לִשְׁמֹ֥ר מְזִמּ֑וֹת וְ֝דַ֗עַת שְׂפָתֶ֥יךָ יִנְצֹֽרוּ׃
para que observes a discrição, e os teus lábios guardem o conhecimento.
גן נעול
ואמנם האוכל לשלחך ריקם מבלי לרמוז בקצרה על הענין היקר הזה? דע, כי מלת "מזמה", הונחה על ענין טוב ועל ענין רע. לפי שהוראתה על עומק העיון בדבר מן הדברים. ועומק העיון אפשר בדבר טוב ואפשר בענין רע. וממין הראשון (משלי א, ד) "לנער דעת ומזמה" (ג, כא) "נצור תושיה ומזמה". וממין השני (כד, ט) "זמת אולת חטאת". (תהלים קמ, ט) "זְמָמוֹ אל תפק". וכל לשון "זמה" מן המין השני הזה, והענין נגלה מעצמו. כי בעבור שמחשבות נאופים קשים, ומתגברים בלב הכסילים עד למאוד, והם מעמיקים לחשוב בהן, לכן כשנכתב מלת "זמה" סתם רומז על הרעה הזאת. לפי שאין בכל הרעות התגברות המחשבות הממלאות לב האדם כולו כמו מחשבות נאופים. ואמנם להבדיל בכתבי הקדש כשיזכירו מלת "מזמה", אם הכונה לטובה או לרעה. אתן לך כלל. כל מקום שנכתב לבדו, הכונה לרעה. ואם לטובה, נכתב אצלו מלה אחרת טובה, כמו "דעת ומזמה", "תושיה ומזמה", "תבונה ומזמה". ולכן אחר שהזכיר שיקשיב לחכמה ויטה אזן לתבונה, והכונה על ההתבוננות והעיון בדרכי התבונות, כי בעבור כן הזכיר "הטית אזן" שהיא כמו מאזנים לשקול עליו שלא יטעה בכונת רבו. ולזה צריך עיון המחשבה וכמו שבארנו בחלון השלישי. אמר בפסוק שלאחריו (משלי ה, ב) "לשמור מזמות, ודעת שפתיך ינצורו". וכן אמר (ב, יא) "מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה. להצילך מדרך רע" וגו'. (ב, טז) "להצילך מאשה זרה" וגו' וכמבואר בחלון שני. וכמו כן נזכר בפרשה זו (ה, ג-ה) "כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה. ואחריתה מרה כלענה וגו' רגליה יורדות מות" וגו'. כלומר לולי מזמה ודעת, לא תנצל ממצודת הזרה המטפת נפת בשפתיה, ותפול ברשתה. והן הן דרכי מות ואבדון, לכן צויתיך שתקבל חכמתי ותבונתי, ותחשוב ותעיין בהם ואז תנצל. והנה למעלה דבר עם חכם לב בעל הבינה. אמר אצל חכמה "הקשבת אזן". ואצל תבונה "הטית הלב". ובארנוהו למעלה בחלון ב'. ופה מדבר גם עם חלוש-השכל והבינה. הזכיר אצל חכמה "הקשבה" לבד. ואצל תבונה "הטית אזן". ולא הזכיר מלת "לב" כלל. והבן. וכבר בארנו פירוש טוב בפרשה זו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז'). קחנו משם: