Chasidut sobre Isaías 55:8

אבל אם האדם מיחד את השי"ת ומוסר כל רצונותיו להשי"ת, אזי נקרא השי"ת אחד בד' ואין שום פירוד בין השי"ת להברואים. וכן אם האדם מוסר עצמו לגמרי להשי"ת קודם השינה, אז אפילו בעת השינה שאז הוא בלי דעת כלל ואינו עובד אז להשי"ת, אומר השי"ת שהוא דבוק עמו^לכמבואר לקמן פרשת לך אות כו ד"ה אכן: ובזה יבדל התלמיד חכם מעם הארץ, ואף בשעת השינה מדוגל הת"ח, שהשינה שלו הוא ג"כ מלא ד"ת, שזהו ברור שאינה דומה שינת הת"ח לשינת ע"ה, והוא מאחר שהת"ח עוסק בכל היום כולו בתורת ה' באהבה ויראה, לכן אף כל מה דיעדי עליה אף בשעת השינה יסכים השי"ת, ויחתום עליו שגם אז הוא דבוק בהשי"ת ועובד אותו.. וכדאיתא בגמ' (ברכות לה.) כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, שאם מברך מקודם הוא אחד ואם אינו מברך עושה מד' ר'^לאנתבאר במי השלוח ח"א פרשת תרומה ד"ה ויקחו [ב]: כי ענין ברכה מורה שמכיר שיש לו אדון ומאתו בא לו ההשפעה, ואם אתה מכיר זאת אז תוכל לומר ברוך אתה לנוכח הש"י.. וכן קודם בריאת העולם בהאור, אם מסתכל באור להכיר שהשי"ת הוא אחד וממליך עליו השי"ת, נקרא אצלו השי"ת אחד, כיון שהוא מכיר בתפיסתו שאין שום הויה ובריאה בלתי השי"ת. אבל אם הולך בתקיפות ומתפשט עמו לקבל האור שלא בהדרגה ואינו רוצה בעבודה, זה הוא שעושה מאחד אחר ומחריב את העולם. וכן כחשו בה' אם עושה ב' כ' תחריב את העולם, היינו אם אתה מתפשט עצמך במקום שהשי"ת אסר זה ההתפשטות, ותאמר, מאחר שהשי"ת נתן בי כח לעשות כן א"כ מותר לי להתפשט, הוא מחריב את העולם. כי באמת מצד השי"ת לא תצא הרעות, והוא רק מצד האדם לבד. וכן אין קדוש כה' אם אתה עושה כ' ב' אתה מחריב את העולם. הענין בזה, כי קדושה מורה מה שהשי"ת מובדל ומופרש ומרומם על מעשה בני אדם^לבמקורו במי השלוח ח"ב פרשת קדושים ד"ה קדושים [א]: קדושה הוא לשון הבדל ולשון שייכות וזימון., כדכתיב (ישעיהו נ״ה:ח׳) כי לא מחשבותי מחשבותיכם, והאדם רק עומד מרחוק ומהלל את השי"ת, והיינו שהאדם מכיר שבחכמה יסד הארץ מתנוצץ אור גדול שהוא מחכמה. אבל אם אין לו הכרה זו אתה מחריב את העולם. וכן הוא באור עליון, שאם הסתכל בהדרגה אינו משנה את הסדר, ואם הסתכל שלא בהדרגה משנה את הסדר כדכתיב (ישעיהו ו׳:ב׳) בשתים יכסה פניו, ואיתא בתנחומא (צו יג) שלא יראה ויביט לצד שכינה, ובאמת הלא עיקר חיים שלהם הוא רק מה שמסתכלין בשכינה. רק מכסין פניהם שלא יביטו יותר מדאי, כי הבטה הוא שמביט יותר מדאי יותר מכפי מדרגתו. וסדר הזה סידר הקב"ה קודם בריאת עולם בהתורה שהיא נקראת כלי אומנתו של הקב"ה, ובה חתם ים אוקיינוס שלא יצא וישטוף את העולם וכו'. ובה חתם את התהום שלא יציף את העולם. היינו כמו שכל פרט אינו יוצא חוץ לגבולו להסתכל יותר מכפי מדרגתו. כמו כן כל המקומות שאינם מן הישוב יגבילו עצמם כפי רצון הש"י ולא יצאו וישטפו את העולם:

איתא במדרש הנעלם (תולדות קלה.) אמר רב יהודה אמר רב עתיד הקב"ה לשמוח באותו זמן עם הצדיקים וכו' אמר רב יהודה עתידים הצדיקים באותו זמן לברוא עולמות ולהחיות מתים, אמר ליה ר' יוסי והתנן (קהלת א) אין כל חדש תחת השמש, אמר ליה ר' יהודה ת"ש בעוד שהרשעים בעולם וירבו כל העולם אינו בקיום וכשהצדיקים בעולם אזי העולם מתקיים ועתידים להחיות מתים כדקאמרן (זכריה ח) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. וכו' אברהם הוליד את יצחק, הנשמה מולידה את השמחה והשחוק בעולם. חדש היינו כל זמן שאינו ביד האדם, והאדם אין לו עדיין תפיסה וקנין בהדבר, רק שהוא דבוק עדיין למקור, אז הוא מלא רצון ושמחה, ויש לו כל מיני מטעמים וריח טוב, לכן נקרא חדש. אבל כשנכנס לתפיסת האדם מתיישן הדבר ומאבד טעמו וריחו. כי אחר שהאדם יכול לומר כחי ועוצם ידי מוציא השי"ת כחו מן הדבר, לכן נתיישן. וזה הוא מצד האדם, שבעת שהבחירה בידו אז אין לו ידיעה, וכשיודע הענין בבירור אז אין לו שום רצון ובחירה. והיינו, כי כל זמן שאין לו תפיסה בזה הוא ביד השי"ת, לכן הוא מלא רצון, משא"כ אחר הידיעה והתפיסה בידי אדם אז אין לו בחירה ורצון. אבל השי"ת שהכל שלו הוא, למעלה מתפיסת האדם, לכן אפילו הידיעה הוא מלא רצון, והידיעה והבחירה הכל אחד. כי כל הנהגת השי"ת הוא למעלה מתפיסת האדם, כדכתיב (ישעיה נה) כי לא מחשבותי מחשבותיכם. וכדאיתא בהרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה פ"ה ה"ה), וכדאיתא בתיקונים (הקדמה ב) לית מחשבה תפיסא ביה כלל^צעניין זה נתבאר באריכות בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב מדף קכד ואילך ונביא כאן מעט מדבריו, והמשכיל יעיין שם ויוסף דעת: ואף גם החקירה היותר גדולה הישנה, במה שהעיר הרמב"ם ז"ל בספרו היד בהלכות תשובה (פרק ה' הלכה ה') בענין ידיעת הש"י ובחירת האדם האיך מתאחדים, אם ידע שזה יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק, והאיך יהיה שכר לצדיקים ועונש לרשעים, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו וכו'. אכן כל התירוצים אינם מספיקים, שסוף כל סוף אם ביד האדם לבחור בטוב, הרי בידו לשנות ידיעת הבורא, ואם אין בידו לשנות ידיעת הבורא הרי אין בידו לבחור, וכבר הרבו לדבר בזה החוקרים הראשונים ומקובלים האחרונים. וכפי שנתבאר לעיל שידיעת האדם היא דעה נבראת ושכלנו הוא שכל נברא, וזה רק מה שחלק לנו השי"ת שנבין שהסדר שנסדר הוא סדר קבוע, כמו בידיעת האדם, אם יודע שכן מוכרח להיות וכשישתנה ממה שהוא מסודר אצלו נקרא שנוי שנשתנה הסדר שהיה מסודר אצלו מכבר. אבל הש"י גם העבר הוא ג"כ בידו ואין לפניו דבר נמנע, שהחילוק בין עבר והוה ועתיד הוא רק מצד הנבראים שחלק לנו ונתן בלבנו דעה כזאת, שמצדנו יש חילוק בין עבר לעתיד, ואמנם יכול ג"כ לשנות דעתנו ולתת בלבנו בינה יתירה, שנבין שגם העבר יכול להשתנות, וכל זה מסר הש"י לבחירת האדם, שאם יבחר בטוב יראה שמעיקרא ומתחלה היה רצון הש"י לזה ולהיטיב לו וכן בהיפך. ועיין עוד בהמשך הדברים, ועיין מי השלוח ח"א תהילים (צב:) ד"ה מזמור שיר.. ולכן מצד השי"ת הכל חדש הוא. וזהו שאנו מתפללין (ברכות השחר) שתרגילנו בתורתך, היינו כשהאדם מורגל נעשה אצלו ישן, אבל הד"ת מהשי"ת לעולם הם חדשים, וזהו שתרגילנו בתורתך, שאף שנהיה מורגלים יהיה אצלנו תמיד כמו חדש. כמו כן אנו רואים בלחם הפנים שאינו מתיישן לעולם, כדכתיב (שמואל א' כא) לחם חם ביום הלקחו, ולמה עביד קוב"ה ניסא למגנא, וכי לא היו יכולים לאכול לחם הפנים אף שלא היה חם, אך כיון שהיה לפני השי"ת תמיד לא נתיישן והיה חם כרגע הראשון^צאמבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת חיי שרה ד"ה בזה"ק: כי כל דבר כשהוא חדש הוא מתקיים, כי עוד שורה עליו אהבת הנותן, אכן כאשר תדמה הבריאה שכבר הטובה היא בידה, אז יוציא השי"ת מעט מעט אהבתו כפי תפיסת הבריאה מדה במדה, ולכן יתחיל להתקלקל אחר שיתיישן כל דבר, ולכן כל הוה נפסד וכו'. אכן הלחם הפנים שהיה מונח לפני ה' והיה יונק מן המקור, לכן לא נתיישן כלל. עיין לעיל פ' לך אות א ד"ה וזה הוא הענין, פ' וירא אות א, לקמן פרשה זו אות מד, פ' ויחי אות ב ד"ה וזהו, בית יעקב שמות פרשת תשא אות סד ד"ה והנה, פ' פקודי אות יא ד"ה שאני, נאות דשא פ' לך ד"ה ומלכי, סוד ישרים ערב יום כפור אות לח, שמיני עצרת אות לג.. וזה דאיתא במדרש (קהלת א) תחת השמש אין חדש אבל למעלה מהשמש יש חדש, היינו בעתיקא, שהיה שם הרצון תמיד חדש. אך כל זמן שהרשעים בעולם אינו נפתח אור זה, אך לעתיד כתיב (זכריה ח) עוד ישבו זקנים וזקנות, היינו אף שהם זקנים וחיים שלהם בצמצום, מכל מקום לא די שיהיו מלא רצון ושמחה, רק אפילו כשיגעו במתים יחיו המתים, כדדייקו בש"ס (פסחים סח.) מפסוק ואיש משענתו בידו, ששם יפתח מאור עתיקא שהוא למעלה מהזמן ויהיה להם חיים בשפע, ואמר ליה ר' יוסי והתנן אין כל חדש תחת השמש, ובאמת מקרא מלא הוא ואינו מִשְנָה ולמה אומר והתנן, אך כי זה הוא מסטרא דמשנה כדאיתא בתיקונים (הקדמה יד:) וזוה"ק (תצא רפא.) שמשנה הוא מסטרא דמט"ט, ומט"ט נקרא בזוה"ק (שלח קע:) עילמא דמחדש עולימוי תדיר. הענין בזה, כי כל דבר שהוא הסיבה הראשונה ורואה שהשי"ת מסבב סיבה זו אז הוא קרוב להמאציל, כי הוא הנאצל הראשון, אז הוא תמיד חדש, ורק כשנתפס בתפיסת האדם, היינו שהוא סבה השניה, אז הוא הכרח ואינו רצון, שכבר הוא מחויב מצד סבה הראשונה. שסבה הראשונה הוא רצון פשוט והשניה היא מחוייבת כדאיתא בעץ החיים ואז הוא נתיישן, רק שמחדש עולימוהי תדיר, וזה הוא משנה, ולכן לא נאמר והא כתיב רק והתנן אין כל חדש. א"ל ר' יהודה כל זמן שהרשעים בעולם וכו', היינו שהחשיב לו שבתפיסת האדם אין חדש, מפני שהאדם אין לו קנין, וכשיש להאדם ידיעה וקנין אין לו בחירה ורצון, אבל למעלה מהשמש שהוא קרוב להמאציל אין דבר מתיישן, וזה יהיה לעתיד כדכתיב (זכריה ח) ואיש משענתו בידו ועתידין להחיות מתים כדאיתא בש"ס (פסחים סח.):

וּבֶאֱמֶת כָּל אֵלּוּ הַמִּכְשֹׁלוֹת הַנִּמְצָאִים לְהַמְעַיְּנִים בְּכַמָּה סְפָרִים הוּא מֵחֲמַת שֶׁנִּמְצָאִים כַּמָּה סְפָרִים שֶׁרוֹצִים לְיַשֵּׁב כַּמָּה קֻשְׁיוֹת עֲמֻקּוֹת בְּדַרְכֵי הַנְהָגוֹתָיו יִתְבָּרַךְ וּבֶאֱמֶת הַתֵּרוּצִים אֵינָם כְּלוּם לַמֵּבִין מְעַט, עַל-כֵּן יְכוֹלִים לְהִכָּשֵׁל עַל-יְדֵי הַתֵּרוּצִים יוֹתֵר, אֲבָל בֶּאֱמֶת עַל כָּל הַקֻּשְׁיוֹת כָּאֵלּוּ שֶׁבְּדַרְכֵי הַנְהָגוֹתָיו יִתְבָּרַךְ וְכוּ' אֵין שׁוּם תֵּרוּץ בְּזֶה הָעוֹלָם רַק לֶעָתִיד יִתְגַּלֶּה כָּל הַתֵּרוּצִים, אֲבָל בְּזֶה הָעוֹלָם אָסוּר לַחֲקֹר כְּלָל, רַק לִסְמֹךְ עַל אֱמוּנָה לְבַד וּכְמוֹ שֶׁהֶאֱרִיךְ רַבֵּנוּ זַ"ל בָּזֶה הַרְבֵּה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת וְעַל-כֵּן רַבֵּנוּ זַ"ל בְּגֹדֶל עַמְקוּת חָכְמָתוֹ הָעוֹלָה עַל הַכֹּל אֵינוֹ מְיַשֵּׁב שׁוּם קֻשְׁיָא, רַק בְּגֹדֶל חָכְמָתוֹ גִּלָּה לָנוּ תּוֹרוֹת נִפְלָאוֹת עֲמֻקּוֹת וּרְחָבוֹת, גִּלָּה לָנוּ בָּהֶם וְהִסְבִּיר לָנוּ עַל יָדָם שֶׁקֻּשְׁיוֹת כָּאֵלּוּ אִי אֶפְשָׁר לְיַשֵּׁב בְּשׁוּם אֹפֶן רַק לִסְמֹךְ עַל אֱמוּנָה וְהִכְנִיס בָּנוּ דַּעַת לְהָבִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַיְּיַשֵּׁב אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת, כִּי הוּא בְּגֹדֶל עֹצֶם הַשָֹּגָתוֹ גִּלָּה לָנוּ מֵאַיִן וּמֵהֵיכָן נִמְשָׁכִין אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁנִּמְשָׁכִין מִמָּקוֹם גָּבֹהַּ כָּזֶה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְיַשְּׁבָן בְּזֶה הָעוֹלָם בְּזֶה הַגּוּף בְּשׁוּם אֹפֶן, כְּמוֹ בְּהַתּוֹרָה עַל פִּרְקָא רביעאה דְּסִפְרָא דצניעתא (בְּסִימָן כ"א) עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת י"ז), לֶעָתִיד לָבֹא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם שֶׁגִּלָּה וּבֵאֵר לָנוּ שָׁם דֶּרֶךְ נִפְלָא וְהִסְבִּיר לָנוּ שָׁם שֶׁקֻּשְׁיוֹת כָּאֵלּוּ שֶׁנְּבוֹכִין בָּהֶם נִמְשָׁכִין מִשִֹּכְלִיִּים הַמַּקִּיפִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיגָם בְּזֶה הָעוֹלָם בְּשׁוּם אֹפֶן וְאָמַר שָׁם תּוֹרָה נִפְלָאָה עַל זֶה בְּהִתְגַּלּוּת נִפְלָא וְכֵן בְּהַתּוֹרָה "בֹּא אֶל פַּרְעֹה" (סִימָן ס"ד) שֶׁגִּלָּה שָׁם שֶׁקֻּשְׁיוֹת כָּאֵלּוּ נִמְשָׁכִין מִסּוֹד הַצִּמְצוּם שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי וְכוּ' שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג זֹאת כִּי אִם לֶעָתִיד לָבֹא. וְכֵן בְּהַתּוֹרָה "כִּי מרחמם יְנַהֲגֵם" (בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ז') בֵּאֵר שָׁם שֶׁיֵּשׁ קֻשְׁיוֹת שֶׁהֵם נִמְשָׁכִין מִמַּקִּיפִים שֶׁהֵם לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן שֶׁאֵין הַזְּמַן מַסְפִּיק לְבָאֵר הַקֻּשְׁיוֹת וְהַתֵּרוּצִים שֶׁיֵּשׁ שָׁם וְכוּ', עַיֵּן שָׁם בְּכָל אֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת וּבִשְׁאָר מְקוֹמוֹת כָּאֵלֶּה בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל וְאִם בַּעַל שֵֹכֶל אֱמֶת אַתָּה, תִּרְאֶה וְתָבִין וְתַשְֹכִּיל מִן מוֹצָא דָּבָר מַה מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו וְהַשָֹּגוֹתָיו הָאֲמִתִּיּוֹת שֶׁהוּא הִשִֹּיג הָאֱמֶת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְיַשֵּׁב אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת כְּלָל, רַק בְּחָכְמָתוֹ הָעֲמֻקָּה וְהַשָֹּגָתוֹ הָעֲצוּמָה גִּילָה לָנוּ בְּדֶרֶךְ שֵֹכֶל נִפְלָא וְנוֹרָא מְאֹד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְיַשֵּׁב כְּלָל לְבַל נַהֲרֹס לַעֲלוֹת אֶל ה' לִרְצוֹת לַחֲקֹר בָּזֶה ח"ו, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְיַשְּׁבָם כְּלָל. רַק לִסְמֹךְ עַל אֱמוּנָה לְבַד שֶׁהוּא יְסוֹד הַכֹּל, אֲבָל כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְיַשֵּׁב אֵיזֶה קֻשְׁיָא מֵאֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁל הַמְחַקְּרִים אֲפִלּוּ כְּשֶׁרוֹצֶה לְיַשְּׁבָם עַל פִּי דַּרְכֵי הַקַּבָּלָה, אֵינוֹ עוֹלֶה בְּיָדוֹ שׁוּם תֵּרוּץ כְּלָל. וַאֲזַי יָכוֹל לִגְרֹם מִכְשֹׁלָן יוֹתֵר ח"ו, לְהַמְעַיֵּן שֶׁיִּרְצֶה שֶׁיִּתְיַשֵּׁב אֶצְלוֹ הַדָּבָר וּבֶאֱמֶת עֲדַיִן אֵינוֹ מְיֻשָּׁב כְּלָל וּבְקַל יְכוֹלִין לִסְתֹּר הַתֵּרוּץ והדרא קֻשְׁיָא לדוכתה בְּיֶתֶר עוֹז, עַל-כֵּן אֵין צְרִיכִין לְהַתְחִיל לְיַשֵּׁב קֻשְׁיוֹת כָּאֵלּוּ, כִּי גָּבְהוּ מִדַּעְתֵּנוּ כַּנַּ"ל. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה נ"ה), "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַּרְכֵיכֶם דרכי כִּי גָּבְהוּ שָׁמַיִם מֵאֶרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְּרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבוֹתַי מִמַּחְשְׁבוֹתֵיכֶם" (וְעַיֵּין עוֹד בְּמָקוֹם אַחֵר מִזֶּה):