Comentário sobre Neemias 10:18

ובכל זאת. ובכל הרעה הזאת הבאה עלינו אנחנו כורתים אמנה להקב"ה להאמין ולבטוח בו:

ועם כל זאת אנחנו כורתים ברית אמת לקיים את דברי התורה ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת ה' ולשמור ולעשות מצותיו ומשפטיו וחקיו כמו שאמרה התורה תחת אשר לא עבדת. וכבר כתבנו זה הברית אשר אנחנו כורתים ועל החתום כל המנהיגים והם השרים והלוים והכהנים והנה זכרם בשמות:

ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה. מכיון שקבלו עליהם דברים שהיו חייבים בהם העלה עליהם המקום כאלו קבלום מאליהם. [ד"א] ובכל זאת מכיון שקיבלום עליהם בסבר פנים יפות העלה עליהם המקום כאילו קיבלום מאליהם:

ובכל זאת. מוסב למעלה שאמר הנה אבותינו היו במלכות ובטובה ועכ״ז לא עבדוך ואנחנו הלא עבדים ובצרה גדולה ובכל זאת אנחנו כורתים ברית אמנה ומקוימת לעובדיך וכותבים אותו בספר למען יהיה לזכרון:

אמנה. ענין קיום כמו יאמן נא דברך (מ״א ה׳):

ובכל זאת - ר"ל בכל זאת הצרה אנו כורתים לעשות אמנה וקיום ללכת בתורת האלהים, אשר נתנה ביד משה, ושלא נתן מבנותינו לעמי הארץ.

ובכל זאת, הגם שאנחנו בצרה, אנחנו כורתים אמנה היינו ברית נאמן וקיים, הפך אבותינו שלא עבדו את ה' מרוב כל, ועל החתום, היינו בספר שעליו חתמו, ויתכן לאמר שהיה דרכם בכל דבר הנעשה לקיום לכתוב הדבר בשני ספרים, אחד ספר הגלוי ואחד ספר החתום, וכמ"ש בירמי' (ל"ב י"א י"ד) ובס' הגלוי היו חותמים מבפני' ובספר החתו' היו חותמי' מבחוץ, כמ"ש חז"ל גט פשוט עדיו מתוכו מקושר עדיו מבחוץ, וסדר החתימות היו הכהנים ואח"כ הלוים ואח"כ השרים, וזה היה בספר הגלוי, אבל בספר החתום שקפלו את החתומים לחוץ נתהפך ונקראו האחרון בראשונה, תחלה השרים ואח"כ הלוים ואח"כ הכהנים, וז"ש ועל החתום, היינו ספר החתום, היה הסדר שרינו לוינו וכהנינו:

ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה. אפשר לרמוז דכונתם בכל ליחד קב"ה ושכינתיה וזה רמז ובכל יסוד זאת מלכות. אנחנו כורתים אמנה פירש רש"י ז"ל כורתים אמנה להקב"ה להאמין ולבטוח בו. ואפשר דהוא רמז אמנה אמן גימטריא הוי"ה אדנ"י יחוד קב"ה ושכינתיה ולהמשיך מה' עילאה אם הבנים:

וכותבים. ואנחנו כותבים בספר לקבל מלכותו עלינו למען תהיה לנו לעדות:

כורתים אמנה. כורתים ברית אמת בלי לשקר בבריתך:

ועל החתום. על גמר דברי הספר יחתמו שרינו וכו׳ בחתימות ידם לאות ולראיה שקבלו על עצמן כל הכתוב בספר:

החתום. ענינו גמר וסוף ובדרז״ל כל חותמי ברכות (ברכות ס״ג):

וכותבים ועל החתום וכו'. ובסוף כתיב באלה ובשבועה וכו'. כמ"ש פ"ק דנדרים דנשבעין לקיים המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה ופריך והא מושבע ועומד מהר סיני ומשני לזרוזי נפשיה:

ועל החתום. שרוב גדולים וחשובים שבנו חתומים על ספר קבלת המצות להיות לנו לעדות:

ועל החתומים. עתה מונה והולך החתומים בספר לעדות קבול המצות:

ועל החתומים. ר״ל ואלו הם הבאים על החתומים:

ועל החתומים, שהוא בספר הגלוי שם באו החתומים כסדר כהנים ואח"כ לוים ואח"כ שרי העם, וכשתמנה תמצא שחתמו א"ע פ"ג אנשים והם נגד שבעים סנהדרין וי"ג ממונים שחשב הרמב"ם פ"ד מה' כה"מ חוץ מן הכהן גדול (שלא נזכר בין החתומים) סגן ושני קתיקולין וז' אמרכלים וג' גזברים:

נחמיה התרשתא. שם אחד הוא וזהו שפירשתי (עזרא ב') דהתרשתא הוא נחמיה ולמה נקרא שמו התרשתא שהתירו לו חכמים לשתות יין נסך לפי שהיה משקה למלך:

נחמיה וכו׳. ולפי שכתבו בספר כל הדברים אשר נשבעו עליהם האמורים למטה אמר החתומים בלשון רבים ור״ל הגמור של כל הדברים:

אלה הכהנים. אלה החתומים היו מן הכהנים:

וישוע. כן שמו בוי״ו:

ואחיהם. חבריהם של הלוים הנזכרים:

ואחיהם שבני'. בבית וכן הכתוב לקמן:

שרבי'. בצירי הרי"ש:

ומה שחידשו הדחיות משום מתיא. דאמרו רבנן במס' ר"ה בתורה נתחדשו. על תקנת ישראל. וכן מצינו כי חזקיהו מלך יהודה כיתת נחש הנחשת אשר עשה משה. כי בעוד הימים ההם היו ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחשתן (מ"ב יח ד). ראה משה תיקנו להיות לאות בישראל לזכור נסי אלהינו. וכל השנים שעברו מימות משה ועד חזקיהו לא כיתתו אדם לא מלך ולא נביא עד שבא חזקיהו. וכמה ביערו אסא ויהושפט ושאר הצדיקים. מבערי האשרות והבעלים איך לא כיתתו זה הנחש. ועוד כמה עתידות אמר משה רבינו ולא היה יודע כי ישראל עתידין להקטיר לו. ולמה הניחו להיות מכשול לישראל. אלא כך דרך העולם. זה בדורו. וזה בדורו. וכולן המשרתים את אלהינו באמת נקראים עבדיו. ואין דור אחד יכול לתקן כל הדורות. אלא בכל דור ודור שרי ישראל מודיעין לעם ה' דרך ה' ומתקנין ומחדשין ומוסיפין על הראשונים על דרך עבודת אלהינו. הלא תראו כי אנשי כנסת הגדולה אמרו. והעמידו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה. חוץ מן מחצית השקל של כסף הכפורים (נחמיה י לג). וכתיב מצות והוא מצוה אחת. וכך אלו הדחיות תקנת ישראל הם בכל גליות ישראל. להיות שומרים קריאת מועדים כולם ביום אחד כל עם ה'. ולא להיותם אגודות אגודות. זה היום וזה למחר. ויש לי להאריך בזה הענין. אבל עיקרו בענין המועדים. ולא הבאתי כל הדברים פה אלא גררה בעד המשנה שאמרה שני ימים טובים של ראש השנה שחל להיות אחר שבת כו'.

ראשי העם. אלה ראשי העם הבאים על החתומים:

פחת מואב. מושל במואב:

נובי. ניבי קרי:

מלוך. מלא וא"ו:

בענה. י"ס בענא באל"ף:

וכל הנבדל. הם הגרים שנבדלו מתורת העכו"ם להיות דבוקים ומחוברים אל תורתו של הקדוש ברוך הוא ולשמור מצותיו:

נשיהם בניהם ובנותיהם כל יודע מבין. ר''ל אשר יהיו מהם בני דעת לשמוע וללמד את דברי התורה:

ושאר העם. אשר לא באו על החתומים:

ושאר, ר"ל ושאר העם שלא באו עה"ח מחזיקים על אחיהם ומסכימים אל השבועה, וכל הנבדל, היינו הגרים, כל יודע, ר"ל בין נשיהם שאין יודעים בין היודע ומבין כולם מחזיקים וכו':

וכל הנבדל. אלו הגרים:

כל יודע מבין. כל מי שיודע להבין בדבר מה:

על אחיהם. עם אחיהם:

מחזיקים על אחיהם אדיריהם. ר''ל שגדוליהם ושריהם מחזיקים על אחיהם להכריחם לקיים התורה:

מחזיקים. הם כולם היו מחזיקים ואוחזים על דברי אחיהם האדירים והשרים אשר באו על החתומים:

באלה. הוא קללת השבועה כמו בשבועת האלה (במדבר ה׳):

אדיריהם. גדולים שבהם:

ובאים. גם המה היו באים באלה ובשבועה וכו׳:

ואשר לא נתן בנותינו וגו'. הנה זכרו קצת פרטי המצות אשר נכשלו בהם כמו ההתחתן בגוים ועשות מקח וממכר בשבת אע''פ שאין אסורו אלא מדברי סופרים לפי שהוא מביא לעבור על אסור תורה כמו הכתיבה שהיא מלאכה:

ואשר לא וגו׳. מוסב הוא על המקרא שלפניו שאמר ובאים באלה ובשבועה וגו׳ לומר שגם השבועה היתה אשר לא נתן וגו׳ וכן על כל הדברים שחושב והולך:

אשר לא נתן, אף שאינם מז' עממין:

המקחות. הסחורות:

וכל שבר. וכל קנין והשמטת קרקע והשמטת כספים כי בזה נכשלו בהיותם בא''י כמו שתמצא מבואר בדברי ירמיה. והנה נטישת השנה השביעית הוא שישמיטו ידיהם מקרקעותיהם בעליהם והוא שיהיו הפירות כמו הפקר כמו שבארנו בפרשת בהר סיני:

המקחות וכל שבר. הסחורה וכל מיני תבואה:

את המקחות. הדברים הנקחים מהם:

ונטש. ונעזוב כמו תשמטנה ונטשתה (שמות כ״ג):

המקחות - שם דבר מן לקח כטעם ממכר.

המביאים. במדוייקים קלה המ"ם וההה"א במאריך:

ועמי הארץ, קבלו על עצמם איסור מקח וממכר שלא נזכר בתורה בפירוש, ונטוש, לאפוקי ממ"ד שאם אין יובל אין שמיטה, ואין יובל נוהג רק בזמן שכל יושביה עליה:

שבר. תבואה כמו בשבר אשר הם שוברים (בראשית מ"ו):

ונטוש את השנה השביעית. כדכת' והשביעית תשמטנה (שמות כג יא):

וכל שבר. כל מיני תבואה כמו בשבר אשר הם שוברים (בראשית מ״ו):

ומשא. חוב ההלואה:

ושבר - בחטים ושעורים.

ומשא כל יד. בשי"ן ימנית כמ"ש לעיל סי' ה':

וביום קדש. של י"ט:

ומשא כל יד. ככת' כל בעל משה ידו (דברים טו ב):

וביום קודש. זה י״ט:

ונטוש את השנה השביעית. כענין שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה (שמות כג):

ונטש. נעזוב עבודת האדמה בשנת השמטה:

ומשא כל יד. השמטת מלוה בשביעית:

ומשא. אף נעזוב בשמטה חוב ההלואה הניתן ביד וכן נאמר שמוט כל בעל משה ידו (דברים ט״ו:ב׳):

לתת עלינו שלישית השקל בשנה. ראוי שתדע שהשקל הזה היה יותר גדול מהשקל הנזכר בתורה ולזה הספיק להם שלישית השקל להיותו כמו מחצית השקל שצותה התורה וכבר נתבאר בפרשת כי תשא שזה הכסף היה נתן על עבודת אהל מועד לעשות ממנו כל קרבנות צבור וכל המלאכה הצריכה בבית המקדש ובעבור שלא תשבת העבודה בבית המקדש הפלנו גורלות על קרבן העצים. ר''ל שקצתם היו מביאים שם עצים בבית המקדש וקצתם בעת אחר בדרך שהיה הדבר מוגבל להביאם שם לעתים מזומנים ומוגבלים באופן שלא יחסרו שם עצים לצורך המערכות אשר על המזבח. וידמה שגם בזה שגגו בעתים הקודמים. וקשרו עצמם גם כן לתת מתנות כהונה ולויה בדרך שיהיו הכהנים והלוים לעבוד עבודת המקדש ולא יחסר להם לחם ושמלה כי גם בזה שגגו בימים הקדמונים. ולזה היו הכהנים והלוים עוזבים עבודת המקדש והנה זכרו בזה המקום ממתנות כהונה בכורים ובכורות אדם ובכורות בהמה טמאה וטהורה וחלה ותרומה ומעשר מן המעשר שיקחו הכהנים ממעשר הלוים ותקנו שיביאו לכהנים כל אלו המתנות בבית האלהים כדי שלא יעזבו הכהנים העבודה לחזר על הגרנות לקחת התרומות והמעשרות:

והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה. מיכן אמרו חכמי' שקולה גמילות חסדים כנגד כל המצות:

והעמדנו. קבענו על עצמינו דבר מצוה להיות חובה עלינו לתת שלישית השקל בכל שנה נוסף על מחצית השקל שאמרה התורה:

שלישית השקל - נוסף על מחצית השקל לצורך הענינים הנזכרים.

שלישית השקל, נוסף על מחצית השקל למפ', ועי' (מלכים א' ז' כ"ו) שאז נשתנה המטבע, ושלישית השקל היה כמחצית השקל הקודם, וכמ"ש ביחזקאל (מ"ה י"ב):

והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה. אמרו פ"ק דבתרא דף ט' אמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות שנאמר והעמדנו עלינו מצות מצוה אין כתיב כאן אלא מצות. ואפשר דהטעם דצדקה אין עבירה מכבה אותה ולא דמיא לשאר מצוה דעבירה מכבה מצוה. גם מלבד דבצדקה מיחד קב"ה ושכינתיה כידוע עוד בה דאהניא לברר רפ"ח ניצוצין כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בפסוק פזר נתן לאביונים ועמ"ש בעניותנו בקונטרס אהבת דוד דף מ"ה ע"ב בס"ד. ואפשר לרמוז דכתיב וצדקה תציל ממות. וכשעושה צדקה בתיבת מות נכנסת צ' דהוא רומז צדקה ובמקום מות נעשה מצות:

לעבודת. להיות די צורך עבודת הבית:

וכל מלאכת בית אלהינו. לעשות מן הכסף:

ללחם המערכת. הוא לחם הפנים:

ללחם המערכת. הוא לחם הפנים:

המערכת. ענין סדור:

ולקדשים. בס"ס הקו"ף בשוא לבד וספרים אחרים בחטף קמץ:

ולעולת התמיד, (ולעולת) השבתות והחדשים והמועדים ולקדשים, כמו העומר וכבשי עצרת ושתי הלחם, ולחטאות, שעירי ר"ח ושל מועדות:

ומנחת התמיד. הוא הקטורת שהיו מקטירים במזבח הזהב:

ומנחת התמיד. מנחת נסכי התמידין:

ולעולת התמיד. הם התמידין שבכל יום:

השבתות. לעולות השבתות וגו׳ הם קרבנות המוספין:

השבתות החדשים למועדים. הם מוספי שבת וראש חדש וימים טובים:

ולקדשים. הם כבשי עצרת שהם שלמי צבור:

ולקדשים ולחטאות. הם זבחי שלמי צבור וחטאות של צבור:

ולחטאות. חטאות הצבור והם שעירי הרגלים ור״ח:

וכל מלאכת בית אלהינו. הוא כל מה שיצטרך שם כמו שמן למאור וסולת למנחות ויין ושמן ופרה אדומה ושאר מה שיצטרך שם:

וכל מלאכת. לצורך בדק הבית:

הפלנו. כמה יביא כל אחד:

והגורלות הפלנו על קרבן העצים לעתים מזומנים. כמו ששנינו במשנה זמן עצי הכהנים והעם תשעה באחד בניסן בני ארח [בן] יהודה בעשרים בתמוז בני דוד בן יהודה בחמשה באב בני פרעוש בן יהודה בשבעה בו בני יונדב ולוים וכל מי שטעה ובני גונבו עלי בני קוצעי קציעות בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה בן רכב בעשרה בו בני סנאה בן בנימן בחמשה עשר בו בני זתוא בן יהודה ועמהם כהנים בעשרים באלול בני עדין בן יהודה באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה:

על קרבן העצים. מתי יביא כ״א תקרובות עצי המערכה למזבח:

מזומנים. ענין הכנה וקביעות וכן בעתים מזומנות (לקמן י״ג):

על קרבן העצים - שנים חלקים הכהנים הלוים והעם לכרות להביא העצים לעתים מזומנים, והענין מפורש בדברי חכמים.

על קרבן. בשלש נקודות:

והגורלות הפלנו, כמו שבארו זה חז"ל בתענית:

קרבן העצים. תקרובת של עצי המערכה למזבח:

הכהנים וגו׳. על כולם הפלנו הגורל להביא לבית ה׳ להעת המוכן וקבוע לו ע״פ הגורל שנה בשנה בכל שנה יביא בהעת ההיא:

לבער. מלשון הבערה והסקה:

לבית אבותינו - פירוש שתבנוהו.

לבית אבותינו. שהיא בית קדושת אבותינו:

ובכורי כל פרי כל עץ. בכורי של כל פרי האילן הם מדברי חכמים:

בכורי אדמתנו. הם בכורי חטה ושעורה:

את בכורי. אלו הבכורים מראשית כל פרי האדמה:

ולהביא את בכורי אדמתינו - כעומר ושתי הלחם.

ולהביא את בכורי אדמתנו, חטה ושעורה, ובכורי כל פרי כל עץ, גפן ותאנה ורמון וכו'. ורש"י כתב בכורי כל פרי באילן הם מדברי חכמים, והוא תמוה דמבואר בירושלמי בכורים דאם הביא בכורים חוץ מז' המינים לא נתקדשו, ונראה מפני שמן התורה אין שיעור לבכורים קבלו עליהם להביא לבית ה' מתנה ראויה אחד מששים כתקנת חכמים:

ובכורי כל פרי כל עץ. כבר בארו רבותינו שזה אינו אלא בפירות המיוחסים לארץ ישראל כמו גפן ותאנה ורמון וזיתים ותמרים ואלו השבעה מינין שזכרנו הם המיוחסים לארץ ישראל כאמרו ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש:

כל פרי כל עץ. להביא מכל פרי העץ עם שהתורה לא חייבה אלא מחמשת המינין:

כל פרי עץ - הם הנזכרים בפסוק הגפן ותאנה ורמון ושאר העצים, והם שבעה מינים. וכן אמרו חז"ל: אין מביאין בכורים אלא משבעת המינין בלבד כענין ולקחת מראשית כל פרי האדמה.

ואת בכורות בנינו ובהמתנו. הם בכור אדם ופטר חמור וזכרם יחד לפי ששניהם נתנו לפדיון:

בכורות בנינו. ליתן פדיונו חמשת שקלים:

ואת בכורות בנינו ובהמתנו - רצה לומר בהמתנו בהמה טמאה, כי אחרי כן בכורות בקרינו וצאננו.

ואת בכורות בנינו ובהמתנו, היינו בהמה טמאה, שא"צ להביא הפדיון לבית ה', ובכורי בקרינו להביא לבית אלהינו להקרבה:

ובהמתנו. זה פטר חמור לפדותו בשה:

לכהנים. לתת לכהנים המשרתים חלף עבודתם:

נביא לכהנים אל לשכות. כי שם היו רגילים:

ותרומותינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר. ר''ל תרומות הדגן ותרומת פרי כל עץ שנגמרה מלאכתו כמו תירוש ויצהר:

ראשית עריסותינו. זה החלה מן העיסה:

עריסותינו. ענין עיסה כמו ראשית עריסותיכם (במדבר ט״ו):

ופרי כל עץ תירוש - כן הוא פרי תירוש ויצהר.

אל לשכות. הכ"ף רפי:

ואת ראשית, הוא נכון מאד לדעת הרמב"ם דבימות עזרא לא היו חייבים בחלה ותו"מ רק מדבריהם [כמ"ש בה' תרומות סוף פ"א] וא"כ כל מה שקבלו ע"ע היה מדברי חכמים, ולדעת הראב"ד שהתרומ' היא מה"ת ורק חלה דרבנן, י"ל שקבלו עליהם תרומות שאר פירות כמ"ש ופרי כל עץ, שלשטתיה [פ"א מה' מעשרות ה"ט] אין חייב מה"ת רק דגן תירוש ויצהר, ועז"א ומעשר אדמתנו, ר"ל מכל מה שגדל באדמה, והם הלוים המעשרים, שהם לוקחים המעשר בכל ערי עבודתנו בכ"מ שעובדים בשדה:

המעשרים בכל ערי עבודתנו. שנוטלים מעשרותיה' בכל ערי ישראל:

ותרומותינו. זה תרומת דגן:

תירוש. יין:

המעשרים - לוקחי המעשר.

ומעשר אדמתינו. בספרים מדוייקים העי"ן בשוא לבדו וכן לקמן בסימן י"ג ומעשר הדגן:

ופרי וגו׳. תרומות פרי תירוש ויצהר:

ויצהר. שמן:

המעשרים. הה"א במאריך:

אל לשכות. לשומם בהלשכות והכהני׳ יחלקו ביניהם:

המעשרים. הלוקחים המעשרות בכל הערים אשר אנחנו עובדים את האדמה בחרישה וקצירה וכאומר עם שאנחנו עובדים את האדמה מ״מ נותן למי אשר לא עמל בה:

בעשר. ל' בעשור:

והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים. עשו זה להרחיק הלוים מכבוש תחת ידם מעשר המעשר שהוא לכהנים ולזה חייבו שיהיה שם כהן עמהם בלקחם המעשרות ועל הלוים חייבו שיהיה הטפול להביא מעשר המעשר ללשכות בית המקדש לבית האוצר:

בעשר הלוים. בעת יקחו הלוים את מעשרם יהיה עמו כהן כי גם חלק הכהן נבלע בה והיא תרומת המעשר:

בעשר - הראוי בהעשר מבנין הפעיל, וכמוהו: לצבות בטן, לנחותם הדרך. והטעם בקחת המעשר, והוא מעשר מן המעשר.

במעשר. בשוא לבד העי"ן והראוי בהעשר ן' עזרא ורד"ק:

והיה הכהן עם הלוים, לדעת חז"ל קנסו ללוים אז שיקחו גם הכהנים את המעשר [עי' מ"ש ביבמות דף פ"ו ע"ב ובחולין קל"א], ור"ל הכהנים היו יכולים ליקח גם את המעשר, ומעשר מן המעשר היו צריכים לתת לכהנים אף מתבואת הלוי:

את מעשר המעשר. שהיו הלוים מעשרים מעשר מן המעשר ומביאים אותו לכהנים שלא היו עוזבים את בית המקדש:

מעשר המעשר. מעשר מן המעשר שלקחו להם:

יעלו את מעשר. בספרים מדוייקים העי"ן בחטף פתח ובמסרה רבתא מעשר ג' דגשין ר"ל בשוא פשוט וכל מעשר הארץ מזרע הארץ. וכל מעשר בקר וצאן (פ' בחקתי). כי את מעשר בני ישראל (פרשת קרח) ע"כ. מהכא משמע דכל שאר מעשר דשי"ן דילהון בפתח רפויין ר"ל שהעי"ן בח"פ וכ"כ בעל מסו' המסו' בסף מאמר ג' ותרי תמיהי איכא במילתא חדא דאשכחן פסוקי אחריני טובא דכתיבין מעשר בשו"א לבד ותרתי מנייהו בפ' ראה מעשר דגנך תירשך. את כל מעשר תבואתך. ותרתי אחריני ביחזקאל סי' מ"ה וחד בפ' כי תבא כי תכלה לעשר את כל מעשר וחד בד"ה ב' ל"א מעשר בקר וצאן וחד בסוף נחמי' הביאו מעשר הדגן ועוד קשה דלא אשכחן בחטף פתח בספרי דיקי רק הדין דנחמי' יעל את מעשר וכן מסור עליו בס"א מטוליטולא לית חטף פתח ושארא חטף ומספקא לי מילתא כלילא וקשיא לי כמה שני ולא שנינא בה מידי דאית בה מששא משום דאית בה קיטרי וכמה ספרייא טעו בה ואטעו לכולהו ספרי וצריכא ודאי עיונא ודקדוקא והשתא לפום מאי דחזיתי ברחמי מחרי' דשמיא אשכחנא נוסחא דיקא וברירא כנהורא וליכא למינדע מינה דכל ספרי עתיקי קיימי כוותא ודא היא כל קריא מעשר במ"א מעשר והיה הכהן בן אהרן דסופי דעזרא. וכל מעשר המעשר דכוותי' בר מן חד בעשר הלוים דוהי' הכהן בן אהרן ע"כ. ובמ"ק דילן נמסר על בעשר הלוים לית ואחד לעשר והוא כי תכלה לעשר דכי תבא וחזינא נמי מסר' אחריתא בהאי לישנא וסימן כל מעשר חטף בלא חטף פתח בר מן אחד חטף פתח והיה הכהן בן אהרן וכל מעשר המעשר דכוותי' חטף פתח בן מן אחד בעשר הלוים ע"כ. והלין תרי. לישני חד אורחא אית להו ונסחי מעליא נינהו ולית בהון ספיקא כלל. ובהכי ריעטן כולהו פסוקי שפיר:

לבית האוצר. למקום אוצר התרומה:

ושם. בהלשכות ההם היו מונחים כלי המקדש:

והכהנים וגו׳. ישבו שם לשמרם ולזה יביאו לשם את התרומה:

ולא נעזב. למען לא נעזוב את בית ה׳ כי אם היו הכהנים רדופים לשוטט אחר התרומה היה א״כ הבית נעזב מהם ולזה גזרו להביא אליהם: