Chasidut sobre Salmos 147:1
הַ֥לְלוּ יָ֨הּ ׀ כִּי־ט֭וֹב זַמְּרָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ כִּֽי־נָ֝עִים נָאוָ֥ה תְהִלָּֽה׃
Louvai ao SENHOR; porque é bom cantar louvores ao nosso Deus; pois isso é agradável, e decoroso é o louvor.
תפארת יוסף
כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ד' אלהיך בידך ושבית שביו וגו'.
כתיב (תהילים קמ״ז:א׳-ב׳) הללויה כי טוב זמרה אלהינו כי נעים נאוה תהלה בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס. איתא בש"ס (פסחים קיז.) בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים וכו' גדול שבכולן הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת. ביאר זה, כי שם מורה על זה הרצון שהציב השי"ת שחפץ בעבודת האדם, כי שם, ביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה שהוא כמו שאומרים בלשון אשכנ"ז (די שולד פון השי"ת), היינו שהציב השי"ת בזה העולם שהאדם ידרוש תמיד ויבקש אחר רצונו ית' וכדכתיב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) אם תדרשנו ימצא לך, היינו שכל כמה שהאדם ידרוש לראות אורו של השי"ת, כן ממציא לו השי"ת את אורו, זה מורה שם, וכן שמו בגמטריא רצון. ושבח הוא מלשון בשוא גליו אתה תשבחם (תהילים פ״ט:י׳), היינו מאחר שרצונו של השי"ת שהאדם ידרוש תמיד אחר רצונו ית', ממילא מחויב האדם תמיד להעמיק בכל מיני לבושים שנמצא בזה העולם ולראות בהם אור רצונו ית'. כי באמת לקבל אור בהיר בלי לבוש זאת אין ביכולת ביד הבריאה לקבל, וכדאיתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה עלמא לית יכול עלמא למסבלא [מחמת שהיה אור בהיר בלי לבוש] מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא לאתלבשא דא בדא. היינו שהלביש השי"ת את אורו בלבושים, כדי שיהיה ביד הבריאה לקבלו. ובאם יתן אדם הויה וכח להלבוש עצמו ולא יכיר הפנימיות הנמצא בו, אז נקרא זה הלבוש עבודה זרה ממש, כי זה ענין עבודה זרה שנותן כח ללבושים ואינו מכיר הפנימיות והאור הנמצא בלבושים, ואף שבאמת מצד השי"ת לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה, וכדכתיב (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה, כי כבודו של השי"ת עולה מהרשע ג"כ, וכדאיתא במדרש (רבה שמות ז) כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן מפי הצדיקים כך עולה מגיהנם מפי הרשעים שנאמר וכו'. ואף בהלבושים היותר רחוקים שנקראו עבודה זרה ממש ג"כ איתא במדרש (תהלים מזמור לא) על הפסוק יבושו כל עובדי פסל, עתידה עבודה זרה שתטפח לפני עובדיה ותאמר למי עבדתם ולמי השתחויתם לעץ ואבן, נמצא שגם מעבודה זרה ממש ג"כ מגיע כבוד לו ית', אך כל זה הוא מצד השי"ת, אבל מצד האדם הציב לו השי"ת שיכיר בכל מיני לבושים ויראה שלא יתן הויה להלבוש בפני עצמו, רק לראות האור הנגנז והנלבש בו. וזה מורה מלת ושבח שהוא מלשון עמקות, היינו מאחר שרצונו של השי"ת הוא, שהאדם ידרוש תמיד אחר רצונו ית', ממילא מחויב האדם להעמיק בכל מיני לבושים ולראות את הטוב הנמצא בהלבוש. זמרה אלהינו כי נעים. מלת נעים, ביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שהוא מלשון, כי נעים כי תשמרם בבטנך (משלי כ״ב:י״ח) והוא מאחר שאורו של השי"ת נעלם, ממילא מחויב האדם להעמיק ולראות את אורו הנמצא בזה העולם. בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס, וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה הלשון הוא המתקת דוד המלך ע"ה ותיקון סופרים, שבאמת צריך להיות יפזר, והיינו, כי מזה הפיזור שאנו מפוזרים בין האומות הוא עיקר בנין ירושלים, וכדאיתא בש"ס (פסחים פז.) צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן לבין האומות שיתוספו עליהם גרים, כי באמת עיקר קיום האומות הוא מזה שנמצא נקודה טובה אצלם, שזה הוא הכח המחיה אותם והמקיימם, וכשישראל הם אצלם בגלות ומקבלים מהם זאת הנקודה הטובה, אז אח"כ נשארו האומות כמצולה שאין בה דגים שזה מורה שנשארו בלא שום חיים, נמצא שמזה הפיזור שישראל מפוזרים ביניהם ומלקטים מהם הטובות הנמצאים אצלם, נעשה מזה עיקר בנין ירושלים. וזה בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס, שמזה הפיזור עוסק תמיד השי"ת בבנין ירושלים. וזה, כי תצא למלחמה על איביך, כי ענין מלחמה הוא במקום שאחד מגביר על חבירו, וכן נקרא בזוה"ק (עקב ער"ב:) שעת סעודה שעת קרבא, והוא, כי באמת עיקר כח המחיה את האדם הוא הנקודה טובה הנמצא בהמאכל, וזה המוצא פי ד' המונח בהמאכל, ורק בזה העולם נתלבש בלבושים גשמיים, ואם האדם מקבל את המאכל והולך בזה הכח ועובד את השי"ת, אז מגביר האדם על המאכל, והיינו שמקבל את הטוב הנמצא בו, ויש לו כל מיני סיעתות לעבודת השי"ת. שאני מי שאינו עובד את השי"ת בזה הכח, אז נקרא שהמאכל מתגבר על האדם, היינו לא די שאין לו סיעתות ממנו ורק שח"ו יכול להטרידו בכל מיני טרדות, ולזה נקרא בזוה"ק שעת סעודה שעת קרבא. וזה כי תצא למלחמה על איביך ושבית שביו, שבאם ישראל יתגברו על האומות מקבלים כל הטוב הנמצא אצלם, וכשהטוב הוא אצלם הוא בשביה, ורק אם ישראל יתגברו עליהם ויקבלו מהם כל הטובות הנמצאים אצלם, אז הם ישארו לגמרי בלא חיים וכל הטובות נכללו ונטבעו בתוך ישראל:
כתיב (תהילים קמ״ז:א׳-ב׳) הללויה כי טוב זמרה אלהינו כי נעים נאוה תהלה בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס. איתא בש"ס (פסחים קיז.) בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים וכו' גדול שבכולן הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת. ביאר זה, כי שם מורה על זה הרצון שהציב השי"ת שחפץ בעבודת האדם, כי שם, ביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה שהוא כמו שאומרים בלשון אשכנ"ז (די שולד פון השי"ת), היינו שהציב השי"ת בזה העולם שהאדם ידרוש תמיד ויבקש אחר רצונו ית' וכדכתיב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) אם תדרשנו ימצא לך, היינו שכל כמה שהאדם ידרוש לראות אורו של השי"ת, כן ממציא לו השי"ת את אורו, זה מורה שם, וכן שמו בגמטריא רצון. ושבח הוא מלשון בשוא גליו אתה תשבחם (תהילים פ״ט:י׳), היינו מאחר שרצונו של השי"ת שהאדם ידרוש תמיד אחר רצונו ית', ממילא מחויב האדם תמיד להעמיק בכל מיני לבושים שנמצא בזה העולם ולראות בהם אור רצונו ית'. כי באמת לקבל אור בהיר בלי לבוש זאת אין ביכולת ביד הבריאה לקבל, וכדאיתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה עלמא לית יכול עלמא למסבלא [מחמת שהיה אור בהיר בלי לבוש] מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא לאתלבשא דא בדא. היינו שהלביש השי"ת את אורו בלבושים, כדי שיהיה ביד הבריאה לקבלו. ובאם יתן אדם הויה וכח להלבוש עצמו ולא יכיר הפנימיות הנמצא בו, אז נקרא זה הלבוש עבודה זרה ממש, כי זה ענין עבודה זרה שנותן כח ללבושים ואינו מכיר הפנימיות והאור הנמצא בלבושים, ואף שבאמת מצד השי"ת לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה, וכדכתיב (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה, כי כבודו של השי"ת עולה מהרשע ג"כ, וכדאיתא במדרש (רבה שמות ז) כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן מפי הצדיקים כך עולה מגיהנם מפי הרשעים שנאמר וכו'. ואף בהלבושים היותר רחוקים שנקראו עבודה זרה ממש ג"כ איתא במדרש (תהלים מזמור לא) על הפסוק יבושו כל עובדי פסל, עתידה עבודה זרה שתטפח לפני עובדיה ותאמר למי עבדתם ולמי השתחויתם לעץ ואבן, נמצא שגם מעבודה זרה ממש ג"כ מגיע כבוד לו ית', אך כל זה הוא מצד השי"ת, אבל מצד האדם הציב לו השי"ת שיכיר בכל מיני לבושים ויראה שלא יתן הויה להלבוש בפני עצמו, רק לראות האור הנגנז והנלבש בו. וזה מורה מלת ושבח שהוא מלשון עמקות, היינו מאחר שרצונו של השי"ת הוא, שהאדם ידרוש תמיד אחר רצונו ית', ממילא מחויב האדם להעמיק בכל מיני לבושים ולראות את הטוב הנמצא בהלבוש. זמרה אלהינו כי נעים. מלת נעים, ביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שהוא מלשון, כי נעים כי תשמרם בבטנך (משלי כ״ב:י״ח) והוא מאחר שאורו של השי"ת נעלם, ממילא מחויב האדם להעמיק ולראות את אורו הנמצא בזה העולם. בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס, וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה הלשון הוא המתקת דוד המלך ע"ה ותיקון סופרים, שבאמת צריך להיות יפזר, והיינו, כי מזה הפיזור שאנו מפוזרים בין האומות הוא עיקר בנין ירושלים, וכדאיתא בש"ס (פסחים פז.) צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן לבין האומות שיתוספו עליהם גרים, כי באמת עיקר קיום האומות הוא מזה שנמצא נקודה טובה אצלם, שזה הוא הכח המחיה אותם והמקיימם, וכשישראל הם אצלם בגלות ומקבלים מהם זאת הנקודה הטובה, אז אח"כ נשארו האומות כמצולה שאין בה דגים שזה מורה שנשארו בלא שום חיים, נמצא שמזה הפיזור שישראל מפוזרים ביניהם ומלקטים מהם הטובות הנמצאים אצלם, נעשה מזה עיקר בנין ירושלים. וזה בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס, שמזה הפיזור עוסק תמיד השי"ת בבנין ירושלים. וזה, כי תצא למלחמה על איביך, כי ענין מלחמה הוא במקום שאחד מגביר על חבירו, וכן נקרא בזוה"ק (עקב ער"ב:) שעת סעודה שעת קרבא, והוא, כי באמת עיקר כח המחיה את האדם הוא הנקודה טובה הנמצא בהמאכל, וזה המוצא פי ד' המונח בהמאכל, ורק בזה העולם נתלבש בלבושים גשמיים, ואם האדם מקבל את המאכל והולך בזה הכח ועובד את השי"ת, אז מגביר האדם על המאכל, והיינו שמקבל את הטוב הנמצא בו, ויש לו כל מיני סיעתות לעבודת השי"ת. שאני מי שאינו עובד את השי"ת בזה הכח, אז נקרא שהמאכל מתגבר על האדם, היינו לא די שאין לו סיעתות ממנו ורק שח"ו יכול להטרידו בכל מיני טרדות, ולזה נקרא בזוה"ק שעת סעודה שעת קרבא. וזה כי תצא למלחמה על איביך ושבית שביו, שבאם ישראל יתגברו על האומות מקבלים כל הטוב הנמצא אצלם, וכשהטוב הוא אצלם הוא בשביה, ורק אם ישראל יתגברו עליהם ויקבלו מהם כל הטובות הנמצאים אצלם, אז הם ישארו לגמרי בלא חיים וכל הטובות נכללו ונטבעו בתוך ישראל:
Ask RabbiBookmarkShareCopy