Midrash sobre Provérbios 28:31

אלה פקודי המשכן וגו' (שמות לח כא). זש"ה איש אמונות (ורוב) [רב] ברכות [ואץ להעשיר לא ינקה] (משלי כח כ), את מוצא כל מי שהוא נאמן, הקב"ה מביא ברכות על ידיו, ומי שאינו נאמן ואץ להעשיר לא ינקה.

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ (משלי כח, כב). הַפָּסוּק הַזֶּה מְדַבֵּר בְּהַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם. נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זֶהוּ קַיִן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה נִבְהַלְתָּ לִירַשׁ אֶת הָעוֹלָם, חַיֶּיךָ. חֶסְרוֹן יֵשׁ לְךָ. הֱוֵי, וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ. וּמֶה הָיָה לוֹ. שֶׁנִּטַּלְטֵל בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: נָע וָנָד תִּהְיֶה בָּאָרֶץ (בראשית ד, יב). דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זֶה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתָה שָׁרָה, הָלַךְ אַבְרָהָם אֵצֶל עֶפְרוֹן, שֶׁיִּמְכֹּר לוֹ אֶת הַמְּעָרָה. אֲמַר לֵיהּ עֶפְרוֹן, תֵּן לִי אֶת דָּמֶיהָ. וַאֲמַר לֵיהּ, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִיא (שם כג, טו). הִתְחִיל אַבְרָהָם צוֹבֵר אֶת הַכֶּסֶף לְעֶפְרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם (שם פסוק טז). אָמַר בֶּן מָארָא, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּל שְׁקָלִים שֶׁבַּתּוֹרָה סְלָעִים הֵם חוּץ מֵאֵלּוּ שֶׁהֵם קַנְטְרִין. אַרְבַּע מֵאוֹת קַנְטְרִין צָבַר אַבְרָהָם לִפְנֵי עֶפְרוֹן. כֵּיוָן שֶׁרָאָה עֶפְרוֹן אֶת הַכֶּסֶף, נִבְהַל וְנֶחְפַּז וְאָמַר, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ (שם פסוק ו). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִבְהַלְתָּ לְמָמוֹן. חַיֶּיךָ, חֶסְרוֹן יֵשׁ לְךָ בַּדָּבָר. וּמַהוּ חֶסְרוֹנוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בַּר שָׁלוֹם, כָּל עֶפְרוֹן שֶׁכָּתוּב כָּאן, עַד שֶׁלֹּא נָטַל אֶת הַכֶּסֶף מֵאַבְרָהָם, מָלֵא, וְזֶה חָסֵר, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן (שם פסוק טז), חָסֵר וָי״ו כְּתִיב. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זֶה הַמַּלְוֶה מְעוֹתָיו בְּרִבִּית, שֶׁהוּא נִבְהָל לְהַעֲשִׁיר. וּמְאֵרָה נִתְּנָה בִּנְכָסָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, אֵלּוּ סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, שֶׁמִּתְבַּהֲלִין לְהַעֲשִׁיר וְאֵין מְשַׁמְּרִין אֶת הַשְּׁבִיעִית, וּסְבוּרִין שֶׁהֵן מִתְעַשְּׁרִין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, חֶסְרוֹן יֵשׁ לְךָ בַּדָּבָר. כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַר אֶת הַשְּׁמִטָּה, הִתְחִילָה הַמְּאֵרָה נִכְנֶסֶת בְּמָמוֹנוֹ וְהוּא מוֹכֵר. מַה כָּתוּב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. וְאַחֲרֵי כֵן, וְכִי תִּמְכְּרוּ מִמְכָּר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר, כְּתִיב: שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָּז (שה״ש ה, טו), הָעַמּוּד הַזֶּה יֵשׁ לוֹ כּוֹתֶרֶת מִלְּמַעְלָן וּבָסִיס מִלְּמַטָּן. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר גּוּרְיָא, אֵין לְךָ פָּרָשָׁה בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין לָהּ כּוֹתֶרֶת מִלְּמַעְלָן וּבָסִיס מִלְּמַטָּן. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה, וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ. וְאַחֲרֵי כֵן פָּרָשַׁת יוֹבֵל, וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע וְגוֹ'. אִם לֹא שָׁמַר שְׁמִטּוֹת וְיוֹבְלוֹת, אוֹ אִם לֹא שָׁמַר אַחַת מֵהֶם, סוֹף שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שֶׁיִּמְכֹּר אַרְצוֹ, וְכִי תִּמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ. חָזַר בּוֹ, יָפֶה. וְאִם לֹא יַחֲזֹר בּוֹ, סוֹף שֶׁהוּא מוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ. חָזַר בּוֹ, יָפֶה. וְאִם לָאו, סוֹפוֹ לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה. חָזַר בּוֹ, יָפֶה. וְאִם לָאו, סוֹפוֹ שֶׁהוּא מְחַזֵּר וּמְסַבֵּב עַל הַפְּתָחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ. חָזַר בּוֹ, יָפֶה. וְאִם לָאו, סוֹפוֹ שֶׁהוּא מוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ. חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, סוֹף הוּא נִמְכָּר לַגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ. וְלֹא הוּא לְבַדּוֹ, אֶלָּא הוּא וְכָל יִשְׂרָאֵל. שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא בִּימֵי יִרְמְיָה, בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ אֶת הַשְּׁבִיעִית, נִמְכְּרוּ לְנָכְרִים שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַל עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ כַּשְׂדִּים וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב בְּבֵית מִקְדָּשָׁם וְגוֹ' (דה״ב לו, יז), הֲרֵי עִנְיַן יִשְׂרָאֵל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, רְאֵה הָאֵיךְ נִמְכָּרִין לְנָכְרִים בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ אֶת הַשְּׁבִיעִית. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא כֵן אָמַרְתָּ, וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ. קַיֵּם מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לָהֶם וְקָרָאתָ אוֹתָם אַחַי וְרֵעָי, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי (תהלים קכב, ח). וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ. כְּשֶׁתָּמוּט יָדָם לִפְנֵי נְבוּכַדְנֶצַּר, כִּבְיָכוֹל שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעְנְכֶם שָׁלַחְתִּי בָּבֶלָה (ישעיה מג, יד). וְהֶחְזַקְתָּ בּוֹ, תְּפֹשׂ עִמָּהֶן בַּדִּין שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ. אֶלָּא מָה. גֵּר וְתוֹשָׁב וְחַי עִמָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נַעֲשִׂין גֵּרִים וְתוֹשָׁבִים בְּבָבֶל, אִם לֹא תְּחַנֵּם, הֲרֵי הֵן אֲבוּדִין. וְחַי עִמָּךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם אֲנִי מוֹכֵר אֶת בֵּיתִי לַכַּשְׂדִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשָׁב, זֶה בֵּיתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן, אִוָּה לְמוֹשָׁב לוֹ (תהלים קלב, יג). וּמֶה הָיָה, וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ (מ״ב כה, ט). עִיר חוֹמָה, זֶה עִירוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַתְּצוּ אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם וְגוֹ' וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית וְגוֹ' וְיִהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים (דה״ב לו, יט-כ). הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר, וְכִי תַּשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב, יַד גֵּר, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. וְתוֹשָׁב, זֶה מַלְכוּת מַדַּי. וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב, זוֹ מַלְכוּת יָוָן. אוֹ מִשְׁפָּחַת גֵּר, זוֹ מַלְכוּת אֱדֹם. אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לָמָּה נִמְכְּרוּ יִשְׂרָאֵל לְמַלְכֻיּוֹת הַלָּלוּ. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְחַלְּלִין אֶת הַשְּׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב (שם), וְסִיפֵיהּ דִּקְרָא, אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלְּאוֹת שִׁבְעִים שָׁנָה. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמֹשֶׁה בְּסוֹף כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ, רְצוֹנְךָ שֶׁלֹּא יִגְלוּ, הַזְהִירֵם עַל הַשְּׁמִטִּים וְעַל הַיּוֹבְלוֹת. הוּא שֶׁאָמַר בְּסוֹף הַפָּרָשִׁיּוֹת, אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, אֲנִי ה' (ויקרא כו, ב). וּמַהוּ אֲנִי ה'. אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִתֵּן שָׂכָר טוֹב אִם יִשְׁמְרוּ אוֹתָן. וְאִם יְבַטְּלוּ אוֹתָן, אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִיפָּרַע מֵהֶם עַל יְדֵי הַמַּלְכֻיּוֹת. לְפִיכָךְ הֱוֵי אוֹמֵר לָהֶן שֶׁיִּזְהֲרוּ עַל הַשְּׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה', שֶׁלֹּא יַגִּיעֵן אוֹתָן הַפָּרָשִׁיּוֹת הַכְּתוּבוֹת אַחֲרֵיהֶן. וְכִי תִּמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ, שֶׁלֹּא תִּהְיוּ מוֹנִים זֶה אֶת זֶה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאַף אֲנִי מָכַרְתִּי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְאַבְרָהָם וְלֹא הוֹנֵיתִי אוֹתוֹ. חָזַר וְהִקְנָה אוֹתוֹ לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (בראשית יד, יט). אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמַר אַבְרָהָם מִצְוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, שְׁמָרָהּ אַבְרָהָם אָבִינוּ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מִשּׁוּם רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרַאִי, אֲפִלּוּ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין שָׁמַר אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם וְגוֹ' (שם כו, ה). מַהוּ עֵקֶב. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִנְיַן עק״ב, ע' שִׁבְעִים, ק' מֵאָה, ב' שָׁנִים, הֲרֵי מֵאָה וְשִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם. וְכָל יָמָיו שֶׁל אַבְרָהָם, מֵאָה וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ. צֵא מֵהֶם שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁהָיָה קָטָן, הֱוֵי, בֶּן שָׁלֹש שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁחִבֵּב אַבְרָהָם אֶת הַמִּצְוֹת, הִתְחִיל מַקְנֶה אוֹתוֹ בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (שם יד, יט). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה (שם יג, טו). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, וּמָכַרְתִּי אוֹתוֹ לְאַבְרָהָם עַל שֶׁשָּׁמַר מִצְוֹתַי. וְאַתֶּם, בַּעֲוֹנוֹתֵיכֶם גְּרַמְתֶּם לִהְיוֹת דּוֹמֶה לְתוֹשָׁב שֶׁשָּׂכַר בַּיִת מִבְּעָלָיו. שֶׁכָּךְ יִרְמְיָה אָמַר, לָמָּה תִּהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֶזְרָח נָטָה לָלוּן (ירמיה יד, ח). וּכְשֶׁחֲטָאתֶם לְפָנַי, מָכַרְתִּי אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְּלֹא הוֹן, וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם (תהלים מד, יג). לְפִיכָךְ אִם צָרִיךְ אָדָם לִמְכֹּר בַּיִת אוֹ שָׂדֶה אוֹ חֵפֶץ, לֹא תִּהְיוּ מוֹנִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. לְכָךְ כְּתִיב: אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה, וְלֹא תּוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹרוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁמָּכַרְתִּי אֶת עַמִּי וְקֵרַבְתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ה' כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָּכֶם (ירמיה ג, יד), וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי כֹה אָמַר ה', חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְּכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ (ישעיה נב, ג), כָּךְ אַתֶּם, לֹא תִּמְכְּרוּ אֶת הָאָרֶץ לַחֲלוּטִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאָרֶץ לֹא תִּמָּכֵר לִצְמִיתוּת. חֲבִיבָה עָלַי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁקִּדַּשְׁתִּי אוֹתָהּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. תֵּדַע לְךָ, כְּשֶׁהָיְתָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִתְחַלֶּקֶת לַשְּׁבָטִים, לֹא הָיְתָה נַחֲלָה עוֹבֶרֶת מִשֵּׁבֶט לְשֵׁבֶט, אֶלָּא נַחֲלַת כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט בִּפְנֵי עַצְמוֹ. תֵּדַע לְךָ וּרְאֵה כַּמָּה דִּינִין דָּנוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר נַחֲלָתָן מִשֵּׁבֶט לְשֵׁבֶט אַחֵר, וְהוֹדָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדִבְרֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דּוֹבְרוֹת (במדבר כז, ז), שֶׁלֹּא תִּסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר. לְפִיכָךְ אִם נִמְצָא לוֹ גּוֹאֵל, יָפֶה, גּוֹאֲלָהּ. וְאִם לָאו, מִי שֶׁלְּקָחָהּ, שׁוֹהֶה לְפָנָיו עַד הַיּוֹבֵל וְיוֹצֵא. שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא מֵעִמְּךָ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁתִּקְרַב שְׁנַת הַגְּאֻלָּה, אֲנִי גּוֹאֵל אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה (ישעיה סג, ד).

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר (ויקרא כה א), וכי תמכרו ממכר לעמיתך (שם שם יד). זש"ה נבהל להון איש רע עין [ולא ידע כי חסר יבואנו] (משלי כח כב), הפסוק הזה מדבר בהרבה בני אדם, (בקין ובעפרון ובמלוה ברבית), [נבהל להון איש רע עין, זה היה קין, שהרג לאחיו בשביל שירש לעצמו את העולם, הוי נבהל להון איש רע עין], אמר הקב"ה אתה נבהלת להעשיר ולירש את העולם חייך חסרון יש לך בדבר הוי ולא ידע כי חסר יבואנו, ומה היה לו שנטלטל בעום, שנאמר נע ונד תהיה בארץ (בראשית ד יב), הוי נבהל להון איש רע עין זה קין.

ד"א איש אמונות. זה היה משה על כל הדברים שנעשו נזכר עליהם, והיו מתברכות על ידיו, למה שהוא נאמן. ואץ להעשיר, זה קרח שהיה לוי וביקש עוד ליטול כהונה גדולה.

ד"א נבהל להון איש רע עין, זה היה עפרון החתי, בשעה שמתה שרה אשת אברהם, הלך לו אברהם אצל עפרון, שימכור לו המערה, אמר לו עפרון תן לי את דמיה, אמר לו ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא ואת מתך קבור (שם כג טו), התיל אברהם צובר לעפרון את הכסף. שנ אמר וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן את הכסף וגו' (בראשית כגט ז), אמר בן מאמא אעפ"י שאמר ר' חנינא כל שקלים שבתורה סלעים הם, חוץ מאלו שהם קנטרין, ארבע מאות קנטרין צבר אברהם לפני עפרון, כיון שראה עפרון את הכסף נבהל ונתפתה, שנאמר במבחר קבריו קבור את מתך (שם שם ה) אמר לו הקב"ה אתה נבהלת לממון, נבהל להון איש רע עין, חייך חסרון יש לך בדבר, ולא ידע כי חסר יבואנו, ומהו חסרונו, אמר ר' יהודה הלוי בר שלום כל עפרון שכתוב כאן עד שלא נטל הכסף מאברהם מלא, עפרון, וזה חסר, וישקל אברהם לעפרן, חסר ו' כתיב.

דָּבָר אַחֵר, אֵלֶּה הַדְּבָרִים, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי כח, כג): מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: מוֹכִיחַ זֶה משֶׁה, אָדָם אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לד, לא): וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם, מַהוּ אַחֲרַי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִיל לַהֲבִיאָן אַחֲרַי. חֵן יִמְצָא זֶה משֶׁה, דִּכְתִיב (שמות לג, יב): וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן, זֶה בִּלְעָם, שֶׁהֶחֱלִיק בִּנְבוּאוֹתָיו וְגָבַהּ לִבָּם וְנָפְלוּ בַּשִּׁטִּים. דָּבָר אַחֵר, מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, מַהוּ אַחֲרַי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל משֶׁה הוֹכִיחַנִי אַחַר יִשְׂרָאֵל וְהוֹכִיחַ לְיִשְׂרָאֵל אַחֲרַי, לְיִשְׂרָאֵל אָמַר (שמות לב, ל): אַתֶּם חֲטָאתֶם, לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר (שמות לב, יא): לָמָּה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ. מַהוּ לָמָּה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַלּוֹת שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הָעֵגֶל הַזֶּה טוֹב הוּא לְסַיֵּיעַ לְךָ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה מְּסַיֵּיעַ לִי, אָמַר לוֹ משֶׁה אִם אַתָּה מוֹרִיד גְּשָׁמִים הוּא מַפְרִיחַ טְלָלִים, אַתָּה מוֹצִיא אֶת הָרוּחוֹת וְהוּא אֶת הַבְּרָקִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף אַתָּה טוֹעֶה בָּעֵגֶל, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶלָּא לָמָּה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ. וּלְיִשְׂרָאֵל הוּא אוֹמֵר: אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ טְרָפָהּ וְהוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ, שָׁמְעוּ בּוֹ הַשּׁוֹשְׁבִינִין הָלְכוּ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ וְאָמְרוּ לוֹ הָא מָרִי כָּךְ אָדָם עוֹשֶׂה לְאִשְׁתּוֹ, מֶה עָשְׂתָה לְךָ. וְהָלְכוּ אֶצְלָהּ וְאָמְרוּ לָהּ עַד אֵימַת אַתְּ מַכְעֶסֶת אוֹתוֹ, קַדְמוּתֵךָ הוּא תִּנְיָנוּתֵךְ הוּא. אַף משֶׁה כְּשֶׁהָלַךְ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ: לָמָּה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, לֹא בָנֶיךָ הֵם. וּכְשֶׁהָלַךְ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶן עַד אֵימַת אַתֶּם מַכְעִיסִים אוֹתוֹ, קַדְמוּתְכוֹן הוּא תִּנְיָנוּתְכוֹן הוּא. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים א, א): בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף.

(דף י) רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי אמר (עמוס ד יב) הכון לקראת אלהיך ישראל, רבא שדי גלימא ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמיה מריה, אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמיה מריה, כי איכא שלמא לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל, רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה אמר מניחין חיי העולם ועוסקים בחיי שעה (חיי עוה״ב היינו תורה וחיי העוזה״ז היינו תפלה), והוא סבר זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד, רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דר׳ זירא והוו עסקי בשמעתא נגה לצלויי והוה מסרהב ר׳ ירמיה, קרא עליה רבי זירא (משלי כח ט) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה :

ד"א איש אמונות רב ברכות, זה משה שנעשה גזבר לעצמו, ואעפ"י שהיה גזבר לעצמו, היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר אלה פקודי המשכן.

ד"א נבהל להון איש רע עין, זה המלוה ברבית שהוא מתבהל להעשיר, מלוה כדי ליטול רבית מן הלוה, ויעשיר מן הרבית, ומארה ניתנה בנכסיו, ולא ידע כי חסר יבואנו.

רָבָא בַּר רַב הוּנָא רָמִי פּוּזְמְקֵי וּמַצְלִי. אָמַר: (עמוס ד) "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל". רָבָא שָׁדִי גְּלִימָא וּפָכַר יָדֵיהּ וּמַצְלִי. אָמַר: כְּעַבְדָּא קַמֵּיהּ מָרִיהּ. אָמַר רַב אַשִׁי: חֲזִינָא לֵיהּ לְרַב כַּהֲנָא, כִּי אִיכָּא צַעֲרָא בְּעָלְמָא, שָׁדִי גְּלִימֵיהּ וּפָכַר יָדֵיהּ וּמַצְלִי. אָמַר: כְּעַבְדָּא קַמֵּיהּ מָרִיהּ. כִּי אִיכָּא שְׁלָמָא, לָבִישׁ וּמִתְכַּסִּי וּמִתְעַטֵּף וּמַצְלִי. אָמַר: "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל". רָבָא חַזְיֵהּ לְרַב הַמְנוּנָא, דְּקָא מַאֲרִיךְ בִּצְלוּתֵיהּ. אָמַר: מַנִּיחִין חַיֵּי הָעוֹלָם*) וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה. וְהוּא סָבַר: זְמַן תְּפִלָּה לְחוּד וּזְמַן תּוֹרָה לְחוּד. רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, וַהֲווּ עַסְקֵי בִּשְׁמַעְתָּא. נָגַהּ לִצְלוּיֵי וַהֲוָה קָא מְסַרְהֵב רַבִּי יִרְמְיָה. קָרִי עֲלֵיהּ רַבִּי זֵירָא: (משלי כח) "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה".

ד"א [נבהל להון וגו'] אלו סוחרי שביעית, שהם נבהלים להעשיר, ואינן משמרין את השביעית, וסבורים שהם מתעשרין, א"ל הקב"ה נבהלת להעשיר מן השביעית, חייך חסרון יש לך בדבר, ולא עשה אלא כיון שלא שימר את השמטה, התחילה המאכה נכנסת בממונו, והוא מוכר כל מה שיש לו, מה כתיב למעלה מן הענין, ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כה ב), ואח"כ וכי תמכרו ממכר (שם שם יד).

ב תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, יֶאֱהַב אֶת הַתּוֹכֵחוֹת, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁתּוֹכֵחוֹת בָּעוֹלָם, נַחַת רוּחַ (בעולם) [בָּאָה לָעוֹלָם], טוֹבָה וּבְרָכָה (באה) [בָּאִין] לָעוֹלָם, וְרָעָה מִסְתַּלֶּקֶת מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כ״ד:כ״ה) "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם, וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב". וְיֵשׁ אוֹמְרִים: יַחֲזִיק בֶּאֱמוּנָה יְתֵרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהילים ק״א:ו׳) "עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ" וְגוֹ. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹכֶה (לפלגו) [לְחֶלְקוֹ] שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כ״ח:כ״ג) "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי" (חן ימצא ממחליק לשון".) וְלֹא עוֹד, אֶלָא שֶׁמּוֹשְׁכִין (אחריו) [עָלָיו] חוּט שֶׁל חֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: "חֵן יִמְצָא [מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן"].

א"ר יוסי בר חנינא מ"ד והסירותי דמיו מפיו זו בית (כריא) [במיא] שלהן ושקוציו מבין שניו זו בית גליא שלהן ונשאר גם הוא לאלהינו אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי אלו טיאתריאות וקרקסיאות שלהן שעתידין שרי יהודה ללמד בהם תורה ברבים. א"ר יצחק לשם זו פמיאס עקרן [תעקר] זו קסרי בת אדום שהיא היתה מטרפולין של מלכים א"ד דמרבו בה מלכי וא"ד דמוקמי מינה מלכי. קיסרי וירושלים אם יאמר לך אדם שחרבו שתיהן אל תאמן ישבו שתיהן אל תאמן חרבה קיסרי וישבה ירושלים (תאמן) חרבה ירושלים וישבה קיסרי תאמן שנאמר (יחזקאל כ״ו:ב׳) אמלאה החרבה אי מלאה זו חרבה זו [אי מלאה זו חרבה זו]. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (בראשית כח) ולאום מלאום יאמץ. וא"ר יצחק מ"ד (ישעיהו כ״ו:י׳) יוחן רשע בל למד צדק בארץ נכוחות יעול ובל יראה גאות ה' אמר יצחק לפני הקב"ה רבש"ע יוחן עשו א"ל רשע הוא. א"ל בל למד צדק. [א"ל] בארץ נכוחות יעול. א"ל א"כ בל יראה גאות ה' וגו'. וא"ר יצחק מ"ד (תהלים קט) אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה. אמר יעקב לפני הקב"ה רבש"ע אל תתן לעשו תאות לבו. זממו אל תפק ירומו סלה זו [שם ע"ב] גרמומיא של אדום שאלמלא הן יוצאין מחריבין את כל העולם כולו דא"ר חמא בר חנינא ש' (מלכי) קטרי תאגי איכא בגרמומיא של רומי ושס"ה מרזבני איכא (ברומי) [בבל] כל יומא נפקי הני לאפי הני (והנה לאפי הני) ומקטיל או חד מהני או חד מהני ומטרדי לאוקמי מלכא אחרינא. וא"ר יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן. מצאתי ולא יגעתי אל תאמן. יגעתי ומצאתי תאמן והני מילי בד"ת אבל במשא ומתן סייעתא דשמיא היא ובד"ת לא אמרן אלא לאיחדודי אבל לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא היא. וא"ר יצחק אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה התגרה בו שנאמר (תהילים ל״ז:א׳) אל תתחר במרעים וגו' [ולא עוד אלא שדרכיו מצליחין שנאמ' (שם י) יחילו דרכיו בכל עת ולא עוד אלא שזוכה בדין שנא' (שם) מרום משפטיך מנגדו ולא עוד אלא שרואה בשונאיו שנא' (שם) כל צורריו יפיח בהם איני והאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה שנאמר (משלי כ״ח:ד׳) עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם ותניא ר' דוסתאי בר מתון אמר מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה ואם לחשך אדם לומר אל תתחר במרעים ואל תקנא בעושי עולה מי שלבו נוקפו אומר כן אלא אל תתחר במרעים להיות כמרעים ואל תקנא בעושה עולה להיות כעושה עולה ואומר (שם כג) אל יקנא לבך בחטאים וגו' לא קשיא הא במילי דידיה הא במילי דשמיא ואיבעית אימא הא והא במילי דידיה ולא קשיא הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור דאמר רב הונא מאי דכתיב (חבקוק א׳:י״ג) למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע ואי בעית אימא שעה משחקת לו שאני]:

רבי אבא בר כהנא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (קהלת ב כו) כי לאדם טוב שטוב לפניו נתן חכמה ודעת וגו׳ כי לאדם שטוב לפניו זה מרדכי. ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן הרשע. לתת לטוב לפני האלהים זה מרדכי דכתיב ביה (אסתר ח ב) ותשם אסתר את מרדכי על בית המן. רבי אבא בר עופרן פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (ירמיה מט לט) ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים נאם ה׳ מלך זו ושתי ושרים זה המן ועשרת בניה רב דימי בר יצחק פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (דף יא) (עזרא ט ט) כי עבדים אנחנו ובעבודתינו לא עזבנו אלהינו ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס אימתי ויט עלינו חסד בימי מרדכי. רבי חנינא בר פפא פתח לח פתחא להאי פרשתא מהכא (תהלים סו יב) הרכבת אנוש לראשינו באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה בימי המן. רבי יוחנן פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (שם צח ג) זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי וגו׳ אימתי ראו כל זה, בימי מרדכי ואסתר. ר״ל פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (משלי כח טו) ארי נוהם ודוב שוקק מושל רשע על עם דל ארי נוהם זה נבוכדנאצר הרשע דכתיב ביה (ירמיה ד ז) עלה אריה מסבכו ודוב שוקק זה אחשורוש דכתיב ביה במלכות פרס (דניאל ז ה) וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדוב ותני רב יוסף אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין בשר כדוב ומגדלין שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב מושל רשע זה המן על עם דל אלו ישראל שהם דלים מן המצות. רב נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (תהלים קכד ב) שיר המעלות לדוד לולי ה׳ שהיה לנו וגו׳ בקום עלינו אדם, אדם ולא מלך. רבא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (משלי כט ב) ברבות צדיקים ישמח העם ובמשול רשע יאנח עם ברבות צדיקים זה מרדכי ואסתר ישמח העם כדכתיב (אסתר ח טו) ומרדכי יצא מלפני המלך, והעיר שושן צהלה ושמחה. במשול רשע יאנח עם זה המן וכן הוא אומר (שם ג טו) והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה. רב מתנה אמר מהכא (דברים ד ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו. רב אשי אמר מהכא (שם) או הנסה אלהים לבוא וגומר:

למה גזר לכהנים שלא לאכול חטאת הדיוט חוץ למקדש אלא בחצר אהל מועד? שלא ילמוד אדם אחר שחטא ההדיוט ההוא ויתבייש. למה בפר כהן גדול שלא עשה כך, אלא בפרהסיא גזר המקום לשרוף פר החטאת של כ״ג? כדי שילמדו וייראו. למה כן? בשביל טעמים הרבה: אחד שידעו הכל צדקתו של הקב״ה שאינו נושא פנים לא לקטן ולא לגדול, לא למלך ולא לכ״ג, שכן כתיב כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו׳ אשר לא ישא פנים וגו' (דברים י״א י״ז), וכתיב יְהִי פַחַד ה׳ עֲלֵיכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם ה׳ אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד (דהי״ב י״ט ז׳). למה גזר הקב״ה לשרוף פר החטאת בפרהסיא חוץ למחנה? אלא רצה הקב״ה ללמד שלא יהא אדם מתבייש להתוודות חטאתו לפני כ״ג, שכן כתיב והתודה אשר חטא עליה (מקרא ה׳), שיאמר, כהן לא נתבייש ממני, אני למה אתבייש ממנו. לפי שהודוי הוא כפרת החטא, שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח (משלי כ״ח י"ג). ולמה גזר המקום בתורה לכל אדם העושה החטא בשגגה להביא קרבן בעד עצמו ואין אותו האיש נקי עד שיקרב קרבן על שגגתו? אלא שלא יעשה אדם חטא לפני המקום בזדון. כתוב אחד אומר את פני פרכת הקדש (ויקרא ד׳) וכתוב אחד אומר את פני הפרכת (שם), לומר לך חטא הנשיא (הכהן המשיח) הגדולה במקומה, חטא הצבור אין הגדולה במקומה. ד״א, לפי שחטא הלומד והמלמד, לפיכך יוציאו לחוץ ויפרסמו ע״כ והוציא את הפר אל מחוץ למחנה (שם). ד״א, כל מקום שיש משיח - יש ארון ותורה, וכל מקום שאין משיח - אין ארון ותורה (עי׳ ירושלמי תענית פ"ב ב׳, ושם נזכר רק ארון ולא תורה).

ואמר רבי יוחנן משום ר״ש בן יוחאי מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה שנאמר (משלי כח ד) עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם. תניא נמי הכי רבי דוסתאי בר מתון אומר מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה שנאמר עוזבי תורה יהללו רשע ואם לחשך אדם לומר והכתיב (תהלים לז א) לדוד אל תתחר במרעים אמור לו מי שלבו נוקפו אומר כן אלא אל תתחר במרעים להיות כמרעים ואל תקנא בעושה עולה להיות כעושה עולה ואומר (משלי כג יז) אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה׳ כל היום. איני והא אמר רבי יצחק אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו שנאמר (תהלים י ה) יחילו דרכיו בכל עת. ולא עוד אלא שזוכה בדין שנאמר (שם) מרום משפטיך מנגדו. ולא עוד אלא שרואה בצריו שנאמר (שם) כל צורריו יפיח בהם. לא קשיא הא במילי דידיה הא במילי דשמיא. ואי בעית אימא הא והא במילי דישמיא ולא קשיא הא ברשע שהשעה משחקת לו הא ברשע שאין השעה משחקת לו. ואי בעית אימא הא והא ברשע שהשעה משחקת לו ולא קשיא הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור דאמר רב הונא מאי דכתיב (חבקוק א יג) למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו. וכי רשע בולע צדיק והכתיב (תהלים לז לג) ה׳ לא יעזבנו בידו וכתיב (משלי יב כא) לא יאונה לצדיק כל און אלא צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע. ואיב״א שעה משחקת לו שאני:

אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא עָאל לִכְנִישְׁתָּא וּשְׁמַע קָלֵיהּ דְּרַבִּי לֵוִי יְתִיב דָּרִישׁ הָדֵין פְּסוּקָא: אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים, עשֶׁר זֶה בַּעַל מִקְרָא, וּנְכָסִים זֶה בַּעַל מִשְׁנָה, וְכָבוֹד זֶה בַּעַל תּוֹסֶפְתָּא, וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה אֵלּוּ מִשְׁנָיוֹת גְּדוֹלוֹת, כְּגוֹן: מִשְׁנָתוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, וּמִשְׁנָתוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא, וְשֶׁל רַבִּי הוֹשַׁעְיָה, וְשֶׁל בַּר קַפָּרָא, וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁאָסוּר לְהוֹרוֹת מֵהֶם, כִּי אִישׁ נָכְרִי יֹאכְלֶנּוּ זֶה בַּעַל תַּלְמוּד, שֶׁמְטַמֵּא וּמְטַהֵר אוֹסֵר וּמַתִּיר. עָמַד רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא נְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ אִלּוּ לֹא עָלִיתִי אֶלָּא לִשְׁמֹעַ מִפִּיךָ הַטַּעַם הַזֶּה דַּי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר (משלי כח, יא): חָכָם בְּעֵינָיו אִישׁ עָשִׁיר זֶה בַּעַל תַּלְמוּד, וְדַל מֵבִין יַחְקְרֶנּוּ זֶה בַּעַל הַגָּדָה.

אלה הדברים אשר דבר משה. זש"ה מוכיח אדם אחרי הן ימצא ממחליק לשון (משלי כח כג), מוכיח אדם זה משה, שהוכיח את ישראל, אחרי חן ימצא, שמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, שנאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ה' (שמות לד ט), ממחליק לשון זה בלעם, שהיה אומר לישראל מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל (במדבר כד ה), למה היו דומין, לבן מלך שהיו לו שני פדגוגין, אחד אוהב ואחד שונא, זה שהיה אוהב היה מזהירו, ואומר בני הזהר בעצמך שלא תעשה עבירה, שאביך דיין ואם שומע שעברת עבירה אע"פ שהוא אביך, אינו נושא לך פנים, והאחד שהיה שונא אותו, אמר לו מה אתה מיצר, אביך מלך, עשה כל תאותך, ואל תתירא משום בריה, כי אביך אינו מקפיד עליך, כך הבן אלו ישראל, השני פדגוגין הם משה ובלעם, משה היה אוהבם ואמר להם השמרו לכם פן יפתה לבבכם [וגו'] וחרה אף ה' בכם (דברים יא ט זיז), למה שהוא דיין, שנאמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים (שם ד לט), אבל בלעם היה אומר אל תיראו, בניו אתם, עשו כל מה שאתם מבקשים, ואינו מקפיד עליכם, לכל האומות עושה כל מה שגוזר עליכם, למה לא איש אל ויכזב (במדבר כג יט), אבל בכם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה (שם), לכך צווח שלמה ואומר נאמנים פצעי אוהב (משלי כז ו), זה משה, ונעתרות נשיקות שונא (שם), זה בלעם, לכך אלה הדברים.

מ פִּסְקָא. וְהַזָּקֵן שֶׁבָּהֶם אוֹמֵר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין וְכוּ'. (גְּמָרָא). תָּנוּ רַבָּנָן: יֵשׁ שָׁם זָקֵן, אוֹמֵר זָקֵן, וְאִם לָאו, אוֹמֵר חָכָם, וְאִם לָאו, אוֹמֵר אָדָם שֶׁל צוּרָה. אַטוּ זָקֵן דְּקָאַמְרִינָן, אַף עַל גַּב דְּלָאו חָכָם הוּא? אָמַר אַבַּיֵי: הָכִי קָאָמַר: [אִם] יֵשׁ שָׁם זָקֵן וְהוּא חָכָם, אוֹמֵר זָקֵן וְהוּא חָכָם. אֵין שָׁם זָקֵן וְהוּא חָכָם, אוֹמֵר חָכָם. אֵין שָׁם לֹא זָקֵן וְלֹא חָכָם, אוֹמֵר אָדָם שֶׁל צוּרָה. אַחֵינוּ, לֹא שַׂק וְלֹא תַּעֲנִית גּוֹרְמִין, אֶלָּא תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים גּוֹרְמִין, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם", אֶלָּא: (יונה ג׳:י׳) "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה". "וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה", מַאי (עבוד) [הֲווּ עַבְדֵי]? אָסְרוּ אֶת הַבְּהֵמָה לְחוּד, וְהַוְּלָדוֹת לְחוּד, אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, (אם אתה מרחם עלינו, אנו מרחמים על אלו, וְ)אִם אֵין אַתָּה מְרַחֵם עָלֵינוּ, אֵין אָנוּ מְרַחֲמִים עַל אֵלּוּ. (שם) "וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה", מַאי אָמוּר? (אמר רב שמואל) אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָלוּב וְשֶׁאֵינוֹ עָלוּב, (יכול ושאינו יכול) צַדִּיק וְרָשָׁע, מִי נִדְחֶה מִפְּנֵי מִי? (שם) "וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם". מַאי "וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם"? אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִלּוּ גָּזַל מָרִישׁ וּבְנָאוֹ בַּבִּירָה, מְקַעְקֵעַאֶת הַבִּירָה כֻּלָּהּ, וּמַחֲזִיר מָרִישׁ לִבְעָלָיו. [אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אָדָם שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עֲבֵרָה, וּמִתְוַדֶּה וְאֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁתּוֹפֵס שֶׁרֶץ בְּיָדוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ טוֹבֵל בְּכָל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. זְרָקוֹ מִיָּדוֹ, כֵּיוָן שֶׁטָּבַל בְּאַרְבָּעִים סְאָה מִיָּד עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כ״ח:י״ג) "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם". וְאוֹמֵר: (איכה ג׳:מ״א) "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם, אֶל אֵל בַּשָּׁמַיִם"].

אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת (משלי כח, כ), זֶה מֹשֶׁה שֶׁנִּתְמַנָּה גִזְבָּר עַל הַמִּשְׁכָּן. וְשָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין עוֹשִׂין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם אֶלָּא לְמֹשֶׁה שֶׁהָיָה נֶאֱמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז).

עשר תעשר (דברים יד כב). זש"ה נבהל להון איש רע עין ולא ידע וגו' (משלי כח כב), רבי חנינא פתר קריא בעפרון, דאמר רבי חנינא כל שקלים האמורים בתורה סלעים, ושבנביאים ליטרין, ושבכתובים קינטירין, בר משקלי עפרון דאינון קינטירין, הדא הוא דכתיב בכסף מלא יתננה לי (בראשית כג ט), על ידי שהכניס עין הרע בממונו של אברהם, חסרו הכתוב וי"ו.

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ירמיה יג, טו): שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ וגו', מַהוּ שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ וגו', אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְעוּ לְדִבְרֵי תוֹרָה וְאַל תְּדַבְּרוּ גְבוֹהוֹת, (ירמיה יג, טו): כִּי ה' דִּבֵּר, וְהֵיכָן דִּבֵּר (משלי טז, ה): תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב. דָּבָר אַחֵר, שִׁמְעוּ לְדִבְרֵי תוֹרָה וְאַל תַּגְבִּיהַּ אֶת אָזְנֶיךָ מִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה, כִּי ה' דִּבֵּר, וְהֵיכָן דִּבֵּר (משלי כח, ט): מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. דָּבָר אַחֵר, שִׁמְעוּ לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהַאֲזִינוּ לְדִבְרֵי תוֹרָה. מַהוּ וְאַל תִּגְבָּהוּ, אַל תִּגְבְּהוּ אֶת הַטּוֹבָה מִלָּבוֹא בָּעוֹלָם, כִּי ה' דִּבֵּר, וְהֵיכָן דִּבֵּר (ישעיה א, יט כ): אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ, וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר. מַהוּ אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם וגו', אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַסַּיִּף וְהַסֵּפֶר, יָרְדוּ כְּרוּכִים מִן הַשָּׁמַיִם, אָמַר לָהֶן אִם תַּעֲשׂוּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַזֶּה אַתֶּם נִצּוֹלִים מִן הַסַּיִּף הַזֶּה, וְאִם לֹא תַעֲשׂוּ, אַתֶּם נֶהֱרָגִים בַּסַּיִּף הַזֶּה. דָּבָר אַחֵר, אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם וגו', אָמַר רַבִּי לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְעֶבֶד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ הֲרֵי מוֹנַיִיק שֶׁל זָהָב, וְאִם לָאו הֲרֵי כְּבָלִים שֶׁל בַּרְזֶל. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אִם עֲשִׂיתֶם אֶת רְצוֹנִי הֲרֵי הַטּוֹב וְהַבְּרָכָה, וְאִם לָאו, הֲרֵי הַקְּלָלָה, הֲרֵי שְׁתֵּי דְרָכִים לִפְנֵיכֶם, רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.

לכך כתיב מזרחה שמש. אמרו ישראל רבונו של עולם יש הות נפש שלא בטובתו, אמר הקב"ה מי שהרג נפש בשגגה, הרי נתתי לו מקום שיברח לשם, לכך נאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו (משלי כח יז), מהו עד בור ינוס, אמר הקב"ה מי שחטא בשגגה הרי נתתי לו מקום בתחומו של ראובן, את בצר במדבר בארץ המישור (דברים ד מג).

וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם. שֶׁהוֹלִיכוּ בְּיָדָם כָּל מִינֵי קְסָמִים שֶׁהֵם קוֹסְמִין בָּהֶם, שֶׁלֹּא יִתֵּן לוֹ עֲלִילָה לוֹמַר, אֵין כְּלֵי תַּשְׁמִישִׁי עִמִּי. וּבְיַד זִקְנֵי מִדְיָן הָיוּ הַקְּסָמִים, שֶׁאָמְרוּ, אִם יָבֹא עִמָּנוּ, יַצְלִיחַ. וְאִם יְעַכֵּב שָׁעָה אַחַת, אֵין בּוֹ תּוֹעֶלֶת. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם: לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה, הָלְכוּ לָהֶם זִקְנֵי מִדְיָן, שֶׁיָּדְעוּ בַּקְּסָמִים שֶׁלָּהֶם שֶׁאֵין בּוֹ הֲנָאָה. וְיָשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם, וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים וְגוֹ'. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע, בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפֹּל (משלי כח, י), זֶה בִּלְעָם. שֶׁבִּתְחִלָּה הָיוּ הַבְּרִיּוֹת נוֹהֲגוֹת בְּכַשְׁרוּת, וּבִדְבָרָיו אֵלּוּ נָהֲגוּ בָּעֲרָיוֹת. שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה נֶאֱמַר, וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כט, ט), וְכֵן, וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת (שמות ב, טז), הַנָּשִׁים הָיוּ יוֹצְאוֹת אַחַר הַצֹּאן. עָמַד בִּלְעָם וְהִטְעָה אֶת הַבְּרִיּוֹת בָּעֲרָיוֹת. וּכְמוֹ שֶׁהִטְעָה, הֻטְעָה. בָּעֵצָה שֶׁנָּתַן, בָּהּ נָפַל. הָיִינוּ דִּכְתִיב: בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפֹּל. וְהִטְעָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּהּ. שֶׁכָּךְ כְּתִיב: מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְּאַבְּדֵם (איוב יב, כג), כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה. אָמַר הָרָשָׁע, אֵינוֹ יוֹדֵעַ בָּהֶם. כִּמְדֻמֶּה אֲנִי, יֵשׁ עִתִּים שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, וְאַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְּבָנָיו כָּל מַה שֶּׁאֲנִי רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת. לְכָךְ אָמַר לוֹ: מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ, לְהַטְעוֹתוֹ. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים, בָּלָק בֶּן צִפּוֹר וְגוֹ'. הִתְחִיל מִתְגָּאֶה וְאוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַתָּה מְכַבְּדֵנִי וְאֵין אַתָּה מוֹצִיא לִי שֵׁם טוֹב בָּעוֹלָם, הַמְּלָכִים מְבַקְּשִׁים אוֹתִי. הִנֵּה הָעָם הַיּוֹצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִי. לְהוֹדִיעַ, שֶׁהָיָה שׂוֹנֵא אוֹתָם יוֹתֵר מִבָּלָק. שֶׁבָּלָק לֹא אָמַר, קָבָה לִי, אֶלָּא אָרָה לִי. וְזֶה אָמַר, קָבָה בְּפֵרוּשׁ, שֶׁנּוֹקֵב הַשֵּׁם וּמְפָרֵשׁ. בָּלָק אָמַר, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ. וְהוּא אוֹמֵר, וְגֵרַשְׁתִּיו, מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא.

‎אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִשְׁכָּן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָקֶה (משלי כח, כ). אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנַּעֲשָׂה גִזְבָּר עַל הַמִּשְׁכָּן וְכָל הַדְּבָרִים הָיוּ מִתְבָּרְכִים עַל יָדוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה נֶאֱמָן. וְאָץ לַהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה (משלי כח, כ), זֶה קֹרַח, שֶׁהָיָה לֵוִי וּבִקֵּשׁ לִטֹּל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, לֹא יִנָּקֶה.

אם סף תלוה את עמי וגו' (שמות כב כד). זש"ה נבהל להון איש רע עין (משלי כח כב), כל מי שהוא מבהל לגזול ממון חבירו, ולא ידע כי הסר יבואנו (שם), שחסרון בא עליו, ומי היה זה היה עפרון החתי, כשאמר אברהם תנו לי אחזת קבר וגו', ויענו בני חת וגו', שמענו אדני (בראשית כג ד ה ו), אמר לו עפרון ואיזה מקום אתה מבקש, א"ל במקום שדך אני מבקש, אמר לו ארץ ארבע מאות שקל כסף (שם שם טו) מיד וישמע אברהם אל עפרון, וישקל אברהם (לעפרון) [לעפרן] (שם שם טז), חסר ו', על ידי שנתאווה לקחת ממונו של אברהם, לא ידע כי חסר יבואנו, הוי נבהל להון וגו'.

רבי אמי פתר קרא בשואל פרה, והיתה עינו צרה לשכור שתי פרות, שאל אחת ושכר אחת, ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי כח כב), דכתיב (אם) בעליו אין עמו שלם ישלם (שמות כב יג).

דָּבָר אַחֵר, אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשׁוֹת. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם (משלי יא, ל). אִם יִהְיֶה אָדָם צַדִּיק, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא צַדִּיק וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם. אֶלָּא, פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים, זוֹ תּוֹרָה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהוּא בֶּן תּוֹרָה, הוּא לָמֵד הֵיאַךְ לוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם. שֶׁאִם יִדֹּר לַעֲרֹךְ נְפָשׁוֹת, הוּא לָמֵד מִן הַתּוֹרָה הֵיאַךְ עוֹשֶׂה. וְאִם אֵין בְּיָדוֹ תּוֹרָה, אֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם. כֵּן אַתְּ מוֹצֵא בְּיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֶּן תּוֹרָה, אִבֵּד אֶת בִּתּוֹ. אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁנִּלְחַם עִם בְּנֵי עַמּוֹן, וְנָדַר בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר וְגוֹ', וְהָיָה הַיּוֹצֵא וְגוֹ', וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה (שופטים יא, ל-לא). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה עָלָיו כַּעַס מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר, אִלּוּ יָצָא מִבֵּיתוֹ כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר אוֹ גָּמָל, הָיָה מַקְרִיב אוֹתוֹ לְפָנַי. לְכָךְ זִמֵּן לוֹ בִּתּוֹ. כָּל כָּךְ לָמָּה. כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ כָּל הַנּוֹדְרִים, הִלְכוֹת נְדָרִים וְקוֹנָמוֹת, שֶׁלֹּא לִנְהֹג טָעוּת בַּנְּדָרִים. וְהִנֵּה בִּתּוֹ יוֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, וַיְהִי כִּרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וְיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִתִּי וְגוֹ', וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב (שם פסוק לד-לה). וַהֲלֹא פִּנְחָס הָיָה שָׁם, וְהוּא אוֹמֵר לֹא אוּכַל לָשׁוּב. אֶלָּא פִּנְחָס אָמַר, אֲנִי כֹּהֵן גָּדוֹל בֶּן כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֵיךְ אֵלֵךְ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ. יִפְתָּח אָמַר, אֲנִי רֹאשׁ שׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל רֹאשׁ הַקְּצִינִים, אַשְׁפִּיל עַצְמִי וְאֵלֵךְ אֵצֶל הֶדְיוֹט. מִבֵּין תַּרְוֵיהוֹן אַבְדַת הַהִיא עֲלוּבְתָּא מִן עָלְמָא. וּשְׁנֵיהֶם נִתְחַיְּבוּ בְּדָמֶיהָ. פִּנְחָס, נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, יִפְתָּח, נִתְפַּזְּרוּ עַצְמוֹתָיו, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִּלְעָד (שם יב, ז). כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ לְקָרְבָהּ, הָיְתָה בּוֹכָה לְפָנָיו. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ, אָבִי, יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ בְּשִׂמְחָה וְאַתָּה שׁוֹחֵט אוֹתִי. שֶׁמָּא כָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַפְשׁוֹת אָדָם. אֵין כְּתִיב בַּתּוֹרָה, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה (ויקרא א, ב), מִן הַבְּהֵמָה וְלֹא מִן בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, נָדַרְתִּי, וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה. שֶׁמָּא כָּל הַנּוֹדֵר יָכֹל הוּא שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּם נִדְרוֹ. אָמְרָה לֵיהּ, וַהֲרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁנָּדַר וְאָמַר, כָּל אֲשֶׁר תִּתֵּן לִי עַשֵּׂר וְגוֹ' (בראשית כח, כב), וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים, שֶׁמָּא הִקְרִיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶחָד מֵהֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא חַנָּה, שֶׁאָמְרָה, וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִּרְאֶה וְגוֹ' (ש״א א, יא), שֶׁמָּא הִקְרִיבָה אֶת בְּנָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אָמְרָה לוֹ: וְלֹא שָׁמַע לָהּ. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהּ, אָמְרָה לוֹ: הַנִּיחֵנִי וְאֵרֵד אֵצֶל בֵּית דִּין, שֶׁמָּא יִמְצְאוּ פֶּתַח לְנִדְרְךָ. שֶׁנֶּאֱמַר: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְגוֹ' (שופטים יא, לז). אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה, וְכִי יֵשׁ אָדָם יוֹרֵד עַל הֶהָרִים, וַהֲלֹא בְּנֵי אָדָם עוֹלִים לֶהָרִים. מַהוּ וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים. אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה' (מיכה ו, ב). הָלְכָה אֶצְלָם וְלֹא מָצְאוּ פֶּתַח לְיִפְתָּח לְהַתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ, בַּעֲוֹן אוֹתָן שֶׁשָּׁחַט מִשֵּׁבֶט אֶפְרָיִם. וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר, גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים מָטָר סוֹחֵף וְאֵין לָחֶם (משלי כח, ג). גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים, זֶה יִפְתָּח, שֶׁהָיָה רָשׁ בַּתּוֹרָה כִּגְרוּפוֹ שֶׁל שִׁקְמָה, שֶׁהָיָה עֹשֵׁק אֶת הַדַּלִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמֹר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן (שופטים יב, ו), וְהָיָה שׁוֹחֲטָן. לְפִיכָךְ, מָטָר סוֹחֵף וְאֵין לֶחֶם, שֶׁהָיָה לוֹ מִי שֶׁיַּתִּיר אֶת נִדְרוֹ, אֶלָּא וְאֵין לֶחֶם, שֶׁהֶעֱלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם אֶת הַהֲלָכָה, שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ פִּתְחוֹ לְהַתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ. עָלָה וּשְׁחָטָהּ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צֹוַחַת, נְפָשׁוֹת הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁתַּקְרִיב לְפָנַי אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִּבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי (ירמיה יט, ה). אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי לְאַבְרָהָם שֶׁיִּשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ, אֶלָּא אָמַרְתִּי לוֹ, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ (בראשית כב, יב), לְהוֹדִיעַ לְכָל הָאֻמּוֹת חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁלֹּא חָשַׂךְ אֶת יְחִידוֹ מִמֶּנִּי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ. וְלֹא דִּבַּרְתִּי לְיִפְתָּח לְהַקְרִיב אֶת בִּתּוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, דָּמִים הָיָה חַיָּב, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב בַּעֲרָכִין. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, וְלֹא כְּלוּם, שֶׁהִתְנָה עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַקְרִיב, וְלֹא הָיָה עָלָיו כְּלוּם. וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי, זֶה מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב, שֶׁכָּתוּב בּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנָּפַל בְּיַד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה (מ״ב ג, כז). מִי גָּרַם לְמֵישַׁע שֶׁיַּקְרִיב אֶת בְּנוֹ. עַל שֶׁלֹּא הָיָה בֶּן תּוֹרָה. שֶׁאִלּוּ קָרָא בַּתּוֹרָה, לֹא אִבֵּד אֶת בְּנוֹ, שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר, וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר, וְאִם נְקֵבָה הִיא וְגוֹ' (ויקרא כז, ב-ד). הֱוֵי, וְלוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם (משלי יא, ל).

כל מי שמלוה ברהית ומתאווה לממון, ולא ידע כי חסר יבואנו, הקב"ה קוצף עליו ומאבדו מן העולם, מה כתיב למעלה מן הענין, וחרה אפי וגו' (שמות כב כג), אימתי אם כסף תלויה את עמי (שם שם כד), זש"ה מרבה (את) הונו בנשך (משלי כח ח), כיצד היה ישראל מבקש ללוות ממנו, [ונכרי מבקש ללוות ממנו], אמר מוטב לי שאני מלוה לנכרי שאטול רבית ממנו, והלוה לו, עליו שלמה קורא, מרבה הונו [בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו]. מי הוא חונן דלים, ה עשו, ועשו חונן דלים הוא, אלא שהמלכות נתגרה בו ונוטלת (ממנו) [ממונו] ועושה בו צרכי רבים איסטוטין ודימוסיות, הוי לחונן דלים יקבצנו, לפיכך אמר להם משה הזהרו שלא תלוו ברבית.

כל מי שמלוה ברהית ומתאווה לממון, ולא ידע כי חסר יבואנו, הקב"ה קוצף עליו ומאבדו מן העולם, מה כתיב למעלה מן הענין, וחרה אפי וגו' (שמות כב כג), אימתי אם כסף תלויה את עמי (שם שם כד), זש"ה מרבה (את) הונו בנשך (משלי כח ח), כיצד היה ישראל מבקש ללוות ממנו, [ונכרי מבקש ללוות ממנו], אמר מוטב לי שאני מלוה לנכרי שאטול רבית ממנו, והלוה לו, עליו שלמה קורא, מרבה הונו [בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו]. מי הוא חונן דלים, ה עשו, ועשו חונן דלים הוא, אלא שהמלכות נתגרה בו ונוטלת (ממנו) [ממונו] ועושה בו צרכי רבים איסטוטין ודימוסיות, הוי לחונן דלים יקבצנו, לפיכך אמר להם משה הזהרו שלא תלוו ברבית.

א״ר יוחנן מאי דכתיב (משלי כח יד) אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו וגו׳ אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ואתרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספק חרוב ביתר אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא א״ל לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא אתא אשכחיה דהוה יתיב א״ל מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא קום פוק א״ל הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא (דף נו) א״ל לא א״ל יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך א״ל לא א״ל יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך א״ל לא נקטיה בידיה ואפקיה אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מיחו ביה ש״מ קא ניחא להו איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר לקיסר מרדו בך יהודאי א״ל מי יימר א״ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדי ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה ברוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקילוס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו ר׳ זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר ר׳ יוחנן ענותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. שדר עלייהו נירון קיסר כי קאתי שדא גירא למזרח אתא נפל בירושלים למערב אתא נפל בירושלים לארבע רוחות העולם אתא נפל בירושלים א״ל לינוקא פסוק לי פסוקיך א״ל (יחזקאל כה יד) נתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו׳ אמר קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא ערק ואזיל ואיגייר ונפק מיניה רבי מאיר:

(דף ע ע״ב) מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו (משלי כח ח) מאי לחונן דלים א״ר כגון שבור מלכא:

טז אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: (משלי כ״ח:י״ד) "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ" וְגוֹ'? אַקַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרוּב יְרוּשָׁלַיִם. אַתַּרְנְגוֹלָא וְאַתַּרְנְגוֹלְתָּא חָרוּב טוּר מַלְכָּא. אַשַׁקָּא דְּרִיסְפַּק חָרוּב בֵּיתָר. אַקַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרוּב יְרוּשָׁלַיִם. הַהוּא גַּבְרָא, דְּרַחֲמֵיהּ קַמְצָא, וּבַעַל דְּבָבֵיהּ בַּר קַמְצָא, עָבַד סְעוּדָתָא, אָמַר לֵיהּ לְשַׁמְעֵיהּ: זִיל אַיְתִּי לִי קַמְצָא. אָזַל אַיְתִּי לֵיהּ בַּר קַמְצָא. אָתָא, אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה יָתִיב, אָמַר לֵיהּ: מִכְּדִי, הַהוּא גַּבְרָא בַּעַל דְּבָבָא דְּהַהוּא גַּבְרָא הוּא, מַאי בָּעִית הָכָא? קוּם פּוּק! אָמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וַאֲתָאִי, שַׁבְקָן, וְיָהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי מַה דְּאַכִילְנָא וְשָׁתִינָא. אָמַר לֵיהּ: לָא! [אָמַר לֵיהּ]: יָהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי פַּלְגָא דִּסְעוּדָתִיךְ. אָמַר לֵיהּ: לָא! [אָמַר לֵיהּ]: יָהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי כּוּלָהּ סְעוּדָתִיךְ. אָמַר לֵיהּ: לָא! נַקְטֵיהּ בְּיָדֵיהּ, וְאוּקְמֵיהּ וְאַפְּקֵיהּ. אָמַר: הוֹאִיל וַהֲווּ יָתְבֵי רַבָּנָן וְלֹא מִיחוּ בֵּיהּ, שְׁמַע מִינָהּ: קָא נִיחָא לְהוּ. אֵיזִיל, אֵיכוּל [בְּהוּ] קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא.

וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם (ויקרא ד, טו), אָמַר רַבִּי יִצְחָק אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵין לָהֶם סוֹמְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ל, ו): וְנָפְלוּ סֹמְכֵי מִצְרַיִם. יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶן סוֹמְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה. אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִקְרְאוּ עֵדָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טו, לד): כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד. יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ עֵדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה. אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִקְרְאוּ אַבִּירִים (תהלים סח, לא): עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים, וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ אַבִּירִים (ישעיה מו, יב): שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב. אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִקְרְאוּ אַדִּירִים (יחזקאל לב, יח): אוֹתָהּ וּבְנוֹת גּוֹיִם אַדִּירִים, וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ אַדִּירִים (תהלים טז, ג): וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם. אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִקְרְאוּ חֲכָמִים (עובדיה א, ח): וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם. יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ חֲכָמִים (משלי י, יד): חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָּעַת. אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִקְרְאוּ תְּמִימִים (משלי א, יב): וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר. וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ תְמִימִים (משלי כח, י): וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב. אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִקְרְאוּ צַדִּיקִים (יחזקאל כג, מה): וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִים הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם. יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ צַדִּיקִים (ישעיה ס, כא): וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים. אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִקְרְאוּ אִישִׁים (תהלים קמא, ד): אִישִׁים פֹּעֲלֵי אָוֶן. יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ אִישִׁים (משלי ח, ד): אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא. אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִקְרְאוּ גִּבּוֹרִים (תהלים נב, ג): מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר. וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ גִּבּוֹרִים (תהלים קג, כ): גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ.

כג "מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ" (משלי כ״ח:ח׳). מַאי, "לְחוֹנֵן דַּלִּים"? אָמַר רַב: כְּגוֹן שְׁבוּר מַלְכָּא.

רבי יצחק פתר קרא בזה שמלוה לישראל בריבית, והיתה עינו צרה להלוותו שלא בריבות, ולא ידע כי חסר יבואנו, דכתיב מרבה הונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו (משלי כח ח), איזהו חונן דלים, זה עשו הרשע, וכי עשו הרשע חונן דלים, והלא עושק דלים הוא, כגון אילו אפוטרופא דנפקין לקירייתא ובוזין לאריסיה, ועלון למדינתא, ואמרון כנסין מסכיניא דבעינן למעבד עמהון מצוה, [מתלא] אמרה גיורא בחזורין ומפלגא לבישיא (פי' הזונה קונה תפוחין ומחלקת לחולין).

רבי יצחק פתר קרא בזה שמלוה לישראל בריבית, והיתה עינו צרה להלוותו שלא בריבות, ולא ידע כי חסר יבואנו, דכתיב מרבה הונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו (משלי כח ח), איזהו חונן דלים, זה עשו הרשע, וכי עשו הרשע חונן דלים, והלא עושק דלים הוא, כגון אילו אפוטרופא דנפקין לקירייתא ובוזין לאריסיה, ועלון למדינתא, ואמרון כנסין מסכיניא דבעינן למעבד עמהון מצוה, [מתלא] אמרה גיורא בחזורין ומפלגא לבישיא (פי' הזונה קונה תפוחין ומחלקת לחולין).

תנו רבנן אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. מאי תקנתיה ילך אצל ת״ח. ילך אצל תלמיד חכם מאי עביד ליה הא עבד לאיסוריה. אלא אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה. אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים שנאמר (תהלים כד א) לה׳ הארץ ומלואה. רבי לוי רמי כתיב לה׳ הארץ ומלואה וכתיב (שם קטו טז) השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם. לא קשיא כאן קודם ברכה (ע״ב) כאן לאחר ברכה. אמר רבי חנינא בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקב״ה וכנסת ישראל שנאמר (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. אביו זה הקב״ה שנאמר (דברים לב ו) הלא הוא אביך קנך ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר (משלי א ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. מאי חבר הוא לאיש משחית. אמר רבי חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים:

קא תָּנוּ רַבָּנָן: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, וְכָל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, מָעַל. מַאי תַּקַנְתֵּיהּ? יֵלֵךְ אֵצֶל תַּלְמִיד חָכָם. [יֵלֵךְ אֵצֶל] תַּלְמִיד חָכָם, מַאי עָבִיד לֵיהּ? הָא עָבַד לְאִיסוּרֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם מֵעִיקָרָא וִילַמְּדֶנּוּ בְּרָכוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי מְעִילָה. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִקָּדְשֵׁי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהילים כ״ד:א׳) "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ". רַבִּי לֵוִי רָמִי, כְּתִיב: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ", וּכְתִיב: (שם קטו) "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם", לָא קַשְׁיָא, כָּאן קֹדֶם בְּרָכָה, כָּאן לְאַחַר בְּרָכָה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, כְּאִלּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כ״ח:כ״ד) "גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר: אֵין פָּשַׁע, חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית". 'אָבִיו' זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ל״ב:ו׳) "הֲלוֹא הוּא אָבִיךְ קָּנֶךָ", וְאֵין 'אִמּוֹ' אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי א׳:ח׳) ["שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ], וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". מַאי "חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית"? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: חָבֵר הוּא לְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט, שֶׁהִשְׁחִית אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

ד׳) דל״ת, במשלי (כ״ה י״ז) אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ, ד׳ קטנה (בדם) כי השופך דם הורג ד׳ - הנרצח, וכאלו הורג את אשתו, ואת בניו, ואת בנותיו.

רבי לוי פתר קרא בזה שאינו מוציא מעשרותיו כראוי, דאמר רבי לוי מעשה באחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, והיה לו שדה אחת, והיתה עושה אלף מדות בכל שנה, והיה מוציא ממנה מאה מדות למעשרותיו, מהמותר היה מתפרנס הוא ובני ביתו, בשעת מיתתו קרא לבנו, א"ל בני תן דעתך על שדה זו, כך וכך מדות היא עושה, וכך וכך אני מוציא מעשר, וממנה הייתי מתפרנס כל ימי, שנה ראשונה רעה אותו הבן ועשתה אלף מדות, והוציא ממנה למעשה מאה מדות, לשנה שניה נכנס בו עין רעה, ופיחת הוא עשרה, ופיחתה היא מאה, וכן [שלישית] רביעית וחמישית, עד שעמדה על מעשרותיו, כשראו קרוביו ואוהביו לבשו לבנים ונתעטפו לבנים, נכנסו אצלו, אמר להם למה באתם לשמח על אותו איש שנדוה, אמר לו חס ושלום לא באנו אלא לשמח עמך, לשעבר היית בעל הבית, והקב"ה כהן אבל עכשיו הקב"ה נעשה בעל הבית, ואתה כהן, לפיכך משה מזיר את ישראל עשר תעשר.

ד"א איש כי יפליא וגו'. זש"ה פרי צדיק עץ חיים [ולוקח נפשות חכם] (משלי יא ל), זה התורה, שמתוך שהוא בן תורה הוא לומד היאך לוקח נפשות, שנאמר לוקח נפשות חכם, וכן אתה מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה איבד את בתו, אימתי בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר, שנאמר וידר יפתח נדר לה', והיה היוצא וגו' (שופטים יא ל לא), באותה שעה כעס עליו הקב"ה, אמר הקב"ה אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל יקריב לפני, זימן לו הקב"ה בתו, שנאמר והנה בתו יוצאת לקראתו, ויהי כראותו אותה (שופטים יא לד לה), והלא פנחס היה שם, והוא אמר לא אוכל לשוב (שם), אלא פנחס אמר אני כהן גדול בן כהן גדול אשפיל עצמי ואלך אצל עם הארץ, ויפתח אמר אני ראש שבטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט, מבין שניהם אבדה ההוא עלובה, ושניהם נתחייבו בדמיה, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקדש, יפתח נתפזרו עצמותיו, שנאמר ויקבר בערי גלעד (שם יב ז), אמרה לו בתו אבי שמא כתיב בתורה שיקריבו נפשות בניהם על גבי המזבח, והלא כתיב [אדם כי יקריב מכם קרבן לה'] מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן וגו' (ויקרא א ב), מן הבהמה ולא מן בני אדם, אמר לה בתי נדרתי והיה היוצא וגו' (שופטים יא לא), [אמרה לו] יעקב אבינו שנדר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב), ונתן לו הקב"ה שנים עשר שבטים, שמא הקריב אחד מהם, [ולא עוד הלא חנה כשהיא נודרת ואומרת ונתתיו לה' כל ימי חייו (ש"א א יא), שמא הקריבה את בנה להקב"ה], כל הדברים האלה אמרה לו, ולא שמע אליה, אמרה לו הניחני ואלך אצל בית דין, שמא אחד מהם ימצא פתח לדבריך, שנאמר הרפה ממני שנים חדשים [ואלכה וירדתי על ההרים] (שופטים יא לז), אמר ר' לוי בן ברכיה וכי יש אדם יורד על ההרים, והרי עולים על ההרים, אלא מהו וירדתי על ההרים, אלו סנהדרין, שנאמר שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו ב), [הלכה אצלם ולא מצאו פתח להתיר את נדרו, ועליו אמר הכתוב גבר רש ועושק דלים מטר סוחף ואין לחם (משלי כח ג), גבר רש זה יפתח שהיה רש בתורה, גרופות של שקמה היה, עושק דלים שהיה עושק את הדלים, בשעה שהיו אומרים אמר שבולת ויאמר סבולת (שופטים יב ו), והיה שוחטו, לפיכך מטר סוחף ואין לחם, שהיה לו מי שיתיר את נדרו, אלא ואין לחם, שהעלים הקב"ה מהן את ההלכה שלא ימצאו [פתח] להתיר את נדרו, כיון שלא מצאו [פתח] להתיר את נדרו, עלה ושחטה לפני הקב"ה, ורוח הקודש צווחת נפשות הייתי מבקש שתקריב לפני, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיה יט ה), אשר לא צויתי לאברהם שישחוט את בנו, אלא אמרתי לו אל תשלח ידך אל הנער וגו' (בראשית כב יב), בשביל להודיעך היאך היה אברהם עושה רצוני, שהיו אומות העולם אומרים למה הקב"ה מחבב לאברהם הרבה, לכך אמר לו קח נא את בנך וגו' (שם שם ד), הוי אשר לא צויתי לאברהם לשחוט את בנו ודאי, ולא דברתי ליפתח להקריב לי את בתו, ולא עלתה על לבי שיפול מלך מואב ביד מלך ישראל ויקריב לי בנו בכורו, שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה {מ"ב ג כז)], מי גרם ליפתח לאבד את בתו, על שלא קרא בתורה, שאילו קרא בתורה לא איבד את בתו, שכתיב איש כי יפליא נדר וגו', ואם נקבה היא (ויקרא כז ד), הרי פרי צדיק עץ חיים.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹכֶה לְפַלְגּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמּוֹשְׁכִין עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד שֶׁנֶּאֱמַר: חֵן יִמְצָא. תָּנוּ רַבָּנָן: אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ (ויקרא יח, ד). אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁנִּכְתְּבוּ בַּתּוֹרָה, שֶׁאִם לֹא נִכְתְּבוּ דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתְבוּ. אֵלּוּ הֵן? עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְגָזֵל וּבִרְכַּת הַשֵּׁם. וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם (ויקרא יח, ד). דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרָע מֵשִׁיב עֲלֵיהֶן, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶן תְּשׁוּבָה. אֵלּוּ הֵן: לְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, וַאֲכִילַת חֲזִיר, וְרֹק הַיְבָמָה, וְהַרְבָּעַת כִּלְאַיִם, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפֳּרֵי מְצֹרָע, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מַעֲשֵׂה תֹּהוּ הֵן? תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲנִי ה' (ויקרא יח, ד), אֲנִי חֲקַקְתִּים וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶן.

ויבא אלהים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך (במדבר כב ט). זש"ה משגה ישרים בדרך רע [בשחותו הוא יפול] (משלי כח י), שבתחלה היו הבריות [נוהגות] בכשרות, ובדבריו אלו נפרצו בעריות, שבראשונים [כתיב] ורחל באה עם הצאן (בראשית כט ט), ולכהן מדין שבע בנות (שמות ב טז), עמד בלע הרשע והטעה את הבריות בעריות, וכמו שהטעה הוטעה, בעצה שנתן בה נפל, [היינו דכתיב] בשחותו הוא יפול (משלי שם), והטעהו הקב"ה, שנאמר משגיא לגוים ויאבדם שטח לגוים וינחם (איוב יב כג), שאל לו מי האנשים האלה עמך, אמר אותו רשע איני יודע בהם, אלא בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי, הנה העם היוצא ממצרים וגו', להודיע שהוא שונא ישראל יותר מבלק, לפי שבלק לא אמר קבה, אלא ארה (במדבר שם ו), וזה אמר קבה בפירוש, והוא אמר ואגרשנו וגו' (שם), וזה אמר וגרשתיו (שם שם יא), מן העולם הזה ומן העולם הבא.

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב גדולה תשובה שאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם שנאמר (שם) ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפו ממנו מהם לא נאמר אלא ממנו, היכי דמי בעל תשובה כגון שבא עבירה לידו פעם ראשונה ושניה ופירש הימנה מחוי רב יהודה באותו מקום ובאותה אשה ובאותו פרק אמר רב יהודה רב רמי כתיב (משלי כח יג) מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב וגו׳ וכתיב (תהלים לב א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה לא קשיא כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טוביה אמר כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו:

עו אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת (להם) [לוֹ] כִּשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע י״ד:ב׳) "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ". הָא 'עָוֹן', מֵזִיד הוּא! וְקָרִי לֵיהּ 'מִכְשׁוֹל'. אֵינִי? וְהָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת (להם) [לוֹ] כִּזְכֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל ל״ג:י״ט) "וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְגוֹ', עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה". לָא קַשְׁיָא, כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁמַּאֲרֶכֶת (ימיו ו) שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. שֶׁנֶּאֱמַר: (שם יח) "[בְּשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ] (חיו) יִחְיֶה". אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַמְרֵי בְּמַעֲרָבָא מִשְּׁמֵיה (דרבא) [דְּרַבָּה] בַּר מָרִי: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם; מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם, אָדָם מַקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ [בִּדְבָרִים], סָפֵק מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ, סָפֵק אֵין מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר, מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ, סָפֵק מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ בִּדְבָרִים, (ספק מתפייס ממנו בממון) [סָפֵק אֵין מִתְפַּיֵּס בִּדְבָרִים]. אֲבָל (מדת) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (אינו כן) אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר, מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ בִּדְבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע י״ד:ג׳) "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּחֲזִיק לוֹ טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְקַח טוֹב". וְלֹא עוֹד אֶלָּא, (שדומה כמי שבנה מזבח והקריב) [שֶׁמַּעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב] עָלָיו קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: פָּרֵי חוֹבוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: (שם) "אֹהֲבֵם נְדָבָה". (אמר מר זוטרא בר טוביה, אמר רב:) [תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר]: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, (שאפילו) [שֶׁבִּשְׁבִיל] יָחִיד שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, מוֹחֲלִין לוֹ וּלְכָל הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם נְדָבָה, כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ". 'מֵהֶם' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'מִמֶּנּוּ'. הֵיכִי דָּמִי בַּעַל תְּשׁוּבָה? [אָמַר רַב יְהוּדָה]: כְּגוֹן, שֶׁבָּא דְּבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ, פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה (ופירש) [וְנִצַּל] הֵימֶנָּה. מַחְוִי רַב יְהוּדָה: בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה, וּבְאוֹתוֹ פֶּרֶק. אָמַר רַב יְהוּדָה: רַב רָמִי, כְּתִיב: (משלי כ״ח:י״ג) "מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב" וְגוֹ'. וּכְתִיב: (תהילים ל״ב:א׳) "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה"? לָא קַשְׁיָא, כָּאן, בְּחֵטְא מְפֻרְסָם, כָּאן, בְּחֵטְא שֶׁאֵינוֹ מְפֻרְסָם. רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר [רַב נַחְמָן]: כָּאן, בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, כָּאן, בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ.

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו מ״ט שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן שנאמר (תהלים טז י) כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידיך לראות שחת. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם שנאמר (משלי כח יז) אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו:

פא כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, מַאי טַעְמָא? שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בְּגֵיהִנֹּם, וְתַלְמִידָיו בְּגַן־עֵדֶן. שֶׁנֶּאֱמַר: (תהילים ט״ז:י׳) "כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל, לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת". וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בְּגַן־עֵדֶן, וְתַלְמִידָיו בְּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כ״ח:י״ז) "אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ עַד בּוֹר יָנוּס, אַל יִתְמְכוּ בוֹ".

פז תָּנוּ רַבָּנָן: הָרוֹאֶה קְרִי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, יוֹרֵד וְטוֹבֵל, וְלָעֶרֶב יְשַׁפְשֵׁף. תָּנָא (דבי רבי ישמעאל) [תָּנָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן]: הָרוֹאֶה קְרִי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, עֲוֹנוֹתָיו מְחוּלִין לוֹ. וְהָא תַּנְיָא: עֲוֹנוֹתָיו סְדוּרִין לוֹ! מַאי 'סְדוּרִין'? סְדוּרִין לִמָּחֵל. תָּנִי (תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק) [דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל]: הָרוֹאֶה קְרִי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, יִדְאַג כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. וְאִם עָלְתָה לוֹ שָׁנָה, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תֵּדַע, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ רָעֵב וְהוּא שָׂבֵעַ. כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר: (אמרי במערבא) מַפִּישׁ חַיֵּי, סַגֵּי, וּמַסְגֵּי. (במסכת תענית פ' ב' מאמר קצר בענין תשובה יאות לסדרו בסוף מסכת זו) תָּנוּ רַבָּנָן: אָדָם שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עֲבֵרָה וּמִתְוַדֶּה, וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּהּ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁתּוֹפֵס בְּיָדוֹ שֶׁרֶץ, שֶׁאֲפִלּוּ טוֹבֵל בְּכָל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. זְרָקוֹ מִיָּדוֹ, מִיָּד עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כ״ח:י״ג) "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם", וְאוֹמֵר: (איכה ג׳:מ״א) "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמַיִם".

ותכהינה עיניו מראות. א"ר אליעזר בן עזריה מראות ברעתו של אותו רשע אמר הקב"ה יהא צדיק זה יוצא לשוק והבריות יאמרו זה אביו של אותו רשע, הריני מכהה עיניו ויושב, זש"ה בקום רשעים (יתר) [יסתר] אדם ובאבדם ירבו צדיקים (משלי כח כח). מכאן אמרו כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע עיניו כהות, בן רשע מיצחק, תלמיד רשע מאחיה השלוני, שהעמיד את ירבעם, ולכך כהו עיניו, שנא' (ואחיה) [ואחיהו] לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו (מ"א יד ד):

(דף ס) תנו רבנן מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר ואמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי ועליו הכתוב אומר (תהלים קיב ז) משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה׳. אמר רבא כל היכי דדרשת להאי קרא מרישיה לסיפיה מדריש ומסיפיה לרישיה מדריש. מרישיה לסיפיה מדריש משמועה רעה לא יירא מאי טעמא משום דנכון לבו בטוח בה׳. מסיפיה לרישיה מדריש נכון לבו בטוח בה׳ משמועה רעה לא יירא. ההוא תלמידא דהוה שקיל ואזיל אבתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון חזייא דקא מפחיד א״ל חטאה את דכתיב (ישעיה לג יד) פחדו בציון חטאים א״ל והא כתיב (משלי כח יג) אשרי אדם מפחד תמיד א״ל ההוא בדברי תורה כתיב. יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה דרב המנונא אתנח א״ל יסורי קא בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה דכתיב (איוב ג כה) כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבא לי. א״ל והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בד״ת כתיב:

(דף ס) תנו רבנן מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר ואמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי ועליו הכתוב אומר (תהלים קיב ז) משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה׳. אמר רבא כל היכי דדרשת להאי קרא מרישיה לסיפיה מדריש ומסיפיה לרישיה מדריש. מרישיה לסיפיה מדריש משמועה רעה לא יירא מאי טעמא משום דנכון לבו בטוח בה׳. מסיפיה לרישיה מדריש נכון לבו בטוח בה׳ משמועה רעה לא יירא. ההוא תלמידא דהוה שקיל ואזיל אבתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון חזייא דקא מפחיד א״ל חטאה את דכתיב (ישעיה לג יד) פחדו בציון חטאים א״ל והא כתיב (משלי כח יג) אשרי אדם מפחד תמיד א״ל ההוא בדברי תורה כתיב. יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה דרב המנונא אתנח א״ל יסורי קא בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה דכתיב (איוב ג כה) כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבא לי. א״ל והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בד״ת כתיב:

עשר תעשר.
[א] נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבאנו (משלי כח:כב). ר' חנינה פתר קרייה בעפרו', דא' ר' חנינה כל שקלים שנאמרו בתורה סלעים, ובנביאים ליטרין, ובכתובין קינטרין. א"ר יודה ברבי פזי חוץ משקלי עפרון דהוון קינטרין, הד' דכת' בכסף מלא יתננה לי וגו' (בראשית כג:ט). ועל ידי שהכניס עין צרה בממונו של אבינו אברהם חיסרו הכת' וא"ו, הד"ה דכת' אדני שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא (שם שם טו), אין את בעית למיתן לי ארבע מאוון קינטרין דכסף מן מזוותיה דבייתך את יכיל יהיב לי. ועל ידי שהכניס עין צרה בממונו של אבינו אברהם, חיסרו הכת' וא"ו, הד' דכת' וישקל אברהם לעפרן (שם טז), עפרן כת', תנינא חסר. ר' אמי פתר קרייא בשואל שהיתה עינו צרה לשכור שתי פרות, והוא שואל אחת ושוכר אחת, ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי שם), דכת' בעליו אין עמו שלם ישלם (שמות כב:יג). ר' יצחק פתר קרייה בזה שהוא מלווה ישר' ביריבית, והיתה עינו צרה להלוותו שלא בריבית, והוא מלוה אותו בריבית, ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי שם), דכת' מרבה הונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו (משלי כח:ח). ואיזה הוא חונן דלים, זה עשו הרשע. ועשו הרשע לא עושק דלים הוא, כגון אילין אפוטרופיא דנפקין לקריית' ובזין לאריסייה ועליו למדינתה ואמרין כנשון מיסכנייה ואנן בעיי מעבד עמהון מצוה. מיתלה אמר גיירה בחזורי' ומפלגא לביישיה. ר' לוי פתר קריה בזה שאינו מוציא מעשרותיו כראוי, דא"ר לוי מעשה באחד שהיה מוצי' מעשרותיו כראוי, והיתה לו שדה אחת עושה אלף מידות, והיה מוציא ממנה מאה מידות למעשר, ממנה היה ניזון כל ימיו וממנה היה מתפרנס כל ימיו. בשעת מיתתו קרא לבנו ואמר לו, בני תן דעתך בשדה זו, כך וכך היתה עושה וכך וכך הייתי מוציא ממנה למעשר, ממנה הייתי ניזון כל ימי וממנה הייתי מתפרנס כל ימי. בשנה ראשונה זרע אותה הבן ועשה אלף מידות והוציא ממנה מאה מידות למעשר, בשנייה הכניס בה עין צרה והיה פוחת עשרה והיא פוחתת מאה, פוחת עשרה והיא פוחתת מאה, עד שעמדה על מעשרותיה, וכיון שידעו בו קרוביו לבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו. א' להם מה באתם לשמוח על אותו האיש שנידווה, אמרו לו, חס ושלום לא באנו אלא לשמוח עימך, לשעבר היית בעל הבית והקב"ה כהן, ועכשיו נעשתה כהן והקב"ה בעל הבית. א"ר לוי מי פחית לה שנה מן שנה, שנה עילוי עדנה. לפיכך משה מזהיר את ישר' ואו' להם עשר תעשר את כל תבואת זרעך (דברים יד:כב).

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֶת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְגוֹ' (משלי כח, כב). רַבִּי חֲנִינָא פָּתַר קְרָא בְּעֶפְרוֹן, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, כָּל שְׁקָלִים שֶׁבַּתּוֹרָה סְלָעִים, וְשֶׁבַּנְּבִיאִים לִטְרִין, וְשֶׁבַּכְּתוּבִין קַנְטְרִין, בַּר מִשִּׁקְלֵי עֶפְרוֹן דְּאִינוּן קַנְטְרִין, הָדָא דִּכְתִיב: בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר (בראשית כג, ט). וְעַל יְדֵי שֶׁהִכְנִיס עַיִן צָרָה בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, חִסְּרוֹ הַכָּתוּב ו', הָדָא הוּא דִּכְתִיב: אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִיא (שם פסוק טו). אָמַר, מַה הוּא לִי. אִי בָּעִית לְמִיתַן לִי אַרְבַּע מָאתַן קַנְטְרִין דְּכֶסֶף, מִן סְחוֹרָה דְּבֵיתָךְ אַתְּ יָכִיל יָהִיב לִי. וְעַל יְדֵי שֶׁהִכְנִיס עַיִן צָרָה בְּמָמוֹנוֹ, חִסְּרוֹ הַכָּתוּב ו', הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן (שם פסוק טז). עֶפְרֹן תְּנִינָא, חָסֵר כְּתִיב. רַבִּי אָמַר פָּתַח קְרָא בְּשׁוֹאֵל פָּרָה, וְהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה לִשְׂכֹּר שְׁתֵּי פָּרוֹת, וְהוּא שׁוֹאֵל אַחַת וְשׂוֹכֵר אַחַת. וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבוּאֶנּוּ (משלי כח, כב), דִּכְתִיב: בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם (שמות כב, יג). רַבִּי יִצְחָק פָּתַח קְרָא בָּזֶה שֶׁהוּא מַלְוֶה לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, וְהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה לְהַלְווֹתוֹ שֶׁלֹּא בְּרִבִּית. וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבוֹאֶנּוּ, דִּכְתִיב: מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ (משלי כח, ח). וְאֵיזֶה הוּא חוֹנֵן דַּלִּים, זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע. חוֹנֵן דַּלִּים, וַהֲלֹא עוֹשֵׁק דַּלִּים הוּא. כְּגוֹן אֵלּוּ אַפּוֹטְרוֹפּוּס דְּנַפְקִין לְקִרְיָתָא וּבָזְזִין לַאֲרִיסַיָּא, וְעַלְלִין לִמְדִינָתָא וְאָמְרִין, כַּנְשִׁין מִסְכֵּינַיָּא, דִּבְעִינָן לְמֵיעְבַד עִמְּהוֹן מִצְוָה. וּמַתְלָן אָמַר, בְּחוֹזְרִין, וּמְפַלְגֵיהּ בְּחוֹלִין. (ס״‎א: מַתְלָא אָמַר, גַּיְיפַיָּא בְּחִזּוּרִין, וּמְפַלְגָּא לְבִּישַׁיָּה). רַבִּי לֵוִי פָּתַר קְרָא, בָּזֶה שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מַעַשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי. דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מוֹצִיא מַעַשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי, וְהָיְתָה לוֹ שָׂדֶה אַחַת וְהָיְתָה עוֹשָׂה אֶלֶף מִדּוֹת, וְהָיָה מוֹצִיא מַעַשְׂרוֹתָיו מִמֶּנָּה מֵאָה מִדּוֹת לְמַעֲשֵׂר, וּמִן הַמּוֹתָר הָיָה מִתְפַּרְנֵס הוּא וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ כָּל יָמָיו. בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ קָרָא לִבְנוֹ, אָמַר, בְּנִי, תֵּן דַּעְתְּךָ עַל שָׂדֶה, כָּךְ וְכָךְ מִדּוֹת הִיא עוֹשָׂה, וְכָךְ אֲנִי מוֹצִיא מִמֶּנָּה מַעֲשֵׂר, וּמִמֶּנָּה הָיִיתִי מִתְפַּרְנֵס אֲנִי וּבֵיתִי כָּל יָמַי. שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, זְרָעָהּ הַבֵּן אוֹתָהּ וְעָשְׂתָה אֶלֶף מִדּוֹת. הוֹצִיא מִמֶּנָּה מֵאָה מִדּוֹת מַעֲשֵׂר. שְׁנִיָּה, נִכְנַס בּוֹ עַיִן רָעָה, וּפָחַת הוּא עֲשָׂרָה, וּפָחֲתָה הִיא מֵאָה. שְׁלִישִׁית, פָּחַת הוּא עֲשָׂרָה, פָּחֲתָה הִיא מֵאָה. וְכֵן רְבִיעִית וַחֲמִישִׁית, עַד שֶׁעָמְדָה עַל מַעַשְׂרוֹתֶיהָ. כְּשֶׁרָאוּ הַקְּרוֹבִים כֵן, עָמְדוּ לָבְשׁוּ בְּגָדִים לְבָנִים וְנִתְעַטְּפוּ לְבָנִים וְנִכְנְסוּ אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם, לִשְׂמֹחַ עַל אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁנִּדּוּהוּ. אָמְרוּ לֵיהּ, חָס וְשָׁלוֹם, לֹא בָּאנוּ אֶלָּא לִשְׂמֹחַ עִמְּךָ. לְשֶׁעָבַר הָיִיתָ בַּעַל הַבַּיִת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּהֵן, וְעַכְשָׁו נַעֲשֵׂיתָ כֹּהֵן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעַל הַבַּיִת. אָמַר רַבִּי לֵוִי, מַפְחִית שָׁנָה מִן שָׁנָה עָלַי עִדָּנָא. לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר.

עשר תעשר.
[א] נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבאנו (משלי כח:כב). ר' חנינה פתר קרייה בעפרו', דא' ר' חנינה כל שקלים שנאמרו בתורה סלעים, ובנביאים ליטרין, ובכתובין קינטרין. א"ר יודה ברבי פזי חוץ משקלי עפרון דהוון קינטרין, הד' דכת' בכסף מלא יתננה לי וגו' (בראשית כג:ט). ועל ידי שהכניס עין צרה בממונו של אבינו אברהם חיסרו הכת' וא"ו, הד"ה דכת' אדני שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא (שם שם טו), אין את בעית למיתן לי ארבע מאוון קינטרין דכסף מן מזוותיה דבייתך את יכיל יהיב לי. ועל ידי שהכניס עין צרה בממונו של אבינו אברהם, חיסרו הכת' וא"ו, הד' דכת' וישקל אברהם לעפרן (שם טז), עפרן כת', תנינא חסר. ר' אמי פתר קרייא בשואל שהיתה עינו צרה לשכור שתי פרות, והוא שואל אחת ושוכר אחת, ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי שם), דכת' בעליו אין עמו שלם ישלם (שמות כב:יג). ר' יצחק פתר קרייה בזה שהוא מלווה ישר' ביריבית, והיתה עינו צרה להלוותו שלא בריבית, והוא מלוה אותו בריבית, ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי שם), דכת' מרבה הונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו (משלי כח:ח). ואיזה הוא חונן דלים, זה עשו הרשע. ועשו הרשע לא עושק דלים הוא, כגון אילין אפוטרופיא דנפקין לקריית' ובזין לאריסייה ועליו למדינתה ואמרין כנשון מיסכנייה ואנן בעיי מעבד עמהון מצוה. מיתלה אמר גיירה בחזורי' ומפלגא לביישיה. ר' לוי פתר קריה בזה שאינו מוציא מעשרותיו כראוי, דא"ר לוי מעשה באחד שהיה מוצי' מעשרותיו כראוי, והיתה לו שדה אחת עושה אלף מידות, והיה מוציא ממנה מאה מידות למעשר, ממנה היה ניזון כל ימיו וממנה היה מתפרנס כל ימיו. בשעת מיתתו קרא לבנו ואמר לו, בני תן דעתך בשדה זו, כך וכך היתה עושה וכך וכך הייתי מוציא ממנה למעשר, ממנה הייתי ניזון כל ימי וממנה הייתי מתפרנס כל ימי. בשנה ראשונה זרע אותה הבן ועשה אלף מידות והוציא ממנה מאה מידות למעשר, בשנייה הכניס בה עין צרה והיה פוחת עשרה והיא פוחתת מאה, פוחת עשרה והיא פוחתת מאה, עד שעמדה על מעשרותיה, וכיון שידעו בו קרוביו לבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו. א' להם מה באתם לשמוח על אותו האיש שנידווה, אמרו לו, חס ושלום לא באנו אלא לשמוח עימך, לשעבר היית בעל הבית והקב"ה כהן, ועכשיו נעשתה כהן והקב"ה בעל הבית. א"ר לוי מי פחית לה שנה מן שנה, שנה עילוי עדנה. לפיכך משה מזהיר את ישר' ואו' להם עשר תעשר את כל תבואת זרעך (דברים יד:כב).

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֶת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְגוֹ' (משלי כח, כב). רַבִּי חֲנִינָא פָּתַר קְרָא בְּעֶפְרוֹן, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, כָּל שְׁקָלִים שֶׁבַּתּוֹרָה סְלָעִים, וְשֶׁבַּנְּבִיאִים לִטְרִין, וְשֶׁבַּכְּתוּבִין קַנְטְרִין, בַּר מִשִּׁקְלֵי עֶפְרוֹן דְּאִינוּן קַנְטְרִין, הָדָא דִּכְתִיב: בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר (בראשית כג, ט). וְעַל יְדֵי שֶׁהִכְנִיס עַיִן צָרָה בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, חִסְּרוֹ הַכָּתוּב ו', הָדָא הוּא דִּכְתִיב: אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִיא (שם פסוק טו). אָמַר, מַה הוּא לִי. אִי בָּעִית לְמִיתַן לִי אַרְבַּע מָאתַן קַנְטְרִין דְּכֶסֶף, מִן סְחוֹרָה דְּבֵיתָךְ אַתְּ יָכִיל יָהִיב לִי. וְעַל יְדֵי שֶׁהִכְנִיס עַיִן צָרָה בְּמָמוֹנוֹ, חִסְּרוֹ הַכָּתוּב ו', הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן (שם פסוק טז). עֶפְרֹן תְּנִינָא, חָסֵר כְּתִיב. רַבִּי אָמַר פָּתַח קְרָא בְּשׁוֹאֵל פָּרָה, וְהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה לִשְׂכֹּר שְׁתֵּי פָּרוֹת, וְהוּא שׁוֹאֵל אַחַת וְשׂוֹכֵר אַחַת. וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבוּאֶנּוּ (משלי כח, כב), דִּכְתִיב: בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם (שמות כב, יג). רַבִּי יִצְחָק פָּתַח קְרָא בָּזֶה שֶׁהוּא מַלְוֶה לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, וְהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה לְהַלְווֹתוֹ שֶׁלֹּא בְּרִבִּית. וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבוֹאֶנּוּ, דִּכְתִיב: מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ (משלי כח, ח). וְאֵיזֶה הוּא חוֹנֵן דַּלִּים, זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע. חוֹנֵן דַּלִּים, וַהֲלֹא עוֹשֵׁק דַּלִּים הוּא. כְּגוֹן אֵלּוּ אַפּוֹטְרוֹפּוּס דְּנַפְקִין לְקִרְיָתָא וּבָזְזִין לַאֲרִיסַיָּא, וְעַלְלִין לִמְדִינָתָא וְאָמְרִין, כַּנְשִׁין מִסְכֵּינַיָּא, דִּבְעִינָן לְמֵיעְבַד עִמְּהוֹן מִצְוָה. וּמַתְלָן אָמַר, בְּחוֹזְרִין, וּמְפַלְגֵיהּ בְּחוֹלִין. (ס״‎א: מַתְלָא אָמַר, גַּיְיפַיָּא בְּחִזּוּרִין, וּמְפַלְגָּא לְבִּישַׁיָּה). רַבִּי לֵוִי פָּתַר קְרָא, בָּזֶה שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מַעַשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי. דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מוֹצִיא מַעַשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי, וְהָיְתָה לוֹ שָׂדֶה אַחַת וְהָיְתָה עוֹשָׂה אֶלֶף מִדּוֹת, וְהָיָה מוֹצִיא מַעַשְׂרוֹתָיו מִמֶּנָּה מֵאָה מִדּוֹת לְמַעֲשֵׂר, וּמִן הַמּוֹתָר הָיָה מִתְפַּרְנֵס הוּא וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ כָּל יָמָיו. בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ קָרָא לִבְנוֹ, אָמַר, בְּנִי, תֵּן דַּעְתְּךָ עַל שָׂדֶה, כָּךְ וְכָךְ מִדּוֹת הִיא עוֹשָׂה, וְכָךְ אֲנִי מוֹצִיא מִמֶּנָּה מַעֲשֵׂר, וּמִמֶּנָּה הָיִיתִי מִתְפַּרְנֵס אֲנִי וּבֵיתִי כָּל יָמַי. שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, זְרָעָהּ הַבֵּן אוֹתָהּ וְעָשְׂתָה אֶלֶף מִדּוֹת. הוֹצִיא מִמֶּנָּה מֵאָה מִדּוֹת מַעֲשֵׂר. שְׁנִיָּה, נִכְנַס בּוֹ עַיִן רָעָה, וּפָחַת הוּא עֲשָׂרָה, וּפָחֲתָה הִיא מֵאָה. שְׁלִישִׁית, פָּחַת הוּא עֲשָׂרָה, פָּחֲתָה הִיא מֵאָה. וְכֵן רְבִיעִית וַחֲמִישִׁית, עַד שֶׁעָמְדָה עַל מַעַשְׂרוֹתֶיהָ. כְּשֶׁרָאוּ הַקְּרוֹבִים כֵן, עָמְדוּ לָבְשׁוּ בְּגָדִים לְבָנִים וְנִתְעַטְּפוּ לְבָנִים וְנִכְנְסוּ אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם, לִשְׂמֹחַ עַל אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁנִּדּוּהוּ. אָמְרוּ לֵיהּ, חָס וְשָׁלוֹם, לֹא בָּאנוּ אֶלָּא לִשְׂמֹחַ עִמְּךָ. לְשֶׁעָבַר הָיִיתָ בַּעַל הַבַּיִת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּהֵן, וְעַכְשָׁו נַעֲשֵׂיתָ כֹּהֵן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעַל הַבַּיִת. אָמַר רַבִּי לֵוִי, מַפְחִית שָׁנָה מִן שָׁנָה עָלַי עִדָּנָא. לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר.

הֲלָכָה, אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ בְּאָזְנוֹ מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לְרַפְּאוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים כָּל שֶׁסָּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְזוֹ מַכַּת הָאֹזֶן אִם סַכָּנָה הִיא מְרַפְּאִים אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת. רַבָּנָן אָמְרֵי, מְבַקֵּשׁ אַתָּה שֶׁלֹא לָחוּשׁ בְּאָזְנֶיךָ וְלֹא אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ, הַטֵּה אָזְנְךָ לַתּוֹרָה וְאַתָּה נוֹחֵל חַיִּים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, ג): הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא כָּל מִי שֶׁמֵּסִיר אָזְנוֹ מִשְׁמֹעַ תּוֹרָה תְּפִלָתוֹ נִמְאֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח, ט): מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. רַבִּי לֵוִי אָמַר, הָאֹזֶן לַגּוּף כְּקִינְקָל לְכֵלִים, שֶׁכֵּן הַקִּינְקָל כַּמָּה כֵּלִים נִתָּנִין עָלָיו וְאַתְּ נוֹתֵן מֻגְמָר תַּחְתָּיו וְכֻלָּם מִתְעַשְּׁנִים, כָּךְ מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם הַזֶּה, עַל יְדֵי הָאֹזֶן כֻּלָּן חַיִּין, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם הִטִּיתָ אָזְנְךָ לַתּוֹרָה כְּשֶׁתָּבוֹא לִפְתֹּחַ בְּדִבְרֵי תוֹרָה הַכֹּל מִשְׁתַּתְּקִים לְפָנֶיךָ וְשׁוֹמְעִים דְּבָרֶיךָ, כְּשֵׁם שֶׁהִטִּיתָ אָזְנְךָ לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה. וּמֵהֵיכָן אַתְּ לָמֵד מִמּשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהִטָּה אָזְנוֹ לַתּוֹרָה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לִפְתֹּחַ בְּדִבְרֵי תוֹרָה נִשְׁתַּתְּקוּ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְהֶאֱזִינוּ דְּבָרָיו, מִנַּיִן, מִמַּה שֶׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן (דברים לב, א): הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וגו'.

אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱגוֹזָה, מָה הָאֱגוֹזָה נִגְזֶזֶת וְנֶחֱלֶפֶת לְטוֹבָתָהּ הִיא נִגְזֶזֶת, לָמָּה שֶׁהִיא מַחֲלֶפֶת כַּשֵֹּׂעָר הַזֶּה שֶׁנִּגְזַז וְנֶחְלַף, וְכַצִּפָּרְנַיִם הַלָּלוּ שֶׁנִּגְזָזִין וְנֶחֱלָפִין, כָּךְ כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל נִגְזָזִין מֵעֲמָלָן וְנוֹתְנִין לַעֲמֵלֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְטוֹבָתָן הֵן נִגְזָזִין וְנֶחֱלָפִין לָהֶם, וּמַרְבִּין לָהֶם עשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה וְשָׂכָר טוֹב לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, מָה הַנְּטִיעוֹת הַלָּלוּ אִם אַתְּ מְכַסֶּה שָׁרְשֵׁיהֶם בִּשְׁעַת נְטִיעָתָן הֵן מַצְלִיחוֹת, וְאִם לָאו אֵין מַצְלִיחוֹת, אֲבָל הָאֱגוֹז הַזֶּה, אִם אַתְּ מְכַסֶּה שָׁרָשָׁיו בִּשְׁעַת נְטִיעָתוֹ, אֵינוֹ מַצְלִיחַ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל (משלי כח, יג): מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָשָׁה, לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא אֶל גִּנַּת יָרָק, וְאָמַר אֶל גִּנַּת אֱגוֹז, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנָּתַן לָהֶם כֹּחָן שֶׁל נְטִיעוֹת וְזִיוָן שֶׁל יָרָק. רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר תַּרְתֵּי, מָה אֱגוֹז זֶה עֵצוֹ מְשַׁמֵּר פִּרְיוֹ, כָּךְ עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מַחֲזִיקִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. אֲמַר חוֹרִי מָה אֱגוֹז זֶה אִם נוֹפֵל לְתוֹךְ הַטִּנֹפֶת אַתְּ נוֹטְלוֹ וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ וּמְדִיחוֹ וְהוּא חוֹזֵר כִּתְחִלָּתוֹ, וְהוּא יָפֶה לַאֲכִילָה, כָּךְ כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל מִתְלַכְלְכִין בַּעֲוֹנוֹת כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, בָּא יוֹם הַכִּפּוּרִים וּמְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר מָה אֱגוֹז זֶה יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי קְלִפּוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם שְׁתֵּי מִצְווֹת, מִילָה וּפְרִיעָה. דָּבָר אַחֵר אֶל גִּנַּת אֱגוֹז, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מָה אֱגוֹז זֶה חָלָק, דִּתְנֵינַן רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים, וְכָל מִי שֶׁעוֹלֶה לְרֹאשׁוֹ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דַּעְתּוֹ הֵיאַךְ יַעֲלֶה הוּא נוֹפֵל וּמֵת, וְנוֹטֵל שֶׁלּוֹ מִן הָאֱגוֹז, כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא מַנְהִיג שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ נוֹתֵן דַּעְתּוֹ הֵיאַךְ הוּא מַנְהִיג אֶת יִשְׂרָאֵל, סוֹף שֶׁהוּא נוֹפֵל וְנוֹטֵל שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה ב, ג): קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ וגו'. דָּבָר אַחֵר אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, מָה אֱגוֹז זֶה שְׂחוֹק לַתִּינוֹקוֹת וְשַׁעֲשׁוּעַ לַמְּלָכִים, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי עֲוֹנוֹת, דִּכְתִיב (איכה ג, יד): הָיִיתִי שְׂחֹק לְכָל עַמִּי וגו', אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא (ישעיה מט, כג): וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ. דָּבָר אַחֵר אֶל גִּנַת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, מָה הָאֱגוֹז הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ אֱגוֹזֵי פֶרֶךְ, אֱגוֹזִים בֵּינוֹנִים, וֶאֱגוֹזִים קַנְטְרָנִין, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ מֵהֶן עוֹשִׂין צְדָקָה מֵאֲלֵיהֶן, וְיֵשׁ שֶׁאִם אַתָּה תּוֹבְעָן הֵם נוֹתְנִים, וְיֵשׁ שֶׁאַתְּ תּוֹבְעָן וְאֵין עוֹשִׂין. אָמַר רַבִּי לֵוִי מַתְלָא אֲמַר תַּרְעָא דְּלָא פְּתִיחַ לְמִצְוָותָהּ יְהֵא פְּתִיחַ לְאַסְיָא. דָּבָר אַחֵר אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, מָה אֱגוֹז זֶה הָאֶבֶן שׁוֹבְרוֹ, כָּךְ הַתּוֹרָה קְרוּיָה אֶבֶן, וְיֵצֶר הָרָע קָרוּי אֶבֶן. הַתּוֹרָה קְרוּיָה אֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, יב): וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן, וְיֵצֶר הָרָע קָרוּי אֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כב): וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם. אָמַר רַבִּי לֵוִי לִמְקוֹם אֲרִימוֹן שֶׁהוּא מְשֻׁבָּשׁ בִּגְיָסוֹת, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ הוֹשִׁיב בּוֹ כּוֹסְטַרְיָינִים בִּשְׁבִיל לְשָׁמְרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹא יְקַפְּחוּ לָעוֹבְרִים וְלַשָּׁבִים. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה קְרוּיָה אֶבֶן וְיֵצֶר הָרָע קָרוּי אֶבֶן, תְּהֵא הָאֶבֶן מְשַׁמֵּר הָאֶבֶן. דָּבָר אַחֵר אֶל גִּנַת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, מָה אֱגוֹז זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לִגְנוֹב הַמֶּכֶס שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא נִשְׁמַע וְנִכָּר, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל כָּל מָקוֹם שֶׁאֶחָד מֵהֶם הוֹלֵךְ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ יְהוּדִי, לָמָּה, שֶׁהוּא נִכָּר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה סא, ט): כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'. דָּבָר אַחֵר אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, מָה אֱגוֹז זֶה הַשַֹּׂק מָלֵא אֱגוֹזִים בְּיָדְךָ, אַתְּ נוֹתֵן לְתוֹכוֹ כַּמָּה שֻׁמְשְׁמִים, כַּמָּה חַרְדָּלִים, וְהֵן מַחֲזִיקִין. כָּךְ כַּמָּה גֵרִים בָּאוּ וְנִתּוֹסְפוּ בְּיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כג, י): מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב. דָּבָר אַחֵר אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, מָה אֱגוֹז זֶה אַתְּ נוֹטֵל אֶחָד מֵהַכְּרִי וְכֻלָּן מִדַּרְדְּרִין וּמִתְגַּלְגְּלִים זֶה אַחַר זֶה, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל לָקָה אֶחָד מֵהֶן כֻּלָּן מַרְגִּישִׁין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר טז, כב): הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מָה אֱגוֹז זֶה עָשׂוּי אַרְבַּע מְגוּרוֹת וְהַסִּירָה בָּאֶמְצַע, כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעָה דְּגָלִים, אַרְבָּעָה מַחֲנוֹת, וְאֹהֶל מוֹעֵד בָּאֶמְצַע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ב, יז): וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד, דָּבָר אַחֵר אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, זֶה הָעוֹלָם. לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים, אֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה,, וְיוֹשְׁבִין שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת כְּגַרְעִינֵי רִמּוֹנִים.

יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרב (מלכים א' ד' כ'). ילמדנו רבינו מאימתי משמיעים על השקלים כך שנו רבותינו באחד באדר משמיעים על [השקלים ועל] הכלאים (שקלים פ"א מ"א) ולמה באחד באדר [כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדש בזמנה באחד בניסן ועל הכלאים למה באחד באדר] שכל החדשים הזרעים קטנים הם ואינם ניכרים מה הם אם חיטים אם שעורים לפיכך היו משמיעים מאחד באדר שכשם שאסור לזרוע כלאים כך אסור לקיים. אתה מוצא שאין ישראל עומדים בעולם אלא בזכות המצות שהם עושים בארץ אמר בלעם מי מנה עפר יעקב (במדבר כ"ג י') מי יכול למנות מצות שישראל עושים [בעפר] זורע ומקיים לא תזרע כרמך כלאים (דברים כ"ב ט') וחורש בשור ומקיים לא תחרוש בשור וחמור יחדיו (שם שם י') העמיד הכרי נותן תרומה כך מי יכול למנות מצות שישראל עושים בעפר לפיכך הם מתרבים בארץ כך הוא אומר למען תחזקו ובאתם ורביתם וירשתם את הארץ (שם י"א ח') שאפילו ישראל באים לידי (חסרון) [סרחון] והקב"ה כועס עליהם ומביא עליהם מרדות והם באים לידי חיסרון אלא חוזרים ומתרבים כן אתה מוצא בימי דוד שמנה יואב את ישראל והלך מהם שבעים [אלף] איש וחזרו ורבו בימי שלמה יותר ממה שהיו מניין ממה שהשלים הנביא יהודה וישראל [רבים] כחול [אשר] על שפת הים לרוב: [יהודה וישראל רבים] כך פתח רבי תנחומא בי ר' אבא זה שאמר רוח הקודש על ידי שלמה אל גינת אגוז ירדתי לראות באיבי הנחל (שה"ש ו' י"א) למה נמשלו ישראל כאגוז אמר רבי יהושע דסיכנן בשם רבי לוי כל האילנות בשעה שהם לוקים מכסים עיקריהם והם חיים אבל האגוז הזה כשלוקה מגלה שרשיו והוא חי כך ישראל מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם (משלי כ"ח י"ג): ד"א למה כאגוז מה האגוז הזה עשוי ארבע אגורות כך כשיצאו למדבר עשאם משה ארבעה דגלים והשכינה באמצעם שנאמר ונסע אהל מועד [מחנה הלוים] בתוך המחנות (במדבר ב' י"ז): [דבר אחר] מה האגוז הזה שחוק לתינוק ותענוג למלכים כך ישראל כשהם זוכין והיו מלכים אומנייך (ישעיה מ"ט כ"ג) וכשהם חוטאים הייתי שחוק לכל העמים (איכה ג' י"ד): דבר אחר האגוז הזה עצו משמר פריו כך ישראל עוסקים בתורה וחבריהם שלהם עוסקים בגמילות חסדים. ד"א האגוז הזה כל זמן שעצו דבוק לפריו הוא משומר פירש הימנו משליכים אותו לאשפות כך ישראל כל זמן שחביריהם דבוקים לחכמים ושומעים דבריהם הם זוכים לקנות שני עולמים העולם הזה והעולם הבא פרשו מהם אבדו מן העולם: דבר אחר האגוז הזה נקלף שני קלפים לכך משל ישראל בו א"ר אבין שהם מוהלים ופורעים. ד"א למה כאגוז אלא כל הפירות שנופלין בארץ אין להם קול והאגוז כשנופל לארץ קולו הולך כך הצדיק מת קולו הולך בכל העולם: ד"א כל הפירות יכול אדם ליטול מהם מתוך השק ואין חביריהם מרגישים בין תמרים בין תותים בין תאנים אבל האגוז כיון שאתה נותן ידיך ונוטל מהם מעט כולם מתרעמים ומרגישים כך הם ישראל איש אחד חוטא כולם מרגישים האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף (במדבר ט"ז כ"ב): ד"א כל הפירות נופלים לארץ מתלכלכים ונפשו של אדם חתה מהם (לאוכלו') [לאכלם] אבל האגוז אם נופל ומתלכלך מרחיצו ואוכלו כך ישראל אפילו מתלכלכים בעונות כל ימות השנה יום הכיפורים בא ומרחיצים מעוונותיהם שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו' (ויקרא ט"ז ל'): ד"א האגוז הזה נותן בקופה אם מבקש אדם שומשמין ליתן או פילפלין [וקטניות] ביניהם מחזיקים הם מה שאין אתה מוצא בשאר הפירות שאין אתה יכול לעשות כך בתמרים ובתאנים אלא באגוזים כן ישראל מקבלים כל מי שבא להתגייר א"ר לוי האגוז הזה יש בו שלשה מינים אגוזי פרך ובינונים וקטרונים של פרך שניפרך מעצמו והבינונים אתה מקיש עליו והוא נשבר והקטרונים (יש) מתקשה לשבר ואתה מקיש עליו באבן ושברו אף על פי כן אין בו תוחלת כך הוא ישראל יש בהם בני אדם שהם עושים מצוה מעצמם אילו של פרך ויש בהן שאתה תובעם למצוה ומיד הם נותנים אילו הבינונים ויש בהם שאפילו אתה מקיש עליו כמה פעמים אין מועיל הימנו כלום אעפ"כ א"ר לוי הפתח שאינו פתוח למצוה פתוח לרופא. ד"א אל גינת אגוז האגוז הזה חלוק מי שאינו אומן לעלות בו מיד הוא נופל שצריך לשמור עצמו שלא יפול הימנו כך כל מי שמשרת את ישראל צריך לשמור עצמו שלא יטול את שלו מתחת ידיהם כגון משה וישעיה ואליהו משה אמר שמעו נא המורים (במדבר כ' י') ונאמר לא תביאו את הקהל הזה (שם שם י"ב) ישעיה אמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב (ישעיה ו' ה') מיד ובידו רצפה (שם שם ו') אליהו כי עזבו בריתך בית ישראל (מלכים א' י"ט י' וי"ד) ונאמר ואת אלישע בן שפט [מאבל מחולה] תמשח לנביא תחתיך (שם שם ט"ז): ד"א צריך לשמור שלא יאבד כדואג ואחיתופל: ד"א אל גינת אגוז האגוז הזה שחוק לתינוקות ותענוג למלכים כך ישראל כשעושים רצונו של מקום מתחטאים על המלכים באדין מלכא נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד (דניאל ב' מ"ו) וכן מתחטא מתנתך לך להויין (שם ה' י"ז) וכשאינם עושים רצונו של מקום נעשים שחוק לאומות הייתי שחוק לכל העמים (איכה ג' י"ד): ד"א אל גינת אגוז א"ר יהושע בן [לוי] (חנינ') [הגינה] שאני גוזז אותה כל שעה אומות העולם חוטאים ואני מאריך רוחי עמהם אבל ישראל איני מקיף להם אלא חטאו מיד אני גוזזם אף על פי כן כל דבר שהוא נגזז מיד הוא מחליף ומשבח אמר הקדוש ברוך הוא אף על פי שגזזתי אותם מיד הרביתי אותם יותר ממה שהיו וכחול שאין לו מניין יהודה וישראל רבים [וגו'] אמר הקב"ה ישראל סגולתי הם והייתם לי סגולה (שמות י"ט ה') ומה עיסקה של סגולה זו אין ערב לבעליה ליגע בה ואם נדחקה יד ונטל הימנה מיד הוא טרוד להחזיר כל מה שנטל הימנה כך אמר הקדוש ברוך הוא אע"פ שעונות גורמים ומתמעטים ישראל עלי לעשות [אותם] הרבה ממה שהיו יהודה וישראל רבים: ד"א יהודה וישראל רבים מהיכן נתמעטו ישראל כיון ששמואל אמר לשאול שילכו למחות שמו של אגג עברו על הדבר [והיו] ישראל מאתים ועשרים אלף שנ' ויפקדם בטלאים מאתים אלף רגלי ועשר' אלפים איש יהודה (שמואל א' ט"ו ד') באותה שעה נתחייבו כלייה אמר הקב"ה אם הולכים בבת אחת אין עמידה לישראל הריני נוטלם קימעה קימעה ושבעים אלף מתים מהם בדבר והשאר בהר הגלבוע עם שאול ובימי דוד היאך מתו אלא מהו ויוסף אף ה' לחרות בישראל (שמואל ב' כ"ד א') והיאך חרה אף אלקים בישראל אלא מה כתב כשבא דוד למנות (הגבוריו) [את גבוריו] היה מונה והולך כיון שהגיע [אל] אוריה החיתי [נאמר] כל שלשים ושבע (שם כ"ג ל"ט) מיד ויוסף אף ה' לחרות בישראל ואתה מוצא שלא מנה עוד שבעה עשר גיבורים לא קרא בדברי הימים ואתה מוצא אותם עוד שבעה עשר אלא כיון שהגיע [אל] אוריה החיתי מיד ויוסף אף ה' למלך שהיה יושב וקורא בדיפתרא כל גיבוריו היה קורא פלוני ופלוני היה קורא והולך כיון שהגיע (עוד) [עד] פלוני אמרו לו מת מיד השליך הריפתרא והעלה חמה כך הקב"ה היה קורא ומונה גיבוריו (כאן) [כיון] שהזכיר אוריה החיתי מיד ויוסף אף ה'. ויסת את דוד למנות ויאמר דוד אל יואב שר החיל לך מנה את ישראל מדן ועד באר שבע (שם כ"ד א' וב' ובדהי"א כ"א א') אמר לו יוסף ה' על העם כהם וכהם מאה פעמים (שמואל שם ג') ולמה לא אמר כברכת משה רבו משה אמר יוסף עליכם ככם אלף פעמים (דברים א' י"א) ויואב אמר מאה פעמים אלא ברכתו של יואב הייתה טובה משל משה אמר ועיני אדני המלך רואות (שמואל שם שם) אמר לו בימיך יהא כן אמר יואב מניין שהוא לצורך אין בו חיסרון מניין שאינו לצורך יש בו חיסרון ואתה מוצא חכם יושב ראשו של סנהדרין היה יושב בשבת תחכמוני (שם כ"ג ח') הוא היה יואב שהיה גדול בתורה וגיבור במלחמה: למה יבקש אדוני ולמה יהיה לאשמה על ישראל (דהי"א כ"א ג') ודבר המלך חזק על יואב (שם שם ד') אמר לו דוד או אתה מלך ואני שר צבא או אתה שר הצבא ואני מלך כיון שראה כן יצא שלא בטובתו אף על פי כן הלך לשבט גד אמר יודע אני שהם קשים שמא יזרקו עלי אבנים ונמצא הדבר בטל ואעפ"כ לא סייעה אותה שעה אחר כך הלך לו לשבט דן אמר יודע אני שהם עובדי עכו"ם שמא תפגע השעה בבני אדם עובדי עכו"ם כיון שלא עמד אחד מהם בפניו הלך לו אצל כל ישראל (אף על פי) [ולפי] שלא היה חפץ בדבר נשתהא תדע לך ממה שבא אתה יודע ויבואו מקצה תשעה חדשים עשרים יום (שמואל שם ח') מדן ועד באר שבע מקצה תשעה חדשים אלא שעשה משתהא: ויתן יואב את מספר מפקד העם (שם שם ט') אם מספר למה מפקד אלא אמרו רבותינו שתי אפונראות עשה אחת גדולה ואחת קטנה והניח את הגדולה בפונדתו אמר הריני נותן את הקטנה אם יעלה חימה אז אומר הרי כולהם הריני נותן לו את הגדולה: ד"א את מספר מפקד אלא כיון שהלך למנות היה משלח למי שהיה לו חמשה בנים לך והטמין וספור מה שאתה מבקש ומה שהיה אומר היה כותב לפיכך את מספר מפקד העם. ותהי ישראל (שם) למה אמרו לשון נקבה אמר הקדוש ברוך הוא לא עמד אחד מכם כנגד יואב לומר לו למה אתה סופר (אותו) [אותי] אלא עשיתם עצמיכם כנשים. ותהי [ישראל] שמונה מאות אלף איש (ואיש יהודה ארבע מאות ושבעים אלף איש שולף חרב) [חיל שלף חרב ואיש יהודה חמש מאות אלף איש] (שם) ובדברי הימים כתב אלף אלפים [ומאה אלף איש שלף חרב ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף איש שלף חרב] (שם כ"א ה') א"ר יהושע ב"ל [אין] הכתובים מכזבים מה שחיסרם כאן שמתו אותה שעה: ולוי ובנימין לא פקד בתוכם (דהי"א כ"א ו') למה כן אלא אמר יואב אם יאמר לי למה לא ספרת אותם אומר לו משה רבינו לא סיפר אותם שנאמר אך את מטה לוי לא תפקד (במדבר א' מ"ט) לפיכך לוי לא פקד בתוכם ואת בנימן אמר יואב אתמול הלך מהם כמה אלפים בפלגש בגבעה ואני מונה אותם לפיכך לוי ובנימן לא פקד. ד"א לוי שמשו של הקב"ה ובנימן בעל אכסניא שלו ואני מונה אותם לפיכך לוי ובנימן לא פקד. כי נתעב דבר המלך (דה"י שם שם) מהו נתעב שלא ערב עליו הדבר באותה שעה בא גד הנביא אצלו ואמר לו מה אתה מבקש שלש שנים רעב או שלשה חדשים בורח מפני שונאיך או שלשה ימי חרב ה' ודבר שנאמר אם שלש שנים רעב וגו' (שם שם י"ב) ומיד השיבו דוד צר לי מאד (שם שם י"ג ושמואל ב' כ"ד י"ד) למי שאמרו לו היכן אתה מבקש ליתנך אצל אביך או אצל אמך אוי להם לאזנים שכך שומעים כך היה דוד כשנאמר לו שלש אני נוטל עליך וגו' (שם שם י"ג) ולמה שלש אמר לו שלשה דברים אמרת על שאול כי ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה [וגו'] (שמואל א' כ"ו י') לכך שלש כנגד שלש. ד"א שלש שנים וכתב אחד אומר התבוא לך שבע שנים (שם ב' כ"ד י"ג) אם שבע למה שלש ואם שלש למה שבע אלא אמר לו מה אתה מבקש שלש למלחמה או שבע לבצורת אמר דוד אם אני אומר רעב ישראל אומרים מפני שהוא מלך ואוצרותיו מליאים אם אומר אני נספה מפני צר ישראל אומרים מפני שיש לו גיבורים שיעמדו עליו הריני שואל את המות שמשוה לגדולים ולקטנים אפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה (שם שם י"ד) הוי שלש שנים ואח"כ נעשו שלשה חדשים ואחר כך שלשה ימים ושלש ימים עושים שלשים ושש שעות באו סניגורים טובים לישראל באו שבעת ימי השבת ושמנה ימי המילה הרי חמשה עשר חמשה ספרי תורה ושלשה האבות הרי עשרים ושלשה א"ר תנחומא בי ר' אבא עוד עשרת הדברות ושני לחות הברית הרי ל"ה כנגד ל"ה שעות ורבי אבין הלוי בי רבי [אמר] י"ב שבטים נשתייר שם שעה אחת [בא] וראה כמה אוכלוסים באותה שעה מתו: ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד (שם שם ט"ו) מהו מהבקר ועד עת מועד רבי חייא הגדול אומר משחיטת התמיד ועד זריקת דמו ורבותינו אמרו משהאיר המזרח ועד הנץ החמה ור' שמואל בר נחמן אומר משיתחיל גלגל החמה לעלות עד שיגמור כולם מתו באותה שעה הקטנה שבעים אלף איש מה כתב בסוף גד אמר לדוד עלה והקם מזבח לה' בגורן ארונה (שם שם י"ח) ומיד עלה ויעל דוד כדבר גד (שם שם י"ט) וכיון שבנה מזבח וקירב מה כתב ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל (שם שם כ"ה) מהו ויעתר אמר רבי יהודא בי רבי סימון אני לא שמעתי אותה מאבי החבירים אמרו אותה לי ר' יהודה בי רבי סימון בשם ריש לקיש כתב ביצחק ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו (בראשית כ"ה כ"א) וכתב כאן ויעתר ה' לארץ מה עתירה שנאמר להלן תאומים אף עתירה האמור כאן תאומים מה שחסרו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה הה"ד יהודה וישראל רבים כחול [וגו']: [דבר אחר יהודה וישראל רבים כחול וגו'] א"ר מנחמא בי ר' חייא הגדול בשם רבי אליעזר בן יעקב נמשלו ישראל בחול שנאמר והיה מספר ישראל כחול הים (הושע ב' א') מה עסקו של חול הזה אתה חופר גומץ בו מבערב ובשחרית אתה מוצא אותה שנתמלאת כך ישראל מה שחסרו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה שנאמר יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרוב וכן הוא אומר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר (שם) מהו ולא יספר אלא שהראה הקדוש ברוך הוא להושע כשם שהראה לאברהם הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם (בראשית ט"ו ה') משאמר לו ספור חזר ואמר לו אם תוכל לספור להודיעך שהראה אותו במספר חזר והראה לו שלא במספר כיצד מתחילה הראה לו מזל אחד ואחר כך הראה לו שנים ואח"כ הראה לו שלשה ואחר כך שנים עשר ואח"כ שבעים וא"כ הראה לו מזלות שאין להם מספר ולמה הראה לו כך אלא סימן הראה לו היאך הוא מרבה אותם בעולם הראה לו אחד שמתחילה היה יחידי בעולם אחד היה אברהם (יחזקאל ל"ג כ"ד) שבא לחסות תחת כנפי השכינה תחילה חזר והראה לו שנים כנגד אברהם ויצחק חזר והראה לו שלשה כנגד אברהם יצחק ויעקב חזר והראה לו שנים עשר שבטים ואחר כך שבעים ואח"כ הראהו מזלות שאין להם סוף שישראל עתידים לפרות ולהרבות עד שאין להם סוף (שישראל עתידים לפרות ולהרבות עד שאין להם מפסר) ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א' ז') ואף להושע (שהראהו) [הראהו] במספר ושלא במספר שתחילתם היו מספר וחזרו ורבו עד שהיו שלא במספר. [דבר אחר] והיה מספר בני ישראל כחול הים נמשלו כחול (נמשלו כעפר) נמשלו ככוכבים למה בכוכבים אברהם נמשל בחמה ויצחק נמשל (בחמה) [בלבנה] ויעקב נמשל בכוכבים ולעתיד לבא החמה והלבנה בושים והכוכבים אין להם בושה כך אברהם ויצחק פניהם מתכרכמות בשביל בניהם אברהם בשביל ישמעאל ובני קטורה ויצחק בשביל עשו ואלופיו הכוכבים אין להם בושת כך יעקב אין לו בושה לא עתה יבוש יעקב (ישעיה כ"ט כ"ב) למה כי בראותו ילדיו מעשה ידיו וגו' (שם שם כ"ג) שכולם צדיקים כולך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד' ז'): ד"א מה הכוכבים אינן שולטין אלא בלילה כך ישראל אינן מושלין בתורה אלא בלילה. ד"א מה הכוכבים חולקים כבוד זה לזה ושלום ביניהם עושה שלום במרומיו (איוב כ"ה ב') כך הצדיקים חולקים [כבוד] זה לזה ואוהבים זה לזה כשם שהכוכבים אין להם מריבה כך הצדיקים יצר טוב ביניהם. ד"א מה הכוכבים יכול אחד מהם לשרוף את כל העולם כך הם הצדיקים כגון אליהו שהיתה האש יורדת בדיבורו אם איש האלקים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמישיך וגו' (מכלים ב' א' י"ב): ונמשלו כחול והאומות בסיד והיו עמים משרפות סיד (ישעיה ל"ג י"ב) ואם אין אתה נותן חול בסיד אינו עומד כך אם אין ישראל אין האומות יכולים לעמוד אילולי יוסף המצרים מתו ברעב וכן אילולי דניאל חכימי [בבל] אבורים. [דבר אחר] והיה מספר [וגו'] מושלם בעפר מושלם בחול מושלם בכוכבים בעולם הזה משולים בעפר מה עפר דייש עשה לכל באי עולם כך ישראל עשויים דייש לכל באי עולם כי איבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש (מלכים ב' י"ג ז'): ד"א מה עפר הארץ אם אינו אין העולם מתקיימת אם אין עפר אין אילנות ואין תבואה כך אם אין ישראל אין אומות העולם מתקיימים והתברכו בזרעך כל גוי הארץ (בראשית כ"ב י"ח) בעולם הזה הם משולים בעפר הארץ לימות המשיח הם משולים בחול הים ה דרכו של חול מקהה שיני אדם כך ישראל לימות המשיח מכלים את כל האומותו ירד מיעקב והאביד שריד מעיר (במדבר כ"ד י"ח) וכן נתתי נקמתי באדום בידע מי ישראל (יחזקאל כ"ה י"ד) לעתיד לבא משולים בכוכבים מה הכוכבים מזהיריםב רקיע כך הם לעתיד לבא והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו' (דניאל י"ב ג'): ד"א למה משולים כחול הים מה חול הים אדם נוטל הימנו מלא קומצו ונותן לתוךה עיסה או לתוך התבשיל ואין בריה יכולה לטעמה שמקהה שיניו כך ישראל כל מיש גוזלם או בוזזם בעולם הזה הוא מקהה שיניו לעתיד לבא למה מפני שהם קודשו כל הנוגע בהם מתחייב: ד"א כחול הים מה דרכו של חול אדם מכניסו לאורו מוציאו בולוס ועושה הימנו כלי זכוכית כך ישראל נכנסים לאור ויוצאים חייםע בדוהי די אלקי עילאה פוקו (שם ג' כ"ו) ואף לעתיד לבא ישראל נכנסיםל גיהנם ואומות העולם ואלה הם בתוכה ואובדים וישראל יוצאים מתוכה בשלום כית לך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך (ישעיה מ"ג ב') למה כי ה' אלקיךמ חזיק ימינך (שם מ"א יג) לכך מושלם כחול: והיה במקום אשר יאמר להם לא עמיא תם (הושע שם) והיכן נאמר להם כשעשו אותו מעשה קרא אותם עמו של משה לךר ד כי שחת עמך (שמות ל"ב ז') מיד חגר עצמו בתפלה ויחל משה את פני ה'א להיו ויאמר למה ה' [וגו'] (שם שם י"א) למלך שנכנס לביתו וראה לאשתומ נשקת (לשרים) [לסריס] אמר לשושבינה מגרשה אני טורפה אני תלך לבית אביה א אמר לו מארי למה אמר לו שמצאתי אותה מנשקת (לשרים) [לסריס] אמר לו עכשיו מעמדת לך בנים נאים וגבורים ויורדים עמך למלחמה אמר לו אין הימנה תוחלת אלא מוולדות אמר [לו] ועל דבר שאין בה הנאה אתה כועס כך אמר לו משה זה שעשו ישראל עכשיו מוריד גשמים עמך ועונה חיות אמר לו הקב"ה אין בו ממש הוא אומר לו למה ועל מה אתה כועסו למה ה' יחרה אפך למה יאמרו מצרים [וגו'] (שם שם י"ב) זכר לעבדך [וגו'] (דברים ט' כ"ז) מה כתב אחריו וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות שם י"ד) [לעם] של משה אין כתב כאן אלא לעמו הוי במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם כי שחת עמך יאמר להם בני אל חי על הרעה אשר דבר לעשות [לעמו]: [דבר אחר יהודה וישראל רבים וגו'] אמר ר' יהושע דסכינן בשם רבי לוי נקראו ישראל סגולתו של הקדוש ברוך הוא (ממה) [כמה] שכתב והייתם לי סגולה (שמות י"ט ה') מה הסגולה הזאת בשעה שהיא חסירה בעלה רואה היאך למלאותה כך ישראל קשה לפני הקב"ה ליגע בהם תדע מה שחסרו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה שנאמר [יהודה] וישראל רבים כחול מה הסגולה הזו חביבה על אדם יותר מכל מה שיש לו כך ישראל חביבין לפני הקדוש ברוך הוא מכל האומות שנאמר ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ (דברים כ"ח א') וכן הוא אומר ברוך תהיה מכל העמים (שם ז' י"ד) אר"י בן קרחה (או) שמא תפקע האזן של שומע יכול [כמו] שהעבד מסגל מאחר רבו והבן מאחר אביו והאשה מאחר בעלה כן אתם מסוגלים לי ת"ל כי לי כל הארץ (שמות שם) א"ר אבין בשם ר' יהושע והייתם לי למ"ד גדולה מכל האותיות יו"ד קטנה מכל האותיות נאה לגדול מדבק בקטן גדול אדונינו ורב כח (תהלים קמ"ז ה') כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז' ז') נאה לגדול מדבק בקטן בעה"ז היו ישראל דבקים להקב"ה שנאמר ואתם הדבקים בה' (שם ד' ד') אבל לעתיד לבא הם הווים ודומים מה הקדוש ברוך הוא אש אכלה אש כמה שכתב כי ה' אש אכלה הוא (שם שם כ"ד) אף הם הווים אש אכלה כמה שכתב והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה (ישעיה י' י"ז):

[וירד יהודה]. זש"ה כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי (ישעיה נה ח). משל למלך בשר ודם שהוא יושב ודן לאדם והדיין אומר לו אמור אם הרגת אם לא הרגת, אם אומר לו הרגתי הדיין הורגו, ואם לא הודה אינו הורגו, אבל הקב"ה אינו כן, מי שמודה הקב"ה מרחם עליו, שנאמר ומודה ועוזב ירוחם (משלי כח יג), ר' שמעון בן חלפתא אומר, אמר הקב"ה לירושלים על מה הבאתי עליך כל המשפטים הללו, בשביל שאמרת לא חטאתי, שנאמר הני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי (ירמיה ב לה), אבל מי שהוא מודה ועוזב ירוחם, הוי כי לא מחשבותי וגו'. אמר ר' יוסי בן קצרתה בשר ודם עושה לו שביל בהר או בבקעה, שמא יכול לעשות במים, אבל הקב"ה כתיב בו בים דרכך [ושבילך במים רבים] (תהלים עז כ), בכל מקום שהוא רוצה עושה לו דרך.

(מ״ב יז כא) וידח ירבעם בן נבט את ישראל מאחרי ה' והחטיאם חטאה גדולת א״ר חנן כשתי מקלות המתיזות זו את זו. אמר רב חיננא בר פפא כל הנהנה מן העוה״ז בלא ברכת כאילו גוזל להקב״ה וכנסת ישראל שנאמר (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית ואין אביו אלא הקב״ה שנאמר (דברים לב ו) הלוא הוא אביך קנך ואין אמו אלא כנ״י שנאמר (משלי א ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. מאי חבר הוא לאיש משחית חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית ישראל לאביהם שבשמים:

ישמור אדם את עצמו שלא ירבה שחוק שיחה ותיפלות אין שחוק אלא גילוי עריות שנאמר (בראשית לט) ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו בא אלי לשכב עמי וגו' ואמרו שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה ואין שחוק אלא ע"ז שנאמר (שמות לב) ויקומו לצחק ואין שחוק אלא שפיכת דמים שנאמר (שמואל ב ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו' ואין שחוק אלא ליצנות שנאמר (ישעיה כח) ועתה אל תתלוצצו וגו' שהיו מתלוצצים על דין של גיהנם שנאמר (ישעיה כח) לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון וגו' כי אמרתם כרתנו ברית את מות ועם שאול עשינו חוזה וגו'. לכך אמר הקב"ה לישראל בני אני הוא שישבתי תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם ומיום שנברא העולם עד אותה השעה עד שדרשתי וחקרתי וצרפתי ובחנתי את כל דברי התורה כולה ומיום שבראתי את העולם וישבתי על כסא הכבוד שלי שליש היום אני קורא ושונה ושליש היום אני דן את הדין לכל העולם ושליש היום אני עושה צדקה ואני זן ומפרנס ומכלכל את כל העולם כולו ואת מעשי ידי שבראתי בעולם ואין לפני שחוק אלא שעה אחת בלבד. ואימתי יש לפני שחוק בשעה שעכו"ם אומרים בואו ונעשה עמו מלחמה ואומרים בכמה גבורים הוא בא עלינו יבא עלינו באלף אלפים גבורים בכמה פרשים בא עלינו באלף אלפי פרשים בכמה חרבות בא עלינו יבא עלינו באלף אלפים חרבות על אותו השעה אני משחק שנאמר (תהלים ב) למה רגשו גוים וגו' יושב בשמים ישחק וגו' אף במקום אחר יש לפניו שחוק ואינו שחוק ממש שנאמר (שמות ל) ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה וגו'. וחלבנה אינה נסרחת אלא אימתי יש שחוק ואינו שחוק ממש בשעה שפושעי ישראל מבקשים לבלעות את הכשרים שבהם שנאמר (תהלים י) זומם רשע לצדיק וגו' מה כתיב אחריו ה' ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו אבל מצינו במקום אחר שנתחרט הקב"ה ביצה"ר שברא אותו ואומר מה שכר חדשתי ממנו ומה עשיתי שבראתי אותו בעולמי שנאמר (קהלת י) אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון באותה שעה נפתח להם פה לפושעי ישראל לבקש רחמים לקבלם בתשובה ולומר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך כי יצר הרע מגרה אותנו ברחמיך הרבים קבל אותנו בתשובה שלמה לפניך לפי שכל המרבה שיחה ותיפלות הם מלוין אותו עד אותה שעה שהוא נכנס לבית עולמו הקב"ה אומר לו בני למה לא למדת מאביך שבשמים שהוא יושב על כסא הכבוד שלו שליש יום הוא קורא ושונה ושליש היום הוא דן את הדין ושליש היום הוא עושה צדקה וזן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם ולכל מעשה ידיו שבעולם ואין לפניו שחוק אלא שעה אחת ואם אומר אדם להקב"ה הייתי לומד תורה מבן י"ג שנה ואילך א"ל הקב"ה מה תורה עשית ומה מעש"ט תפסת והלא עסקת בשיחה בטלה ודברים שאינן ראויין והגונים שנאמר (עמוס ד) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו מכאן אמרו שני בני אדם אחד עמל בד"ת ואחד עמל בדרך ארץ הרוצה לעמול בדרך ארץ נותנים לו שיעמול בדרך ארץ ועליו הכתוב אומר (איוב ה) כי אדם לעמל יולד למה"ד לנוד שנתמלא מים ונשפך והלך לו לאחר שעה אין בנאד כלום והרוצה לעמול בד"ת נותנין לו שיעמול בד"ת ועליו הכתוב אומר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו למה"ד לאסקופה התחתונה שהכל דשין בה ולקורה שהכל עוברין עליה וכאילן שהכל יושבין בצלו וכנר שעושה מאור עינים לרבים: יודע אהרן בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו והיה קושר חבל של ברזל במתניו ומחזיר על כל פתחי ישראל וכל מי שלא היה יודע לקרות קריאת שמע וכן מי שאינו יודע להתפלל היה מלמדו לקרות ק"ש ולהתפלל וכן מי שאינו יודע לכנוס בגופה של תורה היה מלמדו ולא אהרן בלבד אלא כל תלמיד חכם המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים ואינו נושא פנים לעשיר ולעני אלא מקרא הוא מקריא את כולם כאחת ומשנה הוא שונה את כולם כאחת מתוך כך הקב"ה מרחם עליו ונותן בו חכמה דיעה בינה והשכל ונותן לו חלק עם הצדיקים אברהם יצחק ויעקב ועליו הכתוב אומר (ישעיה נג) מעמל נפשו יראה ישבע בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים וגו'. מכאן אמרו לעולם ינהג אדם בעצמו י"ח מדות. א' יהא אדם עניו בביתו. ב' חסיד בישיבה. ג' ערום ביראה. ד' חכם בתורה. ה' פיקח במעשים טובים. ו' נאה ומתקבל על הבריות. ז' מודה על האמת. ח' דובר אמת בלבבו. ט' מודה ועוזב. י' אוהב את המקום אהבה גמורה בין כשהוא טוב לו בין כשהוא רע לו. י"א מתאנח על כבוד הקב"ה ועל כבודם של ישראל כל ימיו. י"ב מחמד ומתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד ביהמ"ק ולישועה שתצמיח בקרוב ולקיבוץ גליות. אז זוכה לרוח הקודש בדבריו שנאמר (חבקוק ב) כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו וגו' ואומר (הושע יב) ואתה באלקיך תשוב חסד ומשפט שמור וקוה אל אלקיך תמיד. י"ג יהא נאה בביאתו לבית המדרש כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ומקובל בעיני הבריות כדי שימלא את ימיו. י"ד ירבה אדם ד"ת שאין לך שכר גדול מהם. ט"ו יהא אדם שואל ומשיב בישיבתו בבית המדרש כדי שירבה חכמתו בידו. ט"ז ישמור עצמו שלא יבא לידי תנומה שנאמר (משלי כג) וקרעים תלביש נומה לפי שאין לך מדה קשה בעולם כמתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש ולא זו בלבד שישמור עצמו מן התנומה אלא ישמור עצמו מאכילה ושתיה הרבה כי מתוך שהוא אוכל ושותה הרבה יבא לידי תנומה שנאמר (דברים ח) פן תאכל ושבעת וגו'. י"ז ישאל אדם את הפסוק ואת ההלכה אע"פ שהכל משחקים עליו שנאמר (משלי ל) אם נבלת בהתנשא אם נבלת בה תתנשא בה. י"ח יכניס אדם את עצמו לגופה של תורה אף על פי שאינו יודע ובקי בהלכה כלום אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיך תבקש רחמים על עבירות שעברת שימחול לך עליהם והזהר אחר כך מעשות שלא כהוגן ומתוך כך יהא אדם שומע וזוכרה ומתוך ארבע שלפניה וכל אותן שמונה עשרה מדות שכרן ועונשן בצדן ולא עוד אלא שכל המרבה בשחוק ובשיחה ותיפלות מביא חרון אף לעולם והפירות מתמעטין על ידו ורעות רבות באות על ידו וגזירות קשות מתחדשות ובחורי ישראל נהרגין ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענין שנאמר (ישעיה ט) על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה וגו'. ולא עוד אלא כל המרבה בשחוק ושיחה ותיפלות עליו כתיב (הושע ד) אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו וגו' וכאלו נשבע על שקר ומכחש ומכזב בדין ואם היה בתוך המשפחה ובני המשפחה שמחים בו לבסוף הוא מגלה את כל בני המשפחה ואם היה בתוך השכונה ובני השכונה שמחים בו לבסוף הוא מגלה את כל בני השכונה וכן אם היה בתוך בני החצר וכן אם היה בתוך בני המבוי וכן אם היה בתוך בני העיר לבסוף הוא מגלה את כל בני העיר שנאמר (הושע ד) על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה וגו' מפני מה מפני שלא היו מוכיחין את ישראל כלום שנאמר אך איש אל ירב ואל יוכח איש וגו' אפילו מוצאן כהן ושוחק עמהן חולק עמהם בפורעניות וכן נביא ונשיא שנאמר ועמך כמריבי כהן וכשלת היום וכשל גם נביא עמך וגו' וכן בין עכו"ם בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה מכאן אמרו כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וגם כבוד עצמו מתרבה וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו עומד וכבוד עצמו מתמעט: מעשה באדם אחד שהיה עומד הוא ובנו בבית הכנסת וכל העם היו עונין אמן והללויה אחר העובר לפני התיבה ובנו עונה דברים של תפלות ולא אמר לו אביו שום דבר ואמרו לו הבריות שימחה בבנו והשיב ואמר להם מה אעשה לו תינוק הוא ישחק. שוב למחר עשה כן כל אותן ימי החג ענה בנו דברים של תיפלות ולא אמר לו אביו שום דבר לא יצתה אותה שנה לא שניה ולא שלישית עד שמתו אשתו ובניו ובן בנו ויצאו לו חמש עשרה נפשות בתוך ביתו ולא נשתייר לו אלא שני בנים אחד חיגר וסומא ואחד שוטה ורשע. שוב מעשה באדם א' שהיה מתחרט בעצמו שלא קרא ולא שנה פעם אחד הייתי עומד אני והוא בבית הכנסת כיון שהגיע שליח צבור לקדושת השם הגביה אותו בן אדם את קולו וענה אחריו בקול רם קדושת השם ואמר ק' ק' ק' כו' אמרתי לו בני מה ראית שהגבהת את קולך עד מאוד ואמר לי לא די שלא קריתי ולא שניתי אלא עכשיו שניתן לי רשות אגביה את קולי ותנוח עלי נפשי אמרו לא יצתה אותה שנה ולא שניה ולא שלישית עד שעלה אותו איש מבבל לארץ ישראל עמדו ועשאוהו ממונה מבית קיסר ומינוהו על כל הבירניות שבארץ ישראל ונתנו לו מקום ובנה לו בית וישב בה כל ימי חייו והניח לבניו ולבני בניו ממון הרבה עד סוף כל הדורות. ושוב מעשה בכהן א' שהאכיל את בהמתו תרומה ונפלה אש עליו ואכלה מביתו שלשים זכרים וששים בגדים ועשרים וארבע כדים של יין ועשרה כדי שמן ושאר ממון הרבה והיה בא וישב לפני החכמים ואמר להן רבותי נפלה עלי אש ואכלה ממני כך וכך זכרים כך וכך יין וכך וכך שמן ושאר ממון שהיה לי הכניסו חכמים יגון ואנחה בלבם אמרו לא זזו משם עד שבא אדם אחד שאינו בקי בהלכה ואמר לו המאכיל את בהמתו תרומה מהו א"ל מותר אמר לו שמא אסור אמר לו לאו ואמר לו אני כהן והאכלתי את בהמתי תרומה וכששמעו החכמים בדבר ענו כולם כאחד ואמרו ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים וכי תרומה וקודש שאין להם אוכלים אינן הולכין אלא לשרפה אלא עשית שלא כדין אמר להן והלא תנן כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולין אמרו לו לא אמרו אלא כרשינין מפני שהן מאכל לבהמה רק בשני רעבון בני אדם אוכלין אותם לפיכך לא גזר דהמע"ה עליהן אלא בשני רעבון משום שהם מאכל אדם באותה שעה מכאן אמרו כל המאכיל לבהמתו תרומה בין תרומת הארץ בין תרומת חוץ לארץ עליו הכתיב אומר בוזה דרכיו ימות (משלי יט) ואומר (במדבר יח) ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו ואומר (קהלת י) חופר גומץ בו יפול. מכאן אמרו אל ילמוד אדם תורה ברבים אא"כ קרא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש שנאמר (תהלים קו) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. הרי הוא אומר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעמת זה עשה האלקים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה וכך אמר הקב"ה לאדם מיום שנתתיך על פני האדמה עשה מעשים טובים והצל עצמך מן הגזל ומן הדבר מכוער לכך נאמר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה מה שעשית לפיכך באו עליך יסורין שאין יסורין באין על האדם אלא לטובתו להוציא מידו כל מה שחטא ועשה. ד"א ביום טובה וגו' שנו חכמים במשנה אל תתיאש מן הפורעניות לכך נאמר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה בפורעניותן של הרשעים שהם היו מזלזלין בתורה ובמצות ויורדין לגיהנם שנאמר (ישעיה סו) וראיתם ושש לבבכם לכך נאמר וביום רעה ראה. הרי הוא אומר (ירמיה לא) כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו שני אחים שבבית אחד האחד קשה מחבירו הקשה נענש מפני חבירו לכך נאמר כי פדה וגו': ד"א כי פדה ה' את יעקב וגו' לשני ת"ח האחד קשה מחבירו כדאמרן ד"א לשני שותפין בעסק אחד בשדה ואחד במלאכה ואחד מהן קשה מחבירו הקשה נענש מפני חבירו לכך נאמר כי פדה וגו'. ד"א כי פדה ה' את יעקב מי שיש לו שתי נשים לאחת מקיים שארה כסותה ועונתה ולאחת אינו מקיים עונש גדול יש שם וכל מי שאינו מודה בדברים הללו ואינו רוצה בתוכחה עליו הכתוב אומר מסיר אזנו משמוע תורה וגו' (משלי כח) ושנו חכמים במשנה כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם כיוצא בדבר אתה אומר (תהלים קלג) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשדיבר הקב"ה עם משה אב לחכמים ואב לנביאים לגאול את ישראל לא היה לו לסרב בשליחות המקום אף על פי כן לא דבר הקב"ה עמו אלא בלשון שמחה שנאמר הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד) והלא הדברים קל וחומר ומה משה חכם החכמים הגדולים ואב לנביאים ולא היה לו לסרב בשליחות המקום אעפ"כ לא היה הקב"ה מדבר עמו אלא בשמחה אהרן אחיו שנתכוון ועשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין ישראל לישראל ובין ישראל לחכם ובין חכם לחכם ובין אדם לחבירו ובין איש לאשתו על אחת כמה וכמה שהיה מדבר הקב"ה עמו בשמחה עליהם הוא אומר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד וגו'. ד"א הנה מה טוב וגו' עשה אדם מעש"ט בילדותו והזקין וכופל את מעשיו לטובה עליו הוא אומר הנה מה טוב וגו'. ד"א קרא אדם תורה נביאים וכתובים בילדותו והזקין וכופל את מעשיו ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות עליו הוא אומר הנה מה טוב ומה נעים וגו'. ד"א אם האחד יושב ושונה עם חבירו עליהן הוא אומר הנה מה טוב וגו'. ד"א שני אחים בבית אחד וקורין ושונין זה עם זה ושמחים זה עם זה ואוכלין ושותין זה עם זה עליהן הוא אומר הנה מה טוב וגו'. ועתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול שלו וצדיקים יושבים לפניו ויאמר להם אני הוא שנמסרתם למיתה עלי ואני הוא שנהרגתם עלי לכן תהיו אתם כמוני מה אני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך תהיו אתם חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים שנאמר (ישעיה לג) מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים מאי תראינה ארץ מרחקים אלו הלכות שהן היו בדעתו של הקב"ה תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם ואמר אותן להם לישראל ואומר (מלאכי א) ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל עיניכם תראינה זו מדת הדין בעכו"ם ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל כך אומר הקב"ה לישראל בני קראו את המקרא והרבו אותו ושנו את המשנה והרבו אותה עד שאני בעצמי אבוא ואומר לכם על הטמא טמא ועל הטהור טהור על הטהור במקומו ועל הטמא במקומו שנאמר (הושע ז) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד וגו' עד יבא ויורה צדק לכם.

והנגשים אצים. כלומר דוחקים, ודומה לו ולא אץ לבוא כיום תמים (יהושע י יג), ואץ להעשיר (משלי כח כ), ואני לא אצתי (ירמיה יז טז), וכל דומיהן:

‎אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ (משלי כח, כב). אִישׁ רַע עָיִן, זֶה קַיִן, שֶׁהִבְהִיל עַצְמוֹ לִטֹּל אֶת הָעוֹלָם. כֵּיצַד? כְּשֶׁהָיוּ קַיִן וְהֶבֶל בָּעוֹלָם, מַה כְּתִיב בָּהֶן? וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה (בראשית ד, ח). עַל עִסְקֵי שָׂדֶה נֶהֱרַג הֶבֶל.

וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ. מַה חֶסְרוֹ? נָע וָנָד תִּהְיֶה בָּאָרֶץ. (בראשית ד, יב). בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא רוּחַ רָעָה לְרַגְלוֹ וְהָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ וְרוֹדְפִין אַחֲרָיו עַד שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם. וּשְׁלֹמֹה צוֹוֵחַ: אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה וְשָׁנִים רַבּוֹת יִחְיֶה (קהלת ו, ג), כָּךְ כָּל הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִבִּית, סוֹף שֶׁנִּצְרָךְ לַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ.

וכי תמכרו ממכר לעמיתך. זה שאמר הכתוב נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי כח כב), הפסוק הזה מדבר בבני אדם. נבהל להון רע עין, זה היה קין שהרג את אחיו על מנת ליירש את העולם לעצמו הוי נבהל להון איש רע עין אמר לו הקב"ה נתבהלת להעשיר ולירש את העולם, חייך חסרון יש לך בדבר, ולא ידע כי חסר יבואנו [ומה היה לו] לנתטלטל בעולם, שנאמר נע ונד תהיה בארץ (בראשית ד יב):

‎אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ (משלי כח, ח). כֵּיצַד? הָיָה יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לִלְווֹת וּבָא גּוֹי, וְאָמַר מוּטָב שֶׁאַלְוֶה לַגּוֹי וְאֶטֹּל מִמֶּנּוּ רִבִּית מִלְּהַלְווֹת אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא בְּרִבִּית, וְהִלְוָה לוֹ וְהֶעֱשִׁיר, לְפִיכָךְ שְׁלֹמֹה צוֹוֵחַ עָלָיו, מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ, זֶה עֵשָׂו. וְעֵשָׂו חוֹנֵן דַּלִּים הוּא, עוֹשֵׁק דַּלִּים הוּא. אֶלָּא שֶׁהַמַּלְכוּת שׁוֹמַעַת שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ אֶת הָרַבִּית, וּמִתְגָּרָה בּוֹ וְנוֹטֶלֶת מָמוֹנוֹ וּבוֹנָה מִמֶּנּוּ דִּמּוֹסְיוֹת וּמֶרְחֲצָאוֹת וְאִסְטְוָנִיּוֹת שֶׁבַּמְּדִינָה וְצָרְכֵי הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים. הֱוֵי, לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ.

בא חבירו וישב (נ"י כנגד) כנגדי (נ"י ואף בזה יש מקרא ואין בו משנה) ואף בזה היה מקרא ולא היה בו משנה ואמר לי רבי רחיצת ידים מן התורה לא נאמר לנו מהר סיני (נ"י אמר) אמרתי לו בני דברים הרבה יש לנו וחמורין הן ולא צריך הכתוב לאמרן לפיכך הטילו אותן על ישראל ואמר הן יבדילו אותן כדי להרבות שכרן. ומנין לך תדע לך שכן הוא כשהיו ישראל במדבר אמר הקב"ה למשה (שמות י״ט:י׳) לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם ושנו במשנה וקדשתם בטבילה גם למדנו רחיצת ידים מן התורה מן משה ואהרן ובניו שנאמר בבואם אל אהל מועד ירחצו מים (שמות ל׳:כ׳) ואצל ישראל מהו אומר (ויקרא כ׳:ז׳) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה ואמר לתלמידיו לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה אלא לכהנים ולוים וישראלים כולן שנאמר (ויקרא י״ט:ב׳) דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו מכאן אמרו כל המזלזל בנטילת ידים סימן רע לו ועליו הוא אומר (דברים כ״ט:י״ח) והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו' לא יאבה ה' סלוח לו וגו' ומחה ה' את שמו מתחת השמים הא למדת כל האוכל בלא נטילת ידים כאלו בא על אשת איש. ואמר לי רבי אין שחיטה מן הצואר מן התורה אמרתי לו בני מה ראית לומר כן ולא שחיטה עצמה מן התורה בעולה וחטאת ואשם וכל הזבחים כולן ואמרתי לו בני אבל באמת כך שנו חכמים השוחט סימן אחד בעוף ושני סימנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו והמגרים בשחיטתו כל שהוא זה רע עין. ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים כשם שהטבח מושך הבשר מן הצואר ומגרים ומביאו לידי פסול כך מושכין ממונו ממנו ונותנין אותו לאחרים שנאמר (משלי כ״ח:ח׳) מרבה הונו בנשך ותרבית וגו'. ואמר לי רבי אין דם אדם אסור מן התורה אמרתי לו בני מה ראית לומר כך אמר לי רבי דכתיב לא תאכלו על הדם הא אין כאן דם אדם אמרתי לו בני והלא הדברים ק"ו ומה אם בהמה וחיה ועוף שדרכן לאכול אותן דם שלהם אסור בני אדם שאין דרכן לאכול אותן לא כל שכן שדמו אסור עליו הכתוב אומר (דברים י״ב:כ״ג) רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר וגו' ואומר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא (ויקרא י״ז:י״ד) דם כל בשר לא תאכלו להביא דם אדם שהוא אסור באכילה לפי כי נפש כל בשר דמו הוא. והעבודה אף דם החי שנקרש ונתמצה בכלי ומיוחד בפ"ע שנתנו בכלי אחד אף זה אסור באכילה שנאמר דם דם מ"מ. ואמר לי רבי בהמה שלא הקריב ממנה קרבן חלבה מותר אמרתי לו בני מה ראית לומר כן אמר לי רבי דכתיב (ויקרא ז׳:כ״ה) כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה' ונכרתה וגו'. אמרתי לו בני ראה כחה של תורה מה היא וכל אמריה בינה וכל דבר ודבר שנאמר בה לא נאמרה אלא בחכמה בבינה ובהשכל כדי שלא יאמר אדם לעצמו בהמה שמקריבין ממנה קרבן חלבה אסור ובהמה שאין מקריבין ממנה קרבן חלבה מותר לכך חזר הכתוב ופירשה במקום אחר חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו (ויקרא ג׳:י״ז) חקת עולם לדורותיכם ללמדך מכאן שינהג הדבר לדורות עד סוף העולם בכל מושבותיכם בארץ ובח"ל כל חלב וכל דם לא תאכלו מה דם אסור באכילה אף חלב אסור באכילה א"כ למה נאמר כל חלב וכל דם אלא להקיש מצות שניהן להדדי שדם שוה לחלב וחלב שוה לדם ושניהם במלקות וכרת לכך נאמר כל חלב וכל דם וכך שנו חכמים במשנה מה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו אפילו הכי הפורש ממנו מקבל שכר גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהן עאכ"ו שיזכה לו ולדורותיו ולדורי דורות עד סוף כל הדורות. ואמר לי רבי גזל אח מותר אמרתי לו בני מה ראית לומר כך ואמר לי רבי נאמר על הר סיני (שמות כ׳:י״ב) כבד את אביך ואת אמך לא תרצח לא תנאף לא תגנוב וגו'. והלא אין שם גזל אח ואמרתי לו בני לא זו היא שיטה הראשונה שאמרתי לך דברים הרבה יש לנו וחמורין הן ולא צריך הכתוב לאומרן לפיכך הטילו על ישראל ואמר הן יבדילו אותן כדי להרבות שכרן עליהן הכתוב אומר (ישעיהו כ״ו:ח׳-ט׳) נפשי אויתיך בלילה וגו'. אבל הייתי אומר מתוך ד"ת מתיסרין ומתוך דברי תורה מתרפאין. מכאן אמרו בשמונה דברים העולם חרב ובד' דברים העולם מתישב בח' דברים העולם חרב א' על הדינין ב' ועל ע"ז ג' ועל גילוי עריות ד' ועל שפיכות דמים ה' ועל חילול השם ו' ועל דברים מכוערים שאדם מוציא מפיו ז' ועל גסות הרוח ח' ועל לשון הרע ויש אומרים אף על החימוד דורות הראשונים לא נעקרו מן העולם אלא מתוך שמונה דברים דכתיב (איוב כ״א:י״ד) ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו וגו' ומתוך שמונה דברים נעקרו מן העולם ואנשי דור הפלגה לא נעקרו מן העולם אלא מתוך שמונה דברים שנאמר (בראשית י״א:א׳) ויהי כל הארץ שפה אחת וגו' ומתוך שמונה דברים נעקרו מן העולם. ואנשי סדום לא נעקרו מן העולם אלא מתוך שמונה דברים שנאמר (בראשית י״ג:י״ג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד ומתוך שמונה דברים נעקרו מן העולם פרעה לא נעקר מן העולם אלא מתוך ח' דברים שנאמר (שמות ה׳:ב׳) ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו ומתוך שמונה דברים נעקר מן העולם סנחרב לא נעקר מן העולם אלא מתוך שמונה דברים שנאמר (מלכים ב י״ח:ל״ה) מי בכל אלקי הארצות וגו' כי יציל את ירושלים מידי ומתוך שמונה דברים נעקר מן העולם. נבוכדנצר לא נעקר מן העולם אלא מתוך שמונה דברים שנאמר (ישעיהו י״ד:י״ג) ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו' ומתוך שמונה דברים נעקר מן העולם. ובארבעה דברים העולם מתיישב מתוך הצדקה ומתוך הדין ומתוך האמת ומתוך השלום ואמר לי רבי מעשה שמכרתי לעכו"ם אחד ארבעה כורין של תמרים ומדדתי לו בבית אפל מחצה על מחצה ואמר לי אלקים על השמים ואתה יודע על מדה שאתה מודד לי ומתוך שמדדתי לו בבית אפל חסרתי לו שלשה סאין של תמרים ולאחר כך נטלתי המעות ולקחתי בהן כד אחד של שמן והנחתי אותו במקום שמכרתי התמרים לעכו"ם נקרע הכד ונשפך השמן והלך לו אמרתי לו בני כתיב (ויקרא י״ט:י״ג) לא תעשוק את רעך ולא תגזול וגו' רעך הרי הוא כאחיך ואחיך הרי הוא כרעך הא למדת שגזל עכו"ם אסור כי גזל הוא ואצ"ל גזל של אח ומתוך שראה הקב"ה בני אדם שהן עושקין וגוזלין וחומסין זה לזה חזר ופירש בקבלה ע"י יחזקאל (יחזקאל י״ח:י״ח) אביו כי עשק עשק גזל גזל אח ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו והנה מת בעונו. ואמר לי רבי בת חמורה או בת הבת אמרתי לו בני כמו שהבת היא ערוה כך היא בת הבת ג"כ ערוה כמו שהיא הבת כך היא בת הבת ואמר לי רבי והלא כתיב בתורה (ויקרא י״ח:ט׳-י׳) ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה אמרתי לו בני ולאו ק"ו הוא ומה אם בת בנו ובת בתו אסורה לו בתו לא כ"ש ומה ת"ל ערות אשה ובתה לא תגלה בין אשה ובתה משלו בין אשה ובתה ממקום אחר ואמר לי רבי זב חמור או נדה חמורה אמרתי לו בני נדה חמורה מזב ואמר לי רבי והלא לא למדנו טבילה לנדה אלא מן הזב אמרתי לו בני והלא דברים ק"ו ומה אם הזב שאין פרה ורבה מטמא אחת עשרה טומאות וטעון שבע רחיצות וטבילות שבתורה נדה שהיא פרה ורבה לא כ"ש שהיא מטמאה אחת עשרה טומאות וטעונה שבע רחיצות וטבילות שבתורה הא למדנו כל האומר לאשתו ולבנותיו ולבני ביתו כשהם בנדותם מותרים אתם לנגוע בכל הכלים עשו מה שאתם רוצים לעשות לפי שאין טבילה לנדה מן התורה אינו רואה קורת רוח בעולם:

‎אַל תִּירָא אַבְרָם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה (משלי כח, יד). וְכֵן כְּתִיב: חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ (משלי יד, טז). אַל תְּהִי קוֹרֵא אֶלָּא חָכָם וְסָר מֵרָע,

א"ר חנינא כל שקלים הנאמר במקרא הן סלעים, ד' דינרין בסלע, ו' מעה בדינר, כ"ד מעות בסלע, והאמור בנביאים ליטרא, והאמור בכתובים קנטרין, חוץ מכסף עפרון שהן קנטרין, זש"ה נבהל להון איש רע עין (משלי כח כב), זה עפרון:

דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי, הַלֵּב רוֹאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה. הַלֵּב שׁוֹמֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ג, ט): וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ. הַלֵּב מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי. הַלֵּב הוֹלֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ה, כו): לֹא לִבִּי הָלַךְ. הַלֵּב נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, לב): אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו. הַלֵּב עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כב, יד): הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ. הַלֵּב שָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, ט): לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי. הַלֵּב צוֹעֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יח): צָעַק לִבָּם אֶל ה'. הַלֵּב מִתְנַחֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, ב): דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלָיִם. הַלֵּב מִצְטָעֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו, י): וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ. הַלֵּב מִתְחַזֵּק, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט, יב): וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה. הַלֵּב מִתְרַכֵּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ג): אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם. הַלֵּב מִתְעַצֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו, ו): וַיִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. הַלֵּב מִתְפַּחֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, סז): מִפַּחַד לְבָבְךָ. הַלֵּב מִשְּׁתַּבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נא, יט): לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה. הַלֵּב מִתְגָּאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, יד): וְרָם לְבָבֶךָ. הַלֵּב מְסָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ה, כג): וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הַלֵּב מִתְבַּדֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יב, לג): בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ. הַלֵּב מְהַרְהֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט, יח): כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ. הַלֵּב מְרַחֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מה, ב): רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב. הַלֵּב מְחַשֵּׁב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט, כא): רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ. הַלֵּב מִתְאַוֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כא, ג): תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ. הַלֵּב סוֹטֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ז, כה): אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ. הַלֵּב זוֹנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וגו'. הַלֵּב נִסְעָד, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, ה): וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם. הַלֵּב נִגְנָב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לא, כ): וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן. הַלֵּב נִכְנָע, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מא): אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם. הַלֵּב מִשְׁתַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד, ג): וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה. הַלֵּב תּוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כא, ד): תָּעָה לְבָבִי. הַלֵּב חָרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ד, יג): כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד. הַלֵּב נֵעוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, ב): : אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר. הַלֵּב אוֹהֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ה): וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ. הַלֵּב שׂוֹנֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, יז): לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הַלֵּב מְקַנֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג, יז): אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ וגו'. הַלֵּב נֶחְקָר, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, י): אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב וגו'. הַלֵּב נִקְרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב, יג): וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם. הַלֵּב הוֹגֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מט, ד): וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת. הַלֵּב הוּא כָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ, ט): וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ. הַלֵּב הוּא כָּאֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כו): וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן. הַלֵּב שָׁב בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג, כה): אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ. הַלֵּב חַם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט, ו): כִּי יֵחַם לְבָבוֹ. הַלֵּב מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, לז): וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ. הַלֵּב נָמֵס, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ז, ה): וַיִּמַּס לְבַב הָעָם. הַלֵּב מְקַבֵּל דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ו): וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. הַלֵּב מְקַבֵּל יִרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לב, מ): וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם. הַלֵּב מוֹדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיא, א): אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב. הַלֵּב חוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כה): אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ. הַלֵּב מִתְקַשֶּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח, יד): וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ. הַלֵּב מֵטִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז, כה): וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם, הַלֵּב עוֹשֶׂה מִרְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יב, כ): מִרְמָה בְּלֵב חֹרְשֵׁי רָע. הַלֵּב מִתּוֹכוֹ מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א א, יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ. הַלֵּב אוֹהֵב שֹׁחַד, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כב, יז): כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ וגו'. הַלֵּב כּוֹתֵב דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, ג): כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. הַלֵּב חוֹרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, יד): תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע. הַלֵּב מְקַבֵּל מִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י, ח): חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת. הַלֵּב עוֹשֶׂה זָדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א, ג): זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ. הַלֵּב עוֹשֶׂה סְדָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז, א): לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב. הַלֵּב מִתְגַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כה, יט): וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ. הֱוֵי דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וגו'.

עפרן חסר ו' לפי שלקח מאברהם כל אותם הקנטרין, ועליו נאמר נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי כח כב), שנחסר אות אחת משמו:

ותוכן לבנים תתנו. דבר יום ביומו, הוסיף על חטאתו פשע, ועליו הכתוב אומר ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כח יד):

ברוך המקום ברוך הוא שבחר בכם בישראל מתוך שבעים לשונות ונתן בכם חכמה בינה דעה והשכל שתהיו בוטחין בו בכל עת ובכל שעה. ד"א קומי רני בלילה וגו' אין רוני זו אלא הודאת היסורין כיצד עושה אדם כל מה שהוא עושה ובאו עליו יסורין יעמוד בחצי הלילה וישבח ויברך וירומם ויגדל ויקדש לשמו של מי שאמר והיה העולם ברוך הוא שנאמר (תהילים קי״ט:ס״ב) חצות לילה אקום להודות לך וגו'. והיכן היה דוד יודע לכוון חצות לילה אלא כך אמרו חכמים כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכשהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והתחיל הכנור לנגן מאליו לכך נאמר חצות לילה וגו'. ואומר (משלי כ״ח:י״ג) מכסה פשעיו לא יצליח וגו' כדי להציל מידיו כל מה שעשה וכן כשבאו עליו יסורין לטובתו (נ"י לטובת ישראל הם וכו') הם באים עליו כדי להציל מידיו כל מה שעשה לא יאמר בלבו אני צדיק אני ישר גומל חסדים אני עלי יבאו יסורין אל יכמרו דברים במקום כשאינו יכול לדבר ואל ידבר דברים אלא יסתכל אדם בעצמו ויודיע לעצמו שלא לשום אדם נושא הקב"ה פנים שנאמר (שמות ד׳:כ״ב) בני בכורי ישראל ולהלן הוא אומר (דברים י׳:י״ז׳:י״ז״ד:א׳) בנים אתם לה' אלקיכם כשהוא מייסרן אינו מייסרן אלא לאמיתן שנאמר (דברים ח׳:ה׳) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו וגו' וכי יש לך אדם בעולם שהוא רוצה שיחטא בנו ח"ו שנאמר (דברים י) כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים וגו': ד"א קומי רני בלילה אין רננה זו אלא שמחה שנאמר (ירמיהו ל״א:ז׳) רנו ליעקב שמחה ואומר (זכריה ב׳:י״ד) רני ושמחי בת ציון רני ברננות הרבה ושמחי בשמחות הרבה מפני מה כי הנני בא ושכנתי בתוכך וגו' ואומר (צפניה ג׳:ט״ו) רני בת ציון וגו' הסיר ה' משפטיך וגו' ואומר (זכריה ב׳:ג׳) ויראני ה' ארבעה חרשים וגו' ואלו הן בן דוד ובן יוסף ואליהו וכהן צדק. ברוך המקום ב"ה שבחר בחכמים ובתלמידיהם ומקיים עליהם במדה שאדם מודד מודדין לו כמו שהם יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום וחוזרין ושונין לשם שמים ויראת שמים בלבבם ומחזיקין ד"ת על פיהם ומקבלין עליהם בשמחה עול מלכות שמים כך כביכול הקב"ה נותן להם שמחה לצדיקים בעל כרחם שלא בטובתן שנאמר (תהילים ד׳:ח׳) נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. משלו משל למה"ד למלך שהיה לו גן עצים סמוך לתוך ביתו וטובל הגינה ומעדרה ומשקה אותה מים מהשקוי (נהר) ונותן לה זבל בזויות כל עץ ועץ שיש בה ימי זקנותו יפים מימי בחרותו שנאמר (ישעיהו ס״ה:כ״ב) לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל כי כימי העץ ימי עמי וגו' (נ"י ואומר לא יגעו לריק ואומר וכו') ואומר (ישעיהו מ׳:ל״א) וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו. דבר זה עתיד להיות בסוף ונעשה מקצתו היום. דבר אחר קומי רני בלילה אין רנה זו אלא דרך שבח אבל כל זמן שישראל עושין רצון אביהם שבשמים אף הקב"ה בעצמו בא ומשבח את שמו הגדול בפניהם שנאמר רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי וגו' ואומר (ירמיהו ל״א:י״ב) ובאו ורננו במרום ציון וגו' לפיכך הייתי אומר חייב אדם שיברך וישבח ויפאר וירומם ויגדל ויקדש לשמו של הקב"ה על כל מה שבאות לו לאדם בין טובות ובין רעות הא כיצד פגע בו ארי ולא אכלו יברך וישבח לשמו של הקב"ה שמא לארי היה מזומן וחס עליו הקב"ה ולא אכלו פגע בו דוב ולא אכלו יברך וישבח לשמו של הקב"ה שמא לדוב היה מזומן וחס עליו הקב"ה ולא אכלו פגע בו כלב ולא אכלו יברך וישבח לשמו של הקב"ה שמא לכלב היה מזומן וחס עליו הקב"ה ולא אכלו פגע בו זאב ולא אכלו יברך וישבח לשמו של הקב"ה שמא לזאב היה מזומן וחס עליו הקב"ה ולא אכלו פגע בו נחש או עקרב ולא עקצו יברך וישבח לשמו של הקב"ה שמא לאלו היה מזומן וחס עליו הקב"ה ולא עקצוהו הכהו קוץ במקום בשר ולא הכהו במקום גידים ועצמות יברך וישבח לשמו של הקב"ה שלא הכהו במקום גיד ועצם. וכל המתפלל ונותן הודאה על הקלות כאלו התפלל ונותן הודאה על החמורות שנאמר (תהילים ל״ב:ו׳) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא וגו'.

[אל תירא אברם] זש"ה אשר אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כח יד), וכתיב חכם ירא וסר מרע (שם יד טז), מי הוא זה אברהם, וממי היה מתירא, מן שם שהרג את בניו, את כדרלעמר מלך עילם, ושלשת בניו, שנאמר בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם (בראשית י כב), והיה מתירא לומר הרגתי בניו של צדיק, ועכשיו הוא מקללני ואת מת, מה עשה יצא לקראתו שם לרצותו, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם (שם יד יח), אמר הקב"ה חייך איני מקללך אלא מברכך, שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם וגו' (בראשית יד יט), א"ל בשביל שהרגת את בני אני מברכך, שנאמר וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך וגו' (שם שם כ), מהו אשר מגן צריך, מגינה עשה הקב"ה והפיל אותם לפניך, והיה אברהם אבינו נוטל עפר וזורקו עליהם ונעשים חצים וקשתות, ונוטל קש וזורק עליהם, ונעשה חרבות ורמחים, שנאמר מי העיר ממזרח צדק וגו' [יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו] (ישעיה מא ב), זה אברהם שנאמר אחריו, ירדפם יעבר שלום, הוי אומר אשר מגן צריך בידך וגו'. אמר הקב"ה אחר הדברים האלה אתה מתירא, אל תירא אברם, לכך נאמר אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כח יד).

"טוֹב לְהֹדוֹת לַה'" (תהלים צב, ב): אדה"ר אמר בי ילמדו כל הדורות שכל מי שיודה פשעיו ועוזב ניצול מדינה של גיהנם, שנאמר טוב להודות לה':

וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ (במדבר כא, לג), יֵשׁ אוֹמְרִים מִלְחֶמֶת סִיחוֹן עָשׂוּ בֶּאֱלוּל, וְעָשׂוּ אֶת הָרֶגֶל בְּתִשְׁרֵי, וְאַחַר הָרֶגֶל מִלְחֶמֶת עוֹג, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברים טז, ז): וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ, (במדבר כא, לג): וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, שֶׁכִּנְסָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְנֵיהֶם לְמָסְרָן בְּיָדָם. (במדבר כא, לד): וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי כח, יד): אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וְכֵן הוּא מִדַּת הַצַּדִּיקִים אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְטִיחָן, אֵין פּוֹרְקִים בְּיִרְאָה. וְכֵן בְּיַעֲקֹב (בראשית לב, ח): וַיִּירָא יַעֲקֹב, לָמָּה נִתְיָרֵא, אָמַר, שֶׁמָּא נִתְלַכְלַכְתִּי אֵצֶל לָבָן בִּכְלוּם, וּכְתִיב (דברים כג, טו): וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ, וְהִנִּיחַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאַף משֶׁה תָּפַס אֶת הַיִּרְאָה כְּנֶגֶד אָבִיו, וְלָמָּה נִתְיָרֵא, אָמַר שֶׁמָּא מָעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִלְחֶמֶת סִיחוֹן, אוֹ נִתְלַכְלְכוּ בַּעֲבֵרָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּירָא, כֻּלָּן הִשְׁלִימוּ בְּצֶדֶק. אַל תִּירָא אֹתוֹ, שֶׁלֹא עָמַד גִּבּוֹר בָּעוֹלָם קָשֶׁה הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ג, יא): כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאָר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, וְהוּא נִשְׁאָר מִן הַגִּבּוֹרִים שֶׁהָרְגוּ אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, ה): וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם, וְזֶה הַפְּסוֹלֶת שֶׁלָּהֶם, כִּפְרִיצֵי זֵיתִים הַפְּלֵטִים בְּתוֹךְ הַגֶּפֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יג): וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם, זֶה עוֹג, וְכָאן עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שְׁיָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, וְכַוָּנָתוֹ הָיְתָה שֶׁיֵּצֵא אַבְרָם וְיֵהָרֵג, נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר רַגְלָיו וְחָיָה כָּל אוֹתָן שָׁנִים, וְגָבָה מִמֶּנּוּ שֶׁנָּפַל בְּיַד בָּנָיו, כְּשֶׁבָּא משֶׁה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה נִתְיָּרֵא הֵימֶנּוּ, אָמַר אֲנִי בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְזֶה יוֹתֵר מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת, אִלּוּלֵי שֶׁהָיָה לוֹ זְכוּת לֹא חָיָה כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלּוּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ, בְּיָדְךָ הָרְגֵהוּ. (במדבר כא, לד): וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן וגו', (דברים ג, ו): וַנַּחֲרֵם אוֹתָם, וַהֲלוֹא כְתִיב (דברים ג, ז): וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הָעִיר בַּזּוֹנוּ לָנוּ, אֶלָּא הַגּוּפוֹת הֶחֱרִימוּ שֶׁלֹא לֵהָנוֹת מֵהֶם. (במדבר כא, לה): וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו, בְּנוֹ כְּתִיב, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן קָשֶׁה הֵימֶנּוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה אַתֶּם מְכַלִּין אֶת הָאֻמּוֹת קִמְעָא קִמְעָא, לֶעָתִיד לָבוֹא אֲנִי מְבַעֲרָן בְּבַת אֶחָת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג, יב): וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ.

וַיָּבֹא אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה (במדבר כב, ט), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי כח, י): מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפּוֹל, זֶה בִּלְעָם, שֶׁבַּתְּחִלָּה הַבְּרִיּוֹת נוֹהֲגוֹת בְּכַשְׁרוּת, וּבִדְבָרָיו אֵלּוּ הָיוּ נוֹהֲגִין בַּעֲרָיוֹת, שֶׁהָרִאשׁוֹנִים (בראשית כט, ט): וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן, (שמות ב, טז): וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת, עָמַד בִּלְעָם וְהִטְעָה אֶת הַבְּרִיוֹת בַּעֲרָיוֹת, וּכְמוֹ שֶׁהִטְעָה הֻטְעָה, בָּעֵצָה שֶׁנָּתַן בָּהּ נָפַל, וְהִטְעָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (איוב יב, כג): מַשְֹּׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ, אָמַר אוֹתוֹ רָשָׁע אֵינוֹ יוֹדֵעַ בָּהֶן, יֵשׁ שָׁעָה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה בְּבָנָיו כָּל מַה שֶּׁאֲנִי רוֹצֶה, לְכָךְ אָמַר לְהַטְעוֹתוֹ. דָּבָר אַחֵר, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ וַיֹּאמֶר בִּלְעָם בָּלָק בֶּן צִפֹר, הִתְחִיל מִתְגָּאֶה וְאָמַר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַתָּה מְכַבְּדֵנִי וְאֵין אַתָּה מוֹצִיא לִי שֵׁם בָּעוֹלָם הַמְּלָכִים מְבַקְּשִׁים אוֹתִי. (במדבר כב, יא): הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם, עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ, לְהוֹדִיעַ שֶׁשֹּׂוֹנֵא יוֹתֵר מִבָּלָק, שֶׁבָּלָק לֹא אָמַר קָבָה, אֶלָּא אָרָה, וְזֶה קָבָה בְּפֵרוּשׁ, הוּא אָמַר (במדבר כב, ו): וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ, וְהוּא אוֹמֵר (במדבר כב, יא): וְגֵרַשְׁתִּיו, מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא.

הביא קין מותר מאכלו קליות זרע פשתן והביא הבל מבכורות צאנו ומחלביהן כבשים שלא נגזזו לצמר ונתעב מנחת קין ונרצית מנחת הבל שנ' וישע יי אל הבל ואל מנחתו.

[ח] מכסה פשעיו לא יצליח וג' (משלי כח:יג). ר' סימון ר' יהושע בן לוי בשם ר' שמע' בן חלפתא כל הנטיעות את מכסה שרשיהם והם משביחות, האגוז הזה את מכסה שרשיו ואינו משביח. לליסטי' שהוא נידון לפני הקוסטינר, כל זמן שהוא מתריס הוא לוקה, הודה הוא נוטל פרקולה, אבל הקב"ה אינו כן אלא עד שלא הודה הוא נותן פרקולה, הודה הוא נוטל דימוס, הד"ה דכת' מכסה פשעיו לא יצליח (שם). א"ר יודה ומודה על מנת ועוזב ירוחם (שם), לפיכך הושע מזהיר את ישר' ואו' להם שובה ישראל (הושע שם).

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אוֹתוֹ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפֹּל בְּרָעָה (משלי כח, יד). כָּךְ הִיא מִדַּת הַחֲסִידִים, אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְטִיחָן, אֵינָן פּוֹרְקִין יִרְאָה. וְכֵן בְּיַעֲקֹב כְּתִיב: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד (בראשית לב, ח). לָמָּה נִתְיָרֵא. אָמַר, שֶׁמָּא נִתְקַלְקַלְתִּי אֵצֶל לָבָן בִּכְלוּם. וּכְתִיב: וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ (דברים כג, טו), וְהִנִּיחַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאַף מֹשֶׁה תָּפַשׂ אֶת הַיִּרְאָה בְּדֶרֶךְ אָבִיו. וְלָמָּה נִתְיָרֵא. אָמַר, שֶׁמָּא מָעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִלְחֶמֶת סִיחוֹן, אוֹ נִתְקַלְקְלוּ בַּעֲבֵרָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּירָא, כֻּלָּן הִשְׁלִימוּ בְּצֶדֶק. אַל תִּירָא אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא עָמַד גִּבּוֹר בָּעוֹלָם קָשֶׁה הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים (דברים ג, יא). וְהוּא נִשְׁאַר מֵאוֹתָן הַגִּבּוֹרִים שֶׁהָרְגוּ אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם (בראשית יד, ה). וְזֶה פְּסֹלֶת שֶׁלָּהֶם כִּפְרִיצֵי זֵיתִים הַפְּלִיטִים מִתּוֹךְ הַגֶּפֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם וְגוֹ' (שם פסוק יג), זֶה עוֹג. וְכָאן עָשָׂה אוֹתוֹ שִׁירַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: הוּא נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים (יהושע יג, יב). וְכַוָּנָתוֹ הָיְתָה שֶׁיֵּצֵא אַבְרָהָם וְיֵהָרֵג. נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר רַגְלָיו וְחָיָה כָּל אוֹתָן שָׁנִים, וְגָבָה מִמֶּנּוּ עַד שֶׁנָּפַל בְּיַד בָּנָיו. כְּשֶׁבָּא מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִמּוֹ, נִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ. אָמַר, אֲנִי בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְזֶה מִיֶּתֶר חָמֵשׁ מֵאוֹת. אִלּוּלֵי שֶׁהָיָה לוֹ זְכוּת, לֹא חָיָה כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלּוּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אַל תִּירָא אוֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אוֹתוֹ, אַתָּה בְּיָדְךָ תַּהַרְגֵהוּ, וְעָשִׂיתָ לוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחוֹן. וַנַּחֲרֵם אוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחוֹן וְגוֹ' (דברים ג, ו). וַהֲלֹא כְּתִיב שָׁם, וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ (שם פסוק ז). אֶלָּא גּוּפָן הֶחְרִימוּ, שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת מֵהֶן כְּלוּם. וַיַּכּוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו, בְּנוֹ כְּתִיב, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן קָשֶׁה מִמֶּנּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה, אַתֶּם מְכַלִּין אֶת הָאֻמּוֹת קִמְעָא קִמְעָא, וְלֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי מְבָעֲרָן מִן הָעוֹלָם בְּבַת אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת סִיד קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יֻצָּתוּ (ישעיה לג, יב). אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

(משלי כח ו):"טוב רש הולך בתומו" - זה יעקב; "מעקש דרכים והוא עשיר" - זה עשו הרשע, שנברא כולו כאדרת שער, שנאמר (בראשית כה כה): "כולו כאדרת שער ויקראו שמו עשו".

(משלי כח ט): "מסיר אזנו משמוע תורה" - אמר רב הונא: כל מי שאין חביבין עליו דברי תורה, "גם תפילתו תועבה". אמר ר' חנין: נאמר כאן "מסיר אזנו משמוע תורה", ולהלן הוא אומר (משלי כא יג): "אוטם אזנו מזעקת דל" - מה להלן "גם הוא יקרא ולא ייענה", אף כאן "תפילתו תועבה".

(משלי כח יא): "חכם בעיניו איש עשיר" - זה בעל מקרא; "ודל מבין יחקרנו" - זה בעל תלמוד. ד"א "חכם בעיניו [איש עשיר]" - זה המן הרשע; "ודל מבין יחקרנו" - זה מרדכי. ד"א "חכם בעיניו איש עשיר" - זה פרעה; "ודל מבין יחקרנו" - זה משה רבינו. ד"א "חכם בעיניו איש עשיר" - זה עשו; "ודל מבין יחקרנו" - זה יעקב.

(משלי כח יג): "מכסה פשעיו לא יצליח, ומודה ועוזב ירוחם" - אמר רבי יוחנן: מודה על מנת ועוזב - ירוחם, כמד"א (ישעיהו נה ז): "יעזוב רשע דרכו וגו'".

(משלי כח יט): "עובד אדמתו ישבע לחם" - אם זכה אדם לתורה - ישבע לחם, כמד"א (משלי ט ה): "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי". "ומרדף ריקים ישבע ריש" - כמד"א (משלי ג לד): "אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן". תמן תנינן: (משנה אבות ד יב): "אם עמלת בתורה - יש לך שכר הרבה, ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך".

(משלי כח כז): "נותן לרש אין מחסור, ומעלים עיניו רב מארות" - אמר רבי עקיבא: כל מי שנותן צדקה לעני - אין מחסור, ואם לאו, ומעלים עיניו - רב מארות. הוא היה אומר: אם היה עני אצלך שחרית, ונתת לו איסר והלך לו, ובא אחר במנחה, אל תאמר 'כבר נתתי לראשון', אלא מצוה שתתן גם לאחרון, דכתיב (קהלת יא ז): "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים".

וה' פקד את שרה (בראשית כא א). ילמדנו רבינו, אם היתה קטטה בין אדם לחבירו כיצד מתכפר לו ביום הכפורים, כך שנו רבותינו, עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, שבינו לבין חבירו אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו, אם הלך לרצות ולא קיבל מה יעשה, אמר ר' יוסי בן דורמסקית זה סימן יהא בידך כל זמן שאתה מרחם על חבירך יש לך מרחם, ואם אי אתה מרחם על חברך אין לך מרחם, מה יעשה, אמר ר' שמואל בן נחמן יביא עשרה בני אדם ויעמידם שורה אחת, ויאמר לפניהם אחי קטטה היה ביני ובין פלוני זה, והלכתי לרצותו ולא קיבל, מיד הקב"ה רואה שהשפיל עצמו לפניו, והוא מרחם עליו, שנאמר ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי (איוב לג כז), מה כתיב שם פדה נפשו מעבור בשחת (שם שם כח), וכתיב ומודה ועוזב ירוחם (משלי כח יג), אמר ר' יהודה מודה על מנת לעזוב ירוחם, וכן אתה מוצא כל ימים שהיה איוב מקפיד כנגד חבריו, וחביריו כנגדו, היתה מדת הדין מתוחה כנגדו, שנאמר ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים (איוב ל א), אמר לאליפז ולא בנו של עשו אתה, אילו היה אביך עומד מבקש שאשים אותו ליזון עם הכלבים שלי הייתי מואסו, אשר מאסתי את אבותם לשית עם כלבי צאני (איוב שם), וחבריו אמרו את הוא הישיש לעצמך, אף לנו יש ישישים, שנאמר גם שב גם ישיש )לנו) [בנו] (שם טו י), וכיון שנגלה להם הקב"ה, ואמר להם מה אתם עומדים לכו ופייסו את איוב, שנאמר ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים וגו' ואיוב עבדי יתפלל עליכם (שם מב ח), מיד הלכו ועשו כן, מה כתיב שם, וה' שב את שבות איוב (שם שם י), אימתי בהתפללו בעד רעהו (שם), כך אבימלך ויתפלל אברהם וגו' (בראשית כ יז), אמר הקב"ה אברהם בקש רחמים על אבימלך, אני פוקד אותו מיד, וה' פקד את שרה.

דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כח, ח): מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ, יֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא עָשִׁיר וּמַלְוֶה בְּרִבִּית וּמְכַנֵּס מָמוֹן הַרְבֵּה וְהוּא מֵת בְּלֹא בָנִים וְכָל הַמָּמוֹן שֶׁלּוֹ נִכְנַס לְטִמְיוֹן, מָה הַמֶּלֶךְ עוֹשֶׂה בְּאוֹתוֹ מָמוֹן, בּוֹנֶה בִּימְסָאוֹת וּמֶרְחֲצָאוֹת וְאִיצְטַבָּאוֹת וּבָתֵּי כִסְאוֹת, כְּדֵי שֶׁיְהֵא לְצָרְכֵי הָעֲנִיִּים, הֱוֵי: לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ. דָּבָר אַחֵר, מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ, זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע שֶׁהוּא מַלְוֶה בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וּלְמִי הוּא מַכְנִיס כָּל הַמָּמוֹן, לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: לְחוֹנֵן דַּלִּים, וְנֶאֱמַר (יחזקאל לט, י): וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם, לְפִיכָךְ הִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹא יַלְווּ בְּרִבִּית כְּדֵי שֶׁלֹא יֹאכְלוּ אֲחֵרִים אֶת נִכְסֵיהֶם, הֲרֵי אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי.

דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כח, כב): נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זֶה קַיִן שֶׁהִבְהִיל עַצְמוֹ לִטֹּל הָעוֹלָם, כֵּיצַד כְּשֶׁהָיָה עִם אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד, ח): וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָֹּׂדֶה, אָמְרוּ זֶה לָזֶה בּוֹא וְנַחֲלֹק הָעוֹלָם, אָמַר קַיִן טֹל אַתָּה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין וַאֲנִי הַקַּרְקָעוֹת, וְחָלְקוּ בֵּינֵיהֶם, נָטַל הֶבֶל אֶת הַמִּטַּלְטְלִין וְקַיִן אֶת הַקַּרְקָעוֹת, וְחָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ מִן הָעוֹלָם, הָיָה הֶבֶל מְהַלֵּךְ בָּעוֹלָם וְקַיִן רוֹדְפוֹ, אָמַר לוֹ צֵא מִתּוֹךְ שֶׁלִּי, וְהָיָה הוֹלֵךְ לֶהָרִים, וְאוֹמֵר צֵא מִתּוֹךְ שֶׁלִּי, עַד שֶׁעָמַד עָלָיו וַהֲרָגוֹ, הֱוֵי: נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זֶה קַיִן, שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ רָעָה בְּאָחִיו, (משלי כח, כב): וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, וּמַה חֶסְרוֹן הִגִּיעַ לוֹ, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית ד, יב): נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ, וּמַהוּ כֵן שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מֵבִיא לוֹ רָעָה לְרַגְלָיו, וְהָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ וְרוֹדְפִין אַחֲרָיו עַד שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתוֹ, וּשְׁלֹמֹה קוֹרֵא עָלָיו (קהלת ו, ג): אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה, זֶה קַיִן שֶׁהוֹלִיד מֵאָה בָנִים. (קהלת ו, ג): וְשָׁנִים רַבּוֹת יִחְיֶה, שֶׁחָיָה כְּמוֹ שֶׁחָיָה אָדָם, (קהלת ו, ג): וְרַב שֶׁיִּהְיוּ יְמֵי שָׁנָיו, שֶׁהוֹסִיף יָמִים עַל יְמֵי אָבִיו תשכ"ו שָׁנִים, (קהלת ו, ג): וְנַפְשׁוֹ לֹא תִשְׂבַּע מִן הַטּוֹבָה, שֶׁלֹא תִשְׂבַּע נַפְשׁוֹ בְּמָמוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. (קהלת ו, ג): וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ, שֶׁהָיָה תָּלוּי בְּרִפָיוֹן וּבָא הַמַּבּוּל וּשְׁטָפוֹ, (קהלת ו, ג): אָמַרְתִּי טוֹב מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל, זֶה הֶבֶל אָחִיו שֶׁעָמַד עָלָיו וְהִפִּילוֹ הָרוּג בַּשָֹּׂדֶה. דָּבָר אַחֵר, נִבֳהַל לַהוֹן זֶה עֶפְרוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתָה שָׂרָה וְהָיָה אַבְרָהָם מְבַקֵּשׁ מָקוֹם לְקָבְרָהּ אָמַר לָהֶם (בראשית כג, ח): שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר, מִיָּד הָלְכוּ וּמִנּוּהוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם אִסְטְרָטִיגוּס עֲלֵיהֶם, אָמְרוּ לוֹ מְכֹר אֶת הַמְּעָרָה לְאַבְרָהָם. אָמַר לָהֶם אֵינִי מוֹכְרָהּ לוֹ. אָמְרוּ לוֹ אִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה אָנוּ מַעֲבִירִין אוֹתְךָ מִן אִסְטְרָטִיגוּס שֶׁלְּךָ, מִיָּד עָמַד אַבְרָהָם וְשָׁקַל לוֹ. אָמַר רַבִּי חָמָא כָּל שֶׁקֶל הָאָמוּר בַּתּוֹרָה סְלָעִים, וּבַנְּבִיאִים לִיטְרִין, וּבַכְּתוּבִים קַנְטָרִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פַּזִי חוּץ מִשִּׁקְלֵי עֶפְרוֹן שֶׁהָיוּ קַנְטָרִין, מַה הָיָה אָמַר עֶפְרוֹן לְאַבְרָהָם אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף מִן סְחוֹרַת בֵּיתְךָ אַתָּה נוֹתְנָהּ לִי, וְעַל יְדֵי שֶׁהִכְנִיס עַיִן רָעָה בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם חִסְּרוֹ הַכָּתוּב וי"ו, הֱוֵי: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, הָאִישׁ שֶׁעֵינוֹ רָעָה חִסְּרוֹ הַכָּתוּב וי"ו, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלֹא נִקְרֵאת הַמְעָרָה לִשְׁמוֹ אֶלָּא לִשְׁמָן שֶׁל בְּנֵי חֵת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כה, י): אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת, מֵעֶפְרוֹן אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָא מֵאֵת בְּנֵי חֵת. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן, זֶה עֵשָׂו, בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת יִצְחָק בָּאוּ יַעֲקֹב וְעֵשָׂו וְחָלְקוּ אֶת הַכֹּל, אָמַר יַעֲקֹב רָשָׁע זֶה עָתִיד הוּא לִכָּנֵס הוּא וּבָנָיו לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וִיהֵא לוֹ חֵלֶק וְדִירָה עִם הַצַּדִּיקִים הַקְּבוּרִים בְּתוֹכָהּ, מִיָּד עָמַד וְנָטַל אֶת כָּל הַמָּמוֹן שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ וְעָשָׂה אוֹתוֹ כְּרִי, וְאָמַר לְעֵשָׂו, אָחִי חֵלֶק שֶׁיֵשׁ לְךָ בִּמְעָרָה זוֹ תִּרְצֶה אוֹ הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַזֶּה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר עֵשָׂו הֲרֵי זֶה בֵּית קְבוּרָה מָצוּי בְּכָל מָקוֹם וּבִשְׁבִיל קֶבֶר אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לִי בַּמְעָרָה אֲנִי מְאַבֵּד כָּל הַמָּמוֹן הַזֶּה, מִיָּד עָמַד וְנָטַל כָּל אוֹתוֹ הַמָּמוֹן וְנָתַן לוֹ חֶלְקוֹ, הוּא שֶׁיַּעֲקֹב אוֹמֵר לְיוֹסֵף (בראשית נ, ה): בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי, קָנִיתִי אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כָּרִיתִי, אָמַר לָהֶן כְּרִי שֶׁל דִּינָרִין נָתַתִּי לְעֵשָׂו, הֱוֵי: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, וּמַהוּ חֶסֶר שֶׁלֹא נִכְנַס בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן זֶה הַשּׁוֹאֵל שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה לִשְׂכֹּר שְׁתֵּי פָּרוֹת כְּאַחַת וְהוּא שׁוֹאֵל אַחַת וְשוֹכֵר אַחַת, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹא שָׂכַר אֶלָא אַחַת אִם מֵתָה אוֹ נִשְׁבְּרָה הוּא מְשַׁלֵּם, אִם שָׂכַר וּמֵתָה אָמְרָה תּוֹרָה (שמות כב, יד): אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ, הֱוֵי: נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ רָעָה לִשְׂכֹּר, מִתּוֹךְ כָּךְ וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, הוּא שֶׁכָּתוּב (שמות כב, יג): בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן, אָמַר רַבִּי לֵוִי זֶה שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מַעְשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי, מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מוֹצִיא מַעְשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי וְהָיָה לוֹ שָׂדֶה אַחַת וְהָיְתָה עוֹשָׂה אֶלֶף מִדּוֹת וּמוֹצִיא מִמֶּנָּהּ מֵאָה מִדּוֹת לְמַעֲשֵׂר, וּמִן הַמּוֹתָר הָיָה מִתְפַּרְנֵס הוּא וּבְנֵי בֵיתוֹ, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ קָרָא לִבְנוֹ וְאָמַר לוֹ, בְּנִי תֵּן דַּעְתְּךָ עַל שָׂדֶה זוֹ כָּךְ וְכָךְ מִדּוֹת הִיא עוֹשָׂה, כָּךְ וְכָךְ מִדּוֹת לְמַעֲשֵׂר וּמִמֶּנָּה הָיִיתִי מִתְפַּרְנֵס כָּל יָמַי, כְּשֶׁנִּפְטַר מִן הָעוֹלָם, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה זָרַע אוֹתָהּ הַבֵּן עָשְׂתָה אֶלֶף מִדּוֹת וְהוֹצִיא מִמֶּנָּה מֵאָה לְמַעֲשֵׂר. שָׁנָה שְׁנִיָה, נִכְנַס בּוֹ עַיִן רָעָה פִּחֵת עֲשָׂרָה וּפִחֲתָה הִיא מֵאָה. וְכֵן שְׁלִישִׁית וְכֵן רְבִיעִית וְכֵן חֲמִישִׁית, עַד שֶׁעָמְדָה עַל מַעְשְׂרוֹתֶיהָ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ קְרוֹבָיו כָּךְ, עָמְדוּ וְלָבְשׁוּ לְבָנִים וְנִתְעַטְּפוּ לְבָנִים וְנִכְנְסוּ אֶצְלוֹ, אָמַר לָהֶן לֹא בָאתֶם אֶלָּא לִשְׂמֹחַ עָלַי, אָמְרוּ לוֹ חַס וְשָׁלוֹם לֹא בָּאנוּ אֶלָּא לִשְׂמֹחַ עִמְּךָ, לְשֶׁעָבַר הָיִיתָ בַּעַל הַבַּיִת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּהֵן, וְעַכְשָׁיו נַעֲשֵׂיתָ כֹהֵן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעַל הַבַּיִת, הֱוֵי: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן, אָמַר רַבִּי יִצְחָק זֶה שֶׁהָיָה מַלְוֶה בְּרִבִּית שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה לְהַלְווֹת לְיִשְׂרָאֵל בְּלֹא רִבִּית, וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי כח, ח): מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ, וְאֵיזֶה חוֹנֵן דַּלִּים, זֶה עֵשָׂו, וְכִי עֵשָׂו חוֹנֵן דַּלִּים הוּא וַהֲלוֹא עוֹשֵׁק דַּלִּים הוּא, אֶלָּא כְּגוֹן הֶגְמוֹנִים וְדֻכָּסִים וְאִפָּרְכִין שֶׁהֵן יוֹצְאִין לָעֲיָרוֹת וְגוֹזְלִין וּבוֹזְזִין וּכְשֶׁהֵם חוֹזְרִין אוֹמְרִים הָבִיאוּ לָנוּ עֲנִיִּים וּנְפַרְנְסֵם, וְהַמָּשָׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר מְנָאֶפֶת בַּתַּפּוּחִים וְחוֹלֶקֶת לַחוֹלִין. דָּבָר אַחֵר, מַהוּ לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁמַּלְכוּת בָּבֶל מְכַנֶּסֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתְנוֹ לְיִשְׂרָאֵל לְעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כג, יח): וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה': דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה וְלֹא תִקַּח מִמֶּנּוּ רִבִּית, אַתְּ עִמִּי, מַה אֲנִי אֵינִי מוֹט לְעוֹלָם אַף אַתָּה אֵין אַתָּה מוֹט לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טו, ה): כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וּכְתִיב (תהלים טו, ה): עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כח, כב): נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זֶה קַיִן שֶׁהִבְהִיל עַצְמוֹ לִטֹּל הָעוֹלָם, כֵּיצַד כְּשֶׁהָיָה עִם אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד, ח): וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָֹּׂדֶה, אָמְרוּ זֶה לָזֶה בּוֹא וְנַחֲלֹק הָעוֹלָם, אָמַר קַיִן טֹל אַתָּה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין וַאֲנִי הַקַּרְקָעוֹת, וְחָלְקוּ בֵּינֵיהֶם, נָטַל הֶבֶל אֶת הַמִּטַּלְטְלִין וְקַיִן אֶת הַקַּרְקָעוֹת, וְחָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ מִן הָעוֹלָם, הָיָה הֶבֶל מְהַלֵּךְ בָּעוֹלָם וְקַיִן רוֹדְפוֹ, אָמַר לוֹ צֵא מִתּוֹךְ שֶׁלִּי, וְהָיָה הוֹלֵךְ לֶהָרִים, וְאוֹמֵר צֵא מִתּוֹךְ שֶׁלִּי, עַד שֶׁעָמַד עָלָיו וַהֲרָגוֹ, הֱוֵי: נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זֶה קַיִן, שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ רָעָה בְּאָחִיו, (משלי כח, כב): וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, וּמַה חֶסְרוֹן הִגִּיעַ לוֹ, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית ד, יב): נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ, וּמַהוּ כֵן שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מֵבִיא לוֹ רָעָה לְרַגְלָיו, וְהָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ וְרוֹדְפִין אַחֲרָיו עַד שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתוֹ, וּשְׁלֹמֹה קוֹרֵא עָלָיו (קהלת ו, ג): אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה, זֶה קַיִן שֶׁהוֹלִיד מֵאָה בָנִים. (קהלת ו, ג): וְשָׁנִים רַבּוֹת יִחְיֶה, שֶׁחָיָה כְּמוֹ שֶׁחָיָה אָדָם, (קהלת ו, ג): וְרַב שֶׁיִּהְיוּ יְמֵי שָׁנָיו, שֶׁהוֹסִיף יָמִים עַל יְמֵי אָבִיו תשכ"ו שָׁנִים, (קהלת ו, ג): וְנַפְשׁוֹ לֹא תִשְׂבַּע מִן הַטּוֹבָה, שֶׁלֹא תִשְׂבַּע נַפְשׁוֹ בְּמָמוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. (קהלת ו, ג): וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ, שֶׁהָיָה תָּלוּי בְּרִפָיוֹן וּבָא הַמַּבּוּל וּשְׁטָפוֹ, (קהלת ו, ג): אָמַרְתִּי טוֹב מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל, זֶה הֶבֶל אָחִיו שֶׁעָמַד עָלָיו וְהִפִּילוֹ הָרוּג בַּשָֹּׂדֶה. דָּבָר אַחֵר, נִבֳהַל לַהוֹן זֶה עֶפְרוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתָה שָׂרָה וְהָיָה אַבְרָהָם מְבַקֵּשׁ מָקוֹם לְקָבְרָהּ אָמַר לָהֶם (בראשית כג, ח): שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר, מִיָּד הָלְכוּ וּמִנּוּהוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם אִסְטְרָטִיגוּס עֲלֵיהֶם, אָמְרוּ לוֹ מְכֹר אֶת הַמְּעָרָה לְאַבְרָהָם. אָמַר לָהֶם אֵינִי מוֹכְרָהּ לוֹ. אָמְרוּ לוֹ אִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה אָנוּ מַעֲבִירִין אוֹתְךָ מִן אִסְטְרָטִיגוּס שֶׁלְּךָ, מִיָּד עָמַד אַבְרָהָם וְשָׁקַל לוֹ. אָמַר רַבִּי חָמָא כָּל שֶׁקֶל הָאָמוּר בַּתּוֹרָה סְלָעִים, וּבַנְּבִיאִים לִיטְרִין, וּבַכְּתוּבִים קַנְטָרִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פַּזִי חוּץ מִשִּׁקְלֵי עֶפְרוֹן שֶׁהָיוּ קַנְטָרִין, מַה הָיָה אָמַר עֶפְרוֹן לְאַבְרָהָם אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף מִן סְחוֹרַת בֵּיתְךָ אַתָּה נוֹתְנָהּ לִי, וְעַל יְדֵי שֶׁהִכְנִיס עַיִן רָעָה בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם חִסְּרוֹ הַכָּתוּב וי"ו, הֱוֵי: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, הָאִישׁ שֶׁעֵינוֹ רָעָה חִסְּרוֹ הַכָּתוּב וי"ו, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלֹא נִקְרֵאת הַמְעָרָה לִשְׁמוֹ אֶלָּא לִשְׁמָן שֶׁל בְּנֵי חֵת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כה, י): אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת, מֵעֶפְרוֹן אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָא מֵאֵת בְּנֵי חֵת. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן, זֶה עֵשָׂו, בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת יִצְחָק בָּאוּ יַעֲקֹב וְעֵשָׂו וְחָלְקוּ אֶת הַכֹּל, אָמַר יַעֲקֹב רָשָׁע זֶה עָתִיד הוּא לִכָּנֵס הוּא וּבָנָיו לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וִיהֵא לוֹ חֵלֶק וְדִירָה עִם הַצַּדִּיקִים הַקְּבוּרִים בְּתוֹכָהּ, מִיָּד עָמַד וְנָטַל אֶת כָּל הַמָּמוֹן שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ וְעָשָׂה אוֹתוֹ כְּרִי, וְאָמַר לְעֵשָׂו, אָחִי חֵלֶק שֶׁיֵשׁ לְךָ בִּמְעָרָה זוֹ תִּרְצֶה אוֹ הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַזֶּה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר עֵשָׂו הֲרֵי זֶה בֵּית קְבוּרָה מָצוּי בְּכָל מָקוֹם וּבִשְׁבִיל קֶבֶר אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לִי בַּמְעָרָה אֲנִי מְאַבֵּד כָּל הַמָּמוֹן הַזֶּה, מִיָּד עָמַד וְנָטַל כָּל אוֹתוֹ הַמָּמוֹן וְנָתַן לוֹ חֶלְקוֹ, הוּא שֶׁיַּעֲקֹב אוֹמֵר לְיוֹסֵף (בראשית נ, ה): בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי, קָנִיתִי אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כָּרִיתִי, אָמַר לָהֶן כְּרִי שֶׁל דִּינָרִין נָתַתִּי לְעֵשָׂו, הֱוֵי: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, וּמַהוּ חֶסֶר שֶׁלֹא נִכְנַס בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן זֶה הַשּׁוֹאֵל שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה לִשְׂכֹּר שְׁתֵּי פָּרוֹת כְּאַחַת וְהוּא שׁוֹאֵל אַחַת וְשוֹכֵר אַחַת, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹא שָׂכַר אֶלָא אַחַת אִם מֵתָה אוֹ נִשְׁבְּרָה הוּא מְשַׁלֵּם, אִם שָׂכַר וּמֵתָה אָמְרָה תּוֹרָה (שמות כב, יד): אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ, הֱוֵי: נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ רָעָה לִשְׂכֹּר, מִתּוֹךְ כָּךְ וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, הוּא שֶׁכָּתוּב (שמות כב, יג): בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן, אָמַר רַבִּי לֵוִי זֶה שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מַעְשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי, מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מוֹצִיא מַעְשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי וְהָיָה לוֹ שָׂדֶה אַחַת וְהָיְתָה עוֹשָׂה אֶלֶף מִדּוֹת וּמוֹצִיא מִמֶּנָּהּ מֵאָה מִדּוֹת לְמַעֲשֵׂר, וּמִן הַמּוֹתָר הָיָה מִתְפַּרְנֵס הוּא וּבְנֵי בֵיתוֹ, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ קָרָא לִבְנוֹ וְאָמַר לוֹ, בְּנִי תֵּן דַּעְתְּךָ עַל שָׂדֶה זוֹ כָּךְ וְכָךְ מִדּוֹת הִיא עוֹשָׂה, כָּךְ וְכָךְ מִדּוֹת לְמַעֲשֵׂר וּמִמֶּנָּה הָיִיתִי מִתְפַּרְנֵס כָּל יָמַי, כְּשֶׁנִּפְטַר מִן הָעוֹלָם, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה זָרַע אוֹתָהּ הַבֵּן עָשְׂתָה אֶלֶף מִדּוֹת וְהוֹצִיא מִמֶּנָּה מֵאָה לְמַעֲשֵׂר. שָׁנָה שְׁנִיָה, נִכְנַס בּוֹ עַיִן רָעָה פִּחֵת עֲשָׂרָה וּפִחֲתָה הִיא מֵאָה. וְכֵן שְׁלִישִׁית וְכֵן רְבִיעִית וְכֵן חֲמִישִׁית, עַד שֶׁעָמְדָה עַל מַעְשְׂרוֹתֶיהָ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ קְרוֹבָיו כָּךְ, עָמְדוּ וְלָבְשׁוּ לְבָנִים וְנִתְעַטְּפוּ לְבָנִים וְנִכְנְסוּ אֶצְלוֹ, אָמַר לָהֶן לֹא בָאתֶם אֶלָּא לִשְׂמֹחַ עָלַי, אָמְרוּ לוֹ חַס וְשָׁלוֹם לֹא בָּאנוּ אֶלָּא לִשְׂמֹחַ עִמְּךָ, לְשֶׁעָבַר הָיִיתָ בַּעַל הַבַּיִת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּהֵן, וְעַכְשָׁיו נַעֲשֵׂיתָ כֹהֵן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעַל הַבַּיִת, הֱוֵי: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן, אָמַר רַבִּי יִצְחָק זֶה שֶׁהָיָה מַלְוֶה בְּרִבִּית שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה לְהַלְווֹת לְיִשְׂרָאֵל בְּלֹא רִבִּית, וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי כח, ח): מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ, וְאֵיזֶה חוֹנֵן דַּלִּים, זֶה עֵשָׂו, וְכִי עֵשָׂו חוֹנֵן דַּלִּים הוּא וַהֲלוֹא עוֹשֵׁק דַּלִּים הוּא, אֶלָּא כְּגוֹן הֶגְמוֹנִים וְדֻכָּסִים וְאִפָּרְכִין שֶׁהֵן יוֹצְאִין לָעֲיָרוֹת וְגוֹזְלִין וּבוֹזְזִין וּכְשֶׁהֵם חוֹזְרִין אוֹמְרִים הָבִיאוּ לָנוּ עֲנִיִּים וּנְפַרְנְסֵם, וְהַמָּשָׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר מְנָאֶפֶת בַּתַּפּוּחִים וְחוֹלֶקֶת לַחוֹלִין. דָּבָר אַחֵר, מַהוּ לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁמַּלְכוּת בָּבֶל מְכַנֶּסֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתְנוֹ לְיִשְׂרָאֵל לְעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כג, יח): וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה': דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה וְלֹא תִקַּח מִמֶּנּוּ רִבִּית, אַתְּ עִמִּי, מַה אֲנִי אֵינִי מוֹט לְעוֹלָם אַף אַתָּה אֵין אַתָּה מוֹט לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טו, ה): כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וּכְתִיב (תהלים טו, ה): עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

ד"א וירא ה'. זש"ה אנשי רע לא יבינו משפט (משלי כח ה), אילו דור המבול, שהיו חוטאין ולא היו מסתכלין שהפורענות באה עליהן, ומבקשי ה' יבינו כל (שם), זה נח ובניו, ששמעו מהקב"ה שהוא מביא מבול ונתייראו מהקב"ה, בא וראה למה אמר הקב"ה לנח שיעשה תיבה, כדי שיראו אותו שהוא עוסק בה ויעשו תשובה, ואלמלי כך לא היה הקב"ה יכול להציל את נח בשמים או בדברים, אחרי שאמר לו עשה לך תבת עצי גופר (בראשית ו יד). צהר תעשה לתבה (שם שם טז), ולמה כך, אמר הקב"ה מתך כך שאני אומר לו עשה תבה והוא עוסק בה, והם מתכנסים אצלו ואומרים לו נח מה אתה עושה, והוא אומר להם תבה, שאמר לי הקב"ה שהוא מביא מבול לעולם שהן מכעיסין אותו, ומתוך כך עושין תשובה, כך הקב"ה מחשב, אבל הן לא היו משגיחין עליו, הוי אומר אנשי רע לא יבינו משפט.

לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה [אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון וגו'] (תהלים ל"ב א' וב'): ילמדינו [רבינו] מי שהוא רואה קרי ביום הכיפורים מהו שירחוץ כדרכו ביוה"כ כך שנו רבותינו מי שראה קרי ביום הכיפורים רוחץ כדרכו ביום הכיפורים (תוספתא יומא פ"ד) בלבד שילך וירחץ במקום צנוע שאין לך (חבה) [חביב] לפני המקום מן הצניעות והצנע לכת עם אלקיך (מיכה ו' ח') אע"פ(שהתורה) [שהותרה] לך טהרה (ונידה) ביום הכיפורים ולמה כן אלא הכל בשביל טהרתך שביום הכיפורים הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל ומכפר על עונותיהם שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם (ויקרא ט"ז ל') ואם תאמר לאומה אחרת לאו אלא לישראל בלבד שכן מיכה הנביא אמר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו (מיכה ז' י"ח) לישראל בלבד הוא סולח כיון שראה דוד היאך הקב"ה סולח לעונותיהם של ישראל ומרחם עליהם התחיל מאשרם ומשבחם אשרי נשוי פשע כסוי חטאה: לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה זש"ה נשאת עון עמך [כסית כל חטאתם סלה] (תהלים פ"ב ה') אתה מוצא ביום הכפורים בא שטן לקטרג את ישראל והוא פורט את עונותיהם של ישראל ואמר רבונו של עולם יש באומות העולם מנאפים וכן בישראל יש באומות העולם גנבים וכן בישראל והקדוש ברוך הוא פורט את זכיותיהם של ישראל מהו עושה נוטל קנה של מאזניים [ושוקל] את העונות כנגד הזכיות והם נשקלים העונות והזכיות אילו כנגד אילו ושתי הכפות של מאזנים נמצאים מעויינות והשטן הולך להביא עונות וליתן בכף העונות ולהכריעה מה הקדוש ברוך הוא עושה עד שהשטן חוזר ומבקש עונות הקב"ה נוטל את העונות מתוך הכף ומטמינם תחת פורפירה שלו והשטן בא ואינו מוצא שם עון שנאמר יבוקש עון ישראל ואיננו (ירמיה נ' כ') כיון שהשטן רואה כן אומר לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם נשאת עון עמך אתמהא כיון שראה דוד כך אמר היאך נושא עון ומכסה חטאתם התחיל משבחם אשרי נשוי פשע כסוי חטאה: דבר אחר אשרי נשוי פשע אל תהי קורא סמ"ך אלא שי"ן נשוי אמר רבי ברכיה הכהן דהוא אנשי חובינן קדמוי שהוא סולח לעונותינו בכל שנה ושנה שנאמר והיתה זאת לחוקת עולם לכפר על בני ישראל (ויקרא ט"ז ל"ד) וכן הוא אומר אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם (שמות ל' י') לכך [נאמר] אשרי נשוי פשע: אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון אמר רבי שמעון בן לקיש למה הדבר דומה למי ששתתה מים המרים ונמצאת טהורה התחיל אמר לו אחד אשרי אימא שלא צריכה לשתותם כל עיקר כך דוד אמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אמר לו הקדוש ברוך הוא אשרי אדם לא יחשוב [ה'] לו עון ומי הן אילו שהקב"ה נושא פשעיהם אילו ישראל שהן זכאין ביום הכיפורים ופורטים עונותיהם ופשעיהם והקדוש ברוך הוא נושא (אותם) [את] עונותיהם אמר הכתב מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם (משלי כ"ח י"ג) כיון שישראל פורטים את עונותיהם ומתודים לפני הקב"ה סולח להם ועובר על פשעיהם שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם [מכל חטאתיכם] לפני ה' תטהרו (ויקרא ט"ז ל') כיון שראה הנביא כן התחיל מקלסו להקדוש ברוך הוא על כך ואמר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו ולא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא (מיכה ז' י"ח):

מפרסמים החנפים מפני חלול השם שנאמר וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וגו' צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה (יחזקאל י"ח כ"ד), והטעם - שלא יאמרו בני אדם שאינם יודעין מעשיו, ראו זה חסיד מה אירע לו. וכל אותן דאמרינן (סנהדרין פ׳ חלק) שאין להם חלק לעוה״ב, כגון המינין והאפיקורסים, והאומרים אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, והקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר הפסוק כל המחלה וגו׳, והפורק עול, והמיפר ברית בבשר, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמלבין פני חבירו ברבים, והבא על אשת איש, ורבים כאלה הוו - דוקא כשלא עשו תשובה אין להם חלק לעוה״ב, אבל אם עשו תשובה - יש להם חלק לעוה״ב, לכך הזהירם הנביא ואמר שובו וגו'. האומר אחטא ואשוב - אין מספיקין בידו לעשות תשובה, האומר אחטא ויוה"כ מכפר - אין יוה״כ מכפר, ועבירות שבין אדם לחבירו - אין יוה״כ מכפר עד שירצה את חבירו. א״ר יצחק כל המקניט את חבירו אפילו בדברים - צריך לפייסו, שנאמר אם ערבת לרעך וגו' (משלי ו׳:ג׳), עשה זאת איפוא בני והנצל (שם), וצריך לפייסו בשלש שורות של שלשה בני אדם. והמבקש פיוס מחבירו - אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים, שנאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו' (בראשית נ׳:י״ז). אם מת - מוליך עשרה בני אדם על קברו, ואומר חטאתי לה׳ אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו (עי׳ יומא פ"ח). ואמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירים ממנו כל פשעיו, ומהא דאמר ר׳ יוחנן כל ת״ח שאינו נוקם ונוטר איבה כנחש אינו ת״ח, לא תקשי לרבא - הא בדפייסי ליה, והא דר׳ יוחנן איירי בדלא פייסי ליה. כתיב אשרי נשוי פשע (תהילים ל״ב:א׳), וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח (משלי כ״ח:י״ג), לא קשיא - כאן בחוטא מפורסם וכאן בחוטא שאינו מפורסם. איכא דאמרי, כאן בעבירות שבין אדם לחבירו וכאן בעבירות שבין אדם למקום. הרואה קרי ביוה"כ - ידאג כל השנה כולה, ואם עלתה לו שנה - מובטח לו שהוא בן עוה״ב. ותדע, שכל העולם רעב והוא שבע.

וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא (משלי כח, כ): אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, אַתָּה מוֹצֵא כָּל מִי שֶׁהוּא נֶאֱמָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא בְּרָכוֹת עַל יָדָיו, מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן (משלי כח, כ): וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה, אִישׁ אֱמוּנוֹת, זֶה משֶׁה, שֶׁהוּא נֶאֱמָנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, ז): לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא, הֱוֵי: אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁהָיָה גִזְבָּר עֲלֵיהֶם הָיוּ מִתְבָּרְכִים, לְפִי שֶׁהוּא נֶאֱמָן. וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה, זֶה קֹרַח, שֶׁהָיָה לֵוִי וּבִקֵּשׁ לִטֹּל כְּהֻנָּה גְדוֹלָה, וּמָה הָיָה סוֹפוֹ (במדבר טז, לב): וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ. דָּבָר אַחֵר, אִישׁ אֱמוּנוֹת, זֶה משֶׁה, שֶׁנַּעֲשָׂה גִזְבָּר עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ (שקלים יד, ב): אֵין מְמַנִּין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר בְּמָמוֹן פָּחוֹת מִשְׁנַיִם, וַהֲרֵי אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהָיָה משֶׁה גִזְבָּר לְעַצְמוֹ, וְכָאן אַתָּה אוֹמֵר אֵין מְמַנִּין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה משֶׁה גִזְבָּר לְעַצְמוֹ הוּא קוֹרֵא לַאֲחֵרִים וּמְחַשֵּׁב עַל יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה, עַל יְדֵי משֶׁה בְּיַד אִיתָמָר.

ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו וגו' (שם שם לד). זש"ה אשרי אדם מפחד תמיד וגו' (משלי כח יד), כך מדת הצדיקים אע"פ שהקב"ה מבטיחן, אינן פורקן יראה, וכן ביעקב כתיב ויירא יעקב (בראשית לב ח), למה נתיירא, אמר שמא נתקלקלתי אצל לבן בכלום, וכתיב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (דברים כג טו), והניחני הקב"ה, אף משה תפש את היראה כדרך אביו, ולמה נתיירא, אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון, או נתקלקלו בעבירה, א"ל אל תירא אותו, שלא עמד בעולם גבור קשה ממנו, שנאמר כי רק עוג מלך הבשן וגו' (שם ג יא), והוא נשאר מהגבורים שהרגו אמרפל וחביריו, שנאמר ויכו את רפאים וגו' (בראשית יד ה), וזה הפסולת שלהם, כפריצי זיתים שיוצאין ולפיטים מתחת הגפת, שנאמר ויבא הפליט וגו' (שם שם יג), וכוונתו היה לזה שיצא אברהם ויהרג, נתן לו הקב"ה שכר רגליו, וחיה כל אותן שנים עד שנפל ביד בניו, כשבא משה לעשות עמו מלחמה נתיירא ממנו, אמר אני בן מאה ועשרים שנה והוא בן חמש מאות שנה, אילולי שיש לו זכות לא חיה כל אלו השנים, אמר הקב"ה אל תירא אותו (ונחרם אותם וגו') (דברים ג ו), [ועשית לו כאשר עשית לסיחון וגו'] (במדבר כא לד), והלא כתיב וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו (דברים שם ז), אלא גופו החרימו שלא ליהנות ממנו כלם

וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם (בראשית כג, ח), פְּגָעוּנִי לִי, סַרְסְרוּנִי לִי, וְאִם לָאו צַלּוּ לִי עִילָוֵיהּ. (בראשית כג, י): וְעֶפְרוֹן ישֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת, רַבִּי יִצְחָק אָמַר יָשַׁב כְּתִיב, אוֹתוֹ הַיּוֹם מִנּוּ אוֹתוֹ אַרְכוּסְטַרְטִיגוֹס, דְּלָא יְהֵא בַּר נָשׁ רַב זָבֵין מִן בַּר נָשׁ זְעֵיר. (בראשית כג, י): וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת, אָמַר רַבִּי פִּינְחָס מְלַמֵּד שֶׁנָּעֲלוּ דַּלְתוֹתֵיהֶן וְהָלְכוּ לִגְמֹל חֲסָדִים לְאַבְרָהָם. (בראשית, יא טו): לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה וגו' אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּל שְׁקָלִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה סְלָעִים, וּבַנְּבִיאִים לִיטְרִין, בַּכְּתוּבִים קַנְטָרִין. רַבִּי יוּדָן אָמַר חוּץ מִשִּׁקְלֵי עֶפְרוֹן שֶׁהָיוּ קַנְטָרִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כח, כב): נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ. נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זֶה עֶפְרוֹן, שֶׁהִכְנִיס עַיִן רָע בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל צַדִּיק. וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, שֶׁחִסְּרַתּוֹ הַתּוֹרָה וָא"ו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית כג, טז): וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן, עֶפְרֹן כְּתִיב חָסֵר וָא"ו. (בראשית כג, טז): אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר, רַבִּי אַבָּא בַּר בִּיזְנָא אָמַר פְּרַגְמַטְיָא נְפָק.

נ״ב) סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי - מפחד של גיהנם, וכן הוא אומר פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים (ישעיה ל"ג י"ד), א״ל הקב״ה, פחדת? אשריך, שנאמר אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד (משלי כ"ח י"ד).

וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה (בראשית כו, לד), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פ, יד): יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן, מִכָּל הַנְּבִיאִים לֹא פִּרְסְמוּהָ אֶלָּא שְׁנַיִם, משֶׁה וְאָסָף. משֶׁה אָמַר (דברים יד, ח): וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא. אָסָף אָמַר, יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר. לָמָּה הוּא מוֹשְׁלָהּ בַּחֲזִיר, אֶלָּא מָה חֲזִיר הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹבֵץ הוּא מְפַשֵׁט אֶת טְלָפָיו כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי טָהוֹר, כָּךְ מַלְכוּת הַזֹּאת הָרְשָׁעָה גּוֹזֶלֶת וְחוֹמֶסֶת נִרְאֵת כְּאִלּוּ מַצַּעַת אֶת הַבִּימָה. כָּךְ עֵשָׂו כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה צָד נְשֵׁי אֲנָשִׁים וּמְעַנֶּה אוֹתָם, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְאַרְבָּעִים שָׁנָה דִּמָּה עַצְמוֹ לְאָבִיו, אָמַר מָה אַבָּא נָשָׂא אִשָּׁה בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אַף אֲנִי נוֹשֵׂא אִשָּׁה בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה.

וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת (בראשית כז, א), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מֵרְאוֹת בְּרָע, מֵרְאוֹת בְּרָעָתוֹ שֶׁל רָשָׁע, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִהְיֶה יִצְחָק יוֹצֵא לַשּׁוּק וִיהוֹן בְּרִיָּתָא אָמְרִין דֵּין אֲבוּהּ דְּהַהוּא רַשִׁיעָא, אֶלָּא הֲרֵינִי מַכְּהֶה אֶת עֵינָיו וְהוּא יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כח, כח): בְּקוּם רְשָׁעִים יִסָּתֵר אָדָם, מִכָּאן אָמְרוּ כָּל הַמַּעֲמִיד בֵּן רָשָׁע אוֹ תַּלְמִיד רָשָׁע סוֹף שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת. תַּלְמִיד רָשָׁע מֵאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי (מלכים א יד, ד): וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵֹּׂיבוֹ, שֶׁהֶעֱמִיד אֶת יָרָבְעָם תַּלְמִיד רָשָׁע. בֵּן רָשָׁע, מִיִּצְחָק, וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו. דָּבָר אַחֵר, מֵרְאֹת, מִכֹּחַ אוֹתָהּ רְאִיָּה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בָּכוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה לג, ז): הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה וגו', וְנָשְׁרוּ דְּמָעוֹת מֵעֵינֵיהֶם לְתוֹךְ עֵינָיו, וְהָיוּ רְשׁוּמוֹת בְּתוֹךְ עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁהִזְקִין כָּהוּ עֵינָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק, וגו' דָּבָר אַחֵר, מֵרְאֹת, מִכֹּחַ אוֹתָהּ הָרְאִיָּה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, תָּלָה עֵינָיו בַּמָּרוֹם וְהִבִּיט בַּשְּׁכִינָה. מוֹשְׁלִים אוֹתוֹ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְטַיֵּל בְּפֶתַח פָּלָטִין שֶׁלּוֹ וְתָלָה עֵינָיו וְרָאָה בְּנוֹ שֶׁל אוֹהֲבוֹ מֵצִיץ עָלָיו בְּעַד הַחַלּוֹן, אָמַר אִם הוֹרְגוֹ אֲנִי עַכְשָׁו מַכְרִיעַ אֲנִי אֶת אוֹהֲבִי, אֶלָּא גּוֹזְרַנִי שֶׁיִּסָּתְמוּ חַלּוֹנוֹתָיו. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁהֶעֱקִיד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ תָּלָה עֵינָיו וְהִבִּיט בַּשְּׁכִינָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם הוֹרְגוֹ אֲנִי עַכְשָׁו אֲנִי מַכְרִיעַ אֶת אַבְרָהָם אוֹהֲבִי, אֶלָּא גּוֹזֵר אֲנִי שֶׁיִּכְּהוּ עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁהִזְקִין כָּהוּ עֵינָיו, וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וגו'.

וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל (בראשית כז, א), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר שִׁמְעוֹן לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה מַכְתֶּבֶת עֲנָקְמוֹן לַמֶּלֶךְ וְהָיְתָה שָׁם אִשָּׁה אַחַת וְהָיָה לָהּ בֵּן נַנָּס, וְהָיְתָה קוֹרְאָה אוֹתוֹ מַקְּרוֹא לַפְּרוֹס, אָמְרָה בְּנִי מַקְּרוֹא לַפְּרוֹס אֵין אַתֶּם מַכְתִּיבִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ אִם בְּעֵינַיִךְ מַקְּרוֹא לַפְּרוֹס, בְּעֵינֵינוּ הוּא נַנָּס שֶׁבַּנַּנָּסִים. כָּךְ אָבִיו קוֹרֵא אוֹתוֹ גָדוֹל, וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל. אִמּוֹ קָרָאת אוֹתוֹ גָּדוֹל, (בראשית כז, טו): וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹוֹל הַחֲמֻדֹת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בְּעֵינֵיכֶם הוּא גָּדוֹל בְּעֵינַי הוּא קָטָן, (עובדיה א, ב): הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה לָקֳבֵל תּוֹרָא טַבָּחָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה לד, ו): כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. (בראשית כז, א): וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כו, כה): כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ וגו'. חִזְקִיָּהוּ תּוּרְגָּמִינָא אֲמַר (משלי כו, כה): כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ, אַתְּ מוֹצֵא תּוֹעֵבָה אַחַת כְּתִיב בַּתּוֹרָה וְכָתוּב בָּהּ עֶשֶׂר (דברים יח, י יב): לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ וגו' וְחוֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְעֹנִי וגו', כָּאן שֶׁכָּתוּב שֶׁבַע, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֱוֵי כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת, כִּי שִׁבְעִים תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי.

למנצח לדוד מזמור שיר. יקום אלקים יפוצו אויביו. זה שאמר הכתוב (משלי כח כח) בקום רשעים יסתר אדם. שכל זמן שהרשעים מושלים אין לצדיקים קומה זקופה ולא פה אבדו רשעים רבו הצדיקים. לכך נאמר בקום רשעים יסתר אדם ובאבדם ירבו צדיקים. וכן דבורה אומרת (שופטים ה לא) כן יאבדו כל אויביך ה' ואהביו כצאת השמש בגבורתו. וכן דוד אומר (תהלים לט ב) אשמרה לפי מחסום אמר דוד עשה לי כאשר עשית לראשונים שנאמר (במדבר י לה) קומה ה' ויפוצו אויביך. וכן צופר הנעמתי אומר (איוב יא כ) ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם. אין להם מנוסה להיכן נסים אלא (שם) ותקותם מפח נפש. וכן ירמיה אמר (ירמיה י יא) יאבדו מארעא ומתחות שמיא לכן יקום אלקים יפוצו אויביו וינוסו:

כְּתִיב (תהלים כד, ג ה): מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם וגו' נְקִי כַפַּיִם וגו' יִשָֹּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וגו'. כְּתִיב (ירמיה לא, כב): כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד יֹאמְרוּ יְבָרֶכְךָ ה' נְוֵה צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ וגו', כְּתִיב (משלי כח, כ): אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, זֶה יַעֲקֹב, (משלי כח, כ): וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה, זֶה עֵשָׂו. כְּתִיב (משלי י, כב): בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר, וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יַעֲשִׁיר אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לֹא יִנָּקֶה, זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע שֶׁנִּתְחַתֵּן בִּיהוּדִית וּבָשְׂמַת וּמַחֲלַת לְהַרְבּוֹת עשֶׁר, שֶׁאֵין לוֹ נִקּוּי עוֹלָמִים. כְּתִיב (יואל ד, כא): וְנִקֵּיתִי דָמָם לֹא נִקֵּיתִי וגו', הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עמוס א, יא): עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו. (בראשית לה, ט): וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ, רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (שמות כ, כב): מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִי, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמָה אִם זֶה שֶׁבָּנָה מִזְבֵּחַ לִשְׁמִי הֲרֵי אֲנִי נִגְלָה עָלָיו וּמְבָרְכוֹ, יַעֲקֹב שֶׁאִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ קְבוּעָה בְּכִסְאִי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב, רַבִּי לֵוִי פָּתַח (ויקרא ט, ד): וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים וגו', וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה זֶּה שֶׁהִקְרִיב אַיִל לִשְׁמִי הֲרֵי אֲנִי נִגְלָה עָלָיו וּמְבָרְכוֹ, יַעֲקֹב שֶׁאִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ קָבוּעַ בְּכִסְאִי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וַיֵּרָא אֱלֹהִים (דברים כח, ו): בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ, בְּבוֹאוֹ לְבֵית חָמִיו נִטְעַן בְּרָכוֹת, (בראשית כח, ג): וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וּבְצֵאתוֹ מִבֵּית חָמִיו נִטְעַן בְּרָכוֹת, וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב. (ישעיה מד, כו): מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר מִשֶּׁמֵּקִים דְּבַר עַבְדּוֹ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים, אֶלָּא מַלְאָךְ אֶחָד נִגְלָה עַל יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר לוֹ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִגָּלוֹת עָלֶיךָ בְּבֵית אֵל וּלְהַחֲלִיף אֶת שִׁמְךָ וַאֲנִי עָתִיד לַעֲמֹד שָׁם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (הושע יב, ה): בֵּית אֵל יִמְצָאֶנוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ, יְדַבֵּר עִמְּךָ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ, וְנִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַיֵּם דְּבָרָיו שֶׁל מַלְאָךְ, יְרוּשָׁלַיִם שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים עָלֶיהָ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְקַיֵּם דִּבְרֵי נְבִיאָיו.

וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וגו' (בראשית לה, יז), שְׁנֵי תַּלְמִידִים מִשֶּׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שִׁנּוּ עֲטִיפָתָן בִּשְׁעַת הַשְּׁמַד, פָּגַע בָּהֶם סַרְדְּיוֹט אֶחָד, אָמַר לָהֶם, אִם אַתֶּם בָּנֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה תְּנוּ נַפְשְׁכֶם עָלֶיהָ, וְאִם אֵין אַתֶּם בָּנֶיהָ לָמָּה אַתֶּם נֶהֱרָגִים עָלֶיהָ. אָמְרוּ לוֹ, בָּנֶיהָ אָנוּ וְעָלֶיהָ אָנוּ נֶהֱרָגִים אֶלָּא שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל אָדָם לְאַבֵּד אֶת עַצְמוֹ לָדַעַת. אָמַר לָהֶם, שְׁלשָׁה שְׁאֵלוֹת אֲנִי שׁוֹאֵל אֶתְכֶם אִם הֲשִׁיבוֹתֶם לִי הֲרֵי מוּטָב, וְאִם לָאו הֲרֵי אֲנִי מְשַׁמֵּד אֶתְכֶם. אָמַר לָהֶם, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (ישעיה ג, יג): נִצָּב לָרִיב ה', וּכְתִיב (יואל ד, יב): כִּי שָׁם אֵשֵׁב לִשְׁפֹּט אֶת כָּל הַגּוֹיִם וגו'. אָמְרִין לוֹן בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל דָּן אוֹתָן מְעֻמָּד מְקַצֵּר בַּדִּין וּמְפַשֵּׁר בַּדִּין, אֲבָל כְּשֶׁהוּא דָּן אֶת אֻמּוֹת הָעוֹלָם, דָּן מְיֻשָּׁב וּמְדַקְדֵּק בַּדִּין וּמַאֲרִיךְ בַּדִּין. אָמַר לָהֶם לֹא כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ רַבְּכֶם אֶלָּא אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם הַכָּתוּב מְדַבֵּר, מִשֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת אֻמּוֹת הָעוֹלָם מְיֻשָּׁב דָּן אוֹתָם וּמְדַקְדֵּק בַּדִּין וּמַאֲרִיךְ בַּדִּין, וְאַחַר כָּךְ הוּא נַעֲשָׂה אַנְטְדִיקוֹס כְּנֶגְדָן. אָמַר לָהֶם, מָה הוּא דֵין דִּכְתִיב (משלי כח, יט): עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וגו'. אָמְרוּ לוֹ טוֹב מִי שֶׁהוּא חוֹכֵר שָׂדֶה אַחַת וּמְזַבְּלָהּ וּמְעַדְּרָהּ מִמִּי שֶׁהוּא חוֹכֵר שָׂדוֹת הַרְבֵּה וּמוֹבִירָן. אָמַר לָהֶם לֹא כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ רַבְּכֶם, אֶלָּא עוֹבֵד אֱלֹהִים עַד יוֹם מוֹתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם, מִלַּחְמוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא. (משלי כח, יט): וּמְרַדֵּף רֵיקִים יִשְׂבַּע רִישׁ, אֵלּוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁמְרַדְּפִים אַחֲרֵי הָרֵיק אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶם. אָמַר לָהֶם, מַהוּ דֵין דִּכְתִיב: וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ, אָמְרוּ לוֹ כָּךְ מְמַסְמְסִין נַפְשָׁהּ שֶׁל חָיָה וְאוֹמְרִים לָהּ בִּשְׁעַת הַלֵּדָה אַל תִּירְאִי כִּי בֵּן זָכָר יָלָדְתְּ. אָמַר לָהֶם לֹא כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ רַבְּכֶם אֶלָּא כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט נוֹלְדָה תְּאוֹמָתוֹ עִמּוֹ, כְּהַהִיא דְּאָמַר אַבָּא חַלְפוֹי בֶּן קוּרְיָה תְּאוֹמָה יְתֵרָה נוֹלְדָה עִם בִּנְיָמִין.

נָסוּ וְאֵין רֹדֵף רָשָׁע וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח (משלי כח, א), עָרַק רַשִּׁיעָא וְלָא רְדִיפִין לֵיהּ, דִּכְתִיב (בראשית לו, ו): וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מִפְּנֵי שְׁטַר חוֹב, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר מִפְנֵי הַבּוּשָׁה, וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח, וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב.

מזמור לתודה. אמר רבי יעקב אמר רבי אבהו בשם רבי אחא מזמור לתודה יודו בי כל האומות ואני מקבלן שנאמר (ישעיה מה כג) כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון (לפניך). אם לי תכרע כל ברך ותשבע כל לשון אני מקבלן. מזמור לתודה. זהו שאמר הכתוב (משלי כח יג) מכסה פשעיו לא יצליח. מכסה פשעיו זה אדם הראשון שאמר להקב"ה (בראשית ג יב) האשה אשר נתת עמדי. לא ביקש לעשות תשובה שנאמר (שם כב) ועתה פן ישלח ידו. אמר רבי אבא בר כהנא היה הקב"ה אומר לו עשה תשובה והוא היה אומר פן. ואין עתה אלא תשובה שנאמר (דברים י יב) ועתה ישראל מה יי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה. ואין פן אלא לאו. הוי מכסה פשעיו לא יצליח. ומודה ועוזב ירוחם. זה קין שנאמר (בראשית ד טז) ויצא קין מלפני יי'. אמר רבי הונא בשם רבי חנינא בר יצחק יצא שמח כענין שנאמר (אסתר ה ט) ויצא המן ביום ההוא שמח. פגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. אמר לו אדם הראשון וכך התשובה טובה אמר (תהלים צב ב) טוב להודות ליי'. דבר אחר מכסה פשעיו זה שאול שנאמר (שמואל-א טו יד-טו) ומה קול הצאן הזה באזני. ויאמר שאול מעמלקי הביאום. ומודה ועוזב ירוחם זה דוד שאמר (שמואל-ב כד יז) ויאמר דוד לאלקים הלא אנכי חטאתי תהי נא ידך בי. מיד אמר לו (שמואל-ב יב יג) גם יי' העביר חטאתך. דבר אחר מכסה פשעיו. אמר רבי סימון ורבי יהושע בן לוי בשם רבי חלפתא מלך בשר ודם בשעה שהוא מודה הוא נותן לו ספקו ובשעה שאינו מודה אינו נותן לו ספקו. אבל הקב"ה אינו כן (אפילו) בשעה שאינו מודה נותן לו ספקו ומשהודה נוטל דימוס. הוי ומודה ועוזב ירוחם:

דבר אחר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. זה שאמר הכתוב (ישעיה יב א) ואמר ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי. אין לישראל שיאמרו להקב"ה אלא הודייה בלבד על כל הטובה שהוא עושה עמהם שנאמר (שם כה א) ה' אלקי אתה ארוממך. כיון שראה דוד היאך ההודיה טובה אמר הודו לה' כי טוב. לפי שההודייה טובה. וכן הוא אומר (משלי כח יג) מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם. ואומר (תהלים לב ה) אודה עלי פשעי לה'. וכן הוא אומר (שם צב ב) טוב להודות לה'. לכך הודו לה' כי טוב. דבר אחר כל מי שהוא מודה לפניו הוא לוקח טוב שנאמר (הושע יד ג) קחו עמכם דברים וגו' כל תשא עון וקח טוב:

סעפים שנאתי. אמר שלמה (משלי ח יג) יראת ה' שנאת רע. כך הקב"ה שונא למי שהוא שונא דרך החיים והולך דרך הרע. א"ל דוד כל מה שאתה שונא אני שונא. לכך נאמר סעפים וגו'. ומהו סעפים כל מי שפורש מדרכיו של הקב"ה. וכן הוא אומר (יחזקאל לא ו) בסעפותיו קננו כל עוף השמים. רוצה לומר סעפים. וכן אליהו אמר (מלכים א יח כא) עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. אמר לא תאחזו החבל בשתי ראשים בחרו לכם היום למי תעבדון וגו'. סעפים שנאתי אלו הם בני אדם שמחשבין יראת אלקים מתוך ייסוריהן ולא מאהבה וגם מי שפורש מדרכי האלקים והולך בדרכי בני אדם. אמר דוד לא עשיתי אני אותם לא באונס ולא ביראה אלא באהבה שנאמר ותורתך אהבתי. שנאתי מה ששנאת אהבתי מה שאהבת. בשר ודם פורש כתב גזרתו והכל עושין אותם אף על פי שעושין אותם אינם עושין אלא מיראה. אני איני כן אלא מאהבה של תורה אני עושה אותה. וכן הוא אומר מה אהבתי וגו'. ובשביל שאהבתי אותה אל תניחני אלא סתרי ומגני אתה. דבר אחר סתרי ומגני אתה וגו'. לאיזה דבר שאמרת לאברהם (בראשית טו א) אל תירא אברם אנכי מגן לך וגו'. וכן הוא אומר (שמואל-ב כב לו) ותתן לי מגן ישעך. ולא לעצמי אלא לכל מי שבוטח בך. וכן הוא אומר (שם לא) מגן הוא לכל החוסים בו. לכך נאמר סתרי ומגני אתה וגו'. סורו ממני מרעים וגו'. זה דואג ואחיתופל שהיה אומר להם מה אתם דוחפים לי הניחו לי שעה אחת שאשב ואעסוק בתורה. וכן הוא אומר לשאול (שמואל-א כו יט) ועתה ישמע נא אדוני את דברי עבדך וגו' כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלקים אחרים. וכי אלקים אחרים היה עובד אלא אמר דוד בשביל שרדפוני ואיני עוסק בתורה כאלו אלקים אחרים אני עובד. לכך נאמר סורו ממני מרעים וגו'. סמכני כאמרתך וגו'. באיזו אמירה כשם שאמרת (תהלים קמה יד) סומך ה' לכל הנופלים. וכן הוא אומר (שם לז כד) כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו. אמרתי שאתה סומך סמכני כאמרתך וגו'. שברתי שאעשה את התורה תן לי חיים ואני עושה את התורה ואיני מתבייש. סעדני ואושעה וגו'. כך אמר דוד יסעדני שיהא בי כח לעמוד בייסורין שאתה מביא עלי בשביל שתושיעני. הלכתי לשנות פרק א' ולא היה בי כח סעדני. אם אבוא לידי מצוה ולא הייתי יכול לעשותה סעדני ואושעה. וכן הוא אומר (תהלים יח לו) וימינך תסעדני. מכאן אתה למד שאין הקב"ה מושיע לישראל אלא על שעוסקים בתורה. לכך נאמר סעדני ואושעה. סלית כל שוגים מחקיך וגו'. מהו סלית כל שוגים החוטאים בא דואג ולמד את התורה ולא עשה אותה וחלפת אותו. בא אחיתופל מעלה פנים ולמד את התורה ולא קיימה וחלפת אותו. למה היו דומין דואג ואחיתופל לבית מלא תבן לאחר ימים פנה בעל הבית וטחו בטיט אף על פי שטחו בטיט חורין מלאים תבן נפל הטיט התחיל התבן יוצא מן החורין. כך היו גם אלו באו ולמדו כל דקדוקי תורה ולבבם מלא הוללות. לכך נאמר סלית כל שוגים מחקיך. כי שקר תרמיתם. מהו כי שקר תרמיתם כשבאו ולמדו את התורה בשקר וברמיות למדוה. לכך נאמר כי שקר תרמיתם. סיגים השבת כל רשעי ארץ. מהו סיגים השבת. האשכול הזה כל זמן שיש בו ענבים הוא נתון ביד אדם. אכל הענבים עושה סוגים והנשאר משליכו לארץ. כך אלו. הכל סג יחדו נאלחו. לכך נאמר סיגים השבת וגו'. סמר מפחדך בשרי. מפחד של גיהנם. וכן הוא אומר (ישעיה לג יד) פחדו בציון חטאים. אמר לו הקב"ה פחדת אשריך. שנאמר (משלי כח יד) אשרי אדם מפחד תמיד: