Chasidut sobre Provérbios 6:1

ולהבין זאת למה לא נושעו אך ע"י צעקות גדולות כאלה. אכן השי"ת החפץ שייטב לו לאדם, הניח מקום לאדם להתגדר בו שהוא יהיה המעורר, ועי"ז יחשב לחלקו שביגיעו קנה כל זאת, כי אם לא היה האדם מעורר כלל את ישועת ה', אזי לא היה נחשב לו שום חלק בה רק כבריה חדשה, אכן ע"י צעקת האדם שמעורר בראשית הישועה, יעורר בו הש"י שכל הישועה באה לו ביגיע כפיו, וכענין דאיתא בש"ס (מנחות צט:) שהקורא קריאת שמע שחרית וערבית כאלו קיים והגית בו יומם ולילה. וזה הוא הענין שכמה פעמים באה הבטחת השי"ת על אריכות ימי האדם ולא נתפרש מה טובה יהיה באותן ימים. אכן זה עצמו הוא הטובה, שהאדם יאריך ימיו ולא יהיה כבריה חדשה רק ימיו יאריכון, היינו שתפיסתו והכרתו יתארך ויתגדל בלא הפסק, להגיע ליום שכלו ארוך ולעולם שכלו טוב, והבריה הישנה תתברר לטוב, ויהיה כמו אדם שמתעורר משנת שמכיר את עצמו שהוא אשר שכב ועתה הוסיף לקום. וזה הוא הענין דאיתא בתנחומא (ויגש) ויגש אליו יהודה זשה"כ (משלי ו׳:א׳-ב׳) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך. הענין בזה הוא, שמה שאמר אנכי אערבנו מידי תבקשנו זה נקרא תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך, מפני שבזה לקח לעצמו תקיפות ביותר לחשוב לעצמו כח והון, שמזה האדם מסתיר השי"ת את עצמו לגמרי. ומה תקנתו, לך התרפס ורהב רעיך, קבל עליך אדנותו ומלכותו מדה במדה. כמו שמתחלה נראה מדבריו שח"ו שכח לגמרי את גודל כח ה' שמלכותו בכל משלה, ומבלעדו אין שום כח לבריה בעולם, כן עתה ישכח בעצמו לגמרי, ועתה יגדל נא כח ה', שהתקיפות עצמו שמתחלה נראה אשר לא טוב הוא, יכניסו עתה בהתבררות בקדושה, ואזי אין לו ממה לפחוד ולהתיירא, מאחר ששם נפשו בכפו ומסר נפשו להשי"ת, וממה יפחד עוד בעוה"ז פן ילקח מאתו החיים מעוה"ז מאחר שהוא עצמו מסר את כל כח החיים שלו להשי"ת. ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני, הוא כדאיתא בזוה"ק (ויגש רו:) בגין דקורבא דלהון דאתקריבו כחדא גרים כמה טבין לעלמא כו' והוא, כי כאשר יתחבר החבה יתירה הנודעת לאדם עם חביבין ישראל זה הוא יקרות גדול מאד, עד שיצא מפורש עי"ז בהתגלות, שכל דברי יהודה מפי ה' יצאו והוא שוכן בקרבו, ממילא אין עליו שום קטרוג על אמרו אנכי אערבנו מידי תבקשנו, מאחר שפי ה' דבר בו ומלתו על לשונו. וזהו דאיתא ג"כ בזוה"ק (שם) כי הנה המלכים נועדו דא יהודה ויוסף כו' וכדין כד מלכים אזדמנו תרווייהו ברעותא חדא כדין המה ראו ההוא רעותא דתרין עלמין כן תמהו נבהלו נחפזו בגין דכלהו מארי דדינא אתכפיין ומתעברין מעלמא ולא יכלי לשלטאה. עד היכן, עד ותחי רוח יעקב אביהם, שזה הוא רמז מישועת העתיד שיבא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, וההתגלות יהיה אז מפורש בבהירות:

וְזֶה בְּחִינַת: תְּקִיעָה, שְׁבָרִים, תְּרוּעָה. תְּקִיעָה הוּא בְּחִינַת הֶעְדֵּר הַדִּבּוּר, בְּחִינַת (משלי ו׳:א׳-ב׳): תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ נוֹקַשְׁתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ. תְּרוּעָה הוּא בְּחִינַת הַדִּבּוּר, בְּחִינַת (משלי י׳:כ״א): שִׂפְתֵי צַדִּיק יִרְעוּ רַבִּים. שְׁבָרִים זֶה בְּחִינַת בִּטָּחוֹן, בְּחִינַת (תהלים קמו): שִׂבְרוֹ עַל ה' אֱלֹקָיו; בְּחִינַת כְּלֵי הוֹלָדָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו ס״ו:ט׳): הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד.

ויגש אליו יהודה וגו'. יהודה נקרא ארי, גור אריה יהודה (ויחי מט), והענין הוא כי ארי מורה על נקודה אמצעית, כענין דאיתא בש"ס (מנחות צז) והאריאל שתים עשרה על שתים עשרה (יחזקאל מ״ג:ט״ז) והא עשרים וארבעה הוה אלא מאמצעיתו הוא מודד^סחבית יעקב ויקרא פרשת בהר אות כב.. ובישראל, יהודה הוא הנקודה האמצעית, שזו הנקודה שנמצא בכל איש ישראלי דבוקה היא תמיד בהשי"ת בלי שום הפסק. וזהו פתיחת התנחומא בזו הפרשה (ויגש ב) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך (משלי ו׳:א׳) בשעה שבקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל אמר להן תקבלו תורתי א"ל הן א"ל תנו לי ערב שתקיימו אותה א"ל אברהם יצחק ויעקב יהיו ערבים א"ל אבותיכם הן בעצמן צריכים ערבים אברהם אמר וכו' א"ל בנינו יהיו ערבים שלנו, מיד קבלן הקב"ה ונתן התורה לישראל. וכשישראל חוטאין הוא נפרע מן הערב, הה"ד (הושע ד׳:ו׳) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ולהבין זאת למה לא השיבם הקב"ה וכי בניכם אינם בני, כמו שהשיב אבינו יעקב לראובן בנו בשעה שרצה לערוב ערובה בעד בנימין אחיו ואמר את שני בני תמית, אמר לו יעקב בכור שוטה וכי בניך אינן בני, כדאיתא בתנחומא (מקץ). אמנם ישראל כוונו באמרם בנינו יהיו ערבים שלנו על נקודה האמצעית שבלב ישראל הטמונה וגנוזה, כי בן רומז על תעלומות לב האדם הכח שטמון וגנוז בו ותשוקתו להולדה, שזה הכח הוא מבורר מאד כולו לה'^סטכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת ויחי ד"ה ויחי: כי תעלומות לב האדם נתראה ביוצאי חלציו שעל ידם נתגלה מחשבותיו. וכן מבואר בח"א עדויות (ד.) ד"ה במשנה, והובא גם בדובר צדק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע דף צד: וז"ל: וכן שמעתי דהבנים נקראים תעלומות לב, כי גלוי שורש הנפש דאב הוא דרך הלב. וכן הוא בפרי צדיק פרשת בא אות ב ד"ה והנה, תקנת השבים דף כח.. אך שההולדה שיצאה מכח אל הפועל צריכה להתברר וגם היא תפול תחת הערבות, אכן התשוקה והכח שנמצא בעומק לב ישראל צפוי וקווי לישועה, זה הכח לא יפול לעולם תחת הערבות, כי במעמקי הלב הוא רצון ישראל רק לד"ת בלבב שלם ונפש חפצה בלי שום הפסק, לזה כאשר אמרו ישראל בנינו יהיו ערבים שלנו מיד קבלן הקב"ה, כי יודע אלהים מצפוני לב ישראל שאין להם שום נטיה מרצון השי"ת בעומק לבם. וזהו שאומר שם (תנחומא ויגש) שכשחוטאין ישראל הוא נפרע מן הערב, הה"ד ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני, והוא כי אם ח"ו יחטא האדם אזי יש לו מיחושים פן ואולי נעתק בעומק הלב מהשי"ת, ואז אומר השי"ת אשכח בניך גם אני, כביכול אף אני בצער, מאחר שלפני השי"ת גלויים מצפוני לב האדם שעומק לבו נדבה לאהבת ויראתו ית' בתמידות, אכן ישראל שנעלם זאת מעיניהם שעומק לבם לא סר מלנטות מאחר רצון השי"ת וסובלים מאד מיראתם זאת, ואז גם השי"ת כביכול מצטער בצערן של ישראל. ומה שהשיב אבינו יעקב לראובן בכור שוטה וכי בניך אינם בני, הוא מפני שראובן כוון על בניו שכבר נולדו בעולם שהם יערבו בעד ערבותו, אזי אמר לו וכי בניך אינם בני, הלא ערבך ערבא צריך. אכן כאשר אמר לו יהודה תנה אותו על ידי וגו' שיהודה הוא ברזא דהוד פנימיות ומעמקי הלב, שזה לא יפרד לעולם מישראל אף כרגע להיות בין האומות, אזי קבל אבינו יעקב את דברי יהודה ושלח את בנימין^עלקמן פרשה זו אות טו, טז.: