, ומבואר על פי זה המדרש בשעה שאמרו וכו', והבן. והנה אמרו (ברכות ח' ע"א) כי נסיב וכו' מצא אשה מצא טוב (משלי יח כב), וגם אמרו במסכת קדושין (קידושין ו' ע"א) שלקיחה הוא לשון קידושין דאקרי לקיחה דכתיב (דברים כב יג) כי יקח, וגם אמרו (יבמות ס"ב ע"ב) כל השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה וכו'. ועל פי זה יתבאר המדרש ויקחו לי תרומה, זה מלמד דיש למהר לנשואין, ומיהו דוקא באופן אם מקבלין עליהם עול תורה כמו שהיה שם, על זה אמר זה שאמר הכתוב כי לקח טוב נתתי טוב, היינו לקיחת אשה דאיקרי ליקוחין ואיקרי טוב, אם כן הוא לקח טוב נתתי לכם רשות על זה ממתן תורה כנ"ל, רק תורתי אל תעזובו אחר כך, על אופן זה יש לכם רשות, והבן כי נכון הוא בס"ד.

עוד נקדים לתרץ קושית התוספת שם בשבת (פ"ח ע"א ד"ה כפה), דלמה לי כפיית ההר כגיגית, דהא כבר אמרו נעשה ונשמע (שמות כד ז). וכבר תירצתי בכמה אנפין. וכעת נ"ל עוד, על פי העקרים על הפסוקים (תהלים קיט קיא-קיב) נחלתי עדותיך לעולם וגו', (תהלים קיט קיב) נטיתי לבי לעשות חקך. ותורף הדברים, דמה שאין ידוע הטעם, אין הלב נוטה לו ואינו מתקבל, ולפי זה יתכן לומר דשמיעה הוא לפעמים לשון הבנה, כמו והם לא ידעו כי שומע יוסף (בראשית מב כג), והיינו נעשה ונשמע, ר"ל שנעשה מצותיו רק באופן ונשמע, ר"ל ונבין איכותם וסבתם, אם כן לא רצו לקבל רק מה שמושג להם הטעם, אבל השי"ת כפה אותן אף על החקים, כנ"ל נכון. ועתה נחזור לענינינו, דהנה האלשיך כתב דראוי היה לגלות הטעם של פרה אדומה, כיון שזר מאד אצל השכל כמבואר במדרש למען השקט הרהורה, עיין שם. ואם כן לפי זה כיון שנעלם הטעם, אינו מתקבל ואין בו רק גזירת מלך על עבדו מצד דינא דמלכותא, וכן מורה דברי המדרש (במ"ר פי"ט א') חקה חקקתי גזירה גזרתי, ואי אתה רשאי לעבור על גזירתי, והבן, אך הלא דינא דמלכותא לא שייך רק באם משוה גזירתו על כל בני מלכותו, לזה אמר זה שאמר הכתוב (ישעיה מ יז) כל הגוים כאין נגדו, ואם כן שפיר הוי הגזירה על כל בני מלכותו, כנ"ל נכון מאד בס"ד.

(ב) באופן אחר על המדרש הנ"ל (תנדב"א רבה פי"ז) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כד ז), מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה (שמות כה ב). נ"ל על פי שדרשו במסכת ע"ז (דף כ"ג ע"א) תני שילא מ"ט דר' אליעזר, ר"ל דאין לוקחין מן הנכרים פרת חטאת, דכתיב (במדבר יט ב) דבר אל בני ישראל ויקחו וכו', ופירש רש"י (ד"ה יקחו) קרי ביה ויקיחו, ושם (ע"ז כ"ג) ע"ב אלא מעתה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וכו', ושם ((ע"ז) דף כ"ד.) דאבני שוהם (שמות כה ז) מפסיק הענין דלא קאי אויקחו, ופריך והא כתיב ואבני מלואים, דהדר ערבי למילתא קמייתא ולתסרי, ומסיק על ידי תגרי ישראל זבין, ואם כן קיימא במסקנה הא דדרשינן גם במלאכת המשכן בני ישראל ויקחו ולא נכרים ויקחו. וטעמו של דבר נ"ל, כי ישראל עלו במחשבה וקדמו לעולם, וכן המשכן כידוע אמרם ז"ל (ב"ר א' ד'), וכמו שפירשתי הפסוק (שמות מ לה) וכבוד ה' מלא את המשכן (בפרשת ויקהל), על כן הקפיד ית"ש שרק ישראל יסייעו. וכבר ידוע מה שפירשתי בפסוק (בראשית יג יא) ויסע לוט מקדם, דבאופן זה שיקיימו התורה הם בקדם, וכמו שפירש הבעל הטורים בר"ת של תיבת בראשית (א א). ועל פי זה יתבאר המדרש, דמקודם לא יכול לומר בני ישראל ויקחו, דכלום משא פנים יש בדבר, אבל כשאמרו נעשה ונשמע והאומות לא רצו לקבל, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, כנ"ל ודוק.

אף שעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה. אמנם ישיגו השביעה והבריאות ממחזה אלהים, כאיש אכל ושתה כמאמר הכתוב (שמות כ"ד, י"א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו ופירשו חז"ל (ברכות י"ז. ופירוש רש"י שם) כי על ידי מחזה שדי נהנו והרגישו הבריאות והשובע כאיש אכל ושתה, כאשר ביארנו זה בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף ג') עיין שם ובזה נתבאר הכל על נכון בעזרת ה' יתברך.

(ג) עוד ביאור על המדרש (תנדב"א רבה פי"ז) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע וכו' (שמות כד ז). דהנה לכאורה קשה למה צריך השי"ת לנדבת ישראל לביתו ולמשכנו, הלא לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות (חגי ב ח), ואם הקב"ה גילה למשה באהלו מחצב של סנפרינן לצורך הלוחות, ככה היה יכול לגלות אוצרות של כסף וזהב, ורבי שמעון בן יוחאי שהיה איש ולא אל אמר בקעה אתמלי דינרי דדהבא ונתמלאת (שמו"ר נ"ב ג'). אבל הענין הוא, דכבר אמרו רז"ל (שם (שמו"ר) פנ"א ג') משכן משכן, שנתמשכן שני פעמים בשביל עונותיהם של ישראל. וכבר פירשתי (בפרשת פקודי) דזה הכח שהיה במקדש לכפר עונותיהם ויהיה שקול ככל ישראל, כמו שאמרו רז"ל (מדרש תנחומא תזריע, סי' ט') אלמלא לא שפך חמתו וכו', לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, הוא משום שנעתק הקדושה של המשכן שעשה משה בו, כמו שמעתיק מכתב לכתב הנארג בלשון ומליצה נפלאה, דכל השבח הוא להכותב הראשון. ולכך נרמז במשכן משכן, אף דהמשכן שעשה משה לא נמסר ביד אויב והבן זה, וזה היה מוכרח שיוכל להתמשכן בעונותיהם, דזה הוא קיום של כל ישראל. והנה אם לא היה נעשה משל ישראל כלל, לא היה יוכל להתמשכן בעונותיהם, כמו דהמקדש דלעתיד דאין לבשר ודם חלק בו לא יחרב, ואם כן אף המקדשים דנעתקו מהמשכן, לא היו יכולין ליחרב והיה נתקעקע ביצתן של ישראל ח"ו בעונותיהם, לכך רצה השי"ת שיבנהו משל ישראל, כדי שיתמשכן בעונותיהם כי נעשה משלהם, והוא נכון מאד לדעתי. והנה דור המדבר היו דור דעה, והבינו זאת דלמה הוצרך השי"ת לנדבתן, אלא ודאי משום שיתמשכן בעונותיהם, והוא בשורה קשה לישראל ודי לצרה בשעתה, כמו שאמר משה להשי"ת בשעה שאמר (שמות ג יד) אהיה אשר אהיה (ברכות ט' ע"ב). ועוד הלא מבואר במדרש שיר השירים (שהש"ר פ"א) על הפסוק (שיר השירים א ז) הגידה לי שאהבה נפשי, שמא יראו ישראל שיהיו בגלות וישיבו מאחריך, אף שגלוי לפניו ית"ש כי לא ישיבו מאחריו, מכל מקום הידיעה אינה מזדקק לבחירה אף שהכל גלוי לפניו ית"ש, רק כיון שאמרו נעשה ונשמע והקדימו נעשה לנשמע, ואיתא במפרשים דהוא משום דנעשה הוא בארץ ישראל שיקיימו אז כל המצות בפועל, ונשמע בגלות דאי אפשר לקיים רוב המצות, כמו שנתנו סימן הגש"ם חלף הלך לו (שיר השירים ב יא), רק בשמיעה על ידי התורה מקיימין, אם כן כבר השיגו ובשרו בעצמן הגלות, ואף על פי כן אמרו ונשמע, אם כן אין כאן שוב בשורה קשה וגם לא ישיבו מאחריו, לכך מיד אמר ויקחו לי תרומה כנ"ל (שמות כה ב), והוא נכון בס"ד.

(ד) עוד ביאור על המדרש (תנדב"א רבה פי"ז) מיד אמר הקב"ה ויקחו וגו' (שמות כד ז). על פי הגמרא (סנהדרין ל"ט ע"א) אלקיכם כהן הוא דכתיב ויקחו לי תרומה, כי קבר למשה במאי טבל וכו', ועיין בפרשת דרכים (דרך ערבה) שכתב דלא נפלאת ולא רחוקה היא, והביא ראיה מהגמרא, עיין שם. ובתוספת (ד"ה במאי) הקשו דטפי הוה ליה להקשות האיך טימא עצמו, ותירצו דאנן נקראים בנים למקום ואב מטמא לבנו, וידוע דאיתא במדרש על פסוק (שמות לג כ) כי לא יראני האדם וחי, אבל בשעת מותו רואה, כי אין לך אדם בישראל שאינו רואה השכינה קודם מותו (ילקוט תשא (ילקו"ש) רמז שצ"ו), ואם כן צריך לומר תירוץ הנ"ל. ונקדים מאמר רז"ל לא קשיא כאן בעושים רצונו של מקום נקראים בנים, וכשאין עושים נקראים עבדים (ב"ב י' ע"א), ועל פי זה מבואר, והבן.

(ה) עוד ביאור על המדרש הנ"ל (תנדב"א רבה פי"ז) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כד ז), מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה (שמות כה ב). דהנה הבעל הלכות גדולות מונה מצות קריאת המגילה בתוך שאר המצות שניתנו למשה מסיני, והנה הרמב"ם בספר המצות השיג על הבעל הלכות גדולות בזה, דאיך יתכן קריאתה להנתן בסיני, הלא כל ענין מעשה אחשורוש והמן לא היה רק אחר החורבן בית ראשון אשר מזה נמשך קריאת המגילה, ובזמן נתינת התורה במעמד הנבחר עוד לא נעשה ולא נשמע מהנס הלזה. והנה הרמב"ן ז"ל תירוץ דברי הבעל הלכות גדולות, והביא ראיה מהגמרא מגילה (דף ז' ע"א) מה דדרשו על הפסוק (שמות יז יד) כתוב זאת זכרון בספר, כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון מה שכתוב בנביאים, בספר מה שכתוב במגילה, עד כאן. הרי חזינן דקריאת המגילה ניתנה למשה, והרבה עוד להביא ראיות מהירושלמי (מגילה פ"א ה"ה), עיין שם בספר המצות שלו. ובזה פירש היפה מראה סיפא דקרא ושים באזני יהושיע, דקשה הלשון ושים באזני, דמורה שילחוש לו באזניו דרך סוד נסתר מהמון, והלא כל התורה שבכתב ושבעל פה למד משה עם כל ישראל. אבל הענין הוא, דבאמת דבימי מרדכי ואסתר היו צריכים לתשובה גדולה, וכמאמר רז"ל (מגילה דף י"ב.) מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה, וכאשר באמת עשו כל ישראל שבדור ההוא תשובה שלימה ותיקנו מה שפגמו. והנה אם היה נגלה ונתפרסם מקודם נפילת המן הצר הצורר ותשועתם וכל המעשה מראש ועד סוף, בודאי מורא לא היה עולה על ראשם מגזירת המן, וממילא לא היה סיבה המביאם לעשות תשובה. לזה נסתר מהמון מצות קריאת המגילה בשעת מתן תורה, ולא נמסר רק למשה לבדו והוא מסרה ליהושע, וכן כל ראש הדור מסר זה בדרך סוד לראש הדור שלאחריו עד מרדכי. והיינו כתיב זאת וגו' בספר מה שכתוב במגילה, ושים באזני יהושע באזני דייקא, והבן עד כאן. ובזה פירשתי הפסוק (אסתר ד' א) ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וגו'. דהנה מרדכי אשר הוא היה אז ראש הדור, ולו נמסר מהיחידי סגולה שקדמוהו כל הענין הגזירה וגם ההצלה, באמת לא פחד ולא היה ירא מגזירת המן, ומה שהרעיש כל כך לא היה רק לנגד ההמון עם כדי שיעשו תשובה בלב שלם, והיינו ויקרע מרדכי וגו' ויצא בתוך העיר ויזעק וגו' דהיינו בפני ההמון, אבל הוא בעצמותו ידע שפיר כנ"ל. והנה איתא במדרש דמה שאמרו נעשה ונשמע והקדימו העשיה לשמיעה, כיוונו בזה שישמעו לעתיד אם יבא אליהם עוד ציוה מהשי"ת. ועל פי דברי המדרש יתכן לומר גם כן דנשמע מוסב על קריאת המגילה, דידוע מרז"ל (שבת פ"ח ע"א) דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, עלו ונתעלו למדריגה גדולה, ויתכן דהשיגו אז ברוח הקודש כל ענין המגילה כמו שנמסר למשה. ועל זה אמרו נשמע, ר"ל נשמע קריאת המגילה, דעל מצוה זו נופל לשון שמיעה, והבן. ועל פי הדברים האלה נבא אל כונת המדרש הנ"ל שהתחלנו, דהנה רש"י (ד"ה תקחו) פירש ג' תרומות נאמרו כאן, ואחת מהם תרומת המזבח השקלים לקנות מהם קרבנות ציבור. והנה איתא במסכת מגילה (דף י"ג:) אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים וכו', לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו על ידי גזירת המן נצמח הבאת שקלים. והיינו דברי המדרש בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, דפירושו הוא נשמע קריאת המגילה כנ"ל דידעו והשיגו כל זה ברוח הקודש, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה להקדים שקליהן לשקליו, כפירוש רש"י דמוסב על תרומת המזבח דהיינו השקלים, ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.

וְזֶה שְׁמִיעַת הַתּוֹרָה. וְזֶה בְּחִינַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע, שֶׁמִּתְּחִלָּה עוֹשִׂין וּבוֹנִין לְאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁיְּהֵא אוֹתִיּוֹת בּוֹלְטוֹת וּמִצְטָרְפוֹת (יומא עג:), וְאַחַר־כָּךְ: נִשְׁמַע – זָכִין לְמִשְׁמַע קָלִין מִלְּעֵלָּא. הַיְנוּ שֶׁאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה מְקַבְּלִין חִיּוּת וְאוֹר רַב יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקִּבְּלוּ מִתְּחִלָּה, כְּשֶׁהָיוּ מְלֻבָּשִׁין בִּלְשׁוֹנוֹת הַגּוֹיִם וּבִימֵי רַע:

ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כד, י). הכלל, כי כל ניצוץ ואבר ותנועה ומלאך צריכין לעבוד את הבורא ברוך הוא כי הוא יחיד ומיוחד ואין סוף והעובד אותו מקבל תענוג אין סוף מה שאי אפשר לשום נברא להשיגה. והנה נודע ששם באין סוף אין שייך מספר ומדה ומנין רק כשהשפע בא בתוך העולמות אז מוכרח האין סוף לצמצם לכל אחד כפי מדריגתו והיה כמה צמצומים אז כביכול שייך שפיר מספר ומדה אצל האין סוף בחינות האי"ן שבתוך העולמות. והנה כל הברואים צריכין להסתכל על האי"ן שלהם, דהיינו שורשם שהוא האין סוף יתברך שממנו כל חיותם על ידי התחברות היש שלהם בהאין סוף ושם מקבלים חיות חדש ומחשבות קדושות כרצונו לעבודתו וכל העולמות מחברים אותיות שלהם בשרשם האין סוף ועושים שם על ידי אותיות שלהם גם כן אותיות למעלה באור אין סוף כמו שרוצים, דהיינו העולם השרפים מה שצריך למדריגתם ועולם האופנים ועולם החיות מה שצריכין לבחינתם. והענין איך יבוא התחברות אותיות באין סוף על ידי עשייתם ודבקים באי"ן שצריכין להסתכל באי"ן תמיד שלא יהיו נפרדים. והנה בחינות האותיות לעשות באין סוף על ידי התחברות אותיות שלהם נקרא קמ"ץ דאיתא בתיקונים שהוא סוד ניצוץ המחובר ברקיע והאין סוף נקרא קמ"ץ. והנה האין סוף שאין שם שום גוון נקרא בחינות לבן שלבנונית הוא תחלה קודם כל הגוונין ונודע שכל העולמות הם בבחינת שתי הסתכלות. א', שצריכין להסתכל באי"ן שהוא השורש של כל ומהאי"ן בא ליש ברכה וכל טוב וגם צריכין להיות למטה שלא יבטלו במציאות רק העיקר צריכין תמיד להסתכל על השורש שלהם שלא יפרדו מהאי"ן חלילה ויהיה האי"ן שופע עליהם תמיד כי הוא מקור הברכות מבוע דלא פסק לעלמין ובחינה זו הוא סוד והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) שהחיות צריך תמיד להיות בחינות רצוא שהוא ההילוך לאי"ן והסתכלות בו שיהיה האי"ן נגד השורש וצריך להיות בחינות ושב למקומם ליש שלהם:

וזהו שאמרו ישראל נעשה ונשמע רצה לומר נעשה העבודה ונטרח ואחר זה נבוא לעולם התענוג כדי שיהא חשוב לעבודה יצאה בת קול ואמרה מי גילה רז זה כו׳ לשון שמלאכי השרת כו׳ באמת הוא דבר גדול כי גם מלאכים הוא גם כן כך כי מתחילה צריך להתעורר בתשוקתו אל הקדושה והחיות מהבורא יתברך:

ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שמות יג יט). ארמוז למשכילים משה הוא סוד הדעת סוף המחשבה וכלי המוח, יוסף סוד הברית שלום בבית (עיין שבת קנ"ב ע"א), סוף כלי המעשה, וסוף מעשה במחשבה תחילה בסוד אין כו' אלא לדעת (יבמות נ"ג ע"ב), וממוצא דבר תבין שלקח משה את עצמו"ת, (מלשון בהירות עצם השמים (שמות כד י), עצם היום (ויקרא כג יד)), יוסף עמו כי השבע השביע בסוד כל הז' מדות, פקד יפקוד סוד הפקידה והקנאה שהוא בהסכמת כל שייפין, והבן מאוד כי יראתי לדבר בענין היחוד:

באופן אחר נ"ל המדרש הנ"ל. ובהקדים לפרש המדרש ילקוט (ילקו"ש רמז שס"ד) (וכן הוא בתנחומא ריש פרשה זו) אמר להם הקב"ה לישראל תורה שלי היתה ונטלתם אותה, קחו אותי עמה, הדה"ד (שמות כה ב) ויקחו לי תרומה, עד כאן. דהוא משולל הבנה, וגם מה בעי המדרש בזה. והנה לבי אומר לי בהבנת המדרש על דרך הפשוט, דרצה להורות בזה דגם הלימוד והעסק בתורה, יהיה רק בלתי לה' לבדו לעשות נחת רוח לפניו, ולא לשום כונה אחרת הנוגע להנאת עצמו, וכמאמר התנא באבות (פ"ד משנה ח') אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה וכו', ואל יאמר אשנה כדי שאקרא רבי וכו' (נדרים ס"ב ע"א), או לקנטר וכדומה, כי בכל אלו הכונות פיגול המה לא ירצה. ודרש סמוכין לפרשה שלמעלה, דלעיל מיניה מדבר בלימוד התורה דכתיב (שמות כד יח) ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, דהיינו שלמד שם כל התורה שבכתב ושבעל פה, ובא הפסוק שלאחריו להזהיר דהלימוד יהיה לשמו יתברך דוקא, ומרומז בויקחו לי, דהיינו שהלימוד דנקרא לקיחה כדכתיב (משלי ד ב) כי לקח טוב, יהיה לי ר"ל לשמי, ולזה כיון המדרש במליצתו אמר להם הקב"ה וכו' קחו אותי עמה, דהיינו שיהיה כל כונתכם בהלימוד לשמי ולעשות נחת רוח לפני, והבן. והנה כדי להמשיך גם התיבות מאת כל למה שלמעלה, נ"ל בהקדים לפרש הפסוקים (בפרשת ואתחנן) ועתה למה נמות וגו', (דברים ה כד) קרב אתה ושמע וגו', (דברים ה כה) ויאמר ה' אלי שמעתי וגו' היטיבו כל אשר דברו, (דברים ה כו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו'. דמה זה ההטבה שלא רצו לשמוע קול אלקים חיים מדבר להם רק מפי משה, ובפרט לפי מה שדרשו רז"ל בפסוק ואת תדבר אלינו, שנאמר בלשון נקבה לפי שתשש כחו של משה כנקבה, ואמר להם וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני (והובא ברש"י פרשת ואתחנן [ד"ה ואת]), ומדוע זה הוטב בעיני ה' ובעיני משה רע. והנ"ל בכל זה, דהנה איתא במסכת מגילה (דף ב' ע"ב) אלה המצות (ויקרא כז לד), שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, וביבמות (דף צ' ע"ב) אליו תשמעון (דברים יח טו), אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו. והנה מובן דהשני סוגיות אינם סותרין את עצמם, דמה שאין הנביא רשאי לחדש דבר, היינו דווקא לעקור המצות עולמות הוא דאין רשאי, אבל אם השעה צריכה לכך כדי לגדור פרצת הדור כגון אליהו בהר הכרמל, ואחר זה יוחזר לכאשר היה, מצוה לשמוע להנביא המפורסים בדורו לכל ישראל, והעובר על דבריו חייב. וזה שדייק הגמרא הכל לפי שעה שמע לו, וכן הוא ברמב"ם (פ"ט מהלכות יסוה"ת ה"ג), עיין שם והבן. אך מה שפסק הרמב"ם שם (רמב"ם פ"ט מהיסוה"ת ה"ה) וז"ל: במה דברים אמורים בשאר מצות, אבל בעכו"ם אין שומעין לו אפילו לפי שעה וכו'. קשה מנין לו להרמב"ם חילוק זה מזה שלא הוזכר בתלמוד בביאור. אמנם אחר העיון הדק היטב, מצאנו ראינו אשר תורת אמת היתה בפיהו כי הוא מפורש במקרא בשים שכל, דכתיב (דברים י״ג:ב׳) כי יקום בקרבך נביא וגו', (דברים יג ג) ובא האות והמופת וגו' נלכה אחרי אלקים אחרים וגו', (דברים יג ד) לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. ובודאי דאיירי במצוה רק לפי שעה, דאם ברוצה לעקור עולמות, תקשה למה נקט דוקא בעכו"ם, הלא גם בכל המצות נמי דינא הכי, ומזה יצא לו להרמב"ם לחלק בין עכו"ם לשאר מצות, ודוק. אמנם להבין טעם הדברים דלמה באמת חמיר עבודה זרה יותר מכל המצות, מבואר בהקדמונים לפי שאנכי (שמות כ ב) ולא יהיה לך (שמות כ ג) מפי הגבורה שמענו, לכך הוא בלא ישונה בשום פעם ואסור לעקרו גם לפי שעה, כי מי כל בשר אשר יבא אחרי המלך לשנות את דבריו, אמנם בשאר מצות אשר באזנינו שמענו רק מפי משה רבינו, אם יבא נביא אחריו המנוסה ומפורסים לנביא אמת כמוהו, ויעקור מצוה אחת לפי שעה למען יגדור פירצת הדור ולהעמיד הדת על תילה ולקדש שם שמים בעולם על ידי זה, מצוה לשמוע אליו ודו"ק.

ומלאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן טור אדם וכו'. אודם הוא נגד שבט ראובן, כי אדום הוא גוון שמחה וראובן נקרא ע"ש ראיה כי בכל עניניו ודבריו רואה תמיד נכחו את ה', והש"י מאיר עיניו ומזה בא גודל השמחה לאדם כמ"ש (משלי ט"ו,ל') מאור עינים ישמח לב. פטדה הוא נגד שבט שמעון, כי בשבט שמעון נמצא עמקות גדול בד"ת, אך בטרם שיוציאו אותו לפועל יצטרכו לברורים, וכן רשב"י יען כי היה משבט שמעון כידוע היו בו ד"ת עמוקים כמו במרע"ה, ועל זה רומז פטדה כי הוא אותיות פה, וט"ת ודל"ת המה אותיות הקודמים לשם יו"ד ה"א וזה מורה לעמקות החכמה שנמצא בזה השבט שלא יוכלו להוציא ולהביא השם לפה. וברקת היא לשבט לוי, כי ברקת מרמז על יראה מלשון ברק שמגלה אורו פתאום ובזה השבט נמצא יראה מבוררת כמ"ש אצלם (מלאכי ב',ה') ואתנם לו מורא וכו'. והטור השני נופך וכו'. נופך הוא נגד שבט יהודה כי באבן הנופך רופפים כל הגוונים ונכללים בו, וכן הוא שבט יהודא שאינו תמיד במדה אחת רק כשעומד בין צדיקים גמורים הוא צדיק גמור וכשעומד בין בעלי תשובה הוא הגדול שבבעלי תשובה כמו שמצינו בגמ' (שבת נ"ו.) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה ומצינו נמי [מו"ק ט"ז:] שהוקם עולה של תשובה, וגם מצינו (תהלים פ"ו, א'-ב') שפעם אמר כי עני ואביון אני ופעם אמר כי חסיד אני. ספיר היא נגד שבט יששכר, כי ספיר מורה על חכמה צלולה ומבוררת כמ"ש (שמות כ"ד,י') לבנת הספיר, ובשבט יששכר נאמר (דברי הימים א' י"ב,ל"ב) יודעי בינה לעתים שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים וזה היה רק בחכמה מבוררת מאת ה', כי חלקי השעה לתתר"ף חלקים בגימ' ד' פעמים אלקים. ויהלום הוא נגד שבט זבולון כי יהלום הם אותיות י"ה הלום, כי הוא בוטח שהש"י אתו בכל הענינים שהוא, ואף שנראים שהם עניני עוה"ז, כדאיתא בגמ' (מגילה ו'.) זבולון עסק בפרקמטיא גם אז הוא דבוק בהש"י. והטור השלישי לשם וכו'. לשם הוא נגד שבט דן, כי בזה השבט נמצא תקופות וניצוח גדול ובניצוח נמצא לפעמים שיראה לעין אנושי ככעס, לזה הכתוב מעיד עליו שהוא כלי לשם השם, וכן גם החלק בארץ שנפל בגורלו מורה ע"ז שנאמר (שופטים י"ח,כ"ט) ואולם ליש שם העיר לראשונה וליש מורה על תקופות ועזוז כמ"ש (משלי ל',ל') ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל, אך אחר שנפל בגורלם נקרא (יהושע י"ט,מ"ז) לשם, שמורה שכל תקופתם הוא מחמת שהוא בטוח שהש"י יעזרו, יען כי הוא הולך בתום כמבואר בגמ' (פסחים ד'.) ההוא דאמר דון דיני, אשתכח דמדן קאתי כי היה בו תקופות אשר בטח שיזכה בדין, כי בכל עניני עוה"ז ואפילו מצות ומע"ט שהאדם עושה הוא אח"כ בספק, כגון כשאדם נותן צדקה לעני והעני ילך בכח הזה ויעשה מצוה, נקרא מסייע ידי עושה מצוה ובאם העני עשה עבירה ח"ו בזה הכח, אז יהיה הנותן מסייע ידי עוברי עבירה, ובזה השבט נמצא תקופות גדול שהוא בטוח בה' ומאחר שעשה המצוה בתמימות, למה יזמין לו הש"י מכשול בזה, בטח שיזמין לו הש"י עני כשר וילך בזה הכח ויעשה מצוה. שבו הוא נגד שבט נפתלי, כי שבו הוא מלשון שב, היינו אף בעת שהולך לעסוק בעסקי עוה"ז ונראה לעין בשר ודם כי ח"ו אין לבו לה' גם אז הוא משיב לבו וצופה לה', וגם שם הנשיא שלו מורה ע"ז כי שמו היה אחירע בן עינן היינו הולך תמיד דרך אחוריים שלא יפנה עורף, בן עינן היינו שעיניו המה תמיד להש"י. ואחלמה הוא לשבט גד, היינו קבוץ ותקופות גדול לעת שיהיה נצרך לקבץ ולכנס את ישראל יחד ע"פ רצון ה', אז מהשבט הזה יצא כל מיני תקופות לישראל כמ"ש אצלו (בראשית מ"ט,י"ט) גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. והטור הרביעי תרשיש וכו'. תרשיש הוא נגד שבט אשר, כי אשר הוא ענין הרחבה והתפשטות וגם תרשיש מורה על התפשטות כמ"ש (דניאל י',ו') וגויתו כתרשיש, וגם לשבט הזה היה הרחבה כמ"ש (בראשית מ"ט,כ') מאשר שמינה לחמו. שוהם הוא נגד שבט יוסף, שוהם הוא אהבה כמו שנתבאר ע"פ (בראשית ב', י"ב) שם הבדולח וגם ליוסף היה אהבה עזה להש"י עד כי היה בנקל לו לעזוב כל חמדת עוה"ז מחמת אהבת הש"י, כי מחמת יראה לא היה יכול לעמוד בעצמו מהמעשה כדאיתא (נדרים ל"ב:) בעידנא דיצה"ר לית מאן דמדכר ליצ"ט, רק מחמת אהבת הש"י שהראה לו דמות דיוקנו של אביו וכי יהיה שמו נחקק על אבני האפוד. וישפה הוא לשבט בנימין היינו שיש לו פה לבלוע ולקבל כל הטובות הנמצאים בעולם כמ"ש אצלו (בראשית מ"ט,כ"ז) בנימין זאב יטרף, ואף הטובות הנמצאים בין האומות יש לו כח ללקוט ולקבל, ומביט לטובות האומות ומכניסם לישראל.

ה וְעַל־יְדֵי הַדְּמִימָה וְהַשְּׁתִיקָה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת חִירִיק, כַּמּוּבָא בְּתִּקּוּנִים (בהקדמה דף ז.). וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כ״ד:י׳) – דָּא חִירִיק, וְזֶה בְּחִינַת (ישעיהו ס״ו:א׳): וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי – הֲדֹם זֶה בְּחִינַת דְּמִימָה. וְזֶה בְּחִינַת הַנְּקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל תְּמוּנַת א.

מה מצאו אבותיכם בי עול וגו' (ירמיה ב ה). על פי היערות דבש דף ס"ה שפירש על אמרם (שבת פ"ח ע"א) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע וכו' (שמות כד ז), מי גלה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו. כי דעת הפילסופים להשיג השגות אלקות ודבר נבואה, צריך הכנה בהתחכמות בחכמות ומושכלות הטבעית עד הדבקו בשכל הפועל, ומשם בשכלי הנבדלים, ומשם בשכל אלוקית. ומקובלים חלקו על זה ואמרו כי לא זה מביא לידי רוח הקודש ונבואה, כי אם בעשות מצות ומעשים טובים בשלימות ובכונה רצויה. והנה ישראל בהיותם חונים על הים וראו מה שראו, הבינו כי עיקר השגת רוח הקודש ונבואה על ידי עשות מצות ומעשים טובים. וזה שאמרו נעשה ונשמע, כי על ידי מעשה, נזכה לשמוע בקול ה' היינו נבואה ורוח הקודש. וזה שאמר מי גילה רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, שאין זוכה לשמוע בקול ד' כי אם על ידי עשיית מצות ורצון בוראו, שנאמר (תהלים קג כ) עושי דברו לשמוע כו', עד כאן דבריו עיין שם. והיינו מה מצאו כו' כי רחקו מעלי מלשמוע מצותי, וילכו אחר ההבל כמו כת הכלדים והפילסופים בכמה מקומות, ולא אמרו איה ה' כו' המעלה אותנו מארץ מצרים, כי אז על ידי שיעבוד היו ריק מכל מדע, רק על ידי אמונה ושמועה למצותיו, העלה אותן למדרגת רוח הקודש, וראיה לזה שראתה שפחה על הים כו' (מכילתא בשלח) והבן.

וְהַשִּׂמְחָה הוּא כְּלִי אֶל חִדּוּשִׁין דְּאוֹרַיְתָא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת פח): בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע, יָרְדוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא מַלְאָכִים וְנָתְנוּ שְׁנֵי כְּתָרִים בְּרֹאשׁ כָּל אֶחָד, וּכְשֶׁחָטְאוּ וְכוּ', וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם. נִמְצָא שֶׁהַשִּׂמְחָה הִיא בְּחִינַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע, שֶׁהוּא בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה.

ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים וגו'. לכאורה להביט היה צריך לומר, ואכן כי פירושו שהיה ירא אולי יביט יותר מדאי ויענש כמו שמצינו בזקני ישראל שנאמר בהם (שמות כ"ד, י"א) ויחזו את האלהים וגו' שנהגו קצת קלות ומתו באש התבערה כמאמר חז"ל (ספרי, מובא בילקוט רמז תשל"ב) וזה כי ירא מהביט פירוש פן יביט יותר מהראוי.

וַאֲזַי, הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת (שמות כד): לוּחוֹת הָאֶבֶן – שֶׁמְּקַבֶּלֶת הֶאָרָה מִבְּחִינַת אֶבֶן שְׁתִיָּה. כִּי כָּל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, יֵשׁ לוֹ צִמְצוּם אַחֵר בְּכַמּוּת וְאֵיכוּת, וְכָל הַצִּמְצוּמִים שֶׁבָּעוֹלָם, כֻּלָּם נִרְשָׁמִים בְּאֶבֶן שְׁתִיָּה, שֶׁמִּמֶּנּוּ הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם, וְכֻלָּם מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ, וְשָׁם הַמְתָּקַת כָּל הַדִּינִים, כִּי הוּא בְּחִינַת חָכְמָה עִלָּאָה, בְּחִינַת קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים. כִּי הַשֵּׂכֶל נִקְרָא קֹדֶשׁ, וְכֻלָּם מְקַבְּלִים וְנִכְלָלִים בִּבְחִינַת קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה עִלָּאָה, שֶׁכָּלוּל מִכֻּלָּם. וּמִשָּׁם הַמְתָּקַת כָּל הַדִּינִים, בִּפְרָטִיּוּת וּבִכְלָלִיּוּת.

ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר גו'(שמות כד, י). הכלל, כי יש אהבת הבורא ברוך הוא ובאמת איך יכול אדם לומר שיש לו אהבת הבורא ברוך הוא, הלא הבורא ברוך הוא רם על כל רמים, לזה יש מדה שלישית שיאמין האדם באמונה שלימה שהבורא ברוך הוא אבינו ואנחנו בניו ובאמת האב אף על פי שהוא נבון וחכם גדול דעה, אף על פי כן יש לו שעשועים מבנו שיש לו שכל קטן לערך שכל האב, ונמצא על ידי מדה שלישית יכול אדם לאהוב את הבורא יתברך. והנה שלשה מדות הם מדות אברהם יצחק ויעקב. אברהם, אהבת הבורא. יצחק, יראת הבורא. ויעקב, התפארת. ובאמת על ידי מדת יעקב נשלם מדת אברהם. וזהו כה אמר ה' ליעקב אשר פדה את אברהם. ועל אלו שלשה מדות מרומז יד ימין של אדם, ויד שמאל, והגוף. והנה יש עוד מדת אמונה. ובאמונה יש שני בחינות אמונת התורה שבכתב ואמונת תורה שבעל פה, דהיינו להאמין שהבורא ברוך הוא מנהיג עולמו כרצונו וזה תורה שבכתב. גם להאמין שהבורא ברוך הוא עושה רצון ישראל וזה תורה שבעל פה. ואמונה ראשונה הוא מדת משה רבינו עליו השלום ואמונה בתורה שבעל פה הוא מדת אהרן. נמצא מדת יעקב למדת אהרן שוה, רק החלוקים שמדת יעקב הוא שהבורא ברוך הוא יש לו שעשועים מעמו ישראל להתפאר בהם אבל עדיין אינו ממלא רצונם להנהיג העולם כרצון ישראל, כי יש לפעמים שהאב אוהב את בנו אבל עדיין אינו ממלא רצונו. אבל מדת אהרן הוא שהבורא ברוך הוא ממלא ומנהיג עולמו כרצון ישראל. ונמצא יעקב שוה ללוי שממנו בא הכהונה והלויה, כי יעקב הוליד השבטים שיקראו ישראל בנים להבורא ברוך הוא ולוי הוליד הכהונה ולויה. ולכך הכהן משמש בארבע בגדים נגד ארבע אותיות של הוי"ה ברוך הוא כביכו"ל שהשם יתברך נמצא בתחתונים בישראל למלאות שאלתם. ואלו שני בחינות הם נגד שני רגלים של אדם, ויש עוד בחינת התקשרות הוא בחינת יוסף נגד ברית קודש, דהיינו על ידי התלהבות מאלו המדות מקשר אדם עצמו באלו המדות:

וְעִקַּר הֶאָרַת הַתְּפִלִּין בָּאִים עַל־יְדֵי הַלּוּחוֹת, כַּמּוּבָא (בזוהר בראשית וכי תשא הנ"ל): כְּשֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע, זָכוּ לַחֲגִירַת זַיְנָא עִלָּאָה. וּמֹשֶׁה זָכָה לְקֵרוּן עוֹר פָּנִים, מֵאוֹר הַלּוּחוֹת, כִּי הֵם הַמֹּחִין בְּעַצְמָן, כִּי עַל־יְדֵי חִדּוּד הַשֵּׂכֶל בַּתּוֹרָה נִתְחַדְּדוּ הַמֹּחִין, וְנִתּוֹסֵף בּוֹ הַכָּרָה וּמִתְבַּיֵּשׁ בְּיוֹתֵר. וְהַלּוּחוֹת הֵם שֹׁרֶשׁ הַתּוֹרָה, וְנִקְרָאִים י"ו, עַל־שֵׁם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְאָרְכָּן וָאו וְרָחְבָּן וָאו (ב"ב יד),

הדרך החמישי, דהנה יש להבין מה זה דאמר (שמות יט ד) על כנפי נשרים, ולפי רש"י (ד"ה על) והתרגום היה ראוי לומר כעל כנפי נשרים. והנ"ל דהנה הא יש להבין מה שפירש רש"י בפרשת ויחי (בראשית מט ו) וברצונם עקרו שור, זה יוסף דנקרא שור, שנאמר (דברים לג יז) בכור שורו הדר לו. ויש להבין למה נקרא שור, ועיין שם מה שפירש רש"י בפרשת וזאת הברכה על הפסוק בכור שורו הדר לו (ד"ה שורו), שכחו חזק כשור לכבוש ל"א מלכים, עיין שם. וגם על זה קשה דיהושע לא מצינו בשום מקום דנקרא שור רק יוסף, ויציבא בארעא כו'. ועוד וכי בכחו כבש, הלא מפורש (דברים ח יח) וידעת כי ה' אלקיך הוא הנותן לך כח וגו', ותקיעות יריחו יוכיח (יהושע ו כ). וגם בפסוק (בראשית לב ו) ויהי לי שור נדרש על יוסף (ב"ר ע"ה י"ב), וכן איתא במסכת סוטה (י"ג ע"ב, בראשית מט כב) עלי שור בהעלאת ארונו של יוסף (עיין תנחומא בשלח סי' ב') והנ"ל על פי המבואר בפרדס (שער א' פרק א') בשם התיקונים, דמרכבה ראשונה פני אדם חכמה כח מה, פני נשר בינה, פני אריה חסד לאברהם, פני שור פחד יצחק גבורה. מרכבה שניה פני אדם תפארת, פני נשר נצח, פני אריה הוד, פני שור יסוד, עד כאן. וידוע דיוסף צדיק יסוד עולם, על כן נקרא שור, והבן כי הוא אמת בס"ד. והנה לפי זה במנין הז' שושבונין ואושפיזן, משה הוא פני נשר, רק דלא נתפרש בתורה כמו על יוסף, משום דשור מבואר בתורה דטהור והבן, אף דהיא דים, וטהור (כלים פי"ז מי"ג), מכל מקום אינו מבואר בתורה, והבן והשם הטוב יכפר. והנה ידוע דברית יחיד הוא באמצע, ומחברין על ידי שעולה עד הבינה, והוא קול שופר בלול מאש ומים ורוח, על דרך משל הקול מעלה לחלוחות, ויש בו הבל חום אש והוא אוירי, הכי נמי אויר הוא תפארת מכריע בין אש למים, הוא חסד גבורה וכלול מהם, על כן נקרא קול, ולכך כיון שיש להם התחברות, על כן פני נשר דלתתא הוא פני נשר דלעילא, על כן נתנו למשה מ"ט שערי בינה (ר"ה כ"א ע"ב) והבן, והוא השורש של האילן והמשיך כל הענפים אליו, דהיינו כל ישראל הגביהן למדריגתו, על כן ראתה שפחה על הים וכו', והיינו שראו מרכבה קדושה משפיל למרכבה טמאה שבא לעזרת המצרים, כמו שפירש רש"י בפסוק (שמות יד י) והנה מצרים נוסע אחריהם, וידוע דאז היה הס"מ שר של מצרים ראש המרכבה טמאה. ונקדים דבשעת מתן תורה כשאמרו נעשה ונשמע (שמות כד ז), וניתן להם שני עטרות לכל אחד ואחד כמבואר (במסכת שבת דף פ"ח.), היינו כתר חכמה דבבינה היו כנ"ל, ואז שוב לא היה שום מסך רק דבקות גמור. והיינו אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים, היינו כמו שפירש רש"י בפסוק והנה מצרים, והוא מדריגה גדולה אף על פי כן ואשא אתכם רק על כנפי נשרים, כנ"ל פני נשר דלתתא, פני נשר דלעילא, אבל ואביא אני רוצה להביא אתכם אלי דייקא, כנ"ל.

ארבעים יכנו וגו' (דברים כה ג). בגמרא ר"י פתח בכבוד התורה וכו' (בזה הלשון לא מצאתי, כי אם במססכת מכות דף כ"ב (ע"ב) איתא בזה הלשון אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימו מקמי ספר תורה, ולא קיימו מקמי גברא רבא), דאילו בתורה כתיב ארבעים יכנו, ואתי רבנן ובצרי חדא. דיש להקשות בזה טובא, דאיך יליף מזה חשיבות החכמים, וכי מדעתם עשו ח"ו, הלא קבלו כך ממשה, ואף שהוא בעל פה והם עם תורתם בלבם, מכל מקום משום דין זה אין לנו להחשיבם יותר מספר תורה, וכי משום דקבלה בידם לשנות תיבה אחת הם חשובים יותר מספר תורה. והנ"ל בזה, ונפרש גם כן ילפותא דיליף הש"ס (שם במכות (כ"ב ע"ב)) דאין לוקין רק ל"ט, שנאמר (דברים כה ב) במספר ארבעים, מספר הסמוך לארבעים, שהוא משולל הבנה מאד, דאדרבא במספר קפידא משמע שלא יפחות ולא יותר, ורבה הוא להבין דברי חכמים וחידותם. והנ"ל בזה על פי מ"ש ביערות דבש חלק ב' דפוס ווין דף נ"ז ע"ב, טעם נכון מאד על הא דכתיב בתורה ארבעים יכנו, ואתו רבנן ובצרי חדא. על פי המבואר במדרש (תנחומא במדבר סי' כ"ג) ארבעים יכנו, נגד ארבעים יום שהיה משה בהר לקבל התורה, והוא עובר התורה. והנה לפי דעת רבי עקיבא בז' בסיון נתנה התורה, למחרת עלה משה בהר דהיינו ח' סיון, ובי"ו בתמוז כלה מ' יום, דבי"ז בתמוז בהשכמה ירד ונשתברו הלוחות בעוה"ר, צא וחשוב כ"ג דסיון, וי"ו דתמוז, הרי ל"ט. אך באמת הא דתורה נתנה בז', משום יום אחד הוסיף משה מדעתו והסכים קב"ה על ידו (שבת פ"ז ע"א), אבל זולת זה היה ראוי ליתן בששה בסיון, והיו ארבעים יום שלימות. ולכך בתורה שהיה קודם הוספת משה מדעתו, היה מ' יום, לכך כתיב מ' יכנו, אבל רבנן תלמידי משה שהסכים כי בז' יתנו תורה והסכים המקום, לא היה משה בהר רק ל"ט ימים, לכך בצר ליה חדא, והבן עכ"ל. ועל זה קשה הא מכל מקום כתיב (שמות כד יח) ויהי משה בהר ארבעים יום וכו', וכן (דברים ט יח) ארבעים יום לחם לא אכלתי. וצריך לומר דבאמת הא ביום שניתנה התורה היה בהר, (אך דלא נחשב רק מנין) שניתן התורה שבעל פה שהוא העיקר, ועל פי זה יבא מ"ש על נכון. והנה לפי זה שפיר דקשה במספר למה ואין לו מובן. אלא ר"ל במספר מכוין נגד ארבעים, והיינו כעין אסמכתא שארבעים הנ"ל נסמכו על ארבעים יום. וזה דברי הגמרא במספר הסמוך לארבעים, ר"ל הסמוך לארבעים אחרים, דהיינו ארבעים יום, ואם כן ממילא למה שהוסיף משה הוא ל"ט, והעיקר מקבלה צריך להיות השורש בתורה הקדושה, דהוספת משה כתוב דאורייתא, וכן במספר, ודוק וזה נכון ואמת, דהא דלא פרשו בהדיא, כי היכי דלא נימא דהורו על פי דברי אגדה, והבן. ועל פי זה יבואר כאן, דהנה מארבעים מלקות גופא מוכח דחשיבו רבנן טפי אף בלא הא דבצרי, וכן לפי מה דבצרי מוכח, אך דלא מצי למנקט הך לחודא דכתיב ארבעים, דבאמת לוקין ל"ט, וגם ל"ט לחוד לא מצי למינקט, דהא כבר כתבנו דתולה אם שבכתב חשוב יותר או שבעל פה. והנה מדנקצב העונש נגד ארבעים יום, והוא זמן הלימוד של בעל פה כמבואר בדברי רז"ל, ועיין הקדמת סמ"ג, ובט"ז יור"ד סימן א' סעיף א', אף דעבר על לאו הכתוב דכל הלאוין כתובין, שמע מינה (דבעל פה) הוא העיקר, ואם כן ממילא דהתלמידי חכמים חשובין טפי, דהם הלוחות של תורה בעל פה דחקוק על לוח לבבו. ועל פי זה תבין מאמרם (ברכות ח' ע"ב) לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. אך דיש לדחות, די"ל כטעם אחר המבואר בטעם של ל"ט מלקות, משום י"ג שנים דהוא בר עונשין, ומשלשין שליש מלפניו וכו', ולכך בשמים שתין, משום דהיא בר עונשין מכ'. אך לפי זה קשה למה כתיב ארבעים, ומהא דכתיב ארבעים ובצרי חדא, לא יתכן רק לטעם זה דארבעים יום דבעל פה, וממילא מוכח דתלמידי חכמים חשובין יותר מספר תורה, ודוק כי נכון הוא בס"ד.

וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק וגו' (הושע ב כא). י"ל דהנה ידוע דצדק הוא דינא קשיא, ומשפט רפיא, אבל שניהם דין וגבורה, כדאיתא בזוהר בכה רבי שמעון ואמר דחילנא מתוקפיה דצדק דוד כדלא חב וכו'. והנה אמרו רז"ל (מכות דף כ"ד.) (שמות כ ב) אנכי (שמות כ ג) ולא יהיה לך (שמות כ ב-ג), מפי הגבורה שמענו. והיינו כפיית ההר ביד חזקה ובאונס, והטעם שהיה צריך לזה הלא אמרו נעשה ונשמע קודם (שמות כד ז), והתירוץ של התוספת (במסכת שבת דף פ"ח ע"א, ד"ה כפה) דמשום הקולות הנוראות חזרו בהן ויראו לגשת, קשה להולמו דלמה עשה ה' ככה ליראם שיצטרך לאנס אותם. ותירוץ בעמודי שש שהשי"ת שומר תורתו כמבואר בהירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) על הפסוק (ויקרא כב ט) ושמרו את משמרתי, ולכך במכוון היה מאתו ית"ש שיהיה באונס, כדי שיהיה להם דין אונס לא יוכל שלחה כל ימיו, ובזה נדחו כל המקטריגים, והבן. ועל פי זה נ"ל לפרש (מלאכי ג' ו') כי אני ה' לא שניתי, ואם כן כל ימיו הוא עולם ועד, וממילא ואתם בני יעקב לא כליתם, והבן. והיינו וארשתיך לי לעולם לא יוכל שלחה וגו', הואיל וארשתיך לי בצדק ומשפט, דהיינו ביד חזקה ובגבורה דהיינו באונס, והוא גופא בחסד וברחמים, דאין חסד ורחמים גדול מזה לעשות תחבולות כאלו למען חסדיו ורחמיו המרובים, ושמא תאמר מה ראה על ככה מה נשתנו מכל האומות ומה גבר בגוברין. והתירוץ כי אף שעכשיו אין ניכר כל כך ההפרש, אבל לעתיד יתודע ויתגלה, והשי"ת הגם שידיעתו אינו מזדקק לבחירה אף שיודע והכל צפוי (אבות פ"ג מט"ו), מכל מקום הוי כמאמין כל יום שסופינו לידע את ה', והוא החפץ והרצון ותכלית המבוקש באמרו ית"ש השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי נאום ה' (ירמיה ט כג), והיינו וארשתיך לי באמונה, במה שאני מאמין לך וידעת את ה', שסופך לידע את ה' ית"ש ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים, אמן.

כְּמוֹ כֵן, כְּשֶׁנּוֹתְנִין כָּבוֹד לְזָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ, וְהַשִּׁכְחָה הוּא בְּחִינַת עֲנָנִין דִּמְכַסְּיָן עַל עֵינִין, וּכְשֶׁנּוֹתְנִין לוֹ כָּבוֹד, וְהַכָּבוֹד הוּא בְּחִינַת אֵשׁ, בִּבְחִינַת (שמות כ״ד:י״ז): וּכְבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת; וְהוּא בָּא בְּתוֹךְ הֶעָנָן, בִּבְחִינַת (שם טז): וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן; הַיְנוּ בְּתוֹךְ בְּחִינַת הָעֲנָנִין דִּמְכַסְּיָן עַל עֵינִין, וַאֲזַי נִקְרָע הֶעָנָן, וּמִזֶּה נַעֲשִׂין בְּחִינַת רְעָמִים. בִּבְחִינַת (תהילים כ״ט:ג׳): אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים, שֶׁעַל־יְדֵי הַכָּבוֹד נַעֲשִׂין רְעָמִים כַּנַּ"ל. וַאֲזַי יוֹצְאִין מַיִם רַבִּים, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּתְגַּלֶּה דַּעַת הַזָּקֵן, עַל־יְדֵי שֶׁנִּקְרָע הֶעָנָן הַמְכַסֶּה עַל הָעֵינִין כַּנַּ"ל, בִּבְחִינַת (ישעיהו י״א:ט׳): כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה וְכוּ' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים, וְזֶהוּ בְּחִינַת מַיִם רַבִּים הַנַּ"ל, וְהֵם בְּחִינַת מַיִם קָרִים, שֶׁעַל יָדָן מְחַיִּין וּמַבְרִיאִים אֶת הַנֶּפֶשׁ כַּנַּ"ל:

ובזה יובן, ויקרא אל משה (וידבר) וגו' (שמות כד, טז), משה וכל ישראל עומדין וכו', דקדמה קריאה עבור הכנה, וא"כ אין לומר עבור משה שהי' תמיד מוכן, ועל כן עבור ישראל ששמעו קול הדבור ויעשו הכנה. ושפיר למדו חכמינו זכרונם לברכה היכא דכתיב קריאה קודם, לרבות כל ישראל שמעו, מה שאין כן היכא דלא כתיב, לא שמעו בלתי הכנה.

ט וְלָבוֹא לְעַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה הַנַּ"ל הוּא עַל־יְדֵי שִׂמְחָה, בִּבְחִינַת (נחמיה ח): כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם, הַיְנוּ עַל־יְדֵי בְּחִינַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשִּׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת פח): בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, יָרְדוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא מַלְאָכִים, וְנָתְנוּ שְׁנֵי עֲטָרוֹת בְּרֹאשׁ כָּל אֶחָד וְכוּ', וּכְשֶׁחָטְאוּ נִלְקְחוּ וְכוּ', וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהַחֲזִירָם לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם. נִמְצָא, שֶׁנַּעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע הֵם בְּחִינַת שִׂמְחָה, בְּחִינַת: וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, כַּנַּ"ל:

ויאמר ה' אל משה הנה אנכי וגו' בעבור ישמע העם וגו'. נתרצה גם הוא יתברך לדבר גם אליהם, ואמנם הנה הם לא אמרו רק כל אשר דיבר ה' נעשה, ונעשה ידוע שהיא בבחינת עשיה בחינת הנפש לבד, שלא קבלו עליהם אור התורה רק בפשטיותיה לבד בבחינת הנפש ולא שאר הבחינות בחינת רוח ונשמה, ואמנם הנה האל הטוב לא רצה כלל ליתן התורה בבחינה זו, כי בחינה זו היא ממש כגוף בלי נשמה וזה אין לו טעם ולא ריח כנפל אשת בל חזו שמש (תהלים נ"ח, ט'), ולזה אמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו' כלומר הנה הם לבדם לא יוכלו לשמוע ולקבל את בחינת אור הנשמה שבתורה מבחינת מדת הבינה המכונה על שם השמיעה כידוע, ועל כן אבוא אליך וגו' בעבור ישמע העם בדברי עמך, כלומר שעל ידך כאשר יתקשרו היטב בך יוכלו לבוא לידי בחינת השמיעה לקבל אור הנשמה שבתורה וממילא נכלל בזה בחינת הרוח שלמטה מבחינה זו, כי בלתי בחינות אלו אי אפשר ליתן התורה, ועל זה נאמר ויגד משה את דברי העם וגו', והנה הגדה זו כבר נתעוררו חז"ל (שבת פ"ז.) לבאר מה הגיד עתה והלא כבר וישב משה את דבר העם וגו' ובינו לבינו לא מצינו שום דבר שיאמר לישראל ולהגיד תשובתם לאלהים (ועיין בחיבורנו סידורו של שבת שורש הראשון כתבנו בזה דבר נאה), ואמנם גם לפי דרכינו זה יומתקו הדברים כי הן להלן בסוף פרשת משפטים נאמר (כ"ד, א') ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' עיין שם וזה היה מעשה קודם עשרת הדברות כאומרם ז"ל, (לשון רש"י שם) ואחר כך נאמר ויבוא משה ויספר לעם וגו' עד ויאמרו כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה וגו' וישכם בבוקר ויבן מזבח וגו' ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וגו', (ואז נכנסו אבותינו לברית מילה וטבילה והזאת דמים כמאמרם (כריתות ט'.) ומובא ברש"י סוף משפטים) ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע וגו', והנה לרבנן דרבי יוסי (דאנן פסקינן במקום אחר כותייהו דהא אנן עושין יום טוב בששי בסיון) (בשבת פ"ו:) הנה זה שאמר ה' אל משה (שמות י"ט, ט') הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' היה זה ברביעי בשבת שהוא שלישי לחודש, כי הלא בתרי בשבתא איקבע ירחא ואז לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, בשלישי נאמר לו (שם שם, ג') כה תאמר לבית יעקב וירד באותו היום ויקרא לזקני העם וגו' (שם שם, ז') ולמחרת בהשכמה עלה וישב את דברי העם והוא רביעי בשבת ואז נאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וירד, ולמחרת ביום החמישי עלה ויגד את דברי העם כמו שמפורש שם לפי דרכם עיין שם, ולדרכינו זה נכון מאוד כי אחר אשר נאמר לו הנה אנכי בא אליך וגו' בעבור ישמע העם וגו' וכתבנו בפירושו שצריכים עוד בהכרח לבוא לבחינת השמיעה שישמעו מה ידבר האל ה' בבחינת אור הנשמה הטהורה, ובלתי זה אי אפשר ליתן התורה, ועל כן ירד בזה הדבר ונאמר אז (שמות כ"ד, ד') וישכם בבוקר ויבן מזבח וגו' וזה היה ביום החמישי בהשכמה כמפורש שם ובזה טיהר וקידש את העם והכניסם למילה וטבילה והרצאת דמים והכל בכדי שיהיו יכולין לשמוע את דבר ה' לשמוע דייקא בבחינת השגת הנשמה, ועל כן תיכף נאמר (שם שם, ז') ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שגם העם באו לבחינה זו והשיגו לקבל עליהם גם בבחינת השמיעה נוסף על המעשה לבקש גדולת ה' גבוה מעל גבוה מנעשה עד נשמע ועל כן אמרו נעשה ונשמע ולא נשמע ונעשה והבן, (ועוד נוכל לומר כי אמרו כל אשר דיבר ה' שהוא בחינת עמודא דאמצעיתא בחינת הרוח נחבר אליו נעשה ונשמע נעשה מלמטה ונשמע מלמעלה והבן) ובו ביום עלה למרום להשיב תשובתם, וזה ויגד משה את דברי העם אל ה' שהגיד לו שאמרו נעשה ונשמע, והוא תשובה למה שנאמר בכתוב הזה בעבור ישמע העם, בינה זאת, ואמנם כי גם לרבי יוסי נכונים כל הדברים הנזכרים ולא נאריך בזה. ועל כן,

עוד יש ליישב קושית אומות העולם, ובזה יתבאר הפייט (של יום ב' דשבועות קודם המאיר לארץ) קולות וברקים שמעו נצבים בתחתית ההר יוצר אור בעמו יבחר. דיש להבין אמרם הנ"ל (שבת פ"ח ע"א) בתחתית ההר (שמות יט יז), מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית וכו'. ולכאורה היא יסוד בחירה בעמו, הוא משום שקבלו התורה, כמו שדרשו במלת בראשית (א א), "בראשונה "ראה "אלקים "שיקבלו "ישראל "תורה. וקשה הלא היה באונס ומה היא החשיבות. ומיהו לא קשה מידי, דהא התוספת (בשבת דף פ"ח, ע"א, ד"ה כפה) הקשו דלמה כפה ההר, הלא מקודם אמרו נעשה ונשמע (שמות כד ז). ותירצו דמשום הקולות והברקים חרדו מאד ונסוגו אחור, ולזה הוצרכו לכפיה, עד כאן. ואם כן הכפיה היה רק לנגד החרדה המונעם, אבל עיקר הקבלה היה ברצון, ובזה נתיישב גם כן קושית אומות העולם כלום כפית עלינו וכו', והבן. ועל פי זה מבואר דברי הפייטן קולות וברקים מן ההר שמעו נצבים בתחתית ההר דייקא והיינו כדברי התוספת, ועל כן יוצר אור בעמו יבחר כמ"ש ודוק. ואמנם יש להבין תירץ התוספת הנ"ל, דלכאורה קשה למה עשה ה' ככה להפחידם בקולות וברקים, הלא יותר טוב היה להשאירם על הרצון. ומה שנראה לי בזה הוא, לפי שבעת שהאדם נפשט מהחומריות, וחושק ומתאוה לעבדות היוצר ב"ה וב"ש, אין פלא דהלא יש לו הרבה משרתי עליון, אך העיקר הוא בשעה שהחומר מתגבר צריך ללחום עמו ולהכריחו, ועל זה ניתנה התורה, ולכך לא הספיק השי"ת בהרצון של נעשה ונשמע, כי אז היו מתלהבים כמלאכים והרושם הראשון קיים לדורות כנודע, ונמצא כשיהיה החומר מתגבר לא יעבדו כלל, לכך רצה שיעבדו בכפיה גם כן, והבן. ועל פי זה אמרתי דזה כונת המדרש (שהש"ר פ"א ד') בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, נעקר יצר הרע מלבם, דהיינו כדי ליישב קושיא זו הנ"ל, ודוק.

ויקר"א א"ל מש"ה. תרין במסורה. דין. ואידך ויקר"א א"ל מש"ה ביום השביעי (במשפטים) (שמות כד טז). הוא על פי האמור בתרגום יונתן בן עוזיאל דמשה למד קל וחומר מסיני שקדושתו קדושת שעה לא עלה בלא קריאה, מכל שכן משכן קדושת עולם:

עוד שם בגמרא הנ"ל (שבת פ"ח ע"א) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע (שמות כד ז), יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין וכו'. ושם בגמרא (שבת פ"ח ע"א) למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעלו, אף ישראל הקדימו עשיה לשמיעה. נ"ל ביאור הדברים דאוהב גדול שמשתוקק מאד שתבא המצוה לידו, נגמר המעשה אצלו כבפועל אף שלא בא לידו, ובתנאי שאם בא לידו שיקיימנו. והיינו נעשה ונשמע, שנגמר העשיה קודם השמיעה, רק באופן שנשמע אחר כך להציווי, וזה הוא בחינת מלאכי השרת, והיינו פריו קודם לעלו שנגמר הפרי קודם, והבן.

ומראה כבוד ה' כאש אוכלת כו' (שמות כד, יז). דהנה האדם בעבודתו להשם יתברך בתורה ובמצות מביא תענוג גדול למעלה. וכשאדם רוצה לידע אם השם יתברך יש לו תענוג מעבודתו הבחינה הוא על זה, אם אדם רואה שלבו בוער כאש ומתלהב תמיד לעבוד אותו ויש לו חשק ורצון בעבודת הבורא אז בוודאי מוכח שהשם יתברך יש לו תענוג מעבודתו ולכך מסייעין לו מן השמים ושולחין לו מחשבות קדושות לתוך לבו. לזה אמר ומראה כבוד ה' כו', שהסימן כשירצה אדם לידע אם רואה כבוד ה' והקדוש ברוך הוא נהנה ממנו ולזה כאש אוכלת אם לבו בוער כאש וקל להבין:

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם וגו' (בראשית יח ה), וימהר אברהם האהלה וגו' (בראשית יח ז), ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה וגומר (בראשית יח ח). נ"ל על פי מה שביארתי לעיל דידע דמלאכים היו, ובזה י"ל דמה שאמר להם וסעדו לבכם אף שמלאכים אתם, כי על כן עברתם על עבדיכם, ר"ל עלית לקרתא הלוך בנימוסיא כאמרם ז"ל (ב"מ פ"ו ע"ב, ב"ר פמ"ח י"ד). וביארתי לעיל כיון שהם בזה העולם, רוצים לעשות התיקון הנעשה בזה העולם על ידי צדיקים לברור ניצוצות, אך הלא מצינו במלאך שבא אצל מנוח שאמר לו אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים יג טז), ולא אמר עלית לקרתא וכו'. אך הענין הוא דלחם של צדיקים הוא דבר גדול, וראיה דגזרו על פתן וכו' (שבת י"ז ע"ב), ומדה טובה מרובה דמשיכה דבעל הבית הוא על כל אשר לו, לכך יעקב נשתייר על פכים קטנים וכו' (חולין צ"א ע"א), וכמו שנאמר (שמות יח יב) לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים, וכתיב (שמות כד יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, ולכך אמר רבי אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ (ב"ב ח' ע"א), ומנוח עם הארץ היה כאמרם ז"ל (ברכות ס"א.). והנה מעת חטא הקדום נתערב הכל טוב ברע, והנה הצדיק האוכל מברר הטוב, והרע סובלו עד שנעשה פסולת, מה שאין כן המלאך שכלו טוב שלא נהנה מעץ הדעת, איך יהיה אצלו פסולת, ולכך במן שדרשו (יומא ע"ה ע"ב) לחם אבירים (תהלים עח כה), לחם שמלאכי השרת אוכלים היה נבלע באברים. וכבר כתבתי במקום אחר כי (עילת) [מילת] טוב מורה רק טוב, כמו שנאמר במשה (שמות ב ב) ותרא אותו כי טוב הוא, שהיה באדם הראשון בקנה ולא נהנה מעץ הדעת. והנה אברהם תיקן חטא עץ הדעת כמבואר בספרי חכמי אמת, ור"ל בעצמותו, ולכך נקרא האדם הגדול (יהושע יד טו), שהיה כאדם הראשון קודם החטא ובבחינתו, ומבואר בזוהר הקדוש פרשה זו (זוהר ח"א ק"ב ע"ב) וז"ל: ותא חזי כד חב אדם בעץ הדעת טוב ורע וכו', חב עלמא, וכד אתי אברהם באילנא אחרא, אתקן עלמא דהוא אילנא דחיי, עיין שם. ונ"ל שזה הפירוש תחת העץ, היפך ממה שפירש האר"י ז"ל ותלית אותו על עץ (דברים כא כב), אבל כאן תחת העץ שכבר נסתלק מן העץ הידוע כנ"ל. והנה מבואר בזוהר הקדוש פרשת חיי שרה (זוהר ח"א דף קכ"ז.) אברהם ידע בהאי מערתא וכו' דאיסתכל דיוקנא דאדם, עיין שם. ובודאי דהוא מדריגה גדולה, כיון דבר נש אחרי' (דאסתקל) [דאסתכל] בדיוקנא דאדם, לא היה יכול להשאר בחיים, וכמו שפירשתי בפסוק (שמות לג כ) כי לא יראני האדם וכו', ובודאי עלה למדרגה גדולה, כידוע ממאמר רבי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה וכו' (עירובין י"ג ע"ב), נראה דאז תיקון חטא עץ הדעת, על כן מבואר בזוהר שם דאיתפתח ליה חד פתחא דגן עדן, דהא הכרובים ולהט החרב הושם על ידי חטא (בראשית ג כד), ובהסתלק החטא נסתלקו בבחינתו ונפתח לו פתחא דגן עדן, והבן. והנה מובא שם (זוהר ח"א קכ"ז) ע"ב רבי אלעזר אמר בשעתא דעאל אברהם במערתא, בגין דהוי רהיט אבתרי דההוא עגלה, דכתיב ואל הבקר רץ אברהם וכו' עיין שם, משמע דאז היה המעשה. ונראה דלכך נאמר קודם נצבים עליו (בראשית יח ב), ואחר כך עומד עליהם, כמבואר במדרש רבה (ב"ר מ"ח י"ד) עד שלא יצא ידי חובתם נצבים עליו, ומשיצא ידי חובתם והוא עומד עליהם אימתו מוטלת עליהם. ומובן מזה דהיה איזה נשמה קדושה מגולגלת בהאי בן בקר דברח לתמן, ואוליך לתמן ית אברהם ונאכל על ידי המלאכים, ויתכן דגם מבן הבקר נברר אז הרע וגם נתקן על ידי (המלכים) [המלאכים], ולכך אכלו אז אצל אברהם, לפי שנעשה רק טוב ומשיכא דידיה על הכל. ויתכן דידע אברהם ברוח הקודש שיתקן עכשיו חטא עץ הדעת, ולכך אמר (למלכים) [למלאכים] והשענו תחת העץ, היינו בחינת טוב לבד, ואקחה פת לחם, ואקחה דייקא על ידי כן וסעדו לבכם, כי יש באדם שני לבבות טוב ורע ולכך נקרא לבב כאמרם ז"ל (ב"ר מ"ח י"א), אבל כאן וסעדו לבכם דייקא, לפי שלא יהיה בו רק טוב, אחר תעבורו ר"ל ממדריגתכם למעלה ממדרגתכם על ידי עשיה שלמטה, ועל ידי פעולת הצדיק זה אברהם המעלה הכל, כי על כן עברתם על עבדכם, כי המלאכים בעצמותם עומדים. ולדעתי זה פירוש הפסוק (זכריה ג ז) ונתתי לך ר"ל בשבילך, מהלכים בין העומדים האלה ודו"ק, וכמו ששמעתי לפרש שאמרו (מסכת ב"ב דף קל"ד ע"א) על יונתן בן עוזיאל כל עוף הפורח עליו מיד נשרף, ר"ל שנעשה המלאך שרף. ויאמרו כן תעשה, ר"ל תתקן (כמו ויעש אלקים את הרקיע, בראשית א ז, ופירש רש"י [ד"ה ויעש] עשיה לשון תיקון) כאשר דברת שיהיה רק טוב. והנה מבואר בזהר פרשת חיי שרה (זוהר ח"א) דף קכ"ב ע"א בפסוק (קהלת ה ח) מלך לשדה נעבד, מלך דא אשה יראת ה' (משלי לא ל), ר"ל נשמתא קדישא, והאי מלך זמנין דאיהו נעבד להאי שדה וכו' עיין שם, אלמא דנשמה קרוי מלך. והנה בגמרא (ב"ב דף ד'.) ריכא ובר ריכא, פירוש מלכא, וסימן לדבר אנכי היום רך ומשוח מלך (שמואל ב' ג לט), וכן פירש רש"י בפרשת מקץ אברך (בראשית מא מג), אבא למלכא, עיין שם. והיינו שמספר הפסוק התיקון שעשה אברהם, ואל הבקר רץ אברהם כמבואר בזהר, ויקח בן בקר רך, היינו שיש בו נשמה קדושה מגולגלת הנקרא מלך, וטוב דייקא כי כבר נברר מן הרע, ויתן וגו' וימהר לעשות אותו היינו לתקן בכונת ידיעותיו, ויקח חמאה לכוונות שונות כמבואר בב"ר (פמ"ח י"ד), ובן הבקר אשר עשה אשר תיקן וגו', והוא עומד עליהם כמבואר במדרש רבה הנ"ל, תחת העץ דייקא וכמו שפירשנו לעיל, לכך ויאכלו, והבן זה כי נכון הוא בס"ד.

וְזֶהוּ הַחִלּוּק שֶׁבֵּין יִשְׂרָאֵל לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר (דְּבָרִים ז), כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים, שֶׁאַתֶּם מַמְעִיטִין עַצְמְכֶם כְּשֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיעַ לָכֶם טוֹבָה (כַּמּוּבָא בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י) שֶׁכְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵאִיר עֲלֵיהֶם הֶאָרַת הִתְנוֹצְצוּת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ אֵינָם רוֹדְפִים לַחֲקֹר אַחַר חֲקִירוֹת וִידִיעוֹת וְחָכְמוֹת, רַק הֵם מִתְחַזְּקִים בָּאֱמוּנָה וְרוֹדְפִים אַחֲרָיו מִיָּד בִּבְחִינַת (שִׁיר הַשִּׁירִים א) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה, שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַתְחִיל לְמָשְׁכָם אֵלָיו, אֲזַי תֵּכֶף הֵם רָצִים אַחֲרָיו וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִשְּׁלוּחֶיךָ שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לְמָשְׁכֵנִי אֵלֶיךָ וַאֲנִי תֵּכֶף רַצְתִּי אַחֲרֶיךָ וְכוּ' וְתֵכֶף כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל מַתְחִילִין לִרְדֹּף אַחֲרָיו יִתְבָּרַךְ אֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹשֶה עַצְמוֹ כְּמוֹ מִי שֶׁבּוֹרֵחַ וּמַסְתִּיר וּמַעֲלִים עַצְמוֹ בִּבְחִינַת (שָׁם ח) בְּרַח דּוֹדִי וְכוּ' בִּבְחִינַת (שָׁם ה) פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבַר וְכוּ' וְאַחַר כָּךְ צְרִיכִין לְהַתְחִיל בְּהַדְרָגָה כַּסֵּדֶר לִרְדֹּף אַחֲרָיו וּלְבַקְּשׁוֹ לְעָבְדוֹ בַּעֲבוֹדוֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים בְּשִׂמְחָה עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְמָצְאוֹ בְּהִתְגַּלּוּת נִפְלָא יוֹתֵר וְיוֹתֵר, שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת פֶּסַח וְשָׁבוּעוֹת כַּנַּ"ל, כִּי עַל-יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים בְּשִׂמְחָה זוֹכִין לְתַקֵּן הַמְסַדֵּר וְהַמְיַשֵּׁב, וַאֲזַי זוֹכִין לְמַה שֶּׁזּוֹכִין, הַיְנוּ בְּחִינַת הַשָּגַת הַתִּשְׁעָה הֵיכְלִין וְכוּ' הַנַּ"ל וְזֶהוּ בְּחִינַת (שְׁמוֹת כד) כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע שֶׁהִקְדִּימוּ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע וְלִכְאוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין הַדָּבָר כְּלָל אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמְעוּ הָאֱמֶת שֶׁהַתּוֹרָה שִׁבְּחָה אוֹתָם עַל זֶה שֶׁמִּגֹּדֶל תְּשׁוּקָתָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִקְדִּימוּ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת פֶּרֶק ח) גֹּדֶל שֶׁבַח יִשְׂרָאֵל בָּזֶה אֲבָל אַף-עַל-פִּי-כֵן קָשֶׁה הַדָּבָר מְאֹד אֵיךְ יְצֻיַּר עִנְיַן זֶה וְאֵיךְ עוֹלֶה עַל הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת קֹדֶם שֶׁנִּשְׁמָע, אַךְ בֶּאֱמֶת בְּהַתּוֹרָה גּוּפָהּ מְבֹאָר הָעִנְיָן הֵיטֵב, כִּי מְבֹאָר בַּפָּסוּק שֶׁתְּשׁוּבָתָם הָיְתָה כָּךְ, כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע נִמְצָא שֶׁאָמְרוּ מַה שֶּׁיְּדַבֵּר ה' יַעֲשׂוּ וְכוּ' נִמְצָא שֶׁבֶּאֱמֶת הֵם עוֹשִׂין אַחַר שֶׁיִּשְׁמְעוּ דִּבְרֵי ה', כַּמְבֹאָר בַּפָּסוּק כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע אַךְ לְפִי זֶה קָשֶׁה אִם כֵּן מַה מַּעֲלָתָם שֶׁהִקְדִּימוּ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע הֲלֹא כְּבָר הִקְדִּימוּ לוֹמַר שֶׁיַּעֲשׂוּ מַה שֶּׁיְּדַבֵּר ה' כַּנַּ"ל אַךְ בֶּאֱמֶת הָעִנְיָן מְבֹאָר הֵיטֵב עַל פִּי הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּשְׂרָאֵל אָמְרוּ שֶׁהֵם אֵינָם רוֹצִים לַחֲקֹר שׁוּם חֲקִירָה בְּטַעֲמֵי הַמִּצְוֹת וּבְדַרְכֵי הַשָּגָתוֹ וְהַנְהָגוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, רַק כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' נַעֲשֶׂה מִיָּד תֵּכֶף בְּלִי שׁוּם שְׁאֵלָה וַחֲקִירָה כְּלָל וְאַחַר כָּךְ וְנִשְׁמָע, כִּי נִשְׁמָע לְשׁוֹן הֲבָנָה בַּלֵּב, כַּמְבֹאָר בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י וּבְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, הַיְנוּ שֶׁיִּשְׂרָאֵל אָמְרוּ שֶׁכָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' יַעֲשׂוּ מִיָּד כְּפִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ בְּלִי שׁוּם חֲקִירָה וּשְׁאֵלָה אַחַר שׁוּם טַעַם כְּלָל וְאַחַר כָּךְ עַל-יְדֵי זֶה וְנִשְׁמָע, כִּי עַל-יְדֵי עֲשִיַּת הַמִּצְוֹת בֶּאֱמֶת בִּתְמִימוּת בְּשִׂמְחָה זוֹכִין אַחַר כָּךְ לְהַשִּיג מַה שֶּׁמַּשִּיגִין עַל-יְדֵי שֶׁזּוֹכִין לְתַקֵּן בְּחִינַת הַכֹּחַ הַמְסַדֵּר שֶׁהוּא בְּחִינַת כֶּתֶר וְכוּ' כַּנַּ"ל שֶׁשָּׁם מְקוֹר הַשִּמְחָה כַּיָּדוּעַ וְזֶה גֹּדֶל מַעֲלַת יִשְׂרָאֵל וְעַל-כֵּן בֶּאֱמֶת זָכוּ עַל-יְדֵי זֶה לִשְׁנֵי כְּתָרִים שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שָׁם) שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע יָרְדוּ מַלְאָכִים וְנָתְנוּ שְׁנֵי כְּתָרִים בְּרֹאשׁ כָּל אֶחָד וְכוּ', שֶׁנֶּאֱמַר, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם כִּי אֵלּוּ הַהַשָּגוֹת וְהָעֲדַיִם שֶׁזָּכוּ עַל-יְדֵי נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע הֵם בְּחִינַת כְּתָרִים בְּחִינַת שִׂמְחָה בְּחִינַת וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, כִּי זָכוּ לִבְחִינַת כֶּתֶר שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמְסַדֵּר וְהַמְיַשֵּׁב כַּנַּ"ל:

וכן מה שנזכר במס' ע"ז (י:) דקאמר ליה אנטונינוס לרבי, ידענא דאפילו זוטא דבכון מחיה מתים, היינו ג"כ בין שלומי אמוני ה' אין זה טרחא כלפי שמיא. אבל בפרהסיא כהך עובדא דרבא (תענית כד:) שהיה גם לפני מי שלא נקבע אמונה זו בלבבם, והטבע אצלם הרגל, הוי הנהגה נסית אטרוחי קמי שמיא. ולכן אסור להתפלל על שנוי הטבע, שלזה צריך שיתגלה הנהגה העליונה שלמעלה מתפיסת האדם והשגת האדם. ולהכי איתא בזה"ק תרומה (קע:) על נס מצרים ודא הוא דקשי קמי קוב"ה יעו"ש. לפי שנס מצרים היה לפני מאמינים וכופרים ביחד ולמאמינים טובה ולכופרים ההיפך ממקום אחד, כמו שנתבאר בהקדמה, והיה הישועה בהתגלות ההנהגה העליונה שלמעלה מתפיסת והשגת האדם. ופרעה לא ידע איך שיש התקשרות לישראל עם הש"י, לעורר ישועה ממקום שהוא למעלה מהשגת האדם כדאי' בזוה"ק (בשלח נב:) הנ"ל, ופרעה לא סבר דאית קשרא אחרא דמהימנותא כו' יעו"ש. ונקרא ההתקשרות הזה בזוה"ק קשרא דמהימנותא, לפי שעיקר התקשרות ישראל הוא רק ע"י האמונה, שאמונה מגיע למעלה מתפיסת האדם, שאמונה היא בפנימיות אף שאינו מלובש בלבוש, ולכן בזכות האמונה זכו להגאל אף על פי שלא היה בהם מעשים טובים מפורשים, כי בראשית שליחות משה רבינו ע"ה נאמר (שמות ד׳:ל״א) ויאמן העם וישמעו:

ולא יכו"ל מש"ה וכו' כ"י שכ"ן עלי"ו הענ"ן (שמות מ לה). פירש רש"י וכתוב אחד אומר (במדבר ז פט) ובבוא משה אל אהל מועד, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהן כי שכן עליו הענן, אמור מעתה כל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול לבוא, נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו. הנה לכאורה דברי רש"י תמוהים דמאי קשה, הרי מפורש בפסוק בסמוך ולא יכול וכו' כי שכן כו'. והנראה דקשה דאי אפשר לומר דתיבת כ"י הוא נתינת טעם, דאין זה טעם מספיק דהרי משה נגש אל הערפל אשר שם האלקים (שמות כ כא) ויבוא משה בתוך הענן (שמות כד יח), והאיך לא היה יכול לבוא אל המשכן מפני ששכן עליו הענן. ונ"ל דתיבת כ"י אינו נתינת טעם, רק יתפרש מלשון כאש"ר, כמו כ"י יהיה היובל (במדבר לו ד), דפירושו כאשר יהיה היובל. והטעם הוא כמ"ש בזהר (ח"ב רל"ה ע"א) כאשר הכלה מתקשטת, אין מהראוי לחתן לכנוס עד שתתלבש בקישוטיה. וזה שאמר רש"י דבכאן נאמר ולא יכול משה וכו', ושם נאמר ובבוא משה וכו', ואי אפשר לומר דלא היה יכול לכנוס ותיבת כ"י הוא נתינת טעם, דאי אפשר לומר כן כנ"ל. לזה כתב דאף על פי כן בא הכתוב השלישי והכריע כי שכן עליו כו', ופירש כ"י כל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול, כי אין זה מהראוי כנ"ל, אבל אם נסתלק נכנס ומדבר, והבן:

ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א לא). במדרש חזית הובא בנזר הקודש (פרק א' סימן ג') ר' ינאי אמר לא היה התורה צריך להתחיל אלא מהחדש הזה לכם (שמות יב ב), ומה טעם גילה הקב"ה לישראל מה שנברא ביום א' עד יום הששי, בזכות שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד ז). והוא משולל הבנה דמאי ענין זה לזה. עוד יש לדקדק אטו מי לא סגי באמרו בזכות שאמרו נעשה ונשמע, ולענין מאי הביא רישא דקרא כל אשר דבר ה'. והנ"ל בזה, על פי מ"ש בנזר הקודש בביאר המדרש רבה שם על פי דברי הרמב"ן, ושורש הדברים דמה שהודיע השי"ת פרטי הבריאה מה ביום א' ומה ביום ב', הוא למען דעת כי לה' הארץ ומלואה דייקא (תהלים כד א), כלומר להוציא מדעת האומרים שלא היה מאתו ית' אלא בריאת הכלל, דהיינו היולי הראשון שהיה יש מאין, אבל גמר בריאת הפרטיים היה בכח שרים האמצעים, לבטל דעה זו הנפסדה נאמר לה' הארץ ומלואה בין הכלל ובין הפרט. וזה שהוצרך להודיע פרטי הבריאה, כי אלו נאמר בדרך כלל ברא ה' את השמים ואת הארץ וכל אשר בם, היה מקום לטעות ח"ו כי ללמוד על הכלל יצא ולא על הפרטים. אבל ממה שהזכיר פרטי הבריאה דבר יום ביומו על שמו ית' שהיה בכל אחד מאמר מיוחד מאתו ית', מזה נתברר שגם בריאת הפרטים היו מאתו ית' ולא על ידי שליח ולא על ידי מלאך, ונפקא מינה בהא דידעינן שגם הפרטים היו מאתו ית', לענין להשיב לעכו"ם על טענתם ליסטים אתם (ב"ר א' ב'), עיין שם בארוכה.

והנ"ל על דרך משל מי שהוא רעב ואוכל, הוא משביע הרעבון בכל מאכל אף בהפחות והגרוע שבמאכלים ואף בלחם יבש, ואם ירצה להשביע הרעבון שלא על ידי אוכל, כגון על ידי שמיעה או ראיה, לא יתכן על ידי שמיעת או ראיית דברים המצויים, רק אם ישמע דבר נפלא הפלא ופלא שמתענג בו מאד, ואזי שוכח רעבונו ומשביעו זמן מה, כגון בשמיעת קול זמר שלא נשמע כמוהו בפה או בכלי, או מעשה נפלא שמתענג השומע, או דברי חכמה נפלאה להאוהב חכמה, וכן בראיית איזה דבר נפלא, והוא דבר מוחש אין להכחישו. ולהבין למה זה שהמאכיל ישביעו אף בפחות, וזה דוקא בדבר נפלא, דעת לנבון נקל שהוא משום שהמאכל טבעו להשביע מצד התולדה, לכך משביע אף במאכל פחות, אבל שמיעה וראיה אין טבעם להשביע, רק שישמשו במקום המאכל שיהיה כאלו אוכל, ולזה צריך דבר נפלא שישנה טבעו. סימן לדבר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו (שמות כד יא), ר"ל שראיה זו השביען, והבן. והנמשל כל המצות כולם המה תועלת לנו בטבע, אף שאין אנו יודעים סיבת התועלת, אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, ונמצא העושה המצוה בפועל, הוא בנקל שיעשה התיקון והיחוד שראוים להיות על ידי מצוה זו אף בעשיה כפשוטו אמר ונעשה רצונו אף בלי כונת סודות נסתרים, ואף אם אין כאן הטהרה והקדושה הגדולה והיראה והאהבה הראויה. מה שאין כן כשאין עושה המצוה בפועל, רק דוגמא במקומו, שזה אין טבע התיקון, וצריך להיות בטהרה וקדושה נפלאה וכונה זכה שיעלה כאלו נעשה בפועל. והנה שמעתי לפרש הפסוק (בפרשת העקדה, בראשית כב טז) יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך וגו'. על פי אמרם (ברכות ו' ע"א) חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. והנה אברהם כבר גמר בלבו ולקח את המאכלת לשחוט, אלא שנאמר לו אל תשלח ידך ונאנס ולא עשאה, וכל כך גמר בלבו בכונה רצויה, עד שנחשב למעשה ממש. וזה שאמר הכתוב יען אשר עשית את הדבר הזה, כלומר עמדת על הנסיון הזה ועשיתיו ממש, הגם ולא חשכת את בנך וגו', ר"ל שלא חשכתו מן העולם דהיינו שנשאר חי. ולי נראה שגם למעלה הפירוש כן שאמר המלאך עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת וכו' (בראשית כב יב). כי מקודם לא היה במדריגה שיפעול בלא עשיה בפועל, ועכשיו בא למדריגה זו, והבן זה כי אם לא היה בכונה זך כל כך, היה צריך לשחוט בפועל ממש, אבל מחמת שהיה בכונה זכה, על כן המחשבה נחשב למעשה ממש. והנה השאיר רושם קיים לדורות, כמו שפירשתי בפרשת העקדה בפסוק (בראשית כב יד) ה' יראה אשר יאמר היום וגו', דהיינו בעת שמזכירין מעשה העקדה, הוי כאלו נעשה עתה בפועל, וכן הוא לעולם, וזה פעל הצדיק אברהם אבינו ע"ה ברוב כונתו, והבן.

באופן אחר יש לפרש מדרש חזית הנ"ל, דהנה גם רש"י (ד"ה בראשית) הביא ראשית המדרש (ילקו"ש רמז קפ"ז) אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל וכו'. וכבר עמד על זה הרמב"ן שהרי צורך גדול היה להתחיל התורה בראשית להודיע שהעולם מחודש שהקב"ה בראו יש מאין, וזהו יסוד האמונה והתורה והניסים. והגאון בספר גור אריה כתב לפרש הקושיא, ששם תורה היא כמשמעה להורות לנו את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, ולפיכך דוקא תורת משה נקרא תורה שבה כתובים המצות, אם כן אין לכתוב בה רק המצות, ואי משום שבא להודיע אמונת חידוש העולם שהיא יסוד כל הניסים, אין זה קושיא, שאין בריאת העולם ראיה על הניסים, אדרבא הניסים שחידש הקב"ה הם ראיה על בריאת העולם, שחידש הניסים ראינו בעינינו, וכן פירש הראב"ע בפסוק (שמות כ ב) אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, עיין שם. ולכך הקשה לא היה התורה צריך להתחיל אלא מהחדש הזה לכם וכו', עד כאן דברי הגור אריה. ולתרץ זה נאמר תורת ה' תמימה (תהלים יט ח), כלומר שמבראשית עד לעיני כל ישראל, הכל תורה כמשמעה, שמורה לנו הדרך ישרה שיבור לו האדם, שמכל דבור ואמירה ופסוק יש ללמוד איזה מדה טובה והנהגה טובה, כמבואר בשל"ה הקדוש דברי תוכחת מוסר היוצא מכל פרשה, ועיין בכלי יקר תמצא כמה מילי מעליותא והנהגות טובות שיש ללמוד במה שלא נאמר כי טוב בשני, לפי שבו נברא המחלוקת (ב"ר ד' ו'), וממה שקרא אלקים לרקיע שמים (בראשית א ח), המורה על שלום (ב"ר ד' ז'), וממה שהוסיף ה"א בששי, לפי שהעולם נברא בה"א (מנחות כ"ט ע"ב), ומכאן ילמדו שכל אומן יניח כלי אומנתו בששי, וכהנה וכהנה תמצא בספרים עצמו מספר. וכיון שהכל תורה, שפיר היה צריך להתחיל מבראשית, אלא דאכתי הגם שיש ללמוד מספר בראשית דרכים ישרים, מכל מקום כיון שלא נצטוו עליהם, פן יאמר נא ישראל די לנו במה שצותה התורה בפירוש, אבל מה שלא נצטוו עליו, מאן יהיב לן נגרא דפרזלי ונשמעוניה, ומוטב יהיו שוגגים וכו'. אמנם האמת כי מראשית זאת הודיעו ישראל דעתם היפה כי קימו וקבלו עליהם לעשות ולשמוע את דבר ה' ורצונו ית' אף במה שלא נצטוו, והוא ממה שאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד ז), דהיה להם לומר אשר דבר ה', ומאי רבה האי כל. ותו דהוה ליה לומר כל אשר דבר ה' אליך נעשה, כי עם משה דברו אז. אבל כונתם באמרם כל אשר דבר ה' נעשה וגו' כמשמעו, אף שלא דבר אליך בפירוש ולבא לפומא לא גלי, רק שאנו למדין אותו מדבריו וסיפוריו שכך רצונו ית', נעשה ונשמע. וזהו שנאמר בפרשת משפטים (שם) ויקח משה את ספר הברית (פירש רש"י [ד"ה ויקח] מבראשית ועד מתן תורה וכו', ולדעת הרמב"ן היה זה אחר מתן תורה), ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, פירוש כל הכתוב בספר הברית נעשה דהכל תורה. ובזה מובן המדרש ומדויק מאד שאמר ר' יצחק לא היה התורה דייקא צריך להתחיל אלא מהחדש הזה וכו', וכפירוש רש"י שהיא מצוה ראשונה שנצטוו, ומה טעם גילה הקב"ה וכו', כי הגם שיש ללמוד מספר בראשית כמה מילי מעליותא להתנהג בהן, הלא לא נצטוו עליהן, ומאן יימר שיקיימו אותן. על זה אמר בזכות שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, הרי גילו דעתן שקבלו עליהן לקיים הכל אף מה שלא נצטוו, בראותם שזהו ההנהגה רצון הקב"ה, אם כן הכל תורה, ולזה התחיל בבראשית וגילה מה ביום א' וכו', כדי ללמוד ממנו כמה מדות טובות כדאמרן, ונכון.

וידבר י"י אל משה אחרי מות וכו' בקרבתם לפני י"י וימותו (ויקרא טז א) ויאמר וכו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא וכו' ולא ימות כי וכו' (ויקרא טז ב). הספיקות הנופלים בזה כבר קדם מאמרינו. א', מה היה הדבור הראשון. ב', אחר"י הוא מופלג, הוה ליה למימר אח"ר סמוך, כי באותו יום היה הדבור כמבואר ברז"ל (וכן הקשה המגלה עמוקות). ג', וימות"ו הוא מיותר. ד', אחי"ך מיותר. ה', ואל יבוא וכו' וא"ו הנוסף, והרי הוא התחלת הדיבור. ו', ולא ימות, הנה אמר העדר העונש בקיימו מאמר השם, ביותר היה לזרזו ביאת העונש בעברו את פי י"י. והנראה דהנה דרשו רז"ל (ויק"ר פ"כ י') בפסוק (שמות כד יא) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו (הובא ברש"י שם), שנתחייבו מיתה על שהציצו בשכינה, והמתין הש"י לנדב ואביהוא עד חנוכת המשכן. והנה אמר הש"י למשה הקדמה שאהרן לא יקרב את עצמו בכל עת אל הקודש במקום שלא הורשה, ואמר לו הש"י אחרי מות שני בני אהרן, ר"ל זה היה אליו הדיבור, תדע שמיתת בני אהרן הוא מופלגת, שכבר נתחייבו מיתה מאז שלא הורשו לקרב אל י"י רק אתה ואהרן, כמאמרו ית' ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל וכו' (שמות יט כד), על כן נתחייבו אז מיתה בקרבתם לפני י"י וימותו כעת, ואמר דבר אל אהרן הענין הנ"ל שזה היה סיבת מיתתם, ואמר אחי"ך הגם שהוא אחיך בדומה לך בדבר הזה שהורשה אז לגשת, עם כל זה אל יערב לבו לבוא בכל עת. וידוקדק ואל יבוא בוא"ו הנוסף על הדבור הראשון. ובזה ידוקדק אומר ול"א ימו"ת אמר בהעדר העונש, דהנה אירע כמה כהנים היו בלתי מהוגנים ולא מתו תיכף כמבואר בגמרא (יומא ט' ע"א), וכמה שנכנסו לקודש הקדשים מהפריצים ורשעים ולא מתו, אבל הקב"ה מאריך אפו וגבי דיליה, כמו שהאריך לאלו הקדושים נדב ואביהוא, וזהו שהוצרך להקדמה הנ"ל להורות שאין הקב"ה וותרן. וז"ש שאם לא יבוא ודאי לא ימות, מה שאין כן אם יבוא הגם שלא ימות תיכף, עם כל זה הש"י מאריך אפו וגבי דיליה, כמו שאירע לנדב ואביהוא, והבן. כעין זה מצאתי במגלה עמוקות בכמה שינויים, ומשנה לא זזה ממקומה:

כתיב (דברים יג, ה) אחרי ה' תלכו וכי אפשר לבשר ודם לילך אחרי הקב"ה דכתיב ביה (תהלים עז, כ) בים דרכך ושבילך במים רבים ואת אומרת אחרי ה' וגו' אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחלה דכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם אף אתם כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע הה"ד וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא יט, כג) הענין הוא כי השגת דביקות יתברך שמו נקרא בלשון טעימה על דרך דכתיב (תהלים לד, ט) טעמו וראו כי טוב ה' והוא כי כמו טעם טוב דבר מאכל אשר יאכל אי אפשר להבינו לאחר שישיג האחר על ידי זה שסיפר לו כאלו אכלו ונהנה ממנו אלא א"כ יטעום הטועם בעצמו כי הטעם אינו מושג אלא בהרגש עצמו ולכן כתיב טעמו כמו שטועם בעצמו וראו כי טוב ה' כי הראיה השכליות בהשגת הבורא הוא ההרגשה כמו הרגשת החושים במוחשים ולכן נקרא השגת הבורא בלשון אכילה דכתיב (שמות כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו שהשגתו וחזותו הוא על ידי הרגשתם בשכל כטועם דבר מאכל ויש כמה בחינות יש השגה המכונה באכילה ויש בשתיה שהיא דקות יותר כדכ' (שיר השירים ה, א) אכלו ריעים שתו ושכרו דודים ויובן ואמנם אל יחשוב האדם שבהיותו עסוק בתורה ותפלה ומצות אז הוא קרוב אל הבורא ועל ידי זה יוכל להשיג וכשעוסק בדברים ארציים באכילה ושתיה ושאר צרכי האדם הוא פונה מאת ה' כי לא כן הוא באמת כדכתיב (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו כי בכל הדברים מתקשר אל חיות הבורא יתברך שמו וזהו שאמר דוד (תהלים קטז, ט) אתהלך לפני ה' בארצות החיים שהארציות יהיה קשורה בחיים חיותו של הקב"ה ועל ידי זה אתהלך לפני ה' בארצות גם כן והענין מובן ע"ד משל מי שיש לו גן מכל תענוגים שבעולם עושה גדר וסייג לבל יכנס זר בגן ויהיה שמור מלכנוס בני אדם דרך השער רק למי אשר יפתח לו כן על דרך זה כתיב (בראשית ב, ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם ג"ן נקרא ג"ן סדרים דאורייתא שבתורה הנקרא שעשועים בה גנוז ונטוע כל התענוגים שבעולם הנקרא עדן תענוג מקדמונו של עולם ורצה לומר שנטוע הגן היא תורה בתענוג שנמשך מקדם הוא הקב"ה קדמונו של עולם ונמצא כל התענוגים בגן זה ולהיות גדר וסייג לגן זה שלא יכנס כל מי שירצה להתענג בו עשה הקב"ה סייג מגשמיות תענוגים הגודרים ומסתירים הג"ן וכל תענוג שבו עד שיפתח השער דהיינו שגם בסייג זה יש שער לכנוס אל הבורא כאמור לעיל כי הכל מחיותו יתברך שמו ויהיה האדם קשור בחיות הבורא וזה השער לה' ואז על ידי זה השער יכנוס אל הגן ואם לא נכנס בשער איך יכנס אל הגן נמצא מי שבאכילתו ובשתייתו אינו דבוק אל הבורא הרי לא נכנס בשער ואיך יעלה על דעתו שבתורתו ובמצותיו יכנוס אל הגן והנה ישראל נקראים נצר מטעיו כי הם מטע השי"ת להתפאר כי כתיב (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר וזה נצר מטעיו מעשה ידיו של הקב"ה שהם העולמות שברא וכל מה שבהם ההתפארות הוא על ידי ישראל וכבר אמרנו שצריך האדם בכל דרכיו לדבק בו יתברך אף בארציות ומי שאינו עושה כן הרי נקרא קוצץ בנטיעות כי הכל נטע ה' בתורתו הנקרא עץ מאכל כאמור לעיל שמכונה השגת התענוג בשם אכילה וכשהשגה בקטנות היינו על ידי אכילה ושתיה כדומה שהוא הצמצום חיותו בהם לזה יקרא נטיעות ומי שאינו קושרו בתורה ובהשם נקרא קוצץ בנטיעות ודי בזה והשגה זו שישיג בכל דבר הבורא יתברך נקרא אחרי ה' אלהיכם תלכו כי על ידי התורה והמצות נקרא פנים שהוא בגלוי אבל על ידי חומריות נראה כמביט מאחוריו והוא מדת אחוריים לכן נקרא אחרי ה' תלכו ומקשה המדרש וכי אפשר לילך אחר ה' איך נדבק בו בדברים גשמיים כתיב בים דרכך ר"ל בתורה הנקרא ים שם יש דרך להשיגו ולילך אחריו ושבילך במים רבים הוא השכל הגדול הנקרא מים רבים אבל בקטנות כזו איך יכול לילך ולהשיגו ומשיב אלא כתיב ויטע ה' אלהים גן היא התורה שבה נטע כל התענוגים כאמור לעיל ובהתורה גנוז הכל ועל ידי התורה נתהוה הכל וזה התענוג הגשמי גדר וסייג אל הגן נמצא צריך לכנוס אל שער ופתח הגן ולהדבק בארציות גם כן אל הבורא ואז יכנוס מגדר ולפנים אל חיות התורה והכל א' וזהו כן אתם כשתבואו אל הארץ היא הארציות שהיא ארץ החיים שקשורה בחיות הבורא ונטעתם כל עץ מאכל ולא תהיו קצוצי אילנות אלא תהיו נטועים על ידי זה נטיעת התורה שנטע השם תענוג מקדמותו ב"ה ומכניסו אל הגן להשיג ויקרא עץ מאכל כאמור והבן.

ויענו בני חת (בראשית כג ה). נמסר י"ג ריש פסוק, כן הגיה בספר מבין חידות. היינו לשון ענייה בריש פסוק, היא י"ג פעמים בתנ"ך. ונ"ל סימן לדבר ויען כל העם קול "אחד (שמות כד ג) (גימטריא י"ג), הנה ענייה הוא בקול רם, והוא מנין אחד, להורות לומר אחד (דברים ו ד) בקריאת שמע בקול רם. והנה בפעם הראשון ענייה בריש פסוק הוא דין ויענו בני "חת, רמז דעיקר עניית אחד היא מתחלת בחי"ת, כי אין להאריך באלף. עוד יש לרמז במסורה ענייה בריש פסוק מנין אחד, מה שאמרו חז"ל (תענית ב' ע"א) שלש מפתחות בידו של הקב"ה ולא מסרן ביד שליח, של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים, ואמרו במדרש הנעלם פרשת וירא (זוהר דף קי"ח ע"א) תנו רבנן ג' דברים הללו אינם באין לעולם אלא בקולות, קול חיה דכתיב (בראשית ג טז) בעצב תלדי בנים, וכתיב (בראשית ל כב) וישמע אליה אלקים. קול גשמים דכתיב (תהלים כט ג) קול ד' על המים, וכתיב (מלכים א' יח מא) כי קול המון גשם. קול תחיית המתים דכתיב (ישעיה מ ג) קול קורא במדבר, עכ"ל. הנה הענין בקול רם הראשון, נכתב בתורה ויענו בני "חת בגימטריא ג' פעמים "קול, ונמסר העניה בריש פסוק מנין "אחד, לרמוז שאותן הג' דברים שבאין על ידי קול, נמסרו ביד "האחד המיוחד:

ששת ימים תעבוד וגו' (שמות כ ט). יתבאר כי הנה אמרו רז"ל (ע"ז דף ג'.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ובודאי לא קאי על אכילה גשמית רק על אכילה הרוחנית, כעין ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו (שמות כד יא). ועל דרך זה אמר הכתוב ששת ימים תעבוד להשי"ת, ועשית כל מלאכתך המוטל עליך בל יחסר, אז (שמות כ י) ויום השביעי שבת לה' אלקיך דייקא בפשיטת הלבושים, (עיין מ"ש בפרשת נח על המדרש (ב"ר כ"ו א') אשרי האיש אשר לא הלך וגו', בסופו בשם הבעש"ט בענין שאומרים תכנת שבת דרך תשר"ק עיין שם, עד כאן הג"ה). והנה זאת נאמר לאנשי בני דעת, אבל בענין איסור מלאכה בשבת הוא שוה לכל נפש מישראל, והוא אומרו לא תעשה כל מלאכה הוא אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך וגו', כי בזה כולן שווין בה, והבן.

או יבואר, מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. פירוש, דהכלל שהסתכלות בהבורא ברוך הוא כביכול הוא עיקר התענוג והכלל כל דבר שהוא תמידי אפילו שהדבר בעצם טוב מאד עד אין שיעור אף על פי כן אין התענוג גדול כל כך מחמת שהוא רגיל אצלו. והנה העובדים את ה' תמיד לפעמים כביכול הבורא ברוך הוא מצמצם הבהירות שלו ואחר כך המה עולים למדריגה גדולה כדי שלא יהא תמידי. וזהו מאשר שמנה לחמו, מאשר היינו לשון שור כמו בנות צעדה עלי שור, דהיינו מהסתכלות גדולת הבורא ברוך הוא. שמנה לחמו, דהיינו הלחם של תורה, פירוש כשהקדוש ברוך הוא צמצם את עצמו כביכול והוא באתגליא אז שמנה לחמו, והוא פירוש שהוא לפעמים באתכסיא כדי שיתן מעדני מלך, פירוש כדי שיהיה להצדיק תענוג, כי בודאי יותר מה שהעגל רוצה לינק פרה וכו', ואם כן מה שהבורא כביכול באתכסיא כדי שיהא להצדיק תענוג שלא יהיה תמידי:

והוא בסוד ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כ״ד, י״א) שהיו נהנים מזיו השכינה על ידי ויאכלו וישתו. ונמצא שצריך כלי לתקן תחלה כדי שיוכלו אחר כך להכנס לפנים לתענוג הגדול ולכן שניהם כאחד טובים וחשובים זהו ויהי ערב זהו ערב יום כיפור ויהי בוקר זהו יום כיפור שאנו מבקרים מעשה הטוב יום אחד. ואמרו רז״ל שטן ביום הכיפורים לית ליה רשות לאסטונא מצד שכל כחו מצד הדין ובעשרת ימי תשובה כבר נתבאר שבכל יום ויום מעוררין הרחמנות שיתגדל יותר עד שנפרד מן הדין כולו ואין אוחז בהדין כלל נמצא נמחק ממילא השטן בהמתקת הדין ונהפך לסניגור. וידוע כי שבע שמות יש ליצר הרע ואחד מהן רשע וזהו יעזוב רשע שהוא היצר הרע דרכו ואיש און מחשבותיו שחושב על עם ה׳ וישוב אל ה׳ לבחי׳ הרחמים גם כן שישוב לסניגור שנמחק גם כן וירחמהו לאדם על ידי סניגורו. והנה ידוע כי העולם נכלל ממדות מדת החסד ומדת הדין כנודע ולמעלה מהמדות הוא למעלה מעולמות שם אין דין כלל רק רצון וחסד מפני שאין שם מדות חלוקות ומשבעה דברים שקדמו לעולם היא התשובה נמצא כששב בתשובה בא לבחינת שקדמה לעולמות שהוא למעלה ממדות ונמצא ממילא נמחל הכל כי שם הכל חסד וזהו כל המעביר על מדותיו שעובר למעלה מהמדות למקום תשובה אז מוחלין לו כל פשעיו וכל אדם שמעביר על מדותיו למי שהכעיס כנגדו הרי הוא למעלה מן המדות שהרי זה הכעיסו והוא מרוצה לו לכן גם כן שכרו שמוחלין לו הכל. והנה כל מה שפגם האדם העיקר הוא שיראה לתקנו בימים אלו וישוב בתשובה שלימה כי ימי רצון הם וענין פגם האדם ההוא אם חטאת מה תפעל בו אלא ידוע כי האדם מרכבה לשמו יתברך כדכתיב (שמות כ״ה, ח׳) ושכנתי בתוכם ואין כבוד של מלך לשכון על כסא פגום כי אם על כסא שלם ונמצא ישראל הם מרכבה וכסא לשמו יתברך ועתה אין הכסא שלם מחמת החטאים נמצא חסר האל״ף מכסא סוד אלופו של עולם כי אין כבודו לשרות על כסא פגום ומכל מקום שוכן אתנו תמיד אלא שאינו בשלימות וזהו כל בקשתינו בסליחה ומחילה כדי שנוכל להיות מרכבה לשמו יתברך וישכון בתחתונים ויהיה מלא כל הארץ כבודו ועיין לעיל מזה באורך ותבין ואז יהיה הכסא שלם והשם שלם. וכל מלחמת עמלק הוא בחינת היצר הרע שמפני העונות אין הכסא שלם כאמור. ולא יכוון האדם בשביל עצמו כי אם בשביל כבוד שמו המתאוה לשוןכ בתחתונים שיוכל להיות מרכבה לו יתברך ויתגדל שמו וזהו אמר משה רבינו ע״ה (דברים ל״ב, ג׳) כי שם ה׳ אקרא רוצה לומר כשאני קורא כל כוונתי רק לשם ה׳ שיהיה שלם וכן תעשו אתם. הבו והכינו וזמינו עצמיכם שיהיה גודל לאלהינו רוצה לומר כי ישראל נותנים עוז לאלהים שיתגדל שמו בעולם זהו גודל לאלהינו דהיינו שתהיו מרכבה לשמו יתברך והשם יתברך שורה על דבר שלם וזה הצור תמים פעלו הם ישראל ויובן ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת (ויקרא כג מב), כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם (ויקרא כג מז). והנה צריך להבין הכפל. ומהו האזרח בישראל. וגם למה בקדמייתא ובתנינא סכת חסר, ובבתרייתא סכות מלא בוא"ו. והנ"ל על פי שדרשו רז"ל סכות תרי סכת חד (סוכה ו' ע"ב). והיוצא מדבריהם דסכות לשון רבים, וסכת לשון יחיד. ובעקבותיהם אלך לפרש על פי מה שפירשתי בפסוק (תהילים י״ט:י׳) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו וגו' (תהלים יט יא) ומתוקים מדבש ונופת צופים. ומה שפירשתי (תהילים קי״א:א׳) הפסוק הללויה אודה ה' בכל לבב עד (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו. והכל על ידי כי יש בתורה כפלים לתושיה נגלה ונסתר. ועוד פירוש על הפסוק (תהלים קיא ה) טרף נתן ליראיו, על פי המדרש (שמו"ר כ"ט א') קול ה' בכח (תהלים כט ד), לא נאמר בכחו רק בכח, לפי כחו של כל אחד ואחד יונקים לפי כחם, בחורים כפי כחם, זקנים כפי כחם, אף משה כפי כחו, ואם אתה תמה על הדבר, למד מן המן שלא היה יורד לישראל רק כפי כחו של כל אחד ואחד, היונקים היה להם כחלב בשדי אמם, שנאמר (במדבר יא ח) והיה טעמו כטעם לשד השמן, כשדים הללו. בחורים אוכלים אותו כלחם, שנאמר (שמות טז ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. זקנים היו אוכלים אותו כדבש, שנאמר (שמות טז לא) וטעמו כצפיחת בדבש, חולים היה להם כסולת מעורב בדבש, שנאמר (יחזקאל טז יט) ולחמי נתתי לך סולת ודבש. וכותים אוכלים אותו מר, שנאמר כזרע גד, ומה אם המן היה משתנה לכל אחד ונהפך לכמה מינים, קול של תורה לא כל שכן, שנאמר (שמות כ יח) וכל העם רואים את הקולות, את הקול לא נאמר אלא את הקולות, זה שאמר הכתוב (איוב לז ה) ירעם אל בקולו נפלאות, כשנתן להם הקב"ה התורה לישראל, הראה להם בקולו פלאות, עכ"ל הזהב של המדרש. וזה שאמר טרף נתן ליראיו, היינו אם טרף נתן לפי יראיו, מכל שכן שיזכיר לפי העולם בריתו, ודו"ק. עוד יש לומר כונה עמוקה יותר, לפי מ"ש הכוזרי דטעות אחר היה, לפי שהגיע לסוד טעמי המצות ותיקונן, ואמר שיוכל בלא הן, אבל טעה ונתעה והתעה, דצריך לגוף המעשה והכרח כי הרוחני צריך למקום שישרה עליו, והיינו כמו מן דהגוף אחד לכולם, והבן. והיינו כמו טרף נתן וגו', ככה יזכור וגו', והבן. ונקדים עוד פירוש על נעשה ונשמע (בפרשת משפטים, שמות כד ז), מלבד מה שכתבתי בדרושים הקודמים, דהיינו כמו שנאמר במלאכיו עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים קג כ), ופירשו היינו לא לשום כונה אחרת רק לשמוע בקול דברו, והיינו אמר ונעשה רצונו. והיינו נעשה, רק ונשמע שהיו אז זכים וברורים. והנה זה העיקר בכל המצות שיכוון שעושה המצוה משום שאמר ונעשה רצונו, דהא קיימא לן (ברכות י"ג ע"א) מצות צריכות כונה, ובלא זה לא קיים המצוה כלל. והנה עיקר המצוה היא הכונה, והעשיה היא רק מקום להשראת הכונה, כמו שפירשתי על אמרם (קדושין דף מ':) גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, כי עיקר המעשה היא הכונה, והמעשה עצמה לא יקרא רק ידי מעשה. והנה כל ישראל די להם בכונה זו שאמר ונעשה רצונו, אף שלא הלכו בגדולות לכוון כונות עמוקות לתקן בדברים אלקיים, מכל מקום מצוה דידיה עביד ונחשב כמכון כל הכונות, דהא נאמר בעולת העוף ריח ניחוח שמביא העני (ויקרא א יז), כמו בעולת בהמה שמביא העשיר (ויקרא א ט), לומר לך אחד המרבה וכו' (שבועות ט"ו ע"א). והנה בדמיון זה דוקא, דהיינו עני שאין סיפק בידו להביא עולת בהמה, נאמר בעולת עוף שלו ריח ניחוח, מה שאין כן בעשיר שמביא עולת עוף, בודאי אין בו לא טעם ולא ריח, כיון שיכול להביא עולת בהמה אינו יוצא ידי חובתו בעוף. אם כן הכי נמי דכוותיה דזה שאין יכול לכוון, די לו בכונה כוללות בבר וזך לבם ונחשב כמכוון, מה שאין כן זה שיודע לכוין ויודע שמו ית', בודאי שאינו יוצא ידי חובתו בכוונה הכוללות, וזה פשוט וברור. והנה לפי זה דעיקר עשיית המצוה הוא הכונה כמו שביארנו, אם כן כל ישראל יושבים בסוכה אחת, מה שאין כן יחידי סגולה המכוונים כונת עמוקות וחכמות נפלאות, זה ודאי דבר שאין לו סוף וקץ, וכל אחד מכוון לפי דעתו וחכמתו, ואין דעתן של בני אדם שוות כמבואר בסנהדרין (ל"ח ע"א) ונפרדין וכל אחד יש לו סוכה בפני עצמו, והבן. ונקדים כי הסוכה הוא דבר שאין לו סוף, וכן כל הניסים, על פי ששמעתי הפירוש בהודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (תהלים קו א), כי הם קיימים ונצחיים, וכן כל הניסים העוברים הנאמרים בתורה, הם נצחיים וקיימים עדי עד. וכן שמעתי שמבואר במה שתקנו אנשי כנסת הגדולה ודבריו חיים וקיימים וכו', עד עזרת אבותינו אתה הוא מעולם מגן ומושיע להם ולבניהם אחריהם בכל דור ודור, כי אותה הישועה עצמה קיימת לעד. ועל פי זה שמעתי לפרש הקורא את המגילה למפריע לא יצא (מגילה י"ז ע"א), וכמו שפירש רבינו סעדיה גאון על משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים (שיר השירים ב ט), וכן כאן בסוכה בענני כבוד שהושיב את ישראל וסבבם מכל צד, קיימת לעד כי ה' שומרינו ה' צילנו, רק ששם היה השגחתו נראה על ידי ענני הכבוד, ועכשיו נסתר, ואף על פי כן השגחתו ית' חופפות וסוככות עלינו מכל צד, והעיקר היא ההשגחה, כי ענני הכבוד רק סימן להשגחה, כי אם משגיח להציל בודאי יציל, ומה לי באיזה הצלה וענני הכבוד למה, ואם כן לכך הוא דבר שאין לו סוף, כיון ששורש המצוה נצחית ואין לו סוף, כמו כן המצוה עצמו, לכך כל אחד יושב בסוכה בפני עצמו. והכי פירושא דקרא בסכת לשון יחיד תשבו שבעת ימים, דכל ישראל יושבים בסוכה אחת, אבל כל האזרח בישראל היינו המושרשים בקדושת ישראל דלעילא וישראל שמו ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג), והם כמו תושבים למעלה, ישבו בסכת כל אחד בפני עצמו כפי מעלתו ומדרגתו ודעתו וחכמתו והפלגת קדושתו של כל אחד לפי מה שהוא, כי הוא דבר שאין לו סוף. (אמר המסדר לא הבנתי כי לפי פירוש זה היה ראוי להיות מלא, ואדרבה ישבו בסכת חסר כתיב), כי בסכות הושבתי וגו', בזה עצמו אני ה' אלקיכם לעולם ולעולמי עולמים שומריכם וצילכם וגו', והבן.

ויאמר ראה ריח בני כריח שדה וגו' (בראשית כז כז). פירש רש"י (ד"ה כריח) וזהו חקל תפוחין כך דרשו רז"ל (תענית כ"ט ע"ב). ונ"ל בהקדים להבין מאמר רז"ל (שבת דף פ"ח ע"א) על הפסוק (שיר השירים ב ג) כתפוח בעצי היער, למה נמשלו ישראל לתפוח, מה התפוח פריו קודם לעליו, כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע (שמות כד ז), ועיין שם בתוספת (ד"ה כפה). בהזכיר מה שפירשתי מאמרם ז"ל (ברכות דף נ"ז ע"א) אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרימון. כי יש הפרש בין מעשים טובים של צדיקים, ובין מעשים טובים של רשעים, כי מעשים טובים של צדיקים הם במחשבה זכה וצלולה בלתי לה' לבדו, לא כן הרשעים דאף אם עושים מעשים טובים, הוא רק להנאתן ולטובתן ובשביל איזה תועלת וכדומה, והקליפה עיקר יותר מגוף הפרי, וזולת הפסולת והקליפה לא היו עושים המעשים טובים ההם, והרי זה דומה לרימון דכי שקלי לנץ דרימונא שהיא השומר לפרי, מיית רימונא כדאיתא בברכות (דף ל"ו ע"ב). כמו כן מעשיהם הטובים של הרשעים, בזולת הקליפה והפסולת אין להמעשים טובים קיום אצלם. וזה שאמרו פושעי ישראל מלאים מצות, אבל אינו אלא כרימון, והבן. אמנם מעשים טובים של צדיקים שהוא זך ונקי אור בהיר בשחקים למען שמו ית', הוא אוכל בלי פסולת ופרי בלי שומר. עוד נקדים מה שפירשתי על שאמרו ישראל נעשה ואחר כך ונשמע, להורות כי היא לשמה הגמור, באופן שאינם רוצים לשמוע אם יש להם תועלת, ואחר כך יהיה הסכמה על העשיה, כי לא יחישו לתועלתם רק לעשות ציויו יהיה מה שיהיה, רק ונשמע לדעת מה לעשות, והוא פירוש נכון מאד. ועל פי זה מבואר המאמר שנמשלו ישראל לתפוח שפריו קודם לעליו שהוא השומר, כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע, כי היא פנימית בלי שום קליפה השומר לפרי, והבן. ועל פי זה מבואר דרשת רז"ל הנ"ל, כי יצחק ידע כי יעקב יושב אוהלים, אבל חשב שמא יש בו קצת חונף, לכך נכנס עמו ריח שדה תפוחים, והבן זה. ועוד י"ל על פי מה שכתב הבינה לעיתים (סוף דרוש מ"ב) על מאמרם הנ"ל למה נמשלו ישראל לתפוח, כי גם בו ית' יצדק המשל הזה, כי אם היות מדרך העולם העובד עבודה לזולתו, תחילה יקדים מעשה העבודה ואחר כך בא לו התשלום. אמנם אצלו ית' הוא להיפך, כי לעולם הוא מקדים מעשה ההטבה אל מעשה העבודה, כאמרו מי הקדימנו ואשלם (איוב מא ג), כלום עשית מעקה אם לא נתתי לך תחילה בית, לבשת ציצית אם לא נתתי לך הבגד וכו' (ויק"ר כ"ז ב'), באופן שיש לנו הפרי קודם חנטת העלים, עד כאן דבריו. והנה יצחק חישב שלא יהנה יעקב כלל מטובת עולם הזה, לזה נכנס עמו ריח שדה תפוחים שפריו קודם לעליו, להורות לו כי גבהו דרכי השי"ת מדרכיו ומחשבתו ית' ממחשבתו, שהוא מקדים ההטבה קודם למעשה, והבן.

או יבואר ואכלתם אכול וכו' והללתם את שם ה' אלהיכם, כמו שתרגם אונקלוס על פסוק (שמות כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, והוו חדן בקורבניהון כו', ונמצא שמחויב להתענג בעבדות הבורא ברוך הוא כמו באכילה ושתיה. וזהו הרמז ואכלתם וכו', שתהא לכם תענוג בעבודת הבורא יתברך בשידות ותשבחות שמהללים את ה' כמו באכילה כדי שביעה שיש לנו תענוג כן יהיה התענוג בעת והללתם את שם ה' וכו':

בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל (בראשית מט כז). הנה ידוע כי שלל יקרא הון אף שאינו גזל, כמו כמוצא שלל רב (תהלים קיט קסב), וכן מלת עד שהוא תרגומו של שלל. ובהקדים מ"ש בפרשת ויגש בפסוק (בראשית מה כב-כג) ולבנימין נתן וגומר, (בראשית מה כג) ולאביו שלח כזאת וגו', עיין שם. ובהקדים מה שהוכחתי במקום אחר באה"ע סימן ל"ז סעיף א' בהפלפול שכתבתי על מג"ש באות כ"ה דמעשה ידיו של גדול הסמוך על שלחנו הוא לאביו בודאי, אף למאן דאמר דהמתנה לעצמו, וכן מבואר בירושלמי שהביא הדרכי משה בסי' ע"ח. ונקדים עוד מ"ש הבית יוסף בבדק הבית בחו"מ סוף סימן קע"ז, דבן שחלק מאביו, היינו שחלק מעיסתו, הא בלאו הכי אף על גב דידע אביו ושתק לא מחיל, ועיין עוד בדרכי משה בסי' ע"ח בשם הגהת מרדכי שניות פרק קמא דבבא מציעא, דאף אם הוא לאביו, מכל מקום אינו מוריש פעולת אחד מבניו לשאר אחין, ושם בהגה"ה מרדכי עצמו מבואר, ודומה לזה שאמרו (כתובות מ"ג ע"א) אין אדם מוריש זכות בתו לבנו. ונקדים עוד דחייו של אדם נקרא בקר בעניני עולם הזה, ופטירתו יקרא ערב בעניני עולם הזה. ונקדים עוד דהזוהר (ח"א רמ"ז ע"ב) כתב דבר אחר זאב יטרף, זכו למארי דבבי לשון מטרף, טרף נתן ליראיו (תהלים קיא ה), וגם איתא בזוהר (ח"א רמ"ז ע"ב) בפירוש הראשון דלא בנימין הוא זאב, אלא המזבח דהוא אוכל בשר, עד כאן. מזה נראה דענין טבעו של זאב לאכול בשר. ונראה דעל זה מרמז הר"ת של זא"ב, "זה "אוכל "בשר. ועל פי זה נאמר לדרכינו כי בנימין היה תמיד סמוך על שלחן אביו, מאחר שיושב תמיד עמו בבית אביו ולא עזבו, שנאמר (בראשית מד כב) ועזב את אביו ומת, ולזה מרמז הר"ת של זאב יטרף, "זה "אכל "בבית "יעקב "טרפו "ריחמו "פרנסו, (טרפו ר"ל לחם חקו), ואם כן שמא תאמר שמה שהרויח לקח אביו, לזה אמר בבקר בקרו של יעקב, דהיינו בחיים חיותו יאכל עד, היינו שלל והון מה שהרויח ולא לקחו אביו, ושמא תאמר כי ינוכה לו עכשיו ולא יטול חלקו בירושה, לזה אמר ולערב, דהיינו ערבו של יעקב יחלק שלל, יטול חלק בהון כי אינו מוריש פעולתו לבניו כנ"ל. והורה לנו בזה כמה דינים מדיני התורה ולא דבר קטן הוא, כי כל מה שפירשו המפרשים, הוא או פשט כהראב"ע עיין שם, או רמז כתרגום ורש"י, או סוד כהזוהר, ושלי הוא דרך דרוש כי התורה נדרשת בפרד"ס. והנה מהנ"ל נצמח הרמז והסוד כי גבוה מעל גבוה וכו', דאף שהפירוש הנ"ל מדבר בגשמיות, היא באמת ברוחניות כמו שפירשתי הפסוק (משלי א כג) אביעה לכם רוחי, (עיין בפרשת ויצא בפסוק (בראשית כח יא) ויפגע במקום). והענין הוא על דרך שפירשתי הפסוק (תהלים קי"א) טרף נתן ליראיו, ונמשך לזה (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד וגו', וכמו שנאמר (שמות כד יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, ונאמר (שמות יח יב) לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים, ואמרו רז"ל (ברכות דף ס"ד ע"א) כל הנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה, כאלו נהנה מזיו השכינה. והנה מזה תבין כי לא דבר קטן הוא לאכול תמיד בשלחנו של יעקב בחיר שבאבות, דהוי כנהנה מזיו השכינה בכל עת וכמקריב קרבנות, ובודאי נצמח הארה גדולה ודבקות גדול מזה, ולכך נעשה אכסניא לשכינה, ונשאר זה דבוק בזרעו ובנחלתו, ועל כי היה כמקריב קרבנות וכשירים הנאכלים, על כן מקריבין קרבנות בחלקו ומפליגין חולקיהון באחסנתא. וגם ידוע מה שפירש רש"י על הפסוק (בראשית כג יז) ויקם השדה וגו' (ד"ה ויקם), תקומה היתה לו, וכמו שכתבתי על הפסוק (בראשית כח יח) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו (בפרשת ויצא ד"ה ויקח מאבני), וכמו שמצינו (ב"ר מ"ב ח') שנגלה באלוני ממרא (בראשית יח א), הואיל והיה שם צדיק, על כן ענין גדול היה ליעקב שיהיו חפציו ביד בנימין, שהעידו עליו (שבת נ"ה ע"ב) שמת בעטיו של נחש, על כן מהדרוש הנ"ל שכתבתי, נצמח הרמז של רש"י, ותרגומו, והזוהר, ומדרשים, והבן. ולפי זה נ"ל הר"ת בענין אחר, כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וגו' (הושע יד י), כי עשו הרשע נטרד לחרפות על ידי אכילה שאכל פעם אחת בבית יעקב, כמבואר בבראשית רבה (ב"ר ס"ג י"ט) עיין בנזר הקודש שם, ובנימין הצדיק זכה לכל השבח הואיל ואכל בבית יעקב. ועל פי זה הר"ת זאב יטרף, "זה "אכל "בבית "יעקב "טיהרו "רממו "פירשו, ר"ל מכל גשמיות וחומריות, כמו שנאמר ביוסף (בראשית מט כו) נזיר אחיו, ומתרגמין פרישא דאחוהי, והבן. ועל פי זה יתבאר גם כן הפסוק (ברכה, דברים לג יב) לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן, כלומר שבנימין ישכון תמיד אצל מי שהשי"ת חופף עליו כל היום, כי היה תמיד באהלו של יעקב אשר השכינה שם היתה שורה תמיד, על כן ובין כתפיו שכן, כפירוש רש"י (ד"ה ובין) בגובה ארצו היה המקדש בנוי, והבן.

ועל פי זה נ"ל לבאר הפסוק הנאמר בציץ הקודש ופתחת עליו (מכתב) פתוחי חותם קודש לה' (פרשת תצוה (שמות כח לו) ופרשת פקודי). דהנך שלשה תיבות מכתב פתוחי חותם הוא שפת יתר, דבאמרו ופתחת עליו קדש לה', היה די. ונ"ל שהחוקק היה צריך להשרות עליו בכוונתו השלשה בחינות אהיה הנ"ל, שהוא החותם הקדש שלא ישלטו בו החיצונים בקנאתם בו. והיינו ופתחת עליו מכתב שהוא פתוחי, ר"ל מפתח של חותם, דהיינו שיהיה נפתח מקור קדושת החותם, כדי שישאר קדש לה' ולא ישלטו בו ידי זרים. וגם הפשוט הוא אמת, שיחקוק עליו השני תיבות קדש לה' כאמרם ז"ל במסכת יבמות (דף י"א ע"ב), אף על גב דדרשינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והבן. היוצא מזה דללשון הקודש יש טעמים וסודות על כל ענין למה נקרא, ומזה יובן כמה גדלה חכמתו של אדם הראשון שהיה יכול לקרא שמות לכל (בראשית ב יט-כ), והבן. והנה קרב בלשון הקודש הוא לשון התקרבות, כמו קרב אל המזבח (ויקרא ט ז), ולשון מלחמה כמו המלמד ידי לקרב (תהלים קמד א), והטעם כי לשון הקודש עקרו בענינים גבוהים ורמים, והנה מבואר בספרי חכמים כמה גדלה מלחמת היצר הרע, כמו שדרשו רז"ל בפסוק (תהלים ד ה) רגזו ואל תחטאו (ברכות דף ה' ע"א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, וכמו שדרשו בפסוק (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו בידו, אלמלא הקב"ה עזרו וכו' (סוכה דף נ"ב:). והנה באמת היצר הרע הפשוט שמסית לעשות עבירות, בקל הוא לנצחו, כי מי פתי יסיר הנה לשמוע לו נגד מלך גדול וקדוש רם על כל רמים ונשא על כל נשאים, והבחירה בידו חפשית שלא לשמוע להיצר ולא לעשות אשר מצוה היצר, רק אשר מצוה היוצר ב"ה וב"ש. רק עיקר המלחמה היא כשרוצה להתקרב לאיזה מדריגה של קדושה, אז המנגד מאמץ בכל כחו ומערבב המוח והשכל בקושיות וספיקות מנין לך ומנא לך, ומקטין האמונה, ולית אינש על יבשתא די יכול למיקם קמיה אלולי סייעתא דשמיא. ועל זה אמרו רז"ל אלמלא הקב"ה עזרו וכו', ועזר השי"ת בא אחר שמאמץ בכל כחו האדם לנגד המנגדו, ואז כאשר קרב לגדר שיופסק כח האנושי, אז הביט ה' וראה כי הוא עושה כל מה שבכחו, אז שולח לו עזרו מקדש ומבטל היצר מכל וכל. ועל כן קרב הוא התקרבות והוא מלחמה, כי בכל התקרבות יש מלחמה, ואין התקרבות בלא מלחמה גדולה וחזקה. והנה אמרו רז"ל במסכת ב"ב (דף ע"ה ע"ב) עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה, שנאמר (ישעיה מג ז) כל הנקרא בשמי וגו', ושם אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן שלשה נקראו על שמו של הקב"ה, צדיקים, ומשיח, וירושלים וכו', עיין שם. והנה גם במט"ט מצינו שדרשו רז"ל (סנהדרין דף ל"ח ע"ב) ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א), עלה אלי מבעי ליה, אלא זה מט"ט ששמו כשם רבו. ומובן דהוראת שם הויה בעצם, לא יתכן רק על עילת כל העילות, היה הוה ויהיה, בלי ראשית ובלי תכלית ואחרית, מהות כל הויות, מאציל כל הנאצלים, בורא כל הנבראים, ויוצר כל היצורים, ועושה כל המעשים, ולא על זולתו, רק הדבקים בו ית"ש ויתעלה בתכלית הדבקות ומבטלים עצמם בביטול גמור נגד אורו ית"ש, כהטיפה שאין לה מציאות כלל בפני עצמה בעודה מחוברת בים הגדול, וקל וחומר אין סוף ב"ה דלית אתר פנוי מיניה, אז כבוד ה' חופף עליו, ונקרא בשמו על שם דבקותו הטהור, מה שאין כן כשהוא נפרד ויש ישות בפני עצמו. ומט"ט הוא חנוך שנאמר בו (בראשית (ה כד) פ"ה כ"ד) ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים. דהיה ראוי לומר ולקח אותו אלקים, או ויקח אותו אלקים, והנך שני תיבות ואיננו כי, הוא שפת יתר. רק דהכי פירושו ואיננו, שהיה לו ביטול המציאות מדריגת משה ואנחנו מה (שמות טז ז), לכך משה ר"ת מ"ט"ט ש"ר ה"פנים, ומביא לנו הפסוק ראיה כי לקח אותו אלקים למעלה עם גופו וכו', ואם היה דבר נפרד לא יתכן להיות נלקח בשר גשמי למעלה, והבן זה. ולכך נקרא בשם ה', כי כבוד ה' חופף עליו ונקרא עליו אף שבעצם לא יתכן עליו, והיינו ששמו כשם רבו, כשם רבו דייקא, אבל בעצמותו לא יתכן. ועל פי זה מבואר הפסוק (ישעיה (מב ח) מב ח') אני ה' בעצם ולא זולתי, הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן, מי שהוא אחר ר"ל נפרד ממני, ותהלתי לפסילים. אבל להדבקים בו ית"ש, חולק ומשפיע מכבודו להם ועליהם, והיינו (דברים (כח י) כ"ח י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' דייקא נקרא עליך, שכבוד השי"ת חופף עליך, אבל בעצם לא יתכן על זולתך. והנה איש פירושו לשון אדון, כמו אשי כהן גדול (יומא י"ח ע"א), וזה פירוש הפסוק ה', ר"ל ה' המהוה כל הויות היה הוה ויהיה בלי ראשית ובלי תכלית, הוא מי שהוא ה' ולא יתכן על זולתו. אבל איש מלחמה, ר"ל אדון המלחמה, דהיינו מי שמנצח המלחמה ומתקרב ומתדבק אליו ית"ש, ה' שמו ונקרא בשמו על שם הדבקות הטהור, וביאר התרגום מרי נצחן קרביא, דהיינו שמנצח ההתקרבות שמשיג אותו וגם נוצח המלחמה, ה' שמו, והבן.

כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד ז). במסורה נעשה ונשמע. ונשמע קולו בבואו אל הקדש (שמות כח לה). ונשמע פתגם המלך (אסתר א כ). יתבאר על פי מ"ש בעל מעשה ה' במעשה תורה (פרק יו"ד) לפרש הנה אנכי שולח מלאך וגו' (שמות כג כ), היינו כהן או נביא ומורה צדק הנקרא מלאך, כמ"ש (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן וגו' כי מלאך ה' צבאות הוא, על כן הזהירם שמע בקולו אל תמר בו בעת שיוכיחם, והיינו כי לא ישא לפשעכם כדכתיב (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח ולא תשא עליו חטא, והטעם על זה אמר כי שמי בקרבו, ר"ל שכל מה שהוא מוכיח ומורה צדק לעדתו, בשמי הוא מדבר. ועל כן כתיב בתריה ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, היינו שקרא לפניהם מצות המעשיות, וגם אמר להם שישמעו לדברי המורה אשר בשם ה' שקראו מלאך, ועל זה הוצרכו לתת תשובה על שני דברים, שכנגד מצות עשה ולא תעשה אמרו נעשה, וכנגד לשמוע דברי המוכיח לעתיד אמרו ונשמע, ובזה יובן פשט הכתוב שהקדימו עשיה לשמיעה. ועל זה אמר (שמות כד ח) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה, ר"ל על שני הדברים הנזכרים, עד כאן דבריו. ועל פי זה מבואר המסורה נעשה ונשמע, וקשה למה הקדימו עשיה לשמיעה, לזה אמר שפירוש ונשמע, היינו ונשמע קולו של כל תלמיד חכם בבואו אל הקדש, ושמא תאמר למה נשמע לו מה גבר בגוברין, לזה אמר ונשמע פתגם המלך, דהיינו כי דבר ה' הוא, והיינו כי שמי בקרבו, והבן. ועל פי זה אמרתי הטעם על מה שאמרו (סנהדרין דף ק"י.) כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, וק"ל, ובזה נ"ל לתת טעם לפי מ"ש רז"ל (קה"ר פ"ט ט"ו) בשעה שהחכם יושב ודורש, הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל. כי על פי האמור בספר מעשה ה', מבואר כי כל התורה חלק אחד, והשמיעה לדברי חכם הוא חלק אחד, ואם כן לפי זה בעת ששומעין דברי החכם, הרי מקיימין חצי התורה, ואם כן רב חסד מטה כלפי חסד כי על כל פנים בינונים הם באותה שעה, וגם מהרהרין בתשובה אז, וזה די לבינונים כי מצפצפים ועולים (ר"ה ט"ז ע"ב). ועוד נ"ל כי קשות מיושב כמו שאמרו רז"ל (מגילה כ"א ע"ב), והנה באגדה אמרו רז"ל (חגיגה י"ד ע"א) שמושך וכו' כמים, אבל הלכות לא כן ואפילו הכי שומעין, ולכך הקב"ה מוחל דלפום צערא אגרא, והבן.

כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד ז). במסורה נעשה ונשמע. ונשמע קולו בבואו אל הקדש (שמות כח לה). ונשמע פתגם המלך (אסתר א כ). יתבאר על פי מ"ש בעל מעשה ה' במעשה תורה (פרק יו"ד) לפרש הנה אנכי שולח מלאך וגו' (שמות כג כ), היינו כהן או נביא ומורה צדק הנקרא מלאך, כמ"ש (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן וגו' כי מלאך ה' צבאות הוא, על כן הזהירם שמע בקולו אל תמר בו בעת שיוכיחם, והיינו כי לא ישא לפשעכם כדכתיב (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח ולא תשא עליו חטא, והטעם על זה אמר כי שמי בקרבו, ר"ל שכל מה שהוא מוכיח ומורה צדק לעדתו, בשמי הוא מדבר. ועל כן כתיב בתריה ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, היינו שקרא לפניהם מצות המעשיות, וגם אמר להם שישמעו לדברי המורה אשר בשם ה' שקראו מלאך, ועל זה הוצרכו לתת תשובה על שני דברים, שכנגד מצות עשה ולא תעשה אמרו נעשה, וכנגד לשמוע דברי המוכיח לעתיד אמרו ונשמע, ובזה יובן פשט הכתוב שהקדימו עשיה לשמיעה. ועל זה אמר (שמות כד ח) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה, ר"ל על שני הדברים הנזכרים, עד כאן דבריו. ועל פי זה מבואר המסורה נעשה ונשמע, וקשה למה הקדימו עשיה לשמיעה, לזה אמר שפירוש ונשמע, היינו ונשמע קולו של כל תלמיד חכם בבואו אל הקדש, ושמא תאמר למה נשמע לו מה גבר בגוברין, לזה אמר ונשמע פתגם המלך, דהיינו כי דבר ה' הוא, והיינו כי שמי בקרבו, והבן. ועל פי זה אמרתי הטעם על מה שאמרו (סנהדרין דף ק"י.) כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, וק"ל, ובזה נ"ל לתת טעם לפי מ"ש רז"ל (קה"ר פ"ט ט"ו) בשעה שהחכם יושב ודורש, הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל. כי על פי האמור בספר מעשה ה', מבואר כי כל התורה חלק אחד, והשמיעה לדברי חכם הוא חלק אחד, ואם כן לפי זה בעת ששומעין דברי החכם, הרי מקיימין חצי התורה, ואם כן רב חסד מטה כלפי חסד כי על כל פנים בינונים הם באותה שעה, וגם מהרהרין בתשובה אז, וזה די לבינונים כי מצפצפים ועולים (ר"ה ט"ז ע"ב). ועוד נ"ל כי קשות מיושב כמו שאמרו רז"ל (מגילה כ"א ע"ב), והנה באגדה אמרו רז"ל (חגיגה י"ד ע"א) שמושך וכו' כמים, אבל הלכות לא כן ואפילו הכי שומעין, ולכך הקב"ה מוחל דלפום צערא אגרא, והבן.

במדרש (שמו"ר פכ"ח ב') וידבר אלקים וכו' האלה לאמר (שמות כ א). בטכסיכי של מלכים נהג הקב"ה עם ישראל, שנאמר (שיר השירים ד ח) אתי מלבנון כלה, ולמה כך בזכות שאמרו נעשה ונשמע (שמות כד ז), עכ"ל. והוא פלאי. ונ"ל לבאר הדבר דהנה ידוע דראשית התגלות והתעוררות לבריאת העולמות, היה (בהשאלה) בבחינת התגלות מדת מלכות, דהיינו שהתעוררות היה בכדי להיקרא בבחינת אורו המתפשט בעולמות בתואר מלך כי אין מלך בלא עם, וכיון שראשית הגילוי היה כדי להיקרא מלך, אם כן מדת המלכות הגם שבכל העולמות היא סוף המעשה, עם כל זה היא במחשבה תחילה, הן כן הוא בכל העולמות, כי מדת המלכות שבעולם העליון, נעשה עתי"ק לתחתון ממנו, על שמשתלשל שוב גם העולם ההוא לסוף מעשה בחינת מלכות, והוא כמדליק נר מנר, והוא מובן למשכילים וטועמים מעץ החיים. וארמוז במקצת כפי קט שכלי, כאשר תתעורר הרצון הקדום להתגלות בחינת מלכות, אם כן בהרצון הוא בחינת מלכות), השתלשל האור מדרגא עד לדרגא להתגלות בחינת מלכות, שהיה בהעלם בראשית מחשבה הרצון, ואחר כך עלה במחשבה להתגלות בחינת מלכות זה, לעולם אחר יותר בגלוי ומושג לנבראים, הנה שוב נשתלשל מבחינת מלכות זה לכתר של עולם אחר, ומדרגא לדרגא עד הגיע לסוף התגלות המלכות, וכן מעולם לעולם. אם כן מכל בחינת מלכות, מתהווה מלכות יותר בגילוי כמדליק נר מנר, והוא סוד מלכותך מלכות כל עולמים (תהלים קמה יג). והנה המדרש הזה בא לבאר וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמ"ר. דקשה למה אמר כל הדברים. וגם מהו הלאמר. והנה בא לבאר לנו ענין הלאמר הוא השי"ת דבר בקדשו כללות דברי תורה דברים כוללים שיתאמרו בכל דור ודור כל ימי עולם, היינו בדברי נותן התורה כלול כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ובכל דור ודור כל חכם לב בישראל, זה מחדש ומוליד דבר זה, וזה דבר חידוש אחר, הכל מדברי אלקים חיים זה מחדש ומוליד דבר וכו', בכל פעם שכל משכל ומושכל ממושכל כמדליק נר מנר. וז"ש וידבר אלקים את כל הדברים האלה, (היינו כללות הדברים כוללים כל ימי עולם מדור לדור ממושכל למושכל), לאמר (כדי שיאמרו הדברים בכל הדורות, וכל הבא יגלה מסטירין של כת הקודמים), באו אנשי כנסת הגדולה ופירשו דברי קבלת הנביאים, באו התנאים ופירשו דברי אנשי כנסת הגדולה, באו האמוראים ופירשו דברי התנאים, באו רבנן סבוראי ופירשו דברי דברי האמוראים, באו הגאונים ופירשו וכו', וכן בכל דור האחרונים מגלים ומבארים ביותר דברי הראשונים, הכל מכללות דברי אלקינו נותן התורה. וז"ש המדרש בטכסיסי של מלכים, (היינו טכסים ומנהג השתלשלות המלכיות של העולמות כמדליק נר מנר כנ"ל), נהג הקב"ה עם ישראל, שנאמר אתי מלבנון כלה (את כלה הנך אתי במחשבה הקדומה, בלבנון) היינו ל"ב נתיבות חכמה נון שערי בינה הוא סוד לבנון. והנה בחינת הרצון הוא בחינת הכתר, הנה הוא כולל בהעלם גם המחשבה נקראים בכללות יחד לבנון, והנה סוף מעשה הוא במחשבה תחילה, אי אפשר לבאר יותר כי יראתי והשם הטוב יכפר בעדינו. וכן נהג הקב"ה עם ישראל בנתינת התורה, הנה דבורי ית"ש הן המה דברים כוללים, דבור הוא בחינת מלכות (דבר מלך שלטון (קהלת ח ד)), מלכותך מלכות כל עולמים התגלות בכל פעם מדליק נר מנר, כן מתגלים מאמריו ית"ש בכל דור ודור ביתר התגלות, היינו על ידי צמצוצים ולבושים לפי הדור והמקום והזמן. ואמרו רז"ל (עירובין נ"ד ע"ב) למה נמשלו דברי תורה לשדים, מה השד הזה כל זמן שהתינוק יונק וממשמש בו מוצא בו טעם וכו'), ולמה כך (היינו למה זכו ישראל לזה), בזכות שאמרו נעשה ונשמע, הנה אמרו נעשה כעת המוטל עלינו, ונשמע בכל פעם מוצא שפתיך, והש"י מילא רצונם שבכל פעם שומעים דבר חדש מדברי אלקים חיים מה שמולידים חכמי הדור, והן המה דברי אלקים ממש, הבן הדבר:

ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כד י). הנה ידוע שנבוכו בו המפרשים, ועיין באברבנאל ובהראב"ע שיש מפרשים לבנת לשון לבן כי הספיר הוא לבן, אבל דחו זה הפירוש כי הספיר איננו לבן, ואני מקיים זה הפירוש ולא מטעמייהו דהני מפרשים. וגם שיש לדקדק מה הוא הלשון כמעשה לבנת הספיר, דלא היה ראוי לומר רק כספיר, או כלבנת הספיר. וגם קשה מאד מה זה לבנת הספיר, וזה קשה על כל הפירושים של המפרשים שראיתי. והנה לדעתי היה השגתם נפלאה, לא כמו שכתבו המפרשים שהיא התפלספות נקלה. גם לדברי האברבנאל שפירש שהשיגו שהקב"ה מנהיג של ישראל, כבר היה ידוע לכל המון, וכבר אמרו זה אלי בים (שמות טו ב), וגם אין זה ההשגה הגדולה, כי כמו אז כן עתה נודע זאת אף להפחותים שבישראל. אבל הענין הוא שהשיגו שם כל הענין הגלות וסדר גלגולים וניצוצים, שהוא רק שהשי"ת מסבב לזכך ולמרק, והשיגו גם סדר עניני העולם עד היום האחרון, ואז נאמר (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ודרשו רז"ל (ב"ב דף ח' ע"ב) אלו גבאי צדקה ומלמדי תינוקת, עיין שם. ועיין בתוספת ד"ה ומצדיקי הרבים, דכתבו מכאן משמע דרקיע מזהיר יותר מן הכוכבים, והוא כעין הרקיע הנטוי על ראשי החיות (יחזקאל א כב), והבן. ונקדים עוד מ"ש רז"ל (ברכות דף ל"ד:) עין לא ראתה (ישעיה סד ג), זה יין המשומר בענבים מששת ימי בראשית. ושמעתי מפרשין משומר לשון שמרים, דהיינו שאין שם (סוג) [סיג] ופסולת כלל, ואני פירשתי המאמר הזה על פי שפירש הרמב"ם (במורה נבוכים חלק א' פרק י"ג וכ"ח) בפסוק (זכריה יד ד) ועמדו רגליו ביום ההוא וגו', והוא האמת כי סוף מעשה במחשבה תחלה, ואז יתגלה ויצא לפועל כאשר היה בראשית המחשבה בבריאה, והמחשבה טרם שיצאה דומה ליין בענביו טרם שיסחט, ואז יוציא לפועל ויעשה יין. והיינו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, דהיינו מעת התחלת הבריאה היא במחשבה, ומשומר עד אז שיצא לפועל. והיינו עין לא ראתה אלקים זולתך, כי מי יודע מחשבתו זולתו ית"ש העד חקר שדי תמצא (איוב יא ז), ור"ל דהמחשבה הקדומה לא השיגה שום נביא, והיא אשר יצא לפועל אז, כנ"ל והוא פירוש אמת לדעתי ושניהם בקנה אחד עולין, כי זה תחלת המחשבה להשאר הכל זך ונקי. והנה בספר דברי חכמים המבאר כל עניני אבנים טובות, איתא שם מסגולת האבן ספיר, שהיא בטבעה קשה מאד, אם ישימו בכלי זהב על האש שלשה ימים רצופים, תחזור להיות לבנה וזהירה מאד עד שתחשב לדימאנטי טוב ומעולה, עכ"ל. והנה זה פלא גדול וזיכוך ומירוק גדול בדבר (הוראה) [הנראה] טוב בלי המירוק, כמו הספיר שהוא אבן טוב וחשוב מאד בלא המירוק, אף על פי כן על ידי המירוק הגדולה והעז, יגיע למעלה גדולה ונפלאה. והוא משל נאות מאד שלא נמצא בתחתונים זיכוך ומירוק רק מן הכח אל הפועל ומן הגרוע אל החשוב, כמו מן עפרות ברזל ועפרות זהב, וגם שיתהפך לגמרי לדבר אחר, אבל עצמות הספיר הוא רק בירור טוב מן הפסולת, והבן. ועוד שהזיכוך יחסר הרבה וישאר רק מעט מן המעט, וזה לא יחסר. והכי נמי בל ידח ממנו אף ניצוץ אחד, וזה יחיד בדמיונו והוא משל נפלא הפלא ופלא לעם הקדש זרע ברך ה', והיו כלולים אז מכל הנשמות (שמו"ר כ"ח ו') והבן, ועיין שם בספר ההוא במעלת הספיר בלא זה. וידוע דרגל הוא כיוני אל הסיבה, כאלו יאמר ותחת סבותיו כמו שפירש המורה, וזה פירוש ויראו את אלקי ישראל, אלקי ישראל דייקא כי מייחד אלקותו עליהם כי כהני ה' יקראו, אף על פי כן ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, היינו כמעשה שעושין להתלבן הספיר, ואז וכעצם השמים לטוהר והיינו והמשכילים יזהירו וגו'. ואמר וכעצם ולא כשמים, על פי מ"ש בפרשת תזריע ד"ה במדרש תנחומא (תזריע סי' ג') היה איוב רואה בני אדם וכו', ומ"ש בקהלת (א ה) על הפסוק וזרח השמש ובא השמש אל מקומו שואף, על פי מ"ש במעשה ה' (פרק ה' ממעשה בראשית) לפרש דברי רבי אליעזר הגדול (פרקי דר"א פ"ג) שאמר שמים מאיזה מקום נבראו, עיין שם. ונמצא אלו השמים הם דוגמא לבד, לכך אמר וכעצם, היינו העצם של השמים, והבן כי הוא נפלא מאד. או יאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, ר"ל מתחת סבותיו הוא כמעשה לבנת הספיר שיעשה מלבינה ספיר, דהיינו שהחומר יהיה צורה שזה תכלית כונת הבריאה כנ"ל, והיינו שהמשילו רז"ל (שבת ל"א ע"א) עורבת בהן גם חומטין, דהיינו עפר ר"ל חומרית, והבן.

ואל אצילי בני ישראל וגו' (שמות כד יא). עיין במעשה ה' (במעשה תורה פרק י') מה שהקשה על המורה, עיין שם. והנ"ל בזה כי הראיה שראו היה לשבח, אך ויאכלו היינו כמ"ש התרגום וחדיאן. והנה בבתי גוואי אין שמחה, כי (איוב כה ב) המשל ופחד עמו (עיין חגיגה ה' ע"ב), ויחזו את האלקים אין לך בתי גוואי גדול מזה, ולכך נפל על הנביאים חרדה והבן, ודבר ה' אמת בפי המורה (חלק א' פרק ה') שהמתין לנדב ואביהוא עד שנשרפו באוהל מועד, כי אז נענשו על הדבר הזה בעצמו על שנכנסו בשמחה לבתי גוואי, וכמ"ש בפרשת אחרי (בד"ה בקרבתם), אף שהמורה לא נתכוון לזה עיין עליו, מכל מקום הדבר מבואר לדעתי כנ"ל בס"ד.

ויען כל העם קול אח"ד וכו' (שמות כד ג). נ"ל שהשיבו קול אח"ד. דהנה יש בתורה ג' עניינים. היינו סודות התורה, שהם כבשים ללבושך (משלי כז כו) ואין לגלותם (עיין חגיגה י"ג ע"א). וענין הב' הם הדרשות שבתורה שאין לקצר בהם, רק כל מה שתמצא ידך לעשות בכח התורה עשה לדורשם ברבים. וענין הג' היינו רמזים ופשטי התורה שצריך להאריך בהם מאוד, אפילו בפני ההמון ודלת העם כי הם דבר השוה לכל נפש, וזה היא כענין תיבת "אחד שבקריאת שמע, לקצר בא' ולא לקצר בח' ולהאריך בד'. וזהו ויען כל העם קול אח"ד, והבן וכן יש לפרש בהיפך, והמ"י:

ולזה כיונו חכמינו ז"ל במדרש פרשה זו ונשתחוה ונשובה אליכם, אמר ר' יהודה הכל בזכות השתחויה אברהם לא חזר מהר המוריה כו'. שהשתחויה מורה על השפלות מחמת הסתכלות בגדלות מי שהשתחוה אליו מבין שפלות עצמו ובא לאין ומכח זה נמתקים כל הדינים. ולזה אמר אברהם אבינו עליו השלום לא חזר מהר המוריה שלם אלא בהשתחויה, כי על ידי שבא לאין חזר לשלום בלי שום פגע כי היה ממתיק מעליו כל הדינין וכן התורה לא נתנה אלא בהשתחויה, דהיינו על ידי אין שנתדבקו באין והיו יכולין לקבל את התורה. וזהו והשתחויתם מרחוק, רצה לומר השתחויה שתבואו לאין מרחוק שתהיה מרוחק ומופשט מאצליכם ועל ידי זה יהיו מוכנים לקבל את התורה. וזהו רמז מרחוק ה' נראה לי, כשאני מרחוק שאין אני אצלי במחשבה כלל אזי ה' נראה לי. וכן הגלות אין אנו מתכנסין אלא בזכות השתחויה שעל ידי שיבואו למדת אין יסתום פיות המקטריגים שנאמר (ישעיה כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע וכו' והשתחוו וכו', ודוק היטב:

וירצה עוד כאשר נדקדק "ויען (שמות כד ג), ענייה הוא בקול רם כנודע (סוטה ל"ב ע"ב), ואחר כך ויאמרו אמירה הוא בחשאי. אך הוא ידוע (ר"ה כ"ז ע"א) דתרי קלי לא משתמעי, רק בדבר החביב כמו מקרא מגילה פסקינן דתרי קלי מישתמעי, כי אגב חביבותיה יהבי דעתייהו ומשתמע שפיר כמו קול אחד בחשאי. ומשמיענו בכאן גודל החביבות שהיה להם לקבלת התורה ויען (בקול רם, וגם שהיו) כל העם (קולות רבים, ואף על פי כן) קול אחד (כל הקולות היו כמו קול אחד), ויאמרו (וכאילו נאמר בחשאי), כי אגב חביבותיה יהבי דעתייהו והיה ניכר ומובן הדיבור של כל אחד בפני עצמו, והבן:

ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ). נ"ל לפרש על פי דאיתא בזוהר (פרשת חיי, ח"א קכ"ז ע"א) תא חזי כל מאן דאסתכל בדיוקנא דאדם, לא אשתזיב לעלמין ממיתה, בגין דהא בשעתא דבר נש אסתלק מעלמא חמי ליה לאדם, בהאי שעתא מית, עד כאן. והנה הטעם מובן משום דכתיב (בראשית א כז) ויברא אלקים את האדם בצלמו ושכינתא שריא עליה, ואם כן קל וחומר הדברים מה מי שרואה אותו יתברך רק מן האדם שהוא דוגמא, כך, הרואה אותו ית' בעצמו על אחת כמה וכמה. וידוע כי אות ה"א משמש לפעמים במקום מן, כמו יריעות המשכן (שמות כד י), כעצם השמים (שמות כד י), ואם כן הכי פירושו לא תוכל לראות פני, היינו עצמותי כי לא יראני האדם, ר"ל מן האדם וחי, קל וחומר ראיית עצמותי כנ"ל.

וירצה עוד קו"ל אח"ד (שמות כד ג). על פי אשר פירשנו ברמז הכתוב (בראשית א ט) יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. כל התענוגים הם מיסוד המים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. והנה בטבע איש הישראלי למות על קדושת השם כשרוצין להעבירו על הדת חלילה, והוא הקבלה לכל איש הישראלי בקריאת שמע בתיבת אח"ד (דברים ו ד) בכל יום. והנה כשמעלה האדם על לבו איך הוא מוכן ומזומן למות על דבר כבוד שמו לבלתי לכפור בקדושתו ית', אזי בנקל לו לפרוש מכל תענוגי עולם הזה אשר נפשו מתאוה, כי ידמה בנפשו הלא שבירת זאת התאוה והתענוג, קלת ביותר מיסורי מיתה רל"צ. וז"ש יקוו המים מתחת השמים, (כל התענוגים שאי אפשר (ואולי שצ"ל שאפשר) להיות תחת כל השמים, יקוו) אל מקום אח"ד, (היינו למסירות נפש באח"ד) אזי יהיה בנקל. ולפי זה גם בכאן אמר כשרצו לקבל כל התורה, אזי התייעצו למסור נפשו בעניית אח"ד, וזה דבר טבעיי להם ירושה מאברהם אבינו. וזהו ויען כל העם קול אח"ד (נמחק ב' תיבות) בנחת ובנקל כל הדברים וכו', והבן:

וירצה עוד ויען וכו' (שמות כד ג). דהנה לשון ענייה הוא מה שהאדם עונה להמדבר אליו, מה שאין כן ויאמ"ר הוא התחלת אמירה. ויאמר הכתוב כי תשוקת ישראל היה קודם הציווי שהש"י יגזור עליהם לעשות רצונו, רק שהיו בושים לבקש זה ממלך גדול ונורא שהם יהיו עבדיו עושי רצונו, ותשוקתם היה בלב. וכאשר הש"י ברוב חסדו השמיע לעם קרובו רצונו זה, הנה ויען כל העם (ענייה לדברי הש"י), "ויאמרו (רצ"ל קודם אמירתך היה רצונינו להתחיל הדיבור לך היוצר והבורא), רק שהיה המסוה של הבושה על פנינו, והבן מאוד:

תקנו מגילת רות בשבועות לומר כי ע"י שנבחרו בנ"י במתן תורה הם כלים לקרב כל הגרים כי בנ"י נקראו ראשית תבואתו שהיא הפרי שבשבילה נברא הכל כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית פי' ראשית היא התחלה והעיקר הפנימיות כמ"ש ראשית חכמה יראת ה' לכן נק' יום הביכורים שנגמר הפרי. אבל בנ"י יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו כמו שיהי' לעתיד אהפוך אל העמים שפה ברורה כו'. ואז יהי' טוב אחרית דבר מראשיתו. ובאמת כפי מה שמעלין בנ"י גם מן האומות מתרוממים הם ביותר. וזה עצמו פי' הקדמת נעשה לנשמע. כי בנ"י הבינו זאת שנבחרו כדי לקרב הכל ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה. כתיב הכא נעשה וכתיב התם נעשה אדם. כמ"ש את הנפש אשר עשו ותרגום אונקלוס דשעבידו לאורייתא ועי"ז נשמע. כמו שהוא בפרט כפי תיקון המעשים לקרב כל מעשה הגוף אל הנפש אז מאיר הנשמה באדם. כמו כן בכלל כפי תיקון כלל ישראל לקרב מן האומות כך מאיר בהם התורה. וכתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. כי בנ"י הם באמת חלק ה' ותורתו. אבל גם זאת ממדת האמת לעשות חסד לקרב גם את הרחוקים הבאים לשם שמים. אמת ליעקב התורה. חסד לאברהם שנתקרב גם מזרע לוט רות המואביה:

ויבא משה ויספר לעם את כל דברי י"י ואת כל המשפטים (שמות כד ג). עיין ברש"י שהיה קודם מתן תורה, וסיפר להם ז' מצות בני נח וכל מה שנצטוו במרה. והרמב"ן מיאן בזה. ועוד הקשה בספר קדושת לוי האיך שייך בזה לומר ויספ"ר, סיפור משמע ולא ציווי. ועוד יש להתבונן מהו הכפל את כל דברי ה' ואת כל המשפטים. ויראה לי דהנה הפלסופים הזרים בנפשם דברו וחקרו איך אפשר שעל ידי מצות גשמיים, יהיה הצלחה אחרונה נצחיית לנפש הרוחניית, והנה מעשה המצוה חולפת ברגע בגשמיות, ומזה בא להם להתפקר וחשבו מעשה המצות הם רק המצאות להשיג על ידי זכירת המעשה איזה מושכל, ממילא מי שמשיג המושכל הזה אין לו מן הצורך למעשה הגשמיי מצוה ממש, כי לא יקנה קנין נצחיות בנפשו על ידי המעשה דוקא רק על ידי המושכל דוקא, ובזה פרקו עול והפרו חוקי התורה תפח רוחם ונשמתם. והנה הגם דנאמר (משלי כו ד) אל תען כסיל כאולתו, ותורתינו הק' מלאה מזה כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום תשמרון לעשו"ת דייקא (דברים ח א), וזכרתם את כל מצות ה' ועשית"ם אות"ם דייקא (במדבר טו לט), עם כל זה פרט אחד אבאר לך אשר ביאר הגאון בעל גור אריה בספר התפאר"ת, כאשר שחק ולעג עליהם דבר בקדשו, הנה המצות הללו חיות הנה דבר ה' נמשכים מרצונו ית', כי רצה הש"י שיעשו ישראל מצות זאת וזאת, ואם כן בעשות המצוה דבוק ברצונו ית"ש, ואם כן המצוה דבוק במצוה על ידי המצוה, ואין לך נצחיות הנפש גדול מזה דביקות הנפש ברצונו ית"ש, ואין לך להביט אל גשמיות המצוה רק אל נצחיות המצווה ית"ש, (ואם תרצה לרוות צמאונך בזה, דרוש נא בספרינו מעין גנים). וזה שיש לפרש ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, רצ"ל שסיפר לעם את כל דברי ה' אשר הם בתוך כל מצוה, (חסר איזה תיבות) הם המשכת רצונו האין סוף ית"ש, ממילא על ידי עשיית המשפטים דוקא בפועל יומשך נצחיות הנפש, על כן סיפר להם (חסר איזה תיבות) נצחיות דברי ה' סיפר להם משפטים, הבן הענין:

ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות יט ח). צריך להבין הלא בזה יתקלסו זרע בירך ה' באמרם נעש"ה ונשמ"ע (שמות כד ז), והנה בכאן לא נאמר רק נעש"ה. וגם בפרשת משפטים אמר בתחלה (שמות כד ג) ויען כל העם קול אחד וכו' ויאמרו כו' נעשה, רק אחר כך ויקח ספר הברית כו' ויאמר כו' נעשה ונשמע. ונ"ל על פי מה דקיימא לן (ר"ה כ"ז ע"א) תרי קלי לא משתמע, רק בחביבות מצוה בשעתה דהיינו מקרא מגילה בזמנה וכיוצא. והנה ענין העשיה לכל אשר דבר ה' כבר הוה מצוה בשעתה, וזה הכוונה בנעשה, אך נשמ"ע הכוונה משם ולהלאה כל אשר ידבר ה' נשמע, זה לא מיקרי מצוה בשעתה שעדיין לא הגיע החיוב, ואותו הקול לא היה נשמע באמרם ביחד קול אחד רק באומרם בנחת. ובזה נבין דבאמת הם היו אומרים בכל פעם נעשה ונשמע, רק שתיבת ונשמ"ע לא היה משתמע בהרמת קולם ביחד, וזה הנרצה בכאן שאמר ויענו כל העם בהרמת קול יחדיו כל אשר דבר י"י נעש"ה, כי ונשמ"ע לא היה משתמע בהרמת קולם, וכן במשפטים ויען כל העם קול אחד כו' נעשה בלבד, אך אחר כך ויקרא באזני העם ויאמר"ו בחשאי נעשה ונשמ"ע, כי בחשאי היו משתמעים תרי קלי, נ"ל:

ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות יט ח). צריך להבין הלא בזה יתקלסו זרע בירך ה' באמרם נעש"ה ונשמ"ע (שמות כד ז), והנה בכאן לא נאמר רק נעש"ה. וגם בפרשת משפטים אמר בתחלה (שמות כד ג) ויען כל העם קול אחד וכו' ויאמרו כו' נעשה, רק אחר כך ויקח ספר הברית כו' ויאמר כו' נעשה ונשמע. ונ"ל על פי מה דקיימא לן (ר"ה כ"ז ע"א) תרי קלי לא משתמע, רק בחביבות מצוה בשעתה דהיינו מקרא מגילה בזמנה וכיוצא. והנה ענין העשיה לכל אשר דבר ה' כבר הוה מצוה בשעתה, וזה הכוונה בנעשה, אך נשמ"ע הכוונה משם ולהלאה כל אשר ידבר ה' נשמע, זה לא מיקרי מצוה בשעתה שעדיין לא הגיע החיוב, ואותו הקול לא היה נשמע באמרם ביחד קול אחד רק באומרם בנחת. ובזה נבין דבאמת הם היו אומרים בכל פעם נעשה ונשמע, רק שתיבת ונשמ"ע לא היה משתמע בהרמת קולם ביחד, וזה הנרצה בכאן שאמר ויענו כל העם בהרמת קול יחדיו כל אשר דבר י"י נעש"ה, כי ונשמ"ע לא היה משתמע בהרמת קולם, וכן במשפטים ויען כל העם קול אחד כו' נעשה בלבד, אך אחר כך ויקרא באזני העם ויאמר"ו בחשאי נעשה ונשמ"ע, כי בחשאי היו משתמעים תרי קלי, נ"ל:

אך לפי זה הוא הדין מה שאמר הש"י בהבטחה על ידי ישעיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם וכו', שהוא הבטחה שמחוייב הקב"ה לגאלינו, וכפי הנ"ל אין זה טענה דלגבי הקב"ה אין זה הוצאה מרשות לרשות. אבל יתכן הדבר על פי דברי הגדול בעל גור אריה על הא דאמרו חז"ל (שבת פ"ח ע"א) בשעת מתן תורה כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית, ואמר אם מקבלים אתם את התורה מוטב וכו'. והקשו בתוס' (ד"ה כפה) הרי אמרו ישראל מרצונם נעשה ונשמע (שמות כד ז), עיין שם. ותירץ הרב הגדול הנ"ל, להיות קבלת התורה הוא דבר שכל העולמות תלויים בזה, אין מן הראוי שיהיה הדבר תלוי מקרה ברצון ישראל, רק הלא דבר הכרחי מצדו ית"ש, ועל כן הגם שמרצונם אמרו ישראל נעשה ונשמע, עם כל זה הכריחם הש"י להורות שהוא דבר הכרחי מצדו ית"ש, הבן הדבר מאד עד כאן דבריו בקיצור. הנה לפי זה תתבונן קבלת התורה הוא הכרחי מצידו ית"ש, ואצלו ית"ש הנה כל העולם רשותו, אם כן הגם שמכר אותנו לנכרים ולחוץ לארץ, לא מיקרי זה הוצאה מרשותו לבוא בטענה ליצא לחירות מן שעבוד התורה, כיון שנתינת התורה הוא מצידו ית"ש בהכרח, רק בענין יציאת החירות הגופניי מידי הגוים זה הוא מצידנו, כדכתיב הן בעונותיכם נמכרתם, לכן וכיון שהוא מצידנו, שייך שפיר הדין המוכר עבדו לנכרים ולחוץ לארץ יצא לחירות. וז"ש הש"י או מי מנושי אשר מכרתי וכו', ותהיו בטוחים אשר אגאל אתכם בודאי וכנ"ל, הבן:

ועוד י"ל, דבארתי קושית התוספות (שבת פח. ד"ה כפה) מכאן מודעא רבא לאורייתא, והקשו, הא אמרו (שמות כד, ז) נעשה ונשמע ברצון וכו'. ול"נ, דדינא אחרי רבים להטות (שמות כג, ב), והרוב אמרו נעשה ונשמע, מה שאין כן המיעוט שסרבו אז לקבל התורה, הנקראת טוב. גם בכל דור ודור הדורש טוב לעמו אינו רצוי להם כי אם לרוב אחיו, והבן.

ויאמר עוד כי לבעבור נסו"ת אתכם וכו' (שמות כ כ). דהנה הקשו בתוס' (שבת פ"ח ע"א ד"ה כפה) למה כפה הש"י הר כגיגית, הרי אמרו נעשה ונשמע (שמות כד ז). אבל הענין מבואר במדרש חז"ל שרצה הש"י שיהיה להם דין אנוסה לא יוכל לשלחה כל ימיו (דברים כב כט). וז"ש למען נסו"ת אתכם כו' לשון אנוס"ה, היינו בא האלקים ברוב מוראו, כדי שיהיה לכם דין אנוסה, הבן הדבר:

על משכבי בלילות וגו' (שיר השירים ג, א) הנה כלל הדבר מקרה החולי ר"ל אף שלא חסר כלום בכל חושיו ואע"פ כן נפל למשכב הוא מפני שניתן בתולדה של אדם מדת אהבה וכשנחלה מדת אהבה כמאמר הכתוב (שם ה, ח) שחולת אהבה אני אז נופל למשכב וכשהוא מתכוין בעצמו להחזיק האהבה לבורא יתברך אז יקום מחליו ובכל אשר יפנה הן בשווקים הן ברחובות יראה להפך כל האהבות וכל התאוות לבורא יתברך למקום אשר משם לוקחה זאת האהבה. וזהו פירוש הפסוק על משכבי בלילות שהוא חשכות ביקשתי להשיג את שאהבה נפשי ולא מצאתי מפני שנחלה האהבה ואח"כ אקומה נא על ידי שהחזקתי באהבת הבורא יתברך ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות עד שמצאתי שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאותיו אל בית אמי ואל חדר הורתי שהיא מקור האהבה. והנה יתבונן האדם שכל העולם נשתכלל בכ"ב אותיות התורה כי באורייתא ברא קב"ה עלמא (זח"א ה) ובכל הברואים ניתן הנקודה להשיג אלהותו יתברך וכשהמלמד אוחז בתורת ה' תורה לשמה לשם ה' עילאה אז הוא מחיה את הנקודה ומוציא לאור השגת תלמידו ומרפא אותו וזהו כל אוכל וגו' (תהלים קז, יח) אוכל הוא מלשון ויחזו את האלהים ויאכלו גו' (שמות כד, יא) שהוא לשון השגה תתעב נפשם אבל כשיזעקו אל ה' שהוא לשון אסיפה והכנסה אל ה' ישלח דברו וירפאם הוא הדבור הראשון שנבראו בו כולם כמ"ש (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו ונתרפאו אפילו מהדברים שנפלו כמ"ש (שם קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים וזה כשלא יתכוין בלמודו לשום דבר לא עולם הזה ולא עולם הבא כי סמוכין שלו טמאין מדרס רק לשם ה' עילאה וכ"ז כשיפתח תחלה שער היראה שהיא ה' תתאה כמ"ש ר' ישראל בעל שם טוב נבג"מ הפוך ב"ה והפוך ב"ה וב"ה תחזי וסיב ובלי' ב"ה (אבות פ"ה) ואח"כ מתמיה התנא ומנ"ה לא תזוע בתמיה ואמר מ"ו הרב מו' דוב בער נבג"מ מק"ק מעזריטש שם חול גבול לים (ירמיה ה, כב) חול הוא מלשון חול תחול הארץ שצריך הרוצה ליכנס לים החכמה ליכנס תחלה ליראה ואם לא יעבור גבול היראה לא יכנס לחכמה וא"א שלא יפול על האדם בלמודו ותפלתו יראת הבורא ברוך הוא רק שבורח ממנו ואינו מחזיק בה ולכן מי שחכמתו קודמת ליראת חטאו (אבות פ"ג) שכיון בלמודו להשיג חכמה לא יתקיים בו החכמה לכן לא יכוון בלמודו ותפלתו לשום דבר לתועלתו רק לשם ה' ואף שנתקנו התפלות לבקש תועלת ב"א הוא רק הלבשה וחיצונית שבכל דבר א"א לאחוז בפנימיות כ"א על ידי לבוש ובהתפלל על מקרים רעים יתכוין שאם לא סר ממנו יתברך לא הוקרה כזאת כי בכ"מ ששורה בו הוא יתברך אין שטן ואין פ"ר ורצון הבורא יתברך להטיב לברואים וימלא כבודו את כל הארץ ע"כ יתפלל בכוונה זו שיתמלא כבודו וטובו שזה הוא רצונו בכוונת הבריאה. וזהו פירוש הפסוק ואני תפלתי לך ה' (תהלים סט, יד) כמו עליך בשבילך עת רצון שיהיה כעת רצון הבריאה אך יזהר שאל יבא בכל עת אל הקדש ר"ל בכל מאורעותיו ומקריו כי לא יוכל לכוין כלל הדבר שיראה האדם בכל עבודתו שלא יתכוין רק לעשות נחת רוח ליוצרו וזה אמר מ"ו וכל דברך יהיו בנח"ת וכשהבן עושה רצון אביו מפני הנחת רוח מתרחב דעתו של אביו וזהו וכל בניך למודי ה' (ישעיה נד, יג) שמלמדים את השי"ת כב"י לעשות רצונם וחפצם כמאמר הכתוב (ש"ב כג, ג) צדיק מושל גו' ולכן נקרא בוניך (ברכות סד א) והלכה הוא מלשון הליכה וכל השונה הלכות בכל יום (נדה עג א) שמשנה הליכתו בכל יום ממדריגה למדריגה ולהעלות מדריגות תחתונים למעלה וזהו שדרשי (שבת קד א) אלף בינה גומל דלים דלית ליה מגרמיה כלום וכשמתכוין בהלכה לקשט הכלה בכ"ד קישוטין וזהו חידושה של לבנה מלשון ליבון הלכתא אזי תקבל האור מאור השמש המאיר לה. עכ"מ.

הגם דיש לומר כפשוטו, על דרך שכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר פלוגתא (סנהדרין קיא.) ופערה פי' לבלי חוק (ישעיה ה, יד), שמשייר חק אחד וכו', כי הדוחה מצוה אחת שהיא חלק האחדות דוחה הכל וכו', יעו"ש. והנה מצוה לשמוע מוסר קבלנו מסיני, נעשה ונשמע (שמות כד, ז), וכמ"ש (ישעיה נה, ג) שמעו ותחי נפשכם וגו', וזה שדחה המצוה לשמוע מוסר מפסח עד עצרת כול' נידונין בגיהנם מפסח ועד עצרת, וכמ"ש ופערה פי' לבלי חק וכו', והעבירה עצמה היא מענישו אז בזמן ההוא מדה כנגד מדה, כמ"ש (ירמיה ב, יט) תיסרך רעתך וגו', וז"ש מידי שבת בשבתו, כדי שישבות בטהרת ימי ספירת הליבון על ידי המוסר, והבן.

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפרשו הקב"ה בעצמו על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי אמר רבי יהודה אמר רב שלא בירכו בתורה תחלה. היינו כי ברכת התורה אשר בחר בנו וחתימתה הוא בא"י נותן התורה, היינו שחכמת התורה בפשיטות הוא כולל כל החכמות שבעולם וכל חכמת הטבע כדכתיב (תהלים קי"א,ו') כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים היינו כמו שאמרו חז"ל (פסחים ל"ט:) לא ילעוס אדם חטים ויניח על גבי מכתו בפסח וכו' מלתא אגב אורחיה קמ"ל שהחטין יפה למכה. אך זה הוא באמת נחלת גוים חכמת הטבע, והש"י הנחיל לעמו ישראל את תורתו ומחדש בכל יום מעשה בראשית בהשפעה חדשה בד"ת כמו שצריך בזה הרגע ובזה המקום ולנפש הזה, כמאמרם ז"ל (ברכות נ"ח.) כשם שאין פרצופיהן דומות זה לזה כך אין דעתן דומות זה לזה וזהו לשון נותן התורה לשון הוה תמיד ולא נתן לשון עבר. וזהו שנאמר (שמות כ"ד,י"ב) עלה אלי ההרה וכו' היינו ההרה הוא לראש המדרגות וסוף החידוש המתחדש, והיה שם היינו השתדלותך ועיקר מקומך יהיה תמיד בהחידוש הזה, וזה שאמר רבי יהודה עזבם את תורתי שלא ברכו וכו' היינו אף שלמדו הרבה ד"ת אך לא ברכו תחלה ברכת נותן התורה להשיג אור החידוש שנותן כעת הש"י בהד"ת שלומדים עתה, וזה שאמרו בגמ' (סנהדרין ק"ג:) שאחאב היה יודע פ"ה פנים בתורה ודואג ואחיתופל טינא היתה בלבם, היינו ג"כ שהיו לומדים ד"ת מחמת שחמדו לחשק חכמה הנמצאת בד"ת ולא להשפע שיורד בד"ת בכל עת, וזה דאיתא בזוה"ק אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, אם ירצה לאיש ללמוד תורה באהבתו אותה לא מאהבת הש"י בוז יבוזו לו והיינו כנ"ל.

בפרקי דר"א (פי"א) מיד אמר הקב"ה להתורה נעש"ה אד"ם בצלמנו כדמותנו (בראשית א כו), השיבה התורה ואמרה רבון העולמים העולם שלך, האדם הזה שאתה רוצה להבראות הוא קצר ימים ושבע רוגז ויבוא לידי חטא, ואם אין אתה מאריך אפך עמו ראוי לו שלא בא לעולם, א"ל הקב"ה וכי על חנם נקראתי ארך אפים ורב חסד (שמות לד ו), עכ"ל. הנה לפי קבלתו בתורה שבעל פה אשר ההמלכה היתה עם התורה, נראה דנלמד מגזירה שוה נעש"ה אדם, ובתורה נאמר נעש"ה ונשמע (שמות כד ז), ונלמד הדבר בגזירה שוה להורות שיצטרך להתנהג עם האדם במדת רחו"ם שהוא מכוון נגד גזירה שוה, כמ"ש כמה פעמים רחו"ם אף על פי שאינו הגון, כמ"ש (ברכות ז' ע"א) בפסוק (שמות לג יט) ורחמתי את אשר ארחם אף על פי שאינו הגון: