Comentário sobre Gênesis 24:22

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות כו' ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם כו' ויש להבין למה מבאר הפסוק כמה הי' משקלם וכבר דרשו חכמז"ל וגם אנחנו נאמר בעז"ה דהנה איתא בספרים כאשר בא אברהם מהעקידה והתחיל להשתדל בזיווגו של יצחק והבין הס"מ שיצאו אורות גדולים מזיווג קדוש כזה. עמד אחורי הדלת של אברהם לשמוע המקום שרוצה לזווגו משם בכדי שידע לקטרג וכאשר שמע שצוה אברהם את אליעזר שילך לבית בתואל ולבן אז שמח שמחה גדולה כי ראה שיצא משם עשו הרשע והחדיל לקטרג אדרבה עלה בלבו לסייע אמנם אליעזר נאמן ביתו של א"א אזר כגבור חלציו להכניע כוחות הדינים מרכבתו של עשו הרשע ולהגביר כח הרחמים. והנה שורש הדינים הן הק"כ צרופים אלקים דקדושה אשר משם יונקים החיצונים כידוע והיותר קשים הם החמשה הראשונים נגד החמשה אותיות אלקים הפשוטים וחמשה פעמים אלקים עולה בגי' ת"ל מספר שק"ל והנה נמצא בספרי קודש שלמתקם צריך למעט המספר אחד בז"א ואחד בהשפעתו למלכות שישאר חת"ך והוא שם של רחמים הממונה על הפרנסה וזהו סוד מחצית השקל ר"ל לחצות המספר שקל להמעיט השנים כי החמשה פעמים אלקים הם ג"כ נגד חמשה אותיות מנצפ"ך ושני אותיות הראשונים הם היותר קשים כמובא בספרי קודש ע"כ בהחסיר מהם שנים נמתקין הדינין היותר קשים ונחזור לענינינו כאשר בא אליעזר ראה תוקף הדינין על רבקה הרמוזים בר"ת וכדה על שכמה שהם ר"ת עשו. גם נזכר שם חמשה פעמים וכדה וחמשה פעמים כ"ד עולה ק"כ רמז הק"כ צרופי אלקים ע"כ ויקח האיש נזם זהב שעולה עם הכולל יב"ק מספר הג' שמות של רחמים אהי' הוי' ואדני. בקע משקלו ר"ל בקע והחליק מספר שק"ל העולה לחמשה פעמים אלקים החסיר שלא ישאר רק חת"ך שם של רחמים. ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם. ר"ל שהכניס יו"ד בתיבת עקב העולה שני פעמים אלקים להמתיק גם השני פעמים אלקים הראשונים ומעקב יעשה יעקב בצרוף היו"ד שיעקב הוא מקור הרחמים על הכנ"י ופעל שיצא ממנה יעקב מדת הרחמים להכניע כחו של הדינין של עשו ודו"ק.

ויהי הוא טרם כלה לדבר י"ל תיבת הוא יתיר ונ"ל בס"ד דארז"ל שלשה נענו במענה פיהם וחד מהם אליעזר והוא היה הראשון ולז"א ויהי הוא דייקא אשר טרם כלה לדבר אז והנה רבקה יוצאת שנענה במענה פיו ועדיין משנברא העולם ועד עתה לא היה כן אצל צדיקים אחרים שיהיו נענים במענה פיהם שהוא היה ראשון בזה או יובן בס"ד בעבור הצלחת המבוקש שלו שבו גילוי זרע ישראל ותלוי בזה קיום כל העולמות נעשה אותה שעה זווג עליון למעלה כדי לשלשל שפע למעשה הנסים הצריכים לדבר זה וידוע כי הו"א רמז לזווג העליון שיזדווגו אות וא"ו דשמא קדישא עם אות ה"א דשמא קדישא ע"י מ"ד ומ"ן הרמוזים באות אלף שבו יו"ד עלאה ויו"ד תתאה והפרסא באמצע כמ"ש בקה"י וז"ש ויהי הו"א זווג עליון טרם כלה לדבר ועי"כ והנה רבקה יוצאת התחילו מעשה הנסים לצורך הענין המבוקש:

בקע. רֶמֶז לְשִׁקְלֵי יִשְׂרָאֵל בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת:

ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידיה הכתוב הזה יחסר המעשה שהיה צריך שיאמר "ויקח האיש נזם זהב ויתן על אפה ושני צמידים על ידיה" ולכך אני אומר כי פירושו ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים שיהיו על ידיה ויאמר לה בת מי את ואחרי שאמרה אליו "בת בתואל אנכי" שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה כאשר אמר להם אבל חסר כאן הנתינה וכן במקומות רבים:

נזם. יש נזם שהוא באף גם באזן ושעל האף ירד מעל פתיל קשור במצח:

ויקח האיש נזם זהב - יש לומר שאחר ששאל לה בת מי את, נתן לה כמו שכתוב בפנינו בסיפור דבריו, אלא שלא להפסיק סדר דבריו ותשובת דבריה, לכן הקדים מעשה נתינתה שנתן לה.

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים וגו'. פירש״י בקע רמז לשקלי ישראל בקע לגולגולת, ושני צמידים רמז לשני לוחות, עשרה זהב משקלם כנגד עשרת הדברות שבהם, וכל אלו הדברים צריכין ביאור מספיק מה ענין השקלים והלוחות זה לזה, ואולי צפה ברוח הקודש שעתידין הלוחות להשתבר ע״י ששלטה בלוחות ראשונות עין הרע לפי שנתנו בפומבי ובקולי קולות ואולי, נותני עין הרע בלוחות יענשו מדה כנגד מדה והיינו בעין הרע, ע״כ נרמז לה השקלים המגינים בעד עין הרע, ולפי שאליעזר בדק את רבקה אם היא בעלת עין טובה ומצאה כן, על כן נתן לה הבקע המכפר על עיה״ר ומגין עליו, כי כל בעל עין יפה ניצול מעין הרע ראיה מיוסף שהיה בעל עין יפה, ומשם רועה אבן ישראל על כן נתברך בברכת בן פרת עלי עין, קרי ביה עולי עין, שהם עולים למעלה מן העין, דלא שלטה עינא בישא בכל מי שבא מזרעו של יוסף, וכן רבקה בזכות שהיתה בעלת עין טובה תזכה למצות השקלים שטעמם להציל מן עין הרע בשעת המספר.

כאשר כלו הגמלים לשתות. זה היה זמן מה בהכרח אחר שהשלימה לשאוב וראה שלא היתה מבקשת דבר אבל היו כל מעשיה על צד החסד הגמור:

בקע ב' במסורה הכא ואידך בקע לגלגלת. שרמז לה זכות השקלים:

על ידיה. פי' שהלמוה כאילו נעשו כשיעור זה. ועשה הדבר לצד הצדיקו בהשגחת ה' עליו וסימנים המצדיקים שראו עיניו:

ויקח, לתתה לה אחר ששאלה בת מי היא, ואם היא ממשפחת אברהם יתן לה; וכן היה בספור הדברים, כי קודם שאלה ואחר כן נתן לה:

על ידיה. שיהיו מלובשים היטב לפי ערך ידיה אבל עדיין לא נתן עד שנודע לו מי היא:

נזם: יש נזם של אף, ויש נזם של אזנים, וכאן הוא של אף, כמו שמפורש למטה ואשים הנזם על אפה, ודעת רוזנמילר כי היו נוקדים האף ומכניסים בו הנזם, וכן ראה ניבהור נשי הערביים עושות והנה קיצר הכתוב ולא פירש ויקח ויתן לה, או וישם על אפה. ואמנם המתנות האלה היו לקרב דעתה אליו קודם שישאלנה בת מי היא ואם יש בביתה מקום ללון, כדי שתכיר שהוא עשיר ונדיב לב, שלא יטריח אדם חינם. כי אמנם אחר שנתקיים הנחש, היה מוכרח ללכת לביתה, ואם אחרי שהטריחה עצמה כל כך לשאוב לכל גמליו לא היה נותן לה מתנה ראויה, אולי היה אומרת לו שאין בביתה מקום לכל גמליו ואנשיו, ודעת רשב"ם ראב"ע רמב"ן ודון יצחק כי תחילה שאל ולבסוף נתן כמו שאמר אליעזר (פסוק מ"ז), ודעת רש"י כי תחילה נתן ואה"כ שאל, כמו שכתוב כאן ואני אומר כי הנתינה והדיבור היו כאחד, כי לקח הנזם והצמידים ונתקרב אליה דרך חיבה ונתן לה ושאל אותה.

כלו הגמלים לשתות. מלא וא"ו בספרים המדוייקים ובדפוסים ישנים וכן בהעתק הללי כתוב לשתת לשתות פי' עד אם כלו לשתת דלעיל חסר וזה מלא וכן במסורה לשתת ד' חסרים וסימן עד אם כלו לשתת כי לא יכלו לשתת דויחפרו תניינא דבפ' ולא יכלו לשתת מים ממרה ויחנו ברפידים ואין מים לשתת העם וכן כתבם הרמ"ה ז"ל:

רמז לשקלי ישראל. דאל"כ בקע משקלו למה לי הרי לא היה משקלו מופלג עד שיודיענו הכ' ומזה הטעם עצמו דרשו מה שדרשו בעשרה זהב משקלם אבל בשני צמידי' דרשו בו משו' דסתם צמידים שנים ומת"ל ושני אבל ר' הונא בשם ר' יוסי אמר בבראשי' רבה אבן יקרה היתה בו והיתה משקלה בקע ולדידיה לגופיה הוא דאתא ולא לדרשא:

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות וראה שאין מבקשת ממנו שום דבר, אז ויקח האיש נזם זהב וכו', והמפרשים תמהו איך נתן לה המתנות קודם ששאל אותה בת מי את, ולדרכי לא קשה מידי, כי אברהם לא צוה לו כלל שיקח ממשפחתו, רק שיקח אשה מארץ מולדתו, וכל אשה שהיא מחרן ראויה לזה אם ימצא בה המעלות הראויות שתהיה אשת יצחק, וע"כ נתן לה תיכף המתנות:

כאשר כלו. וזה היה זמן מה בהכרח אחר שהשלימה לשאוב, וראה שלא היתה מבקשת דבר עבור טרחתה, אבל היה כל מעשיה ע"צ החסד הגמור (רע"ס):

רמז לשקלי ישראל בקע לגלגולת. דאי לאו כן בקע משקלו למה לי. הרי לא היה משקלו מופלג. וכן עשרה זהב משקלם. ובשני צמידים דרשו מה שדרשו משום דקשה להם שני למה לי. הא מיעוט צמידים שנים:

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות. כלומר כאשר ראה נערה קטנה טובת מראה ובעלת שכל ונתלבשה בעוז וגבורה להשקות עשרה גמלים יגעים מטורח הדרך שכל אחד היה צריך עשרה כדים מלאים מים עד ששבעו כלם כאלו היתה בת עשרים שנה. מיד גזר אומר ואמר כי יד ה' עשתה זאת. וזהו ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות יצא מכל ספיקותיו. ונתן לה נזם זהב לשים על אפה שהיא תפארת הפנים. ושני צמידים על ידיה לפי שיגעה אותה בהשקאת הגמלים. ואח"כ שאל בת מי את לפי שכבר ידע בהשתדלותה שהיא האשה הראויה. כמו שהוא אמר ובה אדע. בהשתדלותה ובנדבת לבה כי עשית חסד. וכשראה תשובתה שהסכימה עם מעשיה. נתן הודאה לשם ותלה הדבר בזכות אדוניו ולא בהשתדלותו. וזהו ברוך ה' אלהי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני. וסיפר שיצא לבן לקראתו לפי שראה הנזמים ושמע שהאיש היה מבקש מלון. ויאמר בא ברוך ה'. לפי שרבקה אמרה לו מוסרו הטוב. ועוד שראה אותו בחוץ ולא רצה ליכנס אע"פ שכבר פרע המלון. אמר בא ברוך ה' מיושר מדרכיו וממוסרו. למה תעמוד בחוץ. ואם אולי תחשב שאתה מביא שיירא גדולה הבית קטנה מהכיל. כבר פניתי הבית ומקום לגמלים. וכשנכנס לא רצה לאכול. לפי שאע"פ שהשם הצליח דרכו ולא נפל מכל דברו ארצה. עדיין נשאר הספק ששם לו אדוניו כאומרו אולי לא תאבה האשה. ולא ידע אם ירצו לתת לו בתם. ואולי לא רצה לאכול כי לפי חסידותו היה נראה לו שזאת היתה חנופה שמחניפים לו בעבורו. ובעבור כספו וזהבו. לזה אמר עבד אברהם אנכי ובשבילו יש לכם לעשות ולא בשבילי. כי אני עבד עולם. ובזה תראה ענותנותו כמו שכתב הקדוש רשב"י על פסוק בן יכבד אב זה עשו הרשע. שבשביל שכיבד אביו השיג כל הכבוד הזה. ועבד אדוניו זה אליעזר עבד אברה'. שהיה יכול לומר שהיה קרובו או אהובו ולא אמר אלא עבד אברהם אנכי. ואז סיפר להם כל הענין והודיע להם איך אמר לו אם לא תאבה האשה והשיבו שבשום ענין לא ישיב את בנו שמה. באופן שיראו מה שראוי להם לעשות. ועל זה נאמר החכם עיניו בראשו. וכן סיפר להם תפילתו והצלחתו. בענין שידעו כי מהשם היתה לו. ואין בידם לעשות דבר אחר. וזהו ואומר ה' אלהי אדוני אברהם אם ישך נא מצליח דרכי וגו'. ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני. עתה בזה העת יש לכם לעשות. אחר שהשם מסייעו בדבר. ואם לאו ואפנה על ימין או על שמאל. וזה עשה בחכמתו ליראם שיקפצו לתת בתם כי הוא כבר היה נקי. וכ"ש אין כאן ימין כי הכל היה שמאל:

ויהי כאשר כלו נתן לה הנזם אבל לא שאל לה בת מי את בעוד שנתנם לה ותרגום שהי בה מסתכל שכן דרך איש נכרי לדבר עם רעהו בפגעו בו אבל מדקאמר ותשאב לכל גמליו צריך שיאמר אחריו ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות וכו' אלא ודאי שאל לה בתחלה קודם הנתינה והסיפור מוכיח כדקאמר ואשאל אותה ואח"כ ואשים הנזם על אפה. איתא בפ"ק דתעניות ששאל שלא כהוגן שאמר והיה הנערה. וכי היה יודע שלא תהיה חגרת או סומא. וקשה אם ימצא אותה במום לא יאמר לה הגמיאני נא י"ל אפי' ממזרת ואפי' כנענית דזה לא יוכל בדעתו להבין ואע"פ שעדיין לא הוזהרו בממזרות מ"מ אביה ואמה חייבין מיתה מהעריות:

נזם זהב בקע משקלו רמז לשקלי ישראל בקע לגולגולת:

ויקח האיש נזם זהב וגו׳ תרגם אונקלוס על מלת נזם קדשא ועל צמידים מתרגם שירין [וכן בתרגום יונתן] אבל בפרשת ויקהל על מלת חח ונזם מתרגם שירין ושבכין (ובתרגום יונתן איתא שירין ושיווין) ובפרשת מטות (במדבר לא נ) אצעדה וצמיד תרגם אונקלוס שירין ושבכין [וע״ש בתרגום יונתן פירושו באורך] וסתירות בתרגומים הללו צריכין פנים. ומצאתי בפענח רזא בפרשת חיי שרה הניח תרגום אונקלוס בצ״ע בשם הר״י מאורליינ״ש אכן מתרגום יונתן לא התעורר כלום:

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות. אז ידע שהיא הגונה לבן אדוניו שהיא מרחמת על הבריות, כדכתיב יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב י):

רמז לשקלי ישראל. דאם לא כן מאי בא הכתוב לאשמועינן, שלא היה כל כך דבר גדול בקע משקל, שהכתוב משמע שנתן דבר גדול (כ"ה ברא"ם) – רמז לשקלים וכו', פירוש שצריכים לעבודה. ואם תאמר למה לה הרמז כאשר לא הבינה היא הרמז, ואין זה קשיא, אף על גב דאיהי לא ידעה מזלה ידעה (מגילה ג.), ולפיכך רמז לה. ואם תאמר למה רמז לה זאת המצוה יותר משאר מצות, אלא נראה שראה אותה גומלת חסד (רש"י פסוק יד) ורמז לה עוד העבודה והתורה בשני צמידים על ידיה, כמו שמסיק, והשתא תהא לה שלשה דברים, שעל שלשתן העולם עומד; התורה, והעבודה, וגמילות חסדים (אבות פ"א, מ"ב), ורמז לה מאחר שיש לה עמוד אחד – שיהיה לה כל שלשתן :
ועוד כי אלו ג' דברים תמצא בישראל, תורה בישראל, עבודה בישראל, גומלי חסדים בישראל, שכן אמרו ז"ל כל מי שאינו גומל חסד אינו מישראל. והטעם שבישראל דוקא הם אלו דברים, כי אלו שלשה דברים הם עמודי עולם שהעולם עומד עליהם, ולכן אלו ג' דברים נתנו לאבות, שהם יסוד ועמודי עולם. גמילות חסד לאברהם, עבודה ליצחק שנעקד על גבי מזבח, תורה ליעקב יושב אוהלים (להלן כה, כז). ומן האבות בא לישראל. ורמז לה כיון שהיא גומלת חסדים – ראוי היא שיבא ממנה הזרע המבורך אשר להם אלו ג' דברים, אשר הם עמודי עולם:
ויש לפרש כי בקע משקלו, שרמז לה בו שקלי הקרבנות – רמז לה טהרות נפשותיהן של ישראל, אשר הם קונים שלימות הנפשי, שנתן הקב"ה להם מצוה זאת בקע משקלו לכפר על נפשותיהן ולטהרם, וזהו מורה על זכוך הנפש שלהם. וכן בקע משקלו בעצמו – הוא הנפש, ועיין לקמן בפרשת תרומה (שמות כה, ב), שם תמצא מבואר דבר זה, כי בקע משקלו הוא עצם הנפשי. ותורה הוא שלימות השכל. וזאת המעלה הגדולה לישראל אשר להם שלימות הנפש והשכל יותר מן האומות, כי נפשם של ישראל זכה וטהורה, וכן יש להם שלימות השכל. והנה רמז לה עצם ישראל קדושתן ומעלתן, ואמר לה אשרי מי שמזדווג בקדושים, כמו שאמרה שרה להגר (רש"י לעיל טז, ג) אשריך שזכית(ה) להדבק בגוף קדוש:

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו. מאי רבותא. רב הונא בשם ר' יוסף אמר אבן יקרה היה בה משקלה בקע.

בקע משקלו וגו׳ עשרה זהב משקלה. זה הוה גדר קידושין וא״כ צריך שומא ובפרט דבר שאין שומתו ידוע דהבא [פריכא], ועיין קידושין דף [ז׳] ודף ט׳ בתוס׳ וב״מ דף מ״ד ע״ב וכתובות דף ס״ה וכ״מ בזה.

ויקח האיש נזם זהב, במשפט זה יש שני סוגים של מג'אז. א. הסתרת מלים, (וענינו): ויקח האיש נזם זהב וישימהו על אפה וישם שני צמידים על ידיה. ב. מוקדם ומאוחר, והרי זה כאלו אמר: ויקח האיש נזם זהב וגו' אחרי מה שאמרה אליו בת בתואל אנכי, וכגון מה שכתוב וישם את הים לחרבה, אחרי ויבקעו המים, ונתן לה רק מעט מן התכשיטים, כי הוא רק לסימן, כמו הטבעת בזמננו זה, ואלו את המתנה גופה יזכיר אחרי כן כשיאמר: כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה. ויתכן שפירש את המעט וכלל בזה הרבה, ולא הזכיר מה שהיה שם מיתר הכלים, כדי להקל עלינו (ולחייבנו רק) במה שאי אפשר בלעדו. כי מצוות נתונות לעניים כי לו היו מצוות לעשירים היו מתאימות רק להם ולא לעניים. וקרוב לשער שההבדל בין ללין וללון זה הוא: לין, לינה אחת; לון – לינות רבות, והיא ענתה לו ביתר ממה שביקש.

ויקח האיש נזם זהב וכו' ויאמר בת מי את. לאחר ששאל לה בת מי את נתן לה ואין מוקדם ומאוחר בתורה כדכתיב בסמוך ואשאל אותה ואומר בת מי את ואשים הנזם על אפה והא דכתיב ויקח האיש נזם ה"פ לקחם ממקום שהם טמונים שם כדי שיהיו מזומנים בידו ושאל אותה ואח"ך נתן לה כך פי' רשב"ם. וה"ר בכור שור פי' שנתן לה הנזם קודם ששאל לה בת מי את ולא נתן לה אלא בשכר הטובה שעשתה לו להשקות הגמלים בלא ציווי. ואח"ך שאל לה בת מי את אולי ראויה לו להתחתן בה. וכששמע שהיא בת בתואל אז השתחוה. אבל כשספר להם הדבר אמר שבתחלה שאל בת מי את ואח"ך נתן לה הנזם והצמידים. וכשראה לבן הצמידים וכשמעו את דברי רבקה אחותו שבשביל שהשקתה הגמלים נתן לה רץ גם הוא לשמשו כדי להשתכר ולכך א"ל ואנכי פניתי הבית כלומר טרחתי הרבה בשבילך. וגם רץ כמו כן כדי שיראהו עיף ונופח בנשימתו כאדם שטרח ואליעזר ידע שמשקר כי כבר אמרה לו רבקה גם תבן גם מספא רב עמנו גם מקום ללון כלומר פנוי:

ויקח האיש נזם זהב. החכם ר' משה דורש מקרא זה לפי פשוטו ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים בידו לתת עליה אם תהיה הגונה ויאמר לה בת מי את וכשהגידה לו משפחתה אז נתנם לה והכתוב קצר דבריו כמו שמצינו בכמה מקומות. וכן מוכיח בספור דבריו דכתיב ואשאל ואחר ואשים. וגם כאן לא כתוב ויקח האיש נזם זהב ויתן על ידה:

ויקח האיש נזם זהב. כלו' הזמין ושני צמידים הזמין לתת על ידיה:

ויקח האיש ויתן אין כתיב כאן אלא ויקח האיש נזם זהב, ושני צמידים בידו לתת על ידיה אם תהיה הגונה.

וצמידים מגזרת צמיד פתיל. דקשה להרב לכתוב וצמידים על ידיה אבל הפסוק מודיע דצמיד נעשה כפול משתי שרשרות. כי יש צמיד אשר נעשה מפתיל אחד ויש כפול שנים. וזה מודיע הפסוק. דרבקה היה לה צמיד כפול על כל יד. וזה מדוקדק מאד בצחות הלשון ושני צמידים:

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות. וכבר כתבנו בחיבורנו שם פירוש כתוב הזה שמה שנאמר כלו לשתות ולא נאמר ויהי כאשר שתו הגמלים הוא לומר שהגמלים לא שתו מים כאשר דרכן תמיד רק כלו באמצע לשתות והוא מלשון כליון שבאמצע שתייתן פסקו מלשתות והוא סימן שמעשה ידיה מתברך ובמעט מים יש די והותר וכאשר היה באלישע (מלכים-ב ד', מ"ג) שאמר כה אמר ה' אכול והותר וגו' וכאשר אמרו חז"ל (ילקוט רמז תרע"ב) בפסוק (ויקרא כ"ו, ה') ואכלתם לחמכם לשובע אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע אלא אוכל קימעא ומתברך במעיו וכו' כי במקום שהברכה מצויה בעיסה ובמעשה ידיו של האיש אז גורם הברכה שמעט דמעט יספיק להיות שבע כל צורכו.

"...על ידיה". כלו' שם את הצמידים על ידיה אף כי לא ידע עדיין, אם אמנם היא ממשפחת אברהם אבינו ע"ה. זוהי דעת רש"י (כג, ד"ה ויאמר בת מי את). אך ראה רשב"ם, רמב"ן ור"ע ספורנו, שאינם סוברים כמותו. וראה ב"דעת זקנים" פשוטו של מקרא "לפי פשוטו... לתת עליה אם תהיה הגונה... וכשהגידה לו משפחתה, אז נתנם לה" וכו', והרי זו פשטות גאונית. (פ' חיי תשנ"ו)

ושני צמידים. רֶמֶז לִשְׁנֵי לוּחוֹת מְצֻמָּדוֹת:

בקע. חצי שקל מגזרת נבקע:

בקע - חצי שקל, כמו: נטה ידך על הים ובקעהו.

ועוד היא ראויה לקבל י' הדברות, כדרך שיסד הפייט של שבועות וז״ל אלה הדברות בלא תחמוד כלולים, כי כל בעל עין טובה הנותן משלו פשיטא שאינו חומד ליקח משל אחרים וצריך שתדע איך כלולים כל הדברות בלא תחמוד, כי תינח דברות אחרונות מן לא תרצח והלאה שהרי אחאב ע״י נבות היזרעאלי חמד, וגם רצח, ושכר עידי שקר, וגנב דעת ב״ד, ולא תנאף היינו לא תחמוד אשת רעך, אבל דברות ראשונות מה ענינם אל לא תחמוד. ונ״ל לפי שמצות כבד את אביך חותם כל חמש דברות ראשונות וכוללם יחד, כי כולם מדברים בכבוד שמים ומסוף דברו ניכר שראש דברו אמת, כי כבוד שמים בא בק״ו מכבוד אב ואם, והלוחות היו חמשה מול חמשה, ואם כן כשם שחמשה דברות אחרונות כלולות בלא תחמוד כך כולם כלולות בו שהרי הדברות כולם זה לעומת זה היו. ואם כן להנחה זו אין דבור לא תחמוד כוללם יחד כי אם ע״י חיבור שני הלוחות, לכך נאמר ושני צמידים על ידיה ר״ל מצומדים דווקא, כי ע״י חיבור הלוחות חמשה מול חמשה כלולים כל הדברות בלא תחמוד.

ושני צמידים על ידיה. ראוים למדת ידיה כמו ועשית על החשן שרשות גבלות. ועשית עליו זר זהב ראוים למדותם:

בקע, חצי שֶקל ונתנו על אפה כמו שספר וכן נתן שני צמידים על ידיה.

ויקח האיש נזם זהב. חסר פה מעשה הנתינה, ושעורו ויקח נזם זהב ויתן על אפה ושני צמידים נתן על ידיה, וכתיב"ע ותרין שירין יהב על ידהא, (כ"כ המפרשים) ואפשר לפרש מלת ויקח לשון אסירה וקשירה, מענין ולאסירים פקח קוח (ישעיהו ס״א:א׳-ב׳) שמלת קוח להריק"ם שם לבית המאסר, ומזה ישמשו רבותינו (כלים פרק ט"ז מ"ד) לשון קיחות, על אזני הכיס שסוגרים אותו בו (שלוסס) ומזה לדעתי ישומש לשון לקח על הדבור הנאה המתקבל על הלב, הטתו ברוב לקחה (משלי ז׳:כ״א) כי בזה יתקשר ויתחבר דעת השומע ורצונו עם דעת המדבר ורצונו להסכים עמו, ומזה מכנים את התורה בשם (לקח טוב נתתי לכם, יערוף כמטר לקחי) דבאמצעות התורה יתקשר ויתאחד רצון האדם ונפשו עם דעת קונו, ויהיה לפי"ז טעם ויקח נזם זהב קשר הנזמים על אפה והצמידים על ידיה, ואין כאן מקרא קצר:

ושני צמידים רמז לשני לוחות מצומדות:

ויקח האיש נזם זהב. הוא נזם האף:

ושני צמידים על ידיה. רמז לשני לוחות.

בקע משקלו שקל חלוק לשני חצאין לשון נטה ידך על הים ובקעהו.

ועוד אפשר נוכל לומר כי מה שנאמר כאן ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות שתיבת לשתות לכאורה מיותר, ואמנם להורות בא צדקת הצדקת כי מאחר ששתו הגמלים אמרה בלבה אפשר האיש גופא עדיין לא שתה כל צורכו כי עבור חפצו לרוות צמאון נפש הגמלים חפז ומיהר בעת שתה בכדי להשקות הגמלים בעגלא, ועל כן אחרי כלותה להשקות הגמלים אמרה אליו שתה אתה וזה אומרו ויהי כאשר כלו הגמלים אמרה לשתות שישתה הוא עוד לרוות צמאונו. וכיון שראה דברים האלו,

ודומה שפס' מז דלהלן מוכיח שלא כרש"י. (פ' חיי תשנ"ז)

עשרה זהב משקלם. רֶמֶז לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁבָּהֶן:

וצמידים. מגזרת צמיד פתיל. כי על היד האחת הצמיד האחד הוא שנים. וצורתו ידועה:

ואם תדקדק בלשון צמידים ובלשון בקע, תמצא שהם שני הפכים, כי בקע הוא דבר אחד שנבקע לשנים, ושני צמידים היינו שני דברים נפרדים יהיו צמודים ומחוברים רמז בזה שטוב סחרה מסחר כסף ונחמדים, כי קנין הכסף תמיד בקוע לחצאין כי אין אדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו, יש בידו מנה מתאווה למאתים, כי על כן נקרא ממון, כי הנגלה החצי מן הנסתר כשתכתוב מ״ם מ״ם ו״ו נו״ן, רמז אם יש בידו מ' זוז, הוא מתאוה עוד מ' וכן כולם אבל קנין התורה כולו צמוד ומחובר ומרבה השלום לחבר שנים הנפרדים כמ״ש (תהלים קיט קסה) שלום רב לאוהבי תורתך. ובשעת פטירתו אין מלוין לו לאדם כ״א תורה ומעשים טובים, ומלווין היינו לשון חיבור וצמיד, וא״כ הממון נרמז בבקע כי לעולם אין ביד האדם כ״א החצי, והמצוה שני צמידים כי אדרבה מצוה גוררת עוד מצוה שלימה, והממון על פיו יהיה כל ריב וכל נגע ובין אחים יפריד, והתורה כל נתיבותיה שלום, והממון נפרד ובקוע מן האדם ואינו מלוה אותו, וקנין התורה הוא ילונו בכל עמלו.

עשרה זהב, כתרגומו.

עשרה זהב משקלם רמז לעשרת הדברות שבהן בקע הוא חצי שקל מגזרת נבקע:

עשרה זהב משקלם. רמז לעשרת הדברות.

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה וגו'. כי בלא זה יפלא מאוד כי מה ראה כאשר כלו הגמלים לשתות שיתן לה נזם זהב ורש"י ז"ל פירוש לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח ה' דרכו. והן בסמוך למעלה מזה אמר הכתוב והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו שהיה מסופק אם הצליח ה' דרכו, ומיד כאשר כלו הגמלים לשתות היה בטוח בזכות אברהם שהצליח ה' דרכו.

ור' מה שכתבתי להלן (לפס' מז). (פ' חיי תש"ס)

ולדברינו נכון כי באמת משתאה היה ומסופק על נסיון הראשון אולי מקרה הוא ועל כן עתה מחריש לדעת וגו' ואומר בלבו שיקרה עוד איזה דבר ובזה ידע כי מה' הוא, ולזה ויהי כאשר כלו הגמלים וגו' כאמור שיתברך מעשה ידיה וגם שאמרה לו שתה עוד כי אפשר שהניח משתיייתו אז לרוות צמאון הגמלים, וכיון שראה עוד נסיון אז היה בטוח בזכותו של אברהם שהצליחו ה' ונתן לה נזם זהב ושני צמידים וגו'. ועוד כי אחר שראה בה עוד ענין גמילות חסדים ושלא על פי דברו, היה מאמין אשר לא ימצא כזה כי אם במשפחת אברהם ולא יעשה כזאת מבנות הארץ ועל כן נתן לה תכשיטי כלה כראוי.

מ"ש ושני צמידים על ידיה קודם ששאל לה אל תתמה שלא נתן לה ממש אלא הזמין לתת לה, וכן מוכח כשחזר וסיפר הדברים, ג"ן: