Halakhah sobre Eclesiastes 2:2

ברכה ג' בורא פרי הגפן. ואין לומר שהפת פוטרו לפי שהיין קובע ברכה לעצמו. ברכה זו היה ראוי לנו לומר בורא פרי העץ אך למעלת היין הזכירו שם האילן שהוא הגפן, ואלמלא שרצו להזכיר שם הגפן לחשיבות היין היה אפשר להם לתקן ולברך בורא הענבים עצמן שהם פרי הגפן והיין הוא הפרי היוצא מן הענבים כמו השמן פרי שיוצא מן הזיתים, ולפיכך תקנו לברך בפה"ג אע"פ שעל דרך האמת הענבים הן פרי הגפן אך נקרא המשקה הנסחט מן הענבים פרי כענבים עצמן וזה משני שהוא חשוב יותר מן הענבים כשמן שהוא חשוב יותר מן הזיתים, ובעלי התוספות ז"ל נשאו ונתנו בדבר זה הרבה והוכיחו כי היין אינו נקרא פרי כדתנן במס' בכורים מראשית כל פרי האדמה פרי אתה מביא לבכורים ואי אתה מביא משקה לבכורים וא"כ אין היין פרי, אמנם העלו לסוף דבריהם ואמרו כי היין נקרא פרי מגזרה שוה דפרי פרי מערלה דאמרינן במסכת ערלה אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הענבים או מן הזיתים שהוא יין ושמן. ושמע מינה דכיון דלגבי ערלה נקרא היין פרי הכי נמי לענין ברכה נקרא פרי ומשקים היוצאים מהן כמותן. ומעתה ראוי לברך על היין בפ"ה וכן להזכיר שם הגפן ולומר בפה"ג, וכן בארו לנו חז"ל על מעלת הגפן הוא שאמרו במס' ברכות מנין שאין אומר שירה אלא על היין שנא' (שופטים ט׳:י״ג) ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים, אם אנשים משמח אלהים במה משמח מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין, וכן הקשו בתוס' והא על כמה דברים אנו אומרים הלל כשהיו באין מן המלחמה כדאי' ביהושפט בדברי הימים, וכן בי"ד בניסן כשהיו שוחטין את הפסח, ותירצו דהכי פירושו מנין שאין אומרים שירה בשום ענין של מזבח כגון זריקת הדם והקטרה ונסוך המים או שאר דברים של מזבח אלא על נסוך היין שנאמר ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי ואמרו באגדה תתקכ"ו מיני ענבים נבראו בעולם כמנין תירוש"י וכולם לקו בחטאו של אדם ולא נשאר לפנינו אלא אחד. וכן עוד למעלת הגפן ימשלו הנביאים תמיד כנסת ישראל לגפן וזהו שאמר הכתוב (תהילים פ׳:ט׳) גפן ממצרים תסיע, ועוד יש בזה טעמים אחרים ונכבדים רק שאין צריך להאריך בכאן, ודע כי עיקר שתיתו של אדם אין ראוי לו שיהא אלא לשרות המאכל בלבד דרך רפואה כדי שיתמזג בו המאכל והמשתה בדרך המיצוע ושיתכוין בהנהגתו זאת שינצל מן הרעב והצמא:

שנוי יין צריך לברך שאע"פ שברך על היין בפה"ג כשבא לשתות תחלה, חייב לברך על שנוי יין זה וברכה זו היא ברכת הטוב והמטיב. ומה שאמרו כן בשנוי יין ולא בשנוי פת או בשאר דברים יש בזה הרבה טעמים, האחד שעיקר השמתה בסעודה אינה אלא ביין ודרך המלכים לשנות יין ולא לשנות פת וישראל בני מלכים הם, והשני שכל שלחן שמביאין עליו יין על יין אינו אלא רבוי שמחה, ויצטרך האדם שלא להרבות שמחה בעולם הזה יותר מדאי כמו שנאמר (תהלים קכט) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה דרשו רז"ל (ברכות פ"ה דף לב) אימתי ימלא שחוק פינו בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, ופסוקי מלא הוא (תהילים ב׳:י״א) וגילו ברעדה ואמרו במקום גילה שם תהא רעדה. פי' אפי' במקום גילה ושמחה של מצוה שם תצטרך שתהא רעדה ותזכור איך העולם עלול אצל יצה"ר ונכשל אחריו כדי שלא יכשל מתוך השמחה, ולפיכך יש מנהג בקצת קהלות ישראל במקום השמחות וסעודות של מצוה לשבר שם כלי זכוכית ואשישי ענבים להעציב השמחים ושתתערב עם השמחה רעדה, ואין לך שמחה גדולה כשמחת התורה לישראל בהר סיני במעמד הקדוש שכתוב עליו כמחולת המחנים וכבר ידעת כי שם נשתברו הלוחות, ואם תשכיל ותשא עיניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ תמצא בהקב"ה בשמחתו של עולם (תהילים ק״ד:ל״א) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, וסוף השמחה מצד המין האנושי בשגם הוא בשר מה כתיב ביה (בראשית ו׳:ו׳) וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. גם במשכן שהיה דוגמת העולם ביום שמיני של מלואים שהיה ראש חדש ניסן ואותו היום לא היה כמוהו במעלת השמחה לפי שנצטרפו שם עשר מעלות עצומות כענין שאמרו חז"ל אותו היום נטל עשר עטרות, כבר ידעת מה שקרה בו וסוף השמחה מה הגיע עליה, בו ביום מתו נדב ואביהוא שלא היו בישראל כמותם אחר משה ואהרן. וזה שאמר הכתוב (שמות כ״ד:ט׳) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והנה על שמחת העוה"ז אמר קהלת (קהלת ב׳:ב׳) לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה. וביאר הדבר מפני שהשמחה והעצבון אחים סמוכים זל"ז כסמיכות היום והלילה, וכשם שאדם בטוח ביום שתבא הלילה אחריו וכן בטוח בלילה שיבא היום אחריו כן הוא בטוח שתבוא השמחה אחר העצבון וכן העצבון אחר השמחה, וכן אמר (משלי י״ד:י״ג) גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה, לבאר על העצבון אחר השמחה, ואמר (שם יג) בכל עצב יהיה מותר, לבאר על השמחה אחר העצבון, נמצאת למד כי שמחת העוה"ז אין לה שלמות כלל אמנם כל טובו ושלותו הבל ורעות רוח וכל כבודו לכלמה וציץ נובל צבי תפארתו, שהרי בשעה שתקותו של אדם חזקה בשמחתו הרי פוסקת עוממת והולכת, וע"כ תקנו לברך על שנוי היין הטוב והמטיב שהיא הברכה שתקנו על הרוגי ביתר כשנתנו לקבורה, ובאור זה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. וכל זה כדי להעציב את האדם הקרוץ מחומר והמורכב מן היסודות הטבעיים שהם גופים מתים המשוקע בחושי תאוותיו ושיחזור רבוי שמחתו לדרך המצוע: