Halakhah sobre Isaías 63:32

ברכה א' על נטילת ידים. ותקנו רז"ל בנוסח ברכה זו לשון נטילה שהיא הגבהה מתרגם ותשאני רוח ונטלתני, וכתיב (ישעיה סג) וינטלם וינשאם כל ימי עולם, שצריך שיגביה ידיו למעלה. ועוד יכלול עיקר בנטילת ידים לתפלה שיתכוין בהם להתקדש בהם מן העשר כמי שמגביה ידיו למעלה ומתכוין לפתוח (מן) המקור העליון וממשיך ומוריד שפע למטה, וזה שאמר הכתוב (תהלים קיט) ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי, למדך הפסוק כי יש בקצת המצות ציור למעלה שיצטרך אדם בעשות אותם למטה שישא כפיו אליהן למעלה. גם בכאן על השלחן בגשתו לעת האוכל ראוי שיטול ידיו ויגביהם למעלה בנטילתו, ושיכוין אל העשר בנטילה קודם שיאכל, וכן לאחר שיאכל במים אחרונים כענין שכתוב (שם קלד) שאו ידיכם קדש וברכו את ה', וכן בי' דברים שהצריכו בכוס של ברכה ממנהג הותיקים, כל זה לרמוז שאין תכלית כונתו באכילתו על השלחן אלא שיתקיים גופו ויוכל לעבוד את בוראי עד שתזכה נפשו ותעמוד בתוך העשר ויהיה אור הבהיר מזונה ושיחופף עליה, ותדע האמת כי אל הכונה הזאת נעשה תבנית הגוף י' אצבעות ידיו בהגביה אותם למעלה וכן י' אצבעות רגליו למטה ונשאר הגוף באמצע בין י' לי'.

אחר השפשוף לא תניח אצבעותיך כפופים למטה אלא תכף ומיד תזקיף ידיך ואצבעותיך למעלה ותגביהם עד הראש, ולפחות תגביהם עד כנגד הפנים, כי הפנים גם הם מכלל הראש, ותברך על נטילת ידים תכף ומיד כאשר תרים ותזקיף ידיך כדי שלא תהיה הגבהת ידיך לבטלה, כנזכר בזוהר הק' שאסור להגביה ידיו ברקניא, ותהיינה ידיך גבוהות וזקופות עד שתסיים הברכה, דלכך מברכים על נטילת ידים שהוא לשון התנשאות כמו "וינטלם וינשאם" (ישעיה סג, ט) ואין מברכין על רחיצת ידים, ותזהר כשתגביה שתי ידיך כנגד הראש שתכניס קשרי הזרועות שהם אצילי הזרועות הנקראים בלע"ז קובד"ו ובלשון ערבי עיכ"ס לפנים מן הגוף בסוד "וכל אחוריהם ביתה" (מלכים-א ז, כה), גם צריך לפשוט שתי כפות הידים בעת הברכה כמי שרוצה לקבל בהם איזה דבר והוא לרמוז על קבלת הטהרה בהם, וכמו שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות ו"עולת תמיד":

ואז תתחיל לומר "על נהרות בבל" (תהלים פרק קלז), ותכוון לבכות במזמור זה על חורבן בית המקדש. ואחר כך "מזמור לאסף" (תהלים פרק עט), ותכוון לבכות בזה על הריגת הצדיקים, ואחר כך "זכור ה' מה היה" (איכה פרק ה) עד הסוף, ותכפול פסוק "השיבנו". ואחר כך פסוקים "הבט וכו'", "אתה וכו'" "למה וכו'", "למצער וכו'" (ישעיה סג, טו-יח), "ועתה וכו'" "אל תקצוף וכו'" "ערי וכו'" "העל אלה וכו'" (ישעיה סד, ז-יא), ולא תאמר פסוקים יותר מזה, ואחר כך פסוקי נחמה "על חומותיך וכו'", "ואל תתנו דמי לו וכו'", "נשבע ה' וכו'", "כי מאספיו וכו'", "אתה תקום תרחם ציון וכו'", "כי רצו עבדיך וכו'" (תהלים קב, יד-טו), "בונה ירושלים וכו'" (תהלים קמז, ב), הרי נשלם תיקון רחל:

סז.
וזה הוסד מפי רבינו תנוח נפשו בצרור החיים. נטילת ידים על שם כלי ששמו אנטל. והוא מהזיק רביעית לוג. כדאמרי' אנפק' אנבג אנטל. מחזיק רביעית של [תורה] ושנו רבותינו [מי] רביעית נוטלין לידים (ו) לאחד ואפי' לשנים הואיל ומשירי רביעית קאתו ונטילה שאמרו אינה אלא בכלי ואי נמי אי טביל ידיו בנהר אז במעיין או במקוה של מי סאה סגי. וכשהולך בדרך נוטל עמו כלי קטן שהוא מחזיק רביעית ליטול ידיו ממנו ודיו. או נוטל ידיו שחרית בביתו ומתנה עליהם לכל היום שמא לא ימצא מעיין או נהר לטבילה. ושאלנו לר' הנפנה ונוטל ידיו צריך לחזור וליטול פעם (פעם) אחרת או לא ואמ' לנו אף אני כך שאלתי את רבינו יעקב בר' יקר. ואמר צריך לחזור וליטול. (ובדברי) [וכדברי רבי] נטילה אחת עולה לכאן ולכאן וראייה לדבר מיהא דרב. דאמר בפרק כל הבשר נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לכל היום כולו. ואמר להו רבינו לבני פקתין דערבות כגון אתן דלא שכיחי למיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו לכולי יומא: והילכתא כרב באיסורי. ועוד מעשה דרבינא כרב. נטילת ידים פי' רב היי בתשובותיו על שם שצריך להגביה ידיו לאחר רחיצתן כמו (ישעיהו ס״ג:ט׳) וינטלם וינשאם כל ימי עולם. חייב אדם לברך על נטילת ידים על כל פעם ופעם שנוטל ידיו מכאן דמצוה לרחוץ משום ניצוצות כדאמר ביומא חייב לברך דנטילה זו לנקות עצמו שיהא ראוי לקרות בתורה. ולשאר מצות ואמרי' במסכת ברכות כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא שמע עליו הכתוב אומר (תהילים כ״ו:ו׳) ארחץ בנקייון (כפות) [כפי] ואסובבה מזבחך וגו' אבל ברכת נקבים לאחר שבירך שחרית אינו צריך לברך כל היום ויש אומר שצריך לברך על כל פעם ופעם שנפנה ואפילו לנקבים קטנים ושאלתי לר' אם מברך עמה על נטילת ידים על כל פעם ופעם והשיבני אם אני עומד לעסוק בתורה לאלתר או לילך לבית הכנסת או להוציא בפיו שום קדושה אז אני מברך על נטילת ידים ואשר יצר. אבל בשעה שאני יושב ובטל איני חושש לברך על נטילת ידים אלא אשר יצר. ואותה לפי שצריך לנקבים. ואם בא לאכל לאלתר אינו נוטל ידיו ב' פעמים בשאר אנשים אחת על אכילה ואחת על פנייה אלא פעם אחת מברך עליה על נטילת ידים ויושב ואוכל. ואם אמר אדם לחבירו לאחר שברך ברכת המוציא טול ברוך אינו הפסק ואינו צריך לחזור ולברך מיוחד שמעין אכילה דיבר. וכן הורה ר' ונראין דבריו שלא הסיח דעתו מן הברכה כדאמר רב טול ברוך אין צריך לברך ור' יוחנן אמר אפילו אמר הביאו מלח הביא ליפתן. ואפילו אמר תנו מאכל לבהמה אין זו הפסקה דחייב אדם להאכיל לבהמתו קודם שיאכל. דאמר רב ששת גביל לתורי גביל לתורי אין צריך לברך: ואמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיאכל לבהמתו. שנאמר (דברים י״א:ט״ו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת:

יש מתפלל על אחרים ונענה ועל עצמו אינו נענה. והרי אמרו כל המתפלל על אחרים גם חפצו יהא נעשה כאברהם שהתפלל בעד אבימלך וסמיך ליה ותלד שרה. וכתיב (איוב מב י) וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו ואיך נאמר יש מתפלל על אחרים ונענה ועל עצמו אינו נענה. אלא כך מצינו על ר' חייא שלא לקה פשתן בארץ ישראל משעלה רבי חייא ונהפך שפשתנו לקה ובזכותו ולא לקה פשתנו של אחרים והתפלל על אחרים ותפלתו נשמעה ועל עצמו התפלל ולא הועיל שמא משום אין חבוש מתיר עצמו שנאמר (ישעיהו סג ט) בכל צרתם לו צר. והוצרך מלאך פניו להושיעם. אם כן והלא לאברהם ולאיוב הועיל שהתפללו על אחרים. שאני התם שהיו כשונאים שהיו ראוים לשמוח על מפלתם כאברהם על אבימלך והתפלל אעפ"כ עליו. ובאיוב כתיב (איוב טז ד) לו יש נפשכם תחת נפשי ועם כל זאת התפלל עליהם זו היא מדת חסידות יתירה. אבל מפני שישראל ערבים זה לזה לכך כשצער בא על אחד חייבים כלם להצטער ולהתפלל. שנאמר (תהלים לה יג) ואני בחלותם לבושי שק וכתיב (תהלים לה יג) ותפלתי על חיקי תשוב. ואם לא היה מתפלל היה חוטא שנאמר גם אנכי חלילה לי מחוטא לה' מחדול להתפלל בעדכם ודוקא כשנשמעים אליו שהרי סמך לו והוריתי אתכם בדרך הטובה והישרה דכתיב (שמואל א' יב כד) אך יראו את ה' ועבדתם אותו בתמים ובאמת שהרי הנביא צריך לומר בתפלתו רבונו של עולם כבר שמעו לי מה שהוריתי אותם לעשות רצונך גם אתה עשה חפצי כמו שנאמר (דברים כו יד) עשיתי ככל אשר צויתני השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך וגו' עשיתי את שלי ואתה עשה את שלך: