Comentário sobre Isaías 65:26

נדרשתי ללא שאלו. הקב"ה משיבו א"א שלא להנקם מהם כי נדרשתי מהם להוכיחם על ידי נביאי והם לא היו שואלים:

נדרשתי, כגבור יקיץ מתרדמה, מתעצם הצופה ברוח קדשו, אומר תחשה ותעננו עד מאד, אתה משיב לנו לאמר, מה התלונן עלי, תאמר כי התאפקתי העלמתי עין, הלא אני נדרשתי אבל זה היה ללוא שאלו, הלא נדרשתי להם ע"י נביאיי אבל הם לא שאלו את פי הנביא אשר על ידו הדרש אדרש להם, ויותר מזה הלא אני גם נמצאתי למלאת בקשתם, אבל זה היה ללא בקשני, אל עם אשר לא בקשוני, ויותר מזה כי גם אמרתי הנני הנני, כאילו אני עומד מוכן לכל אשר יצוו עד שלא יצטרכו לבקש אותי ולדרוש אחרי, אבל זה היה אל גוי לא קרא בשמי אשר לא רצו להקרא עוד בשמי, להקרא עם אלהי ישראל ויותר מזה כי גם.

נדרשתי. כאלו האל משיב לבני הגולה על תלונתם לומר איך אגאל אתכם הלא המצאתי עצמי להיות נדרש בצרה אבל היתה בלא תועלת כי היא היתה לעם אשר לא שאלו לדרוש אלי:

נדרשתי. שאלה המוגבלת עם דרישה, הוא ששואל במשפט האורים או אל הנביא וה' נדרש לו, ובקשה נגד מציאה מבקש האובד, בקשתיו ולא מצאתיו השואל משיג מענה, והמבקש מוצא עצם המבוקש מעצמו :

ללוא שאלו. מלא וא"ו ואל"ף:

נדרשתי. והנה האל משיב לבני הגולה כי בעונות אבותיהם שגברו ועבדו עכו"ם ובעונותם בגלות ועברו על המצות ארך הגלות כל כך, ואמר נדרשתי ללא שאלו נדרשתי לאבותיכם אם ידרשוני ולא שאלוני, וכפל הענין במלות שונות ושלש הענין ורבע שאמר נמצאתי ואמר אמרתי ואמר פרשתי ידי, וכל זה לחזק הענין כי כמה פעמים היה שולח להם ביד הנביאים שובו אלי ואשובה אליכם וכיוצא בענין הזה:

נדרשתי. הנה תשוב' השם, כי אבותיכם הכעיסוני, ואני נדרשתי, הטעם המצאתי עצמי בצר', לעם לא שאלו שאמצא להם:

נדרשתי ללא שאלו וכו'. ארז"ל במדרש נדרשתי ללא שאלו זו רחב הזונה נמצאתי ללא בקשו זו רות המואביה. ויש מי שפירש דרחב שאלה שיכפר לה מה שחטאה בחבל ובחלון ובחומה ונתן לה ה' גם מה שלא שאלה שיצאו ממנה ח' נביאים. וז"ש נדרשתי ללא שאלו ורות לא שאלה דבר והקב"ה עשה שנבנה ממנה מלכות בית דוד וזהו נמצאתי ללא בקשוני זו רות. וכונת הכתוב להוכיח לישראל לומר הביטו וראו איך נמצאתי לאשר קורא בשמי דרחב ורות שבאו לחסות תחת כנפי נתתי להם יותר מאשר שאלו ואם תקראו בשמי ותדרשוני אני נותן לכם בכפלים זהת"ד וא"ש מ"ש נמצאתי זו רות דלשון מציאה נכתב בענינה שתי בנותיך הנמצאות וכתיב מצאתי דוד עבדי:

נדרשתי ללוא שאלו וכו' עד כה אמר ה' כאשר ימצא התירוש. הנה המפרשים פירשו כל זה על ישראל בהיותם בארץ שדרש השם אותם בנביאיו להוכיחם ולא שאלוהו. ומפני עונותיהם באו לגלות, ויקשה אליהם באמת אמרו ללא שאלו כי היה לו לומר ללא שמעו או ללא לקחו מוסר, ואני אומר שהיא תשובה ניצחת מהש"י על התלונה הקודמת כי לפי שהם אמרו פגעת את שש ועושה צדק על גאולת מצרים כמו שפירשתי וכן אתה קצפת וגומר אמרו על בני הגלות, השיבם הש"י ע"י הנביא אמת אמרתם שבמצרים נדרשתי ללא שאלו ונמצאתי ללא בקשוני ואמרתי הנני הנני אל גוי שעדיין לא היה נקרא בשמי, ואמר זה לפי שבהיותם במצרים עדיין לא היו עם ה' אף כי היו רעים וחטאים ועובדי ע"ז כמו שזכר יחזקאל ובדרך חסד ורחמים גאלם משם, האמנם מה שאמרתם שהיה שנוי לפני לא דברתם נכונה כי אני ה' לא שניתי וכמו שנדרשתי ונמצאתי ליושבים בארץ מצרים (ב) כן פרשתי ידי כל היום אל עם סורר והם היושבים בא"י, וכאלו אמר מה שעשיתי במצרים לשלוח להם נביא להדריכם ולישרם במעגלי צדק עשיתי אני גם כן כל היום לזרעם בהיותם בארץ, ומה טוב אומרו פרשתי ידי שהוא יד ה' הנאמר על הנבואה, וכאלו אמר פרשתי והפרצתי נבואתי כל היום בנביאי השם ושלוח אל עם סורר ההולכים הדרך לא טוב אחר מחשבותיהם רוצה לומר כי הנה באדם יש שני מנהיגים הא' הוא המנהיג הטוב שהוא השכל והב' הוא המנהיג לא טוב שהיא המחשבה הדמיונית ולכן אמר הדרך לא טוב ופירש שהוא אחר מחשבותיהם, (ג) וזכר מפשעם באומרו העם המכעיסים אותי על פני תמיד רוצה לומר בירושלם גם בבית המקדש שהיו שם פני השגחתי שם עשו תועבות להכעיסני, עוד זכר מסכלותם שהיו מזבחים בגנות ומקטרים על הלבנים (ד) ויושבים בקברים לדרוש אל המתים ובנצורים ילינו ר"ל במקומות החרבים ילינו בלילה כדי שיראו להם השדים והוא מלשון ונצורי ישראל להושיב. וי"ת ועם פגרי בני אינשא דיירין. ועוד זכר שמלבד מה שהיו חוטאים באמונות גם במאכלות האסורות היו חוטאין כי היו אוכלים בשר החזיר ומרק פגולים כליהם רוצה לומר שכל כליהם היו נראין מלאים שומן באופן שכל אדם יכיר וידע שבשר חזירים ושקצים בשלו בהם, וכתוב ופרק במקום ומרק והענין אחד כי הרוטב נקרא מרק בעבור שהוא מירוק הבשר ונקרא גם כן פרק בעבור היותו נפרק הבשר. וזכר עוד שעם היותם מזוהמים ואוכלים כל טמא היו (ה) אומרים למי שהוא טהור מהם קרב אליך כלומר עמוד בעצמך אל תקרב אלי ואל תגש בי כי קדשתיך והמפרשים פירשו קדשתיך אני קדוש יותר ממך, ויותר נראה לפרש שמלת כי תשמש במקום דלמא שהוא אחד מארבע שמושיה יאמר הכתוב שהם היו עובדי עבודה זרה טמאים ומתועבים בעצמם והיו אומרים לטוב מהם אל תגע בי דלמא קדשתיך והיית קדש בארץ לשתהיה ראוי לגעת בי, ויהיה קדשתיך מלשון וגם קדש היה בארץ, ועל זה הדרך פירש רבי יונה נעו עורים בחוצות נגואלו בדם (איכה ד, יד) כלומר שהאומות כשנכנסו בירושלם להחריבה היו הולכים בחוצות כעוורים לפי שלא ידעו מוצאיה ומובאיה ונגואלו בדם ההרוגים עד שהיו כל כך טמאים שלא יוכלו בני אדם לגעת בלבושיהם, ועם היותם בהפלגת הטומאה והלכלוך היו אומרים וקוראים כנגד ישראל סורו טמא סורו סורו אל תיגעו בנו שיסורו ישראל ולא יגעו בהם וזהו סורו טמא קראו למו, כי למו הוא כמו לנו, כן אמר הנביא בכאן על אלו הטמאים שאומרים קרב אליך אל תגע בי כי קדשתיך ולכן על הדברים האלה היה עשן באפי אש יוקדת כל היום ובזה השיבם שלא היה קצפו קוד' לעוונם כמו שאמרו אבל בהפך שעוונם קדם לקצפו. ולפי שהדברים באורך הימים ישתכחו גם מהעושים אותם וכן היו פושעי ישראל שלא היו זוכרים עונות אבותיהם לכן אמר (ו) הנה כתובה לפני לא אחשה רוצה לומר האם תחשבו שמפני שנשכחו מכם נשכחו ממני אינו כן כי כל התועבה הזאת הנה כתובה לפני ולכן לא אחשה לא אשתוק ולא אפסוק כי אם שלמתי רוצה לומר עד שאשלים להענישכם כראוי, ואומרו עוד ושלמתי על חיקם (ז) עוונותיכם ועוונות אבותיכם יחדו אפשר לפרש שהוא מדובק ונסמך כאלו אמר ואמנם השילום אשר זכרתי שיהיה על חיקם הוא מעונותיכם ועונות אבותיכם שיצטרפו אלה עם אלה ולכן יחדו יקבלו השילום מהם, והנה על האבות אמר אשר קטרו על ההרים ועל הגבעות חרפוני, וכנגד הבנים אמר עוונותיכם בלבד לפי שבני הגלות אף שלא היו עובדי עבודה זרה היו בידיהם עוונות אחרים ולכן נתארך הגלות בעוונם ובעון אבותיהם, והנה בא בכתובים האלה הדבור לנכח ולנסתר כי ושלמתי על חיקם הוא נסתר ועונותיכם ועונות אבותיכם הוא נכח ואפשר לומר שהסבה בזה כי הוא זכר שני שלומי' באומרו כ"א שלמתי ושלמתי על חיקם לפי ששלמתי הראשון אמרו כנגד הבנים שבגולה ושלמתי על חיקם אמרו כנגד האבות, ולכן אמר כנגד הבנים שעמהם היה מדבר הלא תדעו למה אמרתי שלמתי ושלמתי לפי שיהיה השילו' הראשון על עונותיכם והשני על עונות אבותיכם אשר קטרו על ההרים וגומר, ומדתי פעלתם ראשונה אל חיקם שהוא חרבן הבית ושוממות הארץ ואח"כ אשלם עונות הבנים בהיותם בתוך גלותם.

אמרתי הנני הנני. שובו אלי והנני מוכן לקבל:

נמצאתי. הייתי ממציא עצמי והיא היתה מבלי תועלת כי היתה לעם אשר לא בקשו אותי וכפל הדברים פעמים רבות להפלגת הענין והתמדתו כי הרבה לשלוח נביאים להחזירם למוטב ולא הועיל:

ללא בקשני. מלת ללא חסר וא"ו וכן מלת בקשני בשלש נקודות ברוב הספרים:

לא קורא בשמי. כאלו לא נקרא בשמי עם ה' כן לא פנה אלי:

אמרתי הנני הנני. פעם אחר פעם על יד הנביאים:

ואפשר עוד לפרש הכתובים האלה כולם באופן אחר והוא שאמר פרשתי ידי כל היום אל עם סורר ההולכים הדרך לא טוב וגומר על ישראל כמו שפירשתי אבל שאר הכתובים נאמרו על האומות לפי שאולי יאמרו ישראל ואיך אתה לפי שאבותינו הלכו בדרך לא טוב דנתנו בגלות הארוך הזה מכת חרב והרג ואבדן ולא תעשה מאומה דבר רע לאומות העולם המכעיסים אותך בעבודות הזרות שלהם, לכן אמר משיב על זה אמנם העם המכעיסים אותי על פני תמיד זובחים בגנות וגומר היושבים בקברים, וגומר האוכלים בשר החזיר וגומר האומרים קרב אליך וגו' שזה כולו על האומות אמרו כמו שאמר אחר זה המתקדשים והמטהרים אל הגנו' וגו' אוכלי בשר החזיר וגו', האם חשבתם שלא יקבלו גם הם תגמולם הלא על אלה עשן באפי אש יוקדת כל היום, והנה כתובה לא אחשה ולא אשקוט כי אם שלמתים לאומות מה שהם עושי' ושלמתי גם על חיקם של ישראל מה שעשו. ואמנם אי זה מהשלומים יהיה ראשון אם של ישראל אם של האומות בארו באמרו עוונותיכם ועוונות אבותיכם יחדו וגומר ומדותי פעולתם ראשונה אל חיקם שראשונה יקבלו ישראל עונשם ותגמוליהם ואחר כך ישלמו האומות את נשיים, ולכן סמך לזה הפרשה כה אמר ה' כאש' ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל שהוא באחרית הזעם, והמשיך אליו נבואת השמים כסאי ושם ביאר התשלום שיתן לאומות אשר זכר שהיו מתקדשים ומטהרים אל הגנות אוכלי בשר החזיר וגומר באמרו ואנכי מעשיהם ומחשבותיהם וגומר וכמו שאבאר שמה. וכבר אמר אדוננו משה בשירת האזינו דבר דומה לזה שנאמר (דברים לב, לה) לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו שהוא יעוד חרבן האומות ושלומם אבל ביאר שלא יהיה זה כי אם שידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם לפי שראשונה יקבלו ישראל את הדין ואחר כך יקבלו האומות אותו:

אל גוי לא קורא בשמי. אשר לא היה חפץ להיות נקרא על שמי:

אמרתי הנני. לקבל תפלתך:

לא קורא. לא היה נקרא בשמי בימים ההם, כי אם בשם הבעל:

אל גוי. ר״ל אבל היתה אל גוי אשר לא רצו לקרוא בשמי:

פרשתי ידי. כדי לקבלם בתשובה:

פרשתי ידי, והלכתי אליהם, בקשתי אותם, דרשתי אותם, ולא פעם אחד, רק כל היום, כל הימים תמיד, אבל זה היה אל עם סורר ומורד ההולכים הדרך לא טוב אחר מחשבתיהם, הדרך הרע שהולכים בו לא הלכו בו ע"י טעות ושגיאה רק אחר מחשבותיהם לפי מחשבותיהם, שאחר שחשבו ועיינו איזה דרך יבחרו, בחרו להם דרך הרע מצד המינות והכפירה:

פרשתי ידי. שיתקרבו אלי ואקבל תשובה כאדם המרמז לחבירו לבוא אליו:

סורר. מעוות וכן בן סורר ומורה (דברים כא):

פרשתי ידי. לקבלם בתשובה אם ירצו וי"ת שלחית נביי וגו':

נדרשתי [צ"ל פרשתי]. אמר רבי משה הכהן כי הכתוב הראשון על אומות העולם, והטעם כי אפילו לגוים שלא נקראו בשמי נדרשתי, ולעמי פרשתי ידי, והטעם שאקבל אותם:

סורר. סר מן הדרך:

אל עם סורר. אבל היתה אל עם סורר אשר הולכים בדרך לא טוב אחר מחשבות לבם:

לא טוב. ר"ל דרך רע וכן מנהג הלשון, כמו יתיצב על דרך לא טוב, אשר לא טהורה היא, אשר איננה טהורה, והדומים לו:

הדרך. ימשך עצמו ואחר עמו, וכן הוא הדרך דרך לא טוב כמו ועץ הדעת טוב ורע (בראשית ב' ט'):

זובחים בגנות. מעמידים עכו"ם בגנותיהן ושם מקטרין בשמים על הלבנים:

העם, ולא לבד שחוטאים כי גם עושים להכעיסני על פני, פני השגחתי הרואה כל תועבותיהם, כי הם זבחים בגנות לע"ז ומקטרים על הלבנים, יען שמסתירים א"ע מבני אדם ויראים לעשות מזבחות לע"ז בפרהסיא, כי בפני בני אדם הם מתקדשים כאילו הם יראי ה', הם מקטרים על הלבנים בל ירגישו בהם, ובזה הם מכעיסים אותי על פני, כאילו אין עושים החטאים רק לפני, שאדע רק אני בהם אני ולא אחר:

העם. הם העם המכעיסים וכו׳:

על פני. לפני וכן על פניך יברכך (איוב א):

ומקטרים. בספרים כ"י הוא"ו במאריך:

העם, על פני. ר"ל בירושלים גם בבית המקדש עשו תועבות:

העם המכעיסים אותי על פני. כעבד שיכעיס אדוניו והוא רואהו בעיניו:

על פני. לפני בירושלים מקום השראת השכינה זובחים. לעכו״ם:

הלבנים. עשוים מחומר ושורפין בכבשן לשומם בבנין:

בגנות. כמו שהיה מנהג תחת כל עץ רענן:

זבחים בגנות. לע"ז:

בגנות. דרכם היה להעמיד עכו״ם בתוך הגנות וכן נאמר המתקדשים והמטהרים אל הגנות (לקמן סו):

על הלבנים. בשעה שהיו שורפין הלבנים היו משימין עליהם קטרת לעכו"ם:

על הלבנים. בשעה שהיו שורפין הלבנים היו משימין עליהם קטורת לשם עכו״ם:

היושבים בקברים. שתשרה עליהם רוח טומאה של שדים:

הישבים בקברים, ויותר מזה כי בנצורים ילינו המקומות המטונפות שמשליכים לשם פגרי הבהמות שם ילינו להסתתר מבני אדם ושם הם אכלים בשר החזיר במקום אשר אין רואה, ומרק וכליהם בלועים מרוטב של פגולים, אוכלים מאכלות טמאים במקום טמא נסתר מבני אדם, רק על פני רק אני רואה שם:

היושבים בקברים. שתשרה עליהם רוח טומאה של שדים:

ובנצורים. מלשון מצור כמו כעיר נצורה (לעיל א):

קברים נצורים, נצורים הם מקומות שקוברים שם פגרי בהמות, וכן מקברך כנצר נתעב (למעלה יד יט) :

ופרק. ומרק ק' וע' הגהת שרשים שרש מרק:

היושבים בקברים. לדרוש אל המתים וי"ת דיתבין בבתיא וגו':

היושבים. לדרוש אל המתים ודברי השדים:

ובנצורים. הם פגרי המתים שהם כנתונים במצור שאינם יכולים לצאת:

תולדות השמים. ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' שמואל ב"ר נחמן כל תולדות שבמקרא חסרין תולדת כתיב. חוץ משנים. אלה תולדות השמים. ואלה תולדות פרץ (רות ד יח). א"ר פנחס בשם ר' ראובן כנגד ששה דברים שחסר העולם מן אדם הראשון. ואלו הן זיו. וקומה. וחיים. ופירות הארץ. וגן עדן. וחמה ולבנה. זיו פניו מנין. שנא' משנה פניו ותשלחהו (איוב יד כ). קומתו מנין. דכתיב ואולך אתכם קוממיות (ויקרא כו יג). כקומתו של אדם הראשון. וחייו. שנא' כי כימי העץ ימי עמי (ישעיה סה כב). פרי הארץ. דכתיב ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל (יחזקאל מז יב). ג"ע. דכתיב ישובו יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן (הושע יד ח). חמה ולבנה. כדכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא (ישעי' ל כו) אמר רב אחא בשם ר' חנינא מחץ מכתו של עולם ירפא.

ובנצורים ילינו. היו לנים בין פגרי המתים שאינם יכולים לצאת ממקומם כמו הנתונים במצור והוא כפל ענין במ״ש:

ומרק. רוטב מבישול הבשר כמו ואת המרק שפך (שופטים ו):

ובנצורים ילינו. בחרבות ילינו בלילה שיראו להם השדים לדעתם, כי המזיקים נראים בחרבות למאמינים בהם, וכן ונצורי ישראל להושיב ענין חרבות, וי"ת ועם פגרי בני אנשא דיירין:

ובנצורים. חרבות, כעיר נצורה (ישעיהו א' ח'):

ומרק פגולים. רוטב נתעב כמו ואת המרק שפך (שופטים ו׳:כ׳):

ומרק פגולים כליהם. כל כליהם בלוע מרוטב מתועב מדבר טמא:

פגולים. ענין תעוב כמו פגול הוא לא ירצה (ויקרא י״ט:ז׳):

בשר החזיר. עוברין על כל הנמנע בתורה:

האוכלי' בשר החזי'. להכעיסני:

ומרק פיגולים. כולל כל שאר הבהמות טמאות שקצים ורמשים וכלם הם פגולים ונתעבים:

ומרק. ידוע, ואת מרק שפוך (שופטים ו' כ') וכתיב ופרק והם שני שמות לטעם אחד:

ומרק. כמו ואת המרק שפוך, כי הוא מרוק הבשר וכליהם נראים באותו השומן הדבק בהם ויכיר אדם כי בשר חזיר ושקצים בשלו בהם אם ירצו לכפור בהם ולומר שלא אכלום, וכתוב ופרק והענין אחד:

האומרים. אל הצדיקים קרב אליך עמוד בעצמך ואל תגש בי:

האמרים, ועל כל הטומאות האלה אשר הם מטמאים א"ע בסתר הם מראים א"ע קדושים וטהורים לפני ב"א עד שאומרים אל יתר העם בל יקרבו אליהם ובל יגעו בהם מקדושתם, וז"ש קרב אליך אל גבולך ואל תגש בי אל גבולי כי קדשתיך כי תתקדש אם תיגע בי מחזיקים א"ע לקדושים כ"כ עד שכל הנוגע בהם יקדש, כענין כל הנוגע במזבח יקדש, וחושבים שכל ב"א טמאים לנגדם, ואסור להם שיגעו בהם כנוגע בקדש אלה הצבועים הם עשן באפי ע"י האש היוקדת כל היום מן חטאתם:

האומרים. לאלה שאינם אוכלים ממאכלים יאמרו גשה אליך לעמוד במקומך אל תגש לנגוע בי כי קדשתי ממך ואל תטמא אותי:

עשן. ענין כעס כמו עלה עשן באפו (תהלים יח):

האומרים. הם טמאים ואוכלים כל טמא ואומרים למי שהוא טהור אני טהור ממך:

האומרים. הם טמאים, והם אומרים לאחרים שלא אכלו בשר החזיר:

כי קדשתיך. כי קדשתי וטהרתי יותר ממך כן ת"י:

אלה. הדברים האלה העלו עשן באפי להיות חמתי בוערת כל היום כאש הבוער:

יקדת. בוערת כמו אש תמיד תוקד (ויקרא ו):

קרב אליך. כלומר עמוד בעצמך אל תקרב אלי:

קרב אליך. כמו גשה אליך:

אלה. התועבה אשר עשו הנה לעשן חמה באפי:

אל תגש בי כי קדשתיך. אני קדוש ממך:

כי קדשתיך. פעל עומד כמו בני יצאוני (ירמיה י' כ'), וכן הוא כי קדשתי ממך, אני קדוש ממך:

אלה. שעשו המעשים הרעים האלה ולא הכירו בעצמם כי רע עשו הם מעלים עשן באפי:

אלה. שמו עשן באפי:

אש יוקדת. באפי כל היום עליהם ועל זרעם אחריהם, לפיכך ארבה הגלות לבניהם זמן רב:

הנה כתובה. חטאתם לפני כבר נגזר דינם ונחתם:

הנה כתובה לפני, ולא ככותב לזכרון לעתים רחוקות כי תכלית הכתיבה היא כדי שלא אחשה כי אם שלמתי, שע"י הכתיבה אתעורר ממנו תמיד עד שלא אוכל לחשות עד אחר ששלמתי את עונשם, ולא שאשלם את עונשם אל חיק בניהם, רק ושלמתי אל חיקם, התשלומין יהיה להם עצמם:

הנה כתובה לפני. הרעות שעשו כתובה לפני ולא נשכחו:

אחשה. ענין שתיקה:

הנה כתובה. החטאת הגדולה לא נמחית אלא הרי היא כתובה לפני לזכרה תמיד:

הנה וגו'. זאת הרעה שעשו כתוב' היתה לפני לא שכחתיה:

לא אחשה. לא אשתוק עליהם כי אם אשלם גמול והתשלומין יהיה על חיקם ולא לבניהם אחריהם:

על חיקם. ר״ל על עצמם ובשרם:

לא אחשה. לא אשקוט:

כי אם שלמתי. עד אשר אשלם להם משלם רעות אבותיהם המצטרף עם עונותיהם הגלות אבל העיקר הוא עונות אבותם שגדלו:

ושלמתי על חיקם. אף על פי שאני עתיד לשלם גמולם לבניהם אחריהם מעתה אשלם לעצמם שעשו הרעה וי"ת כן הא כתיבא קדמי וגו':

עונותיכם. שלכם ושל אבותיכם יחדיו אשלם לכם:

עונתיכם, אבל להם אשלם גם עון אבותיהם, ושיעור הכתוב ושלמתי אל חיקם עונותיכם ועונות אבותיכם אשלם לכם יחד, כי עון אבותיכם היה בגלוי בלא גניבת דעת, כי הם קטרו על ההרים ועל הגבעות חרפוני, לא על הגנות, לא בקברים ובנצורים כמו שאתם עושים, (ומצייר כי על ההר עמדו להקטיר לע"ז ועל הגבעה שתחת ההר עמדו לחרף ולגדף) ולכן תשאו אתם עון אבותיכם, אבל ומדתי פעלתם ראשונה אל חיקם, תחלה אמוד להם פעולתם, ואח"ז אשלם להם גם עון אבותיהם, כי פעולתם גדולה יותר ע"י שהיה בצביעות ובחונף:

עונותיכם. תשלום הגמול יהיה על עונותיכם ועל עונות אבותיכם יחדיו:

חרפוני. מל׳ חרוף וגדוף:

ראשונה על חיקם. אל חיקם ק' כן הוא בספרים שלנו בדפוס כ"י ושבפסוק שלמעלה כתוב וקרי על אבל בפי' רד"ק שבמ"ג שנת ש"ז כתוב הראשון כתוב אל וק' על וזה השני על וקרי אל חיקם ובמקראות אחרות קדמוניות עם פי' רד"ק כתוב באופן אחר זל"ש הראשון כתוב אל וקרי על וזה השני על חיקם ובעל מכלל יופי כתב גם הוא לשון זה עצמו:

עונותיכם ועונות אבותיכם יחדו. כלומר הצטרפו אלה עם אלה והאריכו אתכם בגלות:

עונותיכם וגו'. והנה אתם הוספתם עונות על עונות אבותיכם, וטעם ראשונה שהלכו בגלות אבותיכם, בעבור עבודה זרה:

אשר קטרו. לעכו״ם:

ומדותי. מלשון מדידה:

אשר קטרו. אותו המעשה הרע כפרו בי ועבדו עבודת עכו"ם, והוא שאמר חרפוני, כי כשעבדו על הגבעות הנה חרפוני ובזוני וכפרו בי כי אני צויתים שלא לעבוד עבודת עכו"ם כי העובד עבודת עכו"ם כופר בעיקר:

חרפוני. במה שעבדו שמה לעכו״ם בפרסום רב:

ומדותי פעולתם ראשונה אל חיקם. תחלה אמדד להם עצמם פעולתם אל חיקם ואחר כך לבניהם הראשון כתוב אל וקרי על חיקם וזה השני על וקרי אל חיקם:

ומדותי. בראשונה אמדוד אל חיקם גמול פעולתם ואח״ז אפרע מהם עון אבותם הואיל ואחזו במעשה אבותם:

כאשר ימצא התירוש באשכול. ת"י כמה דאשתכח נח זכאי בדרא דטופנא:

כה אמר ה', (זה סיום הנבואה כולה, שעקרה על לעתיד, שסיפר איך חטאו נגד ה' בגלותם ולכן ארכה גלותם כי לא מצא להם זכות לגאלם, וה' יעניש פושעי ישראל, אבל הצדיקים ישארו והם יושעו, כמ"ש וצרפתים כצרוף את הכסף פי שנים יגועו וכו') כאשר ימצא התירוש באשכול, גפן שנשחת כולה ועשה באושים, אם נמצא תירוש באשכול אחד, שנשאר אשכול אחד מן הגפן שלא נשחת, אז יאמר בעל הגפן אל תשחיתהו אחר שנמצא בו ברכה שהוא האשכול האחד העושה ענבים, כן אעשה למען עבדי הצדיקים לבלתי השחית הכל, רק

כאשר ימצא. ר״ל עכ״ז אל תתייאשו מן הגאולה כי כמו כאשר ימצא באשכול ענבים גרגרים מבושלים כל צרכם הראויים לעשות מהם יין:

התירוש. היין כמו ותירושך ויצהרך (דברים יא):

כה אמר ה'. אמר כנגד בני הגלות אל תתיאשו בעבור זה שאמרתי מן הגאולה כי אף על פי שאשלם לכם עון אבותיכם בהאריכי גלותכם בעונם עם עונותיכם לא אטוש אתכם, אלא על כל פנים אוציא אתכם מן הגלות ואשיבכם אל ארצכם אחר שישלם עונשכם, והמשיל לאשכול ענבים שבשל להוציא ממנו התירוש, ואם יבא אדם להשחיתו יאמר לו חברו אל תשחיתהו כי ברכה בו כי תירוש יש בו שהוא ברכה וטובה, ואף על פי שיש בו חרצנים וזגים שאין בהם ברכה בעבור התירוש שיש בו השאירהו כן ישראל אף על פי שיש בהם חוטאים צדיקים יש בהם שהם ברכה לעולם ובעבור הצדיקים אין ראוי להשחיתו אלא כמו שיעשו באשכול שידרכו אותו ויוציאו ממנו התירוש וישליכו ממנו החרצנים והזגים כן יעשה האל בישראל יוציאם מהגלות בהגיע עתם ויצרפם בדרך, כמו שכתוב בנבואת יחזקאל וברותי מכם המורדים והפושעים בי וגו' וי"ת כן כדנן אמר ה' כמא דאשתכח וגו':

כה. אף על פי כן יהיה בימים ההם כאשר ימצ' התירוש באשכול לאמר אדם לחברו אל תשחיתהו ויאמר כי ברכה בו כן אעשה למען עבדי הם צדיקי ישראל בגלות לבלתי השחית הכל:

כה אמר ה' כאשר ימצא התירוש באשכול וגומר עד לכן כה אמר ה' הנה עבדי יאכלו. עתה בא הנביא להודיע שאע"פ שישראל לא ישובו אל ה' כראוי בגלותם שעכ"פ יגאלם בבוא עת פקודתם לא בבחינת זכותם כאשר הם שם כי יהיו בהם רשעי' אלא בעבור הצדיקים, ובבחינות מה שיהיו אחרי הגאולה שיהיו כולם צדיקים וטובים והצדיקים שבהם בגלות יזכו לגאולה ויתמידו בה ואויבי ה' יכלו בזמן הטלטול וחבלי המשיח, ולכן עשה משלו כאשר ימצא התירוש באשכול כי הוא בו וגם יש בו חרצנים וזגים, ולכן יאמר האדם לחברו אל תשחיתהו כי ברכה בו ר"ל שבו חמר מוכן להיות תירוש שיאמרו עליו ברכת ה' ויהיה ברכה ושמחה בקרב הארץ ולא יחוש לחרצנים וזגים שיש בו מבלי תועלת, כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל רוצה לומר שאע"פ שיש בהם רבים בלתי ראויים לגאולה לא אשחית את הכל אבל אביט אל הצדיקים שעתה ויותר יהיו בעתיד, והוא אומרו (ט) והוצאתי מיעקב זרע ומיהודה יורש הרי והוא כנגד מלכות יהודה ואלו ואלו כול' יהיו בחירי ויירשו את הארץ ויהיו עבדי וישכנו בה, ואמר הרי על כלל ארץ ישראל גם ירמוז להר ציון ולהר הבית, ואל זה הדרך מהפירוש נטה יונתן בתרגום באומרו ואמרית דלא לחבלותיה בדיל לקיימת עלמא מיניה, וזכר עוד שאף על פי שארץ ישראל כשגלו ישראל ממנה נתקללה בטבעה ובתבואותיה הנה בזמן ההוא (י) השרון שהוא עתה מקום יבש יצמח עד שיהיה לנוה צאן כלומר לרעות שמה צאן מפני רוב העשב והדשאים שיצמחו שמה, וכן עמק עכור עם כל עכירותו עתה יהי אז מקום דשן ורענן עד שיהיה לרבץ בקר כלומר לרבוץ ולרעות שמה הבקר, וזה כולו יהיה לעמי אשר דרשוני רוצה לומר בעבור עמי אשר דרשוני, וביאר שפושעי ישראל לא יעכבו את הגאולה אבל יביאם הש"י במדבר העמים ושם יצרפם וימותו בחטאת' ועליהם אמר כאן לפי דעתי (יא) ואתם עוזבי ה' השכחים את הר קדשי רוצה לומר שאינם חוששין לחרבן ירושלם העורכים לגד שלחן, ופ' לגד הוא קבוץ מלשון גדוד יגודנו (בראשית מט, כ) ומני הוא לשון מנין וממסך הוא נסך יין כמו לחקור ממוסך מסכה יינה יאמר ואתם עוזבי ה' שאינכם צועקים ולא מתפללים אליו השכחים את הר קדשי שהוא חרב ואינכם מתאבלים עליו וכל השתדלותכם הוא לאכול ולשתות בקבוצים וחבורות אכול בשר ושחוט צאן ולחקור ממסך יין שאתם עורכים לגד שהוא חברתכם וקבוצכם שלחן לאכול לשבעה ולמכסה עתיק וממלאים למני כלומר למנין החברה והקרואים ממסך יין הרבה, (יב) הנה מפני זה אמנה אתכם לחרב וכולכם לטבח תכרעו שאחרי ששמתם הצלחתכם כולה בדברים הגשמיים לאכול ולשתות ראוי שחרב תאכלו ותבאו לטבח כצאן, ואומרו ומניתי ידוע שהוא דרך צחות לשון נופל על הלשון כמו דן ידין עמו (שם יז), ועקרון תעקר (צפניה ב, ד), שלפי שאמר בפשעם הממלאי' למני ממסך אמר ג"כ בעונשם לשון מנין ומניתי אתכם, ומלבד זה כוון הנביא להודיע בו פרטיות השגחתו ית' שבמנין ובמדה במשקל ובמשורה ימנה את הרשעים לחרב ואת הצדיקים לגאולה כי כן אמר למעלה וירשוה בחירי ועבדי ישכנו בה על הצדיקים, ואמר ואתם עוזבי ה' על הרשעים שהיתה רשעתם כל כך שעם היות שהתרה בהם הקדוש ברוך הוא על ידי עבדיו הנביאים הם לא ענו והיה זה בהיות אבותיהם בארץ ועל זה אמר יען קראתי ולא עניתם דברתי ולא שמעתם, וגם אחרי שהלכו בגלות הוסיפו הם וזרעם לחטוא ועל זה אמר עוד ותעשו הרע בעיני ובאשר לא חפצתי בחרתם, זהו הנראה לי בפירוש הכתובים האלה והוא הנכון בלא ספק על דרך הפשט שהפרשה כולה על עולי הגולה נאמרה שיצרפם השם כצרוף כסף באופן שהצדיקים יזכו בגאולה והרשעים לא יאכלו בטובה. והותרה בזה השאלה הששית: וה"ר רבי אברהם בן עזרא כתב בשם רבי משה הכהן שגד הוא כוכב צדק שיורה על כל דבר טוב:

התירוש. זה נח שהיה מתוק:

ואמר. ר״ל ואם מי רוצה להשחיתו יאמר האומר אל תשחיתהו כי יש בו תירוש שהוא ברכה וטובה ואף על פי שיש בו חרצנים וזגים שאינם ברכה מ״מ השאירהו בעבור התירוש:

באשכול. ענף מגרגרי ענבים כמו ואשכול ענבים (במדבר יג):

באשכול. בדור המשוכל ויש לפתור כמשמעו:

למען עבדי. הצדיקים אשר בקרבם:

ברכה. ר״ל דבר טובה:

למען עבדי. למען כל צדיק וצדיק הנמצא בם:

לבלתי השחית הכל. כלל וכלל לא אשחית בעבור עבדי הצדיקים:

והוצאתי מיעקב, שהם עשרת השבטים מהם אוציא זרע טוב, ומשבט יהודה (אוציא) יורש הרי כי ציון היתה בחלק יהודה ובנימין שהם היו למלכות אחד וירשוה בחירי השבטים יקחו חלקם בארץ ועבדי הכהנים והלוים עובדי ה' שהם לא לקחו חלק בארץ, ישכנו שמה ויקבעו שם דירתם:

זרע. רצה לומר זרע ברכה הראויה ליעקב:

ומיהודה. ובמקצת ספרי הדפוס כתיב ומיהודה היו"ד בשו"א וטעות הוא כי בספרים מדוייקים כ"י היה נחה וכן נכון ע"פ המסורת כ"י שנמסר עליו ב' וחברו מסיר מירושלים ומיהודה (ישעיהו ג׳:א׳) שגם הוא הי נחה וכן נמסר שם במקרא גדולה ב' בסיפרא:

והוצאתי מיעקב זרע. פירוש זרע ברכה, כלומר זרע הראוי ליעקב, וכלל בכלל יעקב עשרת השבטים:

והוצאתי וגו'. שיצאו בגלות, והם הצדיקים, והעד שאמר בחירי:

והוצאתי מיעקב זרע. פי' מזרע האבות כי יעקב כולל הג' כמשז"ל וזכות אבות יגן שאוציא מהם זרע קדש. ומיהודה שמסר עצמו על ק"ה יורש הרי:

יורש הרי. הר ציון והר הבית וירשוה בחירי. העם שבחרתי לי הם ירשו את הירושה שהבטחתי להם זו ארץ ישראל:

ומיהודה. כלל בו בנימן, כי מלכות אחת היו וגלו כאחד, וזכר שתי הגליות שלא יתיאשו אפילו עשרת השבטים שלא שבו משגלו בראשונה מבטיח אותם שישובו עוד לארצם וירשוה, ואמר הרי ר"ל הר ציון והר הבית שהוא בחלק יהודה:

ישכנו שמה. ולא יגלו עוד ממנה:

השרון. שם מחוז שהיה בארץ ישראל:

והיה השרון, כמ"ש עוד יהיה וכו' נוה רועים מרביצים צאן (ירמיה ל"ג י"ב) ועמק עכור נקרא כן על שם חרבותיו יהיה לרבץ בקר אבל זה יהיה רק לעמי אשר דרשוני שהם הצדיקים, אבל

והיה השרון. מקום המישור והשמן יהיה לנוה צאן כי שמה ירעו כמאז ולא תהיה שממה כמות שהיתה בזמן הגולה:

השרון. מקום מישור ושמן כמו הרועים בשרון (דה״א כז) לנוה. ענין מדור:

והיה השרון לנוה צאן כמו שהיה כי מקום מרעה, וכן כתוב ועל הבקר הרעים בשרון:

והיה. עמק עכור סביב ירושלם, וכתוב את עמק עכור לפת' תקוה (הושע ב' י"ז), ורבים אמרו כטעם עוכר ישראל (מלכים א' י"ח י"ז), ואין צורך:

ועמק עכור. כמשמעו:

ועמק עכור. אף העמקים העכורים והמקולקלים יהיה לרבץ בקר כי שם ירבצו ושם ירעו מרעה שמן:

ועמק עכור. עמק מקולקל וכן ואת עמק עכור לפתח תקוה (הושע ב׳:י״ז):

ועמק עכור לרבץ בקר. וכן העמקים ירבצו בהם הבקר וירעו בהם כמו שהיו ויותר טוב כי ירבצו בטח ולא יפחדו מאויב והעמקים מקום מרעה גם כן, ומה שזכר עמק עכור לפי שהיה לו שם גנאי מתחילה, אמר עוד לא יזכר אותו השם כי רבץ בקר יקראו עמק ברכה, וכן אמר הושע ואת עמק עכור לפתח תקוה, ולמי תהיה כל זאת הברכה לעמי אשר דרשוני לא לאשר עזבוני, לפיכך אמר אחריו:

אשר דרשוני. כי יזכור אשר דרשו זולתי:

לעמי. כל הטובה הזו תהיה לעמי אשר דרשוני בהיותם בגולה ולא עזבו את ה׳:

לרבץ. מלשון רביצה והוא השכיבה לנוח:

עוזבי ה'. רשעי ישראל שהחזיקו בעכו"ם ומתו ברשעם:

אתם, הרשעים שעזבו את ה' השכחים את הר קדשי שכפרו בביאת הגואל, רק הערכים לגד שלחן, מתאספים גדודים לאכול ולשתות והממלאים למני ממסך מתקבצים מלא חבורות, ומני מנין אנשים למסוך שכר בכנופיא, הרודפים אחר תענוגים ואת פועל ה' לא יביטו:

ואתם. אבל אתם העוזבים את ה׳ וכפרו בו:

העורכים. ענין סדור:

לגד. כמו גד גדוד יגודנו, לגדוד וחבורות אנשים וכן למני למנין ומספר של בני חבורה :

והממלאים. הה"א במאריך וקלה הלמ"ד ועיין מ"ש באיוב סי' ג':

ואתם עוזבי השם. אמר כנגד אנשי הדור שהיו עובדים עכו"ם והם יכלו ברשעתם הם ונשמתם ולא יראו בטובת ישראל לעתיד לבא, כמו שאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו רבים ולא כלם אלא הצדיקים:

ואתם. השכחים, שם תאר על משקל יראים (שמואל א' כ"ג ג'):

העורכים לגד. שם עכו"ם העשוים על שם המזל ובלשון משנה יש גד גדי וסינוק לא:

השכחים. אשר שכחו את בית המקדש ולא זכרו שבו לבד ראוי להקריב קרבנות:

לגד. למני שמות כוכבים:

למני. המ"ם רפה והלמ"ד בלא געיא ר' יונה בספר הרקמה ומכלול דף נ"א ושרשים שרש מצד:

השכחים. שם התאר, אמר הם השוכחים הר קדשי שהוא בית המקדש מלהקריב עליו קרבן:

לגד. גדוד השמים, ויאמר רבי משה הכהן כי לגד הוא כוכב צדק שיורה על כל דבר טוב, כי כן לשון קדר, ואמר כי אין כמוהו באגד (בראשית ל' י"א):

למני. למניין חשבון הכומרים היו ממלאים אגנות מזג יין:

העורכים. אשר ערכו מאכלים על השלחן להקריב לגד והוא כוכב צדק והיו ממלאים יין מזוג לנסך למני וגם הוא שם כוכב:

ממסך. יין מזוג כמו לחקור ממסך (משלי כז):

העורכים לגד שלחן. גד פירושו מזל, כלומר מקריבים למזל מן המזלות, ואמר רבי משה כהן שהוא כוכב צדק כי כן יקרא בלשון ערבי:

למני. יש אומרים לצורת הגלגל, שכל צורה וצורה יש לה מניין ידוע מכוכבים, ור' משה הכהן אמר שהוא שם כוכב:

ממסך. יין מזוג במים כמשפטו כמו לחקור ממסך (משלי כ״ג:ל׳) מסכה יינה (שם ט) ויש פותרים למני לע"ז שמניתם עליכם אבל ומניתי אתכם שלא נקוד ומניתי דגש יורה שהוא לשון מניין:

והממלאים למני ממסך. וכן ממלאים, כלומר משלימים ממסך יין, ר"ל נסך למני והוא שם כוכב, ויש מפרשים לככבים שהם מנוים והם שבעה ככבי לכת:

ממסך. מגזרת מסכה יינה (משלי ט' ב'):

ומניתי, כמו שאתם מונים מנין למסוך שכר, כן אמנה אתכם במנין לחרב, ולא שיהיה המנין להרוג מקצתכם רק כלכם לטבח תכרעו המנין יהיה כדי שלא יחסר אחד מכם אשר לא יפול בחרב, יען קראתי אתכם שתבואו אלי לשמוע דברי ולא עניתם, וגם אח"כ באתי אליכם ודברתי דברי אליכם ולא שמעתם כי אטמתם אזנכם מלשמוע דבר, ותעשו הרע בעיני במל"ת, ובאשר לא חפצתי בחרתם, המצות אשר בחרתם לכם לעשות אותם, הם מצות אשר לא חפצתי בהם רק אשר בדיתם מלבכם:

ומניתי אתכם לחרב. במנין אמסר אתכם לחרב למען לא יפקד מי:

ומניתי. מלשון מנין ומספר:

ומניתי. לשון נופל על הלשון, והוא דרך צחות, כמו גד גדוד יגודנו, דן ידין עמו, ועקרון תעקר, ולפי שאמר למני אמר ומניתי, אתם עובדים למנין הככבים ואני אמנה אתכם לחרב ולא יחסר אחד, וכן אמר אחריו כלכם לטבח תכרעו יען כו':

ומניתי. דרך צחות בלשון הקודש לאמר גד גדוד יגודנו (בראשית מ"ט י"ט) דן ידין עמו [שם ט"ז] ובעבור שאמר למני אמר אחריו ומניתי, ממספר כמו ע"י מונה (ירמיה ל"ג י"ג):

וכולכם לטבח תכרעו. איש לא נעדר מן המנין:

לטבח. ענין שחיטה:

ובאשר לא חפצתי. זה היה מרד להכעיס שבחרתם באשר לא חפצתי:

יען. בעבור אשר קראתי אליכם ביד עבדי הנביאים לעזוב דרך ההוא ולא עניתם לאמר נעזוב הדרך הרע הזה:

תכרעו. ענין נפילה על הברכים:

ובאשר. בהדבר אשר לא חפצתי אני בחרתם אתם:

עיניתם. מלשון עניה ותשובה:

עבדי. הצדיקים (של ישראל):

לכן, נגד העורכים לגד שלחן הנה עבדי יאכלו וכו' נגד הממלאים למני ממסך הנה עבדי ישתו, נגד שעזבתם את ה' הנה עבדי ישמחו בה' ואתם תבושו מאלים אשר בחרתם:

לכן וכו׳. ר״ל מלבד העונש שיהיה לכם בעולם הזה עוד תקבלו עונש בעולם הבא כי עבדי הצדיקים יאכלו ר״ל יהנו מזיו השכינה וכן ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כ״ד:י״א) ור״ל שנהנו מזיו השכינה כאלו אכלו ושתו:

לכן כה אמר ה'. מה שאמר למעלה מזה הוא כנגד אותו הדור שהיה הנביא בו כמו שפירשנו שהיו עובדים עכו"ם, ואם כנגדם אמר זאת הפרשה גם כן לא יתכן זה כי כלם גלו כשגלו צדיקים ורשעים, גם מהצדיקים מתו בחרב כמו שכתוב נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ, אלא מה שאמר ומניתי אתכם לחרב על הרשעים גמורים המכעיסים האל בעכו"ם, אמר שלא נשאר אחד מהם שלא מת בחרב אבל האחרים גלו הצדיקים ושאינם צדיקים גמורים, ואף על פי שמתו מן הצדיקים אל אמונה ואין עול ידע מה שעשה אין להרהר אחריו, ואם נאמר כי זאת הפרשה כנגד עולי הגולה כמו שכתוב שיצרפם בעלותם מהגלות אינו דבק במה שכתוב למעלה, ועוד שאמר ואתם תרעבו ולא אמר ואתם אלא לאותם שזכר, על כן הנכון בעיני כי אלה הפסוקים נאמרו דרך משל על שכר העולם הבא, אמר מתחלה ענשם בעולם הזה ומניתי אתכם לחרב ועתה אמר ענשם לעולם הבא, ואמר הנה עבדי יאכלו, ר"ל תשיג נפשם המשכלת בחכמה העליונה בידיעת האל, וההשגה הזאת תענוג הנפש כמו שהאכילה והשתיה תענוג הגוף וכן נאמר גם כן דרך משל הוי כל צמא לכו למים ואמר לכו שברו ואכלו, ואמר שמעו אלי ואכלו טוב, כל זה משל לחכמה, וכתיב לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר השם, וכן צמאה נפשי לאלהים, וכן בספר משלי הרבה כזה, ורבותינו ז"ל משלו גם כן שכר העולם הבא וענשו בזה הענין, והביאו גם כן אלה הפסוקים לראיה, אמרו תנן התם רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך, אמרו לו תלמידיו וכי אדם יודע באיזה יום ימות אמר להם כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה, ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו תשובה ומעשים טובים, אמר רבן יוחנן בן זכאי משל למלך שזמן את עבדיו ולא קבע להם זמן פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום בית המלך חסר כלום טפשים שבהם הלכו ועשו מלאכה ואמרו כלום יש סעודה שאין בה טורח פתאום בקש המלך את עבדיו הללו נכנסין מקושטין והללו נכנסין כשהן מלוכלכים שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טפשים אמר הללו ישבו ויאכלו והללו יעמדו ויראו, זיואי חתנו של רבי מאיר בשם ר"מ אומר אף הם נראים כמשמשים אלא אלו ואלו יושבים הללו אוכלים והללו רעבים הללו שותים והללו צמאים, שנאמר לכן כה אמר השם הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו וגו':

לכן וגו'. עבדי, הם השבים אל ציון:

הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו. מלבד עונש העה"ב יהיה עונש חמור בעולם הזה רעב בושה צעקה כרע רב"ץ:

לכן כה אמר ה' אלקים הנה עבדי יאכלו וכו' עד סוף הנבואה. הכתוב הזה מוכיח שמה שפירשתי אני על העורכים לגד שלחן וממלאים למני ממסך הוא האמת שסיפר גנותם בהיות כל ענינם אכול ושתה ולכן היה משפטם שבמקום אותו מאכל ירעבו ובמקום אותו ממסך ומשקה יצמאו, ועבדי ה' שסבלו הצרות ברעב ובצמא הם יאכלו וישתו, ולפי שבסעודות אחרי המאכל והמשתה ישמחו ויגילו וירונו מטוב לב לכן אמר הנה עבדי ישמחו ואתם תבשו, הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב וגומר והנה אמר ישמחו כנגד עבדי ישתו לפי שהיין ישמח לבב אנוש (תהלים קד, טז), (יד) ואמר ירונו מטוב לב כנגד המאכל על דרך ולחם לבב אנוש יסעד (שם), ולפי שהאדם יקר רוח יחוס על כבודו יותר מעל גופו אמר שגם כבודם בקלון ימירו והוא אומרו (טו) והנחתם את שמכם לשבועה לבחירי רוצה לומר שהצדיקים כאשר יקללו את אויביהם יאמרו ימיתך אלקים כמו שהמית לפלוני אמנם הצדיקים כמו שיבדלו מהרשעים בהנאות הגופיות כשיאכלו וישתו תבואות הארץ הקדושה כן יגדל כבודם ושמם בקרב כל הגוים, ועל זה אמר ולעבדיו יקרא שם אחר רצה לומר הפכיי לשם הרשעים שישאר לשבועה והוא על דרך בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה (בראשית מח, כ), ובסוטה (במדבר ה, כא) אמר יתן ה' אותך לאלה ולשבועה לפי שבזמן הגאולה יודע ויוכר הצדיק מהרשע הטוב מן הרע האמת מן השקר לפי שתמלא הארץ דעה את ה', (טז) ולכן אמר אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן כי לפי שאמר למעלה והנחתם שמכם לשבוע' ולעבדיו יקרא שם אחר ביאר שבזמן הגאול' לא יאמרו לרשע צדיק אתה ולא יהיה אדם מברך את רעהו בקול גדול בשוא ודבר כזב, אבל יהיה בהפך שהמתברך בארץ ומתהלל מפי אחר לא יהיה הלולו וברכתו כ"א בהיותו עובד אלהי אמן שהוא אלהי האמת, וכן הנשבע בארץ ישבע באלהי האמת, ולכן ימצא בפיהם לשון תרמית כי נשכחו הצרו' הראשונו' שבהיותם בגלות היה הרשע מכתיר את הצדיק והיו מחניפין בני אדם זה לזה מה שאז לא יהיה כן.

ואתם. הפושעים בי:

ואתם. אבל אתם עוזבי ה׳ תהיו רעבים מזה ההנאה כי לא תזכו לזה:

ואתם. אשר ישארו שלא עבדו השם ישארו ברעתם:

הנה עבדי ישתו וכו׳. כפל הדבר במ״ש ואתם תבושו. על אשר מעלתם בה׳:

הנה, נגד השוכחים את הר קדשי הנה עבדי ירנו על בנין ציון, ולא שירונו על צרתכם רק מטוב לב, ואתם תצעקו מכאב לב הוא מכאוב חיצוני ומשבר רוח תילילו הוא שבר רוח הפנימי אשר תראו כי אבדה תקותכם:

מטוב לב. מסיבת טוב לב:

ומשבר רוח. ר״ל מצער ויגון:

כאב לב, שבר רוח. כאב לב הוא מכאוב חיצוני ושבר רוח היא הצוקה הפנימית, וכן רוח שפלים לב נדכאים (למעלה נז), על הכאב צועקים, אבל ע''י שבר רוח מתיאשים ואין צועקים לישועה רק מיללים על העבר :

ומשבר רוח. בספרים מדוייקים השי"ן בצירי וכן כתבו בשרשים:

הנה עבדי. מנהג הסעודה לאחר אכילה ושתיה שהם שמחים ישמחו וירונו וירימו קול בשירים וצעקתם תהיה להפך, כי הרמת קול עבדי תהיה מטוב לב והרמת קולכם תהיה מכאב לב ומשבר רוח ויהיה קולכם קול יללה:

תיילילו. ראוי להיות תחת התי"ו פתח, על דרך יישירו נגדך (משלי ד' כ"ה), וכמוהו ממרחק יידע (תהלים קל"ח ט' ו'), ואלמנה לא ייטיב (איוב כ"ד כ"א):

ומשבר. מסיבת שבר רוח תעסקו ביללה:

תילילו. מלשון יללה:

כתוב ונחש עפר לחמו (ישעיה סה כה). א"ר אלעזר אפילו קללתו יש בו ברכה. שנאמר על גחונך תלך. שהוא בורח לחור וניצל. ועפר תאכל. שכל מקום שהולך מזונו עמו.

שמכם לשבועה. לוקח משמכם קללה ושבועה לדורות אם לא יקרינו כאשר אירע לפלוני:

והנחתם, לא תמותו תיכף, רק תחלה תניחו שמכם לאלה ולשבועה שע"י רוב היסורים שיהיו לכם ישבעו בכם שכן יקרה לפלוני, ואח"כ והמיתך ה' ימות כ"א במיתה משונה אחרת, ואח"כ לעבדיו יקרא שם אחר, מי שהיה לו שמו כשם הרשע ישנה את שמו, ור"ל שמה שתהיו לאלה ולשבועה יהיה רק בתחלה, כי אח"כ ימיתם וישנה שם עבדיו עד שישכח שמם בהחלט למען לא יהיה זכר למו, ולא זכר להצרות בכלל, כי אח"כ

והנחתם שמכם. לאחר שתמותון תניחו את שמכם להיות לשבועה לבחירו הצדיקים כי יאמרו בשבועתם אם עשיתי כזאת יקרני כמקרה הרשעים ההם כמו ישימך ה׳ כצדקיהו וכאחאב וכו׳ (ירמיהו כ״ט:כ״ב):

והנחתם. על עונש הגוף אמר זה כי עונש הנפש לא ידע אדם בו, אלא פירוש כשתמותו מיתת הגוף בחרב תניחו אחריכם שמכם לשבועה ולקללה הפך הצדיק שכתוב בו זכר צדיק לברכה, אבל אתם יזכר שמכם לקללה כי בחירי יקללו בכם מי שיקללו ויאמרו יהיה כך וכך והמיתך ה' כמו שהמית פלוני ופלוני כמו שאמר על צדקיה ואחאב שקללם מלך בבל, שנאמר בהם ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך אלהים כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש:

והנחתם שמכם לשבוע'. ואלה כמו ישימך כצדקיהו וכאחאב (ירמיה כ"ט כ"ב), ויאמר אדם לחבירו והמיתך יי:

והמיתך. מיתת עולם:

והמיתך. כל אחד מכם ימות מיתת עולם באבדן הנפש בעולם הבא:

ולעבדיו יקרא שם אחר. בהפך זה שיהיה שמם וזכרם אחריהם לברכה ויתברכו בהם, כמו שאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:

יקרא שם אחר. נכבד:

ולעבדיו יקרא שם אחר. שם טוב וזכר לברכה:

ולעבדיו. אבל לעבדיו שדבקו בו יקרא שם אחר לכבוד ולתפארת וכמ״ש ואתם כהני ה׳ תקראו וכו׳ (לעיל סא):

לשבועה. כמו לקללה, וכן אמר בסוטה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה, כי בשבועה יזכיר האדם קללה כמו שאומר אדם בשבועתו אהיה כך וכך אם עשיתי זה, ויונתן תרגם והמיתך וימיתכון ה' מותא תנינא:

אשר המתברך בארץ. כי תהיה יראתי על כולם ומלא' הארץ דעה והמתהלל ומשתבח בארץ יתברך באלהי אמן יתהלל שהוא עבד לאלהי אמן אלהי האמת שאימן ושמר הבטחתו זאת:

המתברך בארץ, לא יתברך בשום הצלחה שבעולם רק באלהי אמן כי הוא יהיה מקור הברכות כולם והנשבע בארץ לא ישבע עוד בשם הרשעים האלה כמו שהיה תחלה שהיה שמם לאלה ולשבועה בתוך עמם רק ישבע באלהי אמן, כי נשכחו הצרות הראשונות ולא יהיו עוד במציאות להשבע בהם כי לא יהיה זכר לצרה כלל, וכי נסתרו מעיני ר"ל עד עתה היו הצרות עומדים נגד עיני לתת שכר לצדיקים שסבלו צרות בחנם, אבל אז יסתרו גם מעיני, כי כבר קבל כ"א שכר ועונש ולא יהיה זכרון לרע עבר כלל:

אשר המתברך בארץ. ר״ל כ״כ יגדל שמם עד אשר שכל המתברך והמתהלל בפי אנשים בכל הארץ לא יתהלל בשום דבר כי אם בזאת יתהלל לומר עליו שנדבק באלהים אמת שאימן ושמר ההבטחה ההיא לגדל שמות הדבקים בו:

המתברך. ענין התפארות כמו מברך רעהו (משלי כז):

באלהי אמן. עתה נקרא האל הנאמן כי אינו משלם תיכף רק נאמן לשלם שכר ועונש כמ''ש האל הנאמן שומר הברית והחסד לאהביו ומשלם לשונאיו, אבל אז לא יצטרכו להאמין כי יהיו התשלומין אז, והנה עתה מתברכים בטוב ונשבעים ברע המצוי בעולם אבל אז לא יהיה טוב ורע, זולת האל עצמו יהיה הטוב לדבקיו והרע למורדיו :

אשר המתברך. ומתי יהיה זה שיקללו בחירי ה' הרשעים אחר צאת ישראל מהגלות ויבאו הרשעים לעת הזאת לכליון והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש, כי באותו הזמן המתברך בארץ יתברך באלהי אמן שלא ישאר בעולם שום אמונה ושום יראה שיתברך וישבע אדם בה אלא באלהי אמן לבד, ואמר בארץ כי בכל העולם תהיה אמונה אחת והיא אמונת אלהי אמן, ופי' אלהי אמן, כמו אל אמונה, כמו שאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, ופי' מתברך מבקש הברכה לעצמו, כמו והתברכו בזרעך, ולא אמר ונברכו בך, והמתברך יאמר אלהי אמן יברכני כמו שברך פלוני ופלוני הצדיקים, וכן לא ישבעו שום שבועה אלא באלהי אמן, כמו שאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון:

אשר וגו'. אין מלת מתברך כמו ונברכו בו (בראשית י"ח י"ח) כי הפרש יש ביניהם:

אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמ"ן. גימטריא הויה אדני שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. [ואפשר כי רב"ץ גימטריא ארץ עם הכולל ובמקום רבץ יתברך בארץ מ' ודוק כי קצרתי]:

כי נשכחו הצרות. לכך יקראוני אלהי אמן:

ישבע באלהי אמן. כי כולם יאמינו בו על שהאמין הבטחתו ולכן ישבעו בו ובמ״ש ונשבעות לה׳ צבאות (לעיל יט):

אמן. ענינו כמו אמת:

כי נשכחו הצרות הראשונות. כי עד אותו הזמן לא היה העולם בלא צרות ובלא מלחמות ובאותו זמן יהיה שלום בעולם, כמו שאמר ודבר שלום לגוים, ואמר, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, וכל כך יהיה שלום עד שישכחו הצרות הראשונות, ובאמרו וכי נסתרו מעיני, הראה כי הכל היה מאת ה' לכל גוי וגוי לא בדרך מקרה, וכן דברו הנביאים מפי ה' על הצרות והמלחמות על כל גוי וגוי טרם בואם:

וטעם באלהי אמן שיכיר כל העולם כי אין אלוה אמת זולתו, כי אמן מגזרת אמונה (ישעיהו כ"ה א') והוא תאר השם, והטעם שיודה שזהו אמת או מתפלל שיתאוה להיותו אמת:

כי נשכחו. ר״ל כ״כ חרבה הטובה עד שיהיו נשכחים כל הצרות הראשונות שסבלו בהיותם בגולה:

וטעם כי [נשכחו], נסתרו הצרות שעברו על הצדיקים עובדי השם, כי בראות הרשעים שהצרות באות עליהם, היו מלעיגים בם ובעבודתם:

וכי נסתרו מעיני. גם מעיני יהיו נםתרים צרות כאלה כי לא יהיה עוד בעולם א״כ לא יהיה נראה:

שמים חדשים. יתחדשו השרים של מעלה ויהיו שרי ישראל שרי עליונים ושרי האומות תחתונים, וכן בארץ ; ויש אומרים שמים חדשים ממש וכן עיקר כי מקרא מוכיח כי כאשר השמים החדשים וגו' (לקמן סו):

כי הנני בורא שמים חדשים, השמים והארץ הנמצאים עתה נבראו על תכונה וטבע, שמן הנמנע שיהיה טוב תמידי בלא רע, כי החומר ההיולי כולו פושט צורה ולובש צורה תמיד וא"א להויה בלא העדר, וכן המזגים שיתהוו ע"י תנועת השמים מן הנמנע שלא ימצא ג"כ רע ע"י ככל הדברים המשתנים וממירים צורותיהם, אבל אז יהיה חומרם משונה בטבעו ממה שהיה עד הנה, עד שלא ימצא רע והעדר כלל, עד שלא תזכרנה הראשונות וגם לא תעלינה על לב, כי לא יוכלו לצייר לעצמם העדר ומות ורע כלל, כי לא יהיה זה בטבע המציאות, וכ"ז על התרבות הטוב וההצלחה:

כי הנני בורא שמים וכו׳. ר״ל יהיה רוב טובה בעולם כאלו נברא עולם חדש אשר לא ימצא שם צרות, או הדברים כמשמען וכמ״ש כי כאשר השמים החדשים וכו׳ עומדים לפני (לקמן סו):

כי הנני. מרוב הטובה שתהיה כאלו יהיה העולם חדש שמים חדשים והארץ חדשה, כמו שאמר ולא תזכרנה הראשונות, פי' הצרות הראשונות כמו שאמרנו, והחכם רבי אברהם פירש שמים חדשים על הרקיע, אמר שהאל יחדש אויר טוב שיהיו בני אדם בריאים ויחיו שנים רבות גם יוסיף בכח הארץ והנה היא חדשה, ואם כפירושו יהיה זה בכל העמים והנה אמר הכתוב כי כימי העץ ימי עמי לא עמים אחרים:

כי וגו'. יש אומרים כי הטעם כאילו, ורבי יהודה המדקדק נ"ע אמר כי טעם בריאת שמים והארץ על הפרטים, והנכון כי השמים הם הרקיע, והשם יחדש אויר טוב שיהיו בני האדם בריאי' בגופם, ויחיו שנים רבות, וגם יוסיף בכח הארץ, והנה היא חדשה, והאומר כי זה רמז לעולם הבא, איננו דבק בפרשה, כי אין לעולם הבא אכילה, וכן הורו קדמונינו ז"ל [ברכות י"ז], והוא אמת לבדו:

ואמנם אומרו כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה י"מ אותו כפשוטו שיברא הש"י שמים אחרים וארץ אחרת והוא דרך דרש אין ראוי לקבלו כפשט הכתוב, ורש"י פירש שמים חדשים שיהיו שרי ישראל עליונים ושרי האומות תחתונים, ואפשר שתהיה כוונתו שיפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה ולכן יתבטלו ההוראות השמימיות המשפיעות על האומות בארץ ויחרבו האומו' בארץ ותתחדש ההשגחה העליונה המיוחדת להשגחת ישראל מאת ה' מן השמים ותתחדש אחריה א"י, וזה ענין שמים חדשי' וארץ חדשה ואם כיוון לפירוש הזה יפה פירש. והראב"ע פירש שמים חדשים על הרקיע שהוא האויר שיחדש הקדוש ברוך הוא אויר טוב בארץ ישראל שיהיו בני אדם בריאים וטובים ויחיו שנים רבות וגם יוסיף בכח הארץ רוצה לומר ארץ ישראל כאלו היא חדשה. וה"ר רבי דוד קמחי פירש שהוא משל כי מרוב הטובה שתהיה בעולם יראה כאלו יהיה עולם חדש שמים חדשים וארץ חדשה וכמו שאמר ולא תזכרנה הראשונות. ודעתי היא מה שכבר הודעתיך למעלה ובארתי ענינו במעין י"ב ממעיני הישועה שכמו שקדמה ליציאת מצרים מחברת שני המאורות שבתאי וצדק במזל דגים שבשרו גאולת העם ושפע הנבואה הצלחה ומעלה וירושת הארצות והיה זה שמונים ושלשה שנה קודם יציאת מצרים ביום הולדת אהרן, כן רצה הקדוש ברוך הוא להקדים לגאולה העתידה אותה מחברת עצמה אשר כמוה לא נהיתה מאותה ראשונה שנעשה מיציאת מצרים עד עתה, וכמו שהוחברו הקטנות גם גדולות שקדמו אליה הורו על ישראל גלות וצרות עצומות כן המחברת, כי הזאת שהיתה שנת רכ"ד לאלף הזה הששי הורתה על ישראל אורה ושמחה וששון ויקר והתחדשות נבואה וחירות ומעלה וירושת ארצות ועל המחברת ההיא אמר כאן כי הנני בורא שמים חדשים לא שיפסדו השמים הראשונים אבל שתתחדש תמונתם באותו מחברת, ומשם תמשך ארץ חדשה רוצה לומר שתתחדש ארץ ישראל במעלתה וקבוץ בניה לתוכה בשמחה, ועל המחברות הראשונות שהיו מורות הגלות והצרות על האומה אמר ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב, או שאמרו על הצרות עצמם שלא תזכרנה מפני המעלה וההצלחה שתתחדש, (יח) ואומרו כי אם שישו וגילו עדי עד אפשר לפרשו על השמים החדשים והארץ החדשה אשר זכר שהם ישמחו ויגילו והענין שיורו שמחה וששון בהוראתם על מה שיבא מהתשועה, ואפשר שנאמר כנגד עבדי ה' אשר זכר למעלה שישישו ויגילו עדי עד כי לא יבאו לגלות אחר ולא יתחדש עליהם עוד יגון ואנחה ולכן אמר שישו וגילו עדי עד בעבור מה שאני בורא וביאר הבריאה באומרו כי הנני בורא את ירושל' גילה ועמה משוש, ואמר שתהיה הגילה והששון אם בבחינת השם יתברך להדבק שכינתו ונבואתו ביניהם ועל זה אמר (יט) וגלתי בירושלם וששתי בעמי, ואם בבחינתם העם בעצמו שלא יבאו עוד לחרבן ולא יסבלו עוד צרה וזהו ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה עד שאף הבכי והזעקה שעושים בני אדם על המתים לא תהיה ביניהם לפי שלא ימות מהם אחד בקוצר שנים כי אם עד זקנה ושיבה ולכן לא יבכו למת ולא ינודו לו, (כ) וזהו לא יהיה משם עוד עול ימים רוצה לומר עולל בימים וגם לא יהיה זקן אשר לא ימלא את ימיו כי גם בזקנתו מספר ימיו ימלא עד שהנער בן מאה שנה ימות וגומר.

ולא תזכרנה הראשונות. לפי רוב הטובה שיהיה אז לא תזכרנה הצרות הראשונות:

הראשונות. יש או' על הצרות, והוא הנכון, ואחרים אמרו על השמים והארץ, ואין טועם לפירוש זה, והעד הפסוק הבא אחריו:

ואמנם איך יהיה זה חשבו המפרשים שלזמן הגאולה ישובו בני אדם לחיות חיים ארוכים כימים הראשונים בתחלת הבריאה ושלכן אמר שאם ימות אדם בן מאה שנה יאמרו עליו נער מת וכן החוטא כשיקולל יהיה במותו בן מאה שנה, ואני אחשוב שאם נאמר זה על קבוץ הגליות שלא יתארכו החיים כ"כ ולא בא הכתוב להודיע כי אם הנער שמיתתו היום בן עשר או עשרים שנה מפני שנכרתו ימיו לא ימות בזמן ההוא כ"א בן מאה שנה לפי שימלא את ימיו כמו שאמר לא יהיה משם עוד עול ימים. ואמר אשר לא ימלא את ימיו וכן החוטא בעטיו של נחש כי זהו החטא הנזכר כאן שמפניו נתקלל אדם והתחייב זרעו למיתה הנה הוא בן מאה שנה תבואהו קללת המות שהיא קללת אדם הראשון, ולא הגיד הכתוב אם כן שיחיו האנשים כימי נח ומתושלח אלא אם נפרש אלה הפסוקים על זמן תחיית המתים שתהיה קרובה לקבוץ גליות כי אז בלי ספק יתארכו ימי הקמים בתחייה, לפי שאף על פי שיאכלו וישתו הנה יהיה כפי השכל ובדרך הנהג' טובה והקב"ה יחדש בהם מזג נאות ובלתי משתנה כי כמו שתהיה בריאתם דוגמת בריאת אדם הראשון עפר מן האדמה כן יחיו אז כחייו, ועליהם אמר כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל ואמר גם כן כי כימי העץ ימי עמי. וזכר עוד שלא ייגעו לריק בנחלתם ונכסיהם עוד כמו שהיה בזמן קללתם ולא ילדו בניהם לבהלה כמו שהיו בימי שבתם על הארץ אבל (כא) המה יבנו בתים וישבו בהם ונטעו כרמים ויאכלו את פרים (כג) לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה רוצה לומר שהם יבלו מעשי ידיהם ולא יבלו אותו אחרים ובזה האופן לא ייגעו לריק וגם לא ימותו בניהם נערים קטנים וזהו ולא ילדו לבהלה לפי שהם וצאצאיהם יהיה זרע ברוכי ה', ואם היה שבגלות נאמר סכות בענן לך מעבור תפלה הנה בזמן הגאולה לא יהיה כן אבל (כד) טרם יקראו ואני אענה, ואם תאמר איך אפשר שאם הם לא קראו יענה אותם הנה להתיר הספק הזה אמר עוד הם מדברים ואני אשמע רוצה לומר עוד הם מדברים זה עם זה לומר נקרא אל אלקינו ונתחנן לו מיד אני אשמע כוונתם שהיא לקראני ולכן טרם יקראו ואני אענה. ובאלה הדברים רבה והיה טרם יקראו א"ר תנחומא יש תפלה שנענית למ' יום שנאמר (דברים ט, כו) ואתנפל לפני ה' את מ' היום ויש תפלה שנענית לכ"א יום דכתיב (דניאל י, ג) לחם חמודות לא אכלתי עד מלאת שלשת שבועים ימים ויש תפלה שנענית בג' דכתיב (יונה ב, א - ב) ויהי יונה במעי הדג ג' ימים ושלש לילות ויתפלל יונה ויש תפלה שנענית ליום א' דכתיב ויגש אליהו וגומר ויש תפלה שנענית לשעה דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון ויש תפלה שנענית עד שלא יוציא אדם מפניו דכתיב טרם יקראו ואני אענה.

ולא תעלינה על לב. כפל הדבר במ״ש:

כי אם שישו, יש הבדל בין שישה וגילה, השישה היא עשות מעשים בפועל להתגלות השמחה כמו משוש תופים משוש כנור לבישת בגדי יום טוב וכדומה, והגילה היא בלב, אמנם הגיל נבדל משמחה במה שגיל מורה השמחה הפתאומית על בשורה חדשה שנתבשרה לו, והנה שיהיה הגילה תמידית הוא דבר בלתי אפשר, כי מלבד שגם שמחה תמידית הוא בלתי אפשר מצד טבע האדם עצמו שהשמח בתמידות על הטוב תמידי ישוב הטוב ההוא כדבר רגיל עד שלא ישמח בו עוד, כ"ש שלא יצוייר גילה תמידית, כי הגיל היא רק ברגע התחדשות הבשורה, אמנם אז והיה השישה והגילה עדי עד מתמידים בלי הפסק, והנה בזמן הזה לא יצוייר שיגיל האדם רק על דבר נעדר לו תחלה, או על דבר שחסר לאדם אחר, כי לא יגיל האדם על שיש לו עינים ופה, אבל אז שלא יהיה העדר כלל רק מציאות, ואעפי"כ יהיה גילה תמידית, אומר שתהיה הגילה הזאת אשר אני בורא, לא על העדר הבריאה רק על הבריאה הכללית, וזה עצמו יהיה בריאה חדשה שיגילו וישישו באופן זה אשר לא יצוייר עתה בטבע האדם, ועז"א כי הנני בורא את ירושלים גילה, ירושלים עצמה תהיה גילה תמידית ע"י השכינה והאור האלהי שיתראה בה, והסימנים החיצונים שיעשו להתגלות הגיל הזה, יהיה העם בעצמו, כאילו ע"י העם והצלחתם ורבוים יתגלה הגיל כמי שמראה שמחתו ע"י לבישת בגדי יום טוב וזה ועמה משוש:

כי אם שישו. רצה לומר לא יאמר לכם שום דבר כי אם שישו וגילו עד עולם על אשר אני הוא הבורא את השמחה ותהיה מתקיימת לעולם:

וגילו. ענין שמחה:

שישו וגילו. עי' הבדלם למעלה (לה א') :

ירושלם גילה. לא מפיק ה"א:

כי אם שישו. יאמר כנגד ישראל יאמר להם האל שישו וגילו עדי עד מרוב הטובה לא יאמר להם דבר אחר, כלומר שום דבר רע כי אם זה הדבר הטוב:

עדי עד. שנים ארוכות, כי הנה אחריו ימות, והנה בורא את ירושלם יוכיח, כי אין הבריא' להוציא יש מאין כאשר אמרו כל המפרשים, רק הוא מגזרת חדש':

בורא את ירושלים גולה. אחדש שם ירושלים להקרא גולה ואחדש שם עמה להקרא משוש:

עדי עד. עד עולם כמו בטחו בה׳ עדי עד (לעיל כו):

אשר אני בורא. פירוש מחדש, כי הדבר החדש יקרא בריאה, כמו בראשית ברא אלהים וגו', ואם בריאה יברא ה':

כי הנני בורא את ירושלים גילה. שיהיה שמה גילה ושם עמה משוש, וזכר ירושלים כי אף על פי שיהיה שלום בכל העולם תהיה ירושלים העיקר ומשם יצא השלום לעולם והתורה והדרך הטוב שבעבורו יהיה שלום, כמו שאמר על מלך המשיח ודבר שלום לגוים, ואמר והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, ורב הטובה והשלום ואריכות הימים בירושלם ובארץ ישראל יהיה, כמו שאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות:

וגלתי, אני אגיל גילה חדשה ע"י ירושלים כי בה אראה אותותי ומופתי תמיד מחדש, וששתי בעמי, ע"י עמי אראה אותות השמחה לעיני רבים עמים כנ"ל ולא ישמע עוד קול בכי וקול זעקה, הבכי הוא מה שבוכים על צרה שכבר באה ונהייתה, והצעקה הוא שצועקים לתשועה על שבר הממשמש ובא, הבכיה היא לרוב על מת ודומהו, והזעקה על דבר שיש הצלה ממנו וכמו שיבאר:

וגלתי בירושלים. כי כשהיתה ירושלים חריבה ועמה בגולה לא היתה שמחה לפני המקום לכן אמר כשתהיה בנויה ועמה יהיו בטובה יהיה שמחה לפני המקום:

וגלתי. מלשון גילה:

וגלתי בירושלם. לפיכך יהיה שמה גילה כי אני אשמח בה מפני שיעשו בה רצוני וישכון בה כבודי, וכן עמה משוש שאשיש בהם שיהיו עבדי ובחירי ועושי חפצי:

קול בכי. על חלל או מת בלא עתו, כי הפסוק הבא אחריו לעד:

וגלתי בירושלם וששתי בעמי. אפשר דכל צער השכינה היה על ישראל והיה לה גלות בשביל ישראל ובגאולה שיקים סוכת דוד וישראל נהיה עובדים עבודת הקדש כרצונו אז ישמח כב יכול בירושלם שהיא השכינה ובעמו ישראל ובאהבתו ובחמלתו יקראם עמי:

ולא ישמע וכו׳. כי לא יבוא עוד עליהם צרות:

קול בכי וקול צעקה. כי יבכו בני אדם בעיר על מת בלא זמנו או על חלל או על שביה ששבו מן העיר וכל זה לא יהיה כי חרב ומלחמה לא יהיה ומיתה טבעית לא תהיה כי אם לשנים ארוכים שיהיה האדם מלא ימים כשימות עד שלא יבכו לו, והנה יהיה הפירוש בפסוק שאחריו:

עול ימים. נער כמו עולל (איכה ב) עול ימים קטן בשנים:

לא יהיה, מפרש מ"ש שלא ישמע קול בכי על מת, כי בזמן הזה יצוייר שיבכו על מת קודם זמנו אבל אז לא ימצא עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו, כי בזמן הזה ימצא זקן אשר לא ימלא את ימיו, והוא מי שמת ע"י אפיסת ליחות השרשי וכח הטבעי, שזה נקרא זקן, ויהיה בזה"ז זקן קודם זמנו מי שחלשו כחותיו בהיותו בן חמשים, והוא לא מלא את ימיו כי בטבע האדם שאם ימות מסבת הזקנה יאריך ימים עד תשע מאות שנה כמו שהיה בדורות הראשונים, ונמצא זה שמת שלא מסבה אחרת רק מסבת הזקנה שהוא אפיסת כח השרשי וליחותיו, לא מלא את ימיו בערך הזקנה, כי איש כזה שלא פגעהו מקרה אחרת שימות ע"י חולי וסבה אחרת כי מת מתוך זקנה, היה יכול לחיות עד תשע מאות שנה וכן נמצא בזמן הזה עול ימים אשר לא מלא את ימיו, והוא אם מת בעודו נער שזה ימצא מפני שתי סבות, אם מפני חולי וכדומה, או מפני חטא, שגם זה לא מלא את ימיו לפי ערכו, כי מת קודם זמנו, וגם אם חטא נענש קודם זמנו, אבל לעתיד לא ימצא לא עול ימים אשר לא ימלא את ימיו ולא זקן אשר לא ימלא את ימיו, כי גם הנער שימות בנערותו יהיה לכל הפחות בן מאה שנה וזה יען שהחוטא רק בן מאה שנה יקלל שלא יהיה בן עונשים קודם שיהיה בן מאה שנה וקודם לזמן הזה לא יענישוהו בדיני שמים:

לא יהיה משם. לא יצא משם לקבר אדם שהוא קטן בשנים ואף הזקן קצת שלא השלים כל ימיו ולא ימות גם הוא כי אז יאריכו ימי האדם באריכות נפלא:

עול ימים. קטן בימים והוא מלשון עולל וכן התשכח אשה עולה (לעיל מט):

וזקן. בטעם מפסיק וכן פרשתי :

לא יהיה משם. מירושלם, והוא הדין לכל ארץ ישראל אבל ירושלים היא העקר והיא ראש ממלכת ישראל, ופירוש משם כי באמרו לא יהיה, ר"ל לא יצא משם לקבורה:

לא וגו'. הנה תורה זאת הפרשה כי השבים אל ציון בימות המשיח יחיו שנים רבות, והנה הזקן ימלא את ימיו שהוא בתולדת לחיות, כמו הקדמונים מאדם ועד נח, וכן עול ימים שהוא העולל, והמת מת והוא בן מאה שנה, ואם מת יקולל, כי אם חיה פחות מאלה השנים, אז יאמרו עליו עדיין לא שלמה דעתו, וזה אמר שמת והוא נער והחוטא אם יהיה בן מאה. הכתוב לעד כי סוף העולם ישוב כראשיתו:

בן מאה שנה ימות. יהא בן עונשין להתחייב מיתה בעבירה שיש בה מיתה כך מפרש בב"ר:

כי הנער בן מאה שנה ימות. ר״ל אם ימות מי בן מאה שנים יאמרו עליו נער מת:

לא ימלא. לא ישלים:

עול. נער, כמו עולל וזקן, כי בן ששים לזקנה והנה הוא זקן ולא מלא את ימיו עד שיהיה בן שבעים, וזה בזמן הזה אבל באותו הזמן לא יאמרו על זקן שמלא את ימיו עד שיהיה בן שלש מאות וחמש מאות שנה ויותר כמו שהיו הדורות הראשונים בתחילת בריאת העולם היו החיים ההם בכלל או ביחידים ולעתיד לבא יהיה בכלל ישראל:

יקולל. בעבירה שהיא צריכה נדוי:

והחוטא. הנחסר מן העולם כשיהיה בן מאה שנה לקללה תחשב כי עודו נער לפי מרבית חיי האנשים שיהיה אז וכפל ענין במ״ש:

והחוטא. ענין חסרון כמו משברים יתחטאו (איוב מא):

כי הנער בן מאה שנה ימות. אם ימות אדם בן מאה שנה וזה יהיה בעונו יאמרו עליו נער מת, ופירש זה ואמר והחוטא בן מאה שנה יקולל, כלומר כי קללת האל תהיה לו וחוטא הוא כשימות בן מאה שנה:

ובנו, אחר שלא ימותו לפני זמנם, הבונים בתים ישבו בם הם בעצמם, והנוטעים כרמים הם עצמם יאכלו פרים:

ובנו בתים וישבו. לא ימותו טרם יכלה הבנין עד לא ישבו בה וכן ונטעו כרמים וכו׳:

ובנו בתים וישבו. בהם כל ימי עמוד הבנין ויותר, וכן ונטעו כרמים ואכלו פרים כל ימי היותם נושאי פרי, ופירש הענין ואמר:

ובנו וגו'. הטעם שיהיו לבטח כי אין אויב, והפסו' הבא אחריו לעד, או טעמו שיבנו בית וישבו בה שנים רבות, ולא כמתי מלחמה:

כימי העץ. ת"י עץ החיים:

לא יבנו ואחר ישב, היורש או זרים, וגם לא יטעו נטיעה ואחר יאכל, הגם שהנטיעה מתקיימת יותר מן הבנין, כי כימי העץ ימי עמי יאריכו ימים כימי העץ, ולכן מעשה ידיהם יבלו בחירי, שאם יטע נטיעה לא ימות הנוטע ועוד העץ קיים עד שאחר יאכל פריו, כי ימיו יאריכו כימי העץ שנטע:

ואחר ישב. על כי ימותו הם עד לא ישבו בה:

יבלו. ענין זוקן כמו יבלו בטוב ימיהם (שם כא):

יבלו. ע' מ"ש באיוב כ"א:

לא יבנו. כי כימי העץ שיטעו כן יהיו ימיהם, כמו שאמר לא יטעו ואחר יאכל, ואמר עמי ובחירי כי להם יהיה אריכות הימים לבד ועל דרך מופת לא לשאר העמים, ויונתן תרגם כי כימי העץ ארי כיומי אילן חייא, ואפשר שכוון בזה למה שאמרו רבותינו ז"ל עץ חיים מהלך חמש מאות שנה:

כימי העץ. שיעמוד שנים רבות כמו החרוב גם אחרים:

כי כימי העץ. כימי משך זמן עמידת העץ המתקיים הרבה כאילן חרוב וכדומה כימי עץ הזה יהיה ימי עמי:

יבלו בחירי. שיבלה מעשה ידיהם בימיהם, כמו שאמר ולא יבנו ואחר ישב:

וטעם ומעשה ידיהם יבלו בחירי, כי יש מעשים שיעשה האדם ויזקין, והם יראו חדשים כבניין והמכתב. (והם) בחירי. הם פועלים:

ומעשה וכו׳. כי יש מעשים שיעשה האדם והוא יזקין והם עדיין נראים חדשים כבנין והמכתב לכן אמר עמי בחירי יבלו מעשה ידיהם כי הם יראו בחורים וחזקים ומעשה ידיהם יזקינו וירקבו בימיהם:

לא, מצד זה לא יגעו לריק ע"י שיטעו ואחר יאכל שזה יגיעה לריק, וכן לא ילדו לבהלה ע"י שימותו בניהם, ומפרש נגד לא יגעו לריק כי זרע ברוכי ה', עד שלכן יאריכו ימים ומעשה ידיהם יבלו, ונגד לא ילדו לבהלה אומר כי צאצאיהם יהיו אתם חיים וקיימים, (עד עתה פירש מ"ש לא ישמע קול בכי שהוא על המת קודם זמנו או על מיתת הבנים עתה מתחיל לבאר מ"ש שלא ישמע קול צעקה לישועה) הטעם שלא יצעקו, כי.

לא יגעו לריק. לא יהיה יגיעתם לריק ר״ל לא ימותו בניהם בחייהם:

זרע. הם הגדולים וצאצאיהם הקטנים כמ''ש למעלה (מד ג' סא ט') :

לא יגעו לריק. כתב המכלול בדף קכ"ב שבא ביו"ד האיתן לבד ע"כ. וכן הוא ברוב ספרי הדפוס והיו"ד במאריך בספרים כתובי יד ובמקצתם בשני יודי"ן וגם במאריך ואף לספרים שכתוב ביו"ד א' קריאת הגימ"ל בשוא נע לדעת רד"ק וכן ויגעו עמים בדי ריק ירמיה נ"א ושניהם הובאו במכלול בדף הנ"ל:

לא יגעו לריק. הפך מה שאמר בקללה וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם, אמר להם כי כל יגיעם יהיה לברכה כי לא יבא אויב שיאכל יגיעם ולא שדפון וירקון:

לא וגו'. הטעם לא ימותו בניהם, כי השם ברך אותם וברך בניהם להיות אתם:

לבהלה. למות בחייהם להבהיל אותם וכפל הדבר במ״ש:

ולא ילדו לבהלה. כי לא ימותו בניהם בחייהם שיבהלו במיתתם:

כי זרע. כי זרעם המה זרע ברוכי ה׳ ולא ימותו בקוצר שנים:

וצאצאיהם אתם. כל ימיהם יהיו אתם כי לא ימותו בחייהם, וכפל הענין במלות שונות:

וצאצאיהם אתם. כל ימיהם יהיו צאצאיהם עמהם כי לא ימותו בחייהם וכפל הדבר במ״ש:

והיה טרם יקראו ואני אענה, ולא יצטרכו לזעוק כלל, ולא זאת כי גם עוד (טרם) הם מדברים את צרכיהם בינם לבין עצמם, ואני אשמע ואמלא חפץ לבבם, עד שלא אמתין על הקריאה כלל, זאת שנית כי לא ישמע קול צעקה יען שלא יהיה מזיק בעולם כלל כי אף החיות הטורפות לא יזיקו וכ"ש בני אדם, וז"ש

והיה טרם יקראו. פעמים אענה להם למלאות שאלות לבבם עד לא יקראו להתפלל בפה פעמים כשעוד הם מדברים בתפלה אשמע אני לתת משאלותם:

אענה. ענין תשובה:

והיה. הפך מה שנאמר בגלות סכותה בענן לך מעבור תפלה:

והיה טרם יקראו. לפי דעתי כי טרם כמו עוד, ואם בא בתוספת בי"ת כמו קוד', והטעם כל אשר ישאלו ממני אתן להם:

טרם יקראו. פעמים טרם יקראו ופעמים עוד הם מדברים:

יאכל תבן. ולא יצטרך להשחית בבהמה:

זאב וטלה ירעו כאחד, ולא יזיקנו, וגם יתהפך טבע הדורסים עד שהארי תבן יאכל ולא יאכל בשר כלל, וגם הנחש ישאר עפר לחמו כמו שהיה ולא יזיק ומפרש נגד זאב וארי שהם הרעו לצרכם עתה לא ירעו. נגד הנחש שהזיקה רק להשחית, אומר, ולא ישחיתו בכל הר קדשי:

ירעו. מל׳ מרעה:

ירעו, ישחיתו. בארתי למעלה (יא ט) :

זאב וטלה. כבר פירשנו הענין בפרשת ויצא חטר:

) ירעו כאחד. ולא יטרוף הזאב את הטלה כי אף החיות הטורפות לא יטרפו עוד כמ״ש וגר זאב וכו׳ (לעיל יא):

זאב וגו'. הטעם השלום, ולפי דעת רבים שהשם יסיר תולדת הזאב, והעד כבקר יאכל תבן:

ואומרו זאב וטלה ירעו כאחד פירש הרב ר' אברהם אבן עזרא שבזה הבטיח על השלום שיהיה בימות המשיח כמ"ש וגר זאב עם כבש (ישעיה יא, ו) וגומר, ושאומרו ונחש עפר לחמו ענינו שעם היות שהנחש לא ישנה מזונו כאריה כי תמיד היה עפר לחמו הנה עכ"ז לא ירעו ולא ישחיתו. ול"נ שלא בא הכתוב להודיענו זה אלא שכדי לחזק הבטחתם הודיעם מה יהיה משפט ארבעת המלכיות שמשלו עליהם באמרו זאב וטלה ירעו כאחד שזכר ראשונה הזאב שהוא מענין הדוב שראה דניאל במשל פרס וכן דרשו חכמים ז"ל בב"ר (צט, ג) בנימין זאב יטרף (בראשית מט, כח) על מלכות פרס ולפי שהיתה עבודתו מתוקה לישראל זכרו תחלה וטלה אמר כנגד יון כי כן ראה אותו דניאל צפיר העזים, וכבר ידעת שהתור' עשת' כדבר אחר שה כשבים ושה עזים ומה טוב אומרו זאב וטלה ירעו כאחד כי לפי שיון החריבה את פרס והיתה תמיד שנאתם גדולה זה לזה אמר שבזמן ההוא ירעו יחדו ויהיה שלו' ביניהם, ועל מלכות בבל שנעשת מלכות ישמעאל אמר ואריה כבקר יאכל תבן לפי שישראל נמשלו לבקר כמו שאמר ואפרים עגלה מלומדה (הושע י, יא) יאמר שהם ישתתפו עם ישראל באמונותיהם אם לא שיהיה ישראל אוכל החטה שהוא הגרעין והאריה יאכל התבן וזהו שאמר שהאריה כבקר יהיה לפי שעליו בן דוד יצמח כמו שאמר בפרקי רבי אליעזר, אבל עכ"ז אותו אריה יאכל תבן, ועל מלכות אדום אמר ונחש עפר לחמו וכבר ידעת שסמאל הוא שרו על עשו וכמו שזכרו חכמים זכרונם לברכה (פרקי דר"א יג) שהיה סמאל רכוב על הנחש שהסית לחוה גם כי הוא היה לישראל נחש צפעוני ולכן יאמר שזה לא יזכה בטובה כשאר האומות אבל יהיה עפר לחמו לפי שלעפר ישכן סלה, ועם זה אלו ואלו לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי.

ונחש. הרי עפר לחמו מצוי לו תדיר, ומדרש אגדה ואריה כבקר יאכל תבן לפי שמצינו שעשו נופל ביד בני יוסף שנאמר בית עשו לקש ובית יוסף להבה וגו' (עובדיה א׳:י״ח) אבל ביד בני שאר השבטים שנמשלו לחיות לא מצינו לכך נאמר ואריה כבקר יאכל תבן אותם השבטים שנמשלו כאריה כגון יהודה ודן כיוסף שנמשל כשור יאכלו אותו שנמשל כתבן:

לחמו. מאכל:

ונחש עפר לחמו. כמו שהיה לא דבר אחר, כלומר לא ישוך אדם מישראל, כמו שמפרש לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי והיא ארץ ישראל, והמשיל התורה כנחש יהיה פירוש שלא יהיה מאכלו אלא מין שהוא עפר שנאמר כי עפר אתה כי ישראל נאמר עליו בזמן ההוא כי מלאה הארץ דעה את ה' והנה איננו עפר ולא ישוך הנחש עקבו:

כבקר. כמו הבקר אוכל תבן כן יאכל האריה:

וטעם נחש עפר לחמו, כתולדתו, ולא דבר אחר, והטעם שלא יזיק:

ואמנם בבראשית רבה (צה, א) דרשו זאב וטלה ירעו כאחד זאב זה בנימין דכתיב בנימין זאב יטרף וטלה אלו השבטים שנאמר שה פזורה ישראל, ירעו כאחד אימתי כשירד בנימין עמהם, אריה זה יהודה שנאמר בכור שורו הדר לו נמצאים אוכלים כאחד שאמר וישבו לפניו הבכור כבכורתו. עד כאן. רוצה לומר שיעד הנביא כאן התאחדות המלכיות והשבטים באהבה ואחוה רבה מבלי חלוק. ואולי פשט הכתובים נוטה יותר למה שפירשתי ראשונה שזכר משפט ארבע המלכיות שכולם ישאר להם שם ושארית זולתי לאומת אדום והוא אשר דברתי אליכם שתהיה נקמת השם יותר באומות אדום מבשאר האומות ולא תזכה אותה האומה המקוללת אל מה שיזכו האומות האחרות ולכן אמר עליו בלבד ונחש עפר לחמו, ועל זה אמר בבראשית רבה לעתים לבוא הכל מתרפאין חוץ מן הנחש והגבעונים נחש מנין שנאמר ונחש עפר לחמו וגומר כי הנה לא כיוונו בזה לנחש אחד מן השרצים כי אם לאדום נחש בריח, ולכן אמרו על זה ר' יוסי ברבי חנינא בשם ר' חייא בר אבא אמר ליה הקדוש ברוך הוא לנחש אני עשיתיך שתהא מלך על כל בהמה וחיה ואתה לא בקשת ארור אתה מכל הבהמה, אני עשיתיך שתהא מהלך קוממיות כאדם ולא בקשת על גחונך תלך, אני עשיתיך שתהיה אוכל מאכלות כאדם ולא בקשת ועפר תאכל כל ימי חייך, אתה בקשת להרע אדם ולישא את חוה ואיבה אשית בינך ובין האשה, הוי מה שבקש לא נתן לו ומה שבידו נוטל הימנו. ע"כ. ראה כמה הפליגו השלמים האלה בדבריהם כי הם כנו את אדום בשם נחש וכנו את ישראל בשם אדום כמ"ש ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, לא), ולכן אמרו במשלם שאמר הקב"ה לנחש אני עשיתיך שתהא מלך על כל בהמה וחיה רוצה לומר שרומי ראש מלכות אדום תמלוך בכפה ותמשול בכל האומות שכנה בבהמה וחיה כי כן משלה רומי על כל המלכיות כלם, והיא לא נתפייס' בזה אבל רצתה להשתרר גם השתרר על האדם שהוא ישראל, לכן יהא דינו שבעת חרבן האומות יהיה עונש אדום וחרבנו גדול מעונש כל שאר האומות וזהו ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, עוד זכרו שעשה הקב"ה לרומי מלכות אדום שני יתרונות הראשונה ללכת קוממיות כאדם רצו בזה שנתן באומה הזאת חכמה מכל בני קדם עד שהיתה בערך האחרות כאדם ההולך נצב הקומה בין הבהמות, ולפי שהשלימות השכלי היה באומת ישראל לכן אמרו קוממיות כאדם, ומפני שלא נתפייס בזה היה ענשו שלעתיד תאבד חכמתו וכמו שאמר והאבדתי חכמים מארץ אדום ותבונה מהר עשו (עובדיה א, ז), עד שילך על הגחון ביותר שפל שבחיות, והשנית לאכול מאכלות כאדם ורצו בזה שאדום התעסק בתורה שהיא לחם אבירים כישראל שנקרא אדם, ולפי שלא נתפייסו אלא לגלות בה פנים שלא כהלכה יהיה ענשו שעפר יאכל כל ימי חייו כלומר שלא יתלונן בצל שדי ולא יעלה אל בית ה' כשאר העמים ללמוד תורה אבל ישאר באמונותיו הכוזבות עדי עד, עוד אמרו שבקש להרוג אדם ולישא את חוה ורצו בזה שרצה להחריב את ישראל ולקחת תורתו וארצו ולכן יהיה ענשו שכל העמים יהיו בשלום עם ישראל וארצם מלבד אדום וזהו ואיבה אשית בינך ובין האשה באופן שלא דיי שלא ישאר לאדום מה שבקש מהמעלה והקדושה אלא אף אותה מעלה קטנה שהיא למלכות רומי בראשונה קודם מלכה בכפה לא יהיה לה מפני שנאת ישראל אותה הנה התבאר מזה אמתת מה שפירשתי בענין הנחש.

ירעו. מלשון רעה:

ונחש עפר לחמו. הנה עפר יהיה מאכלו כתולדתו ונטבעו ולא יזיק למי:

כל אלה הנבואות עתידות בארץ ישראל לבדה כי כתוב כן בכל הר קדשי:

לא ירעו. לא יעשו רעה למי ולא ישחיתו את מי:

בכל הר קדשי. הוא ארץ ישראל:

אמר ה׳. כן יאמר ה׳:

ר' נחמיה בשם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אפילו יפת שהוא גדול לכשיבא המבול אינו בן מאה שנה שראוי לעונשים. ומנין לנו שלא היו ראוי לעונשים עד בן מאה שנים. שכן הוא אומר לעתיד לבא כי הנער בן מאה שנים ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל (ישעיה סה כ). כי לא נתחייב פחות מבן מאה שנה כשם שהיו בימי נח.