Quotation_auto sobre Provérbios 26:22

כמתאוננים אין מתאוננים אלא מתרעמים מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום שכן הוא אומר ביורם בן אחאב כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי. וכן הוא אומר בשמשון כי תואנה הוא מבקש מפלשתים. רבי אליעזר אומר אין כמתאוננים אלא כמתלהמים, וכן הוא אומר [דברי נרגן כמתלהמים] וכה"א ותרגנו באהליכם הם היו כמתלהמים אבל סכין ירדה מן השמים ובקעה את כרסו שנאמר (דברי נרגן כמתלהמים) והם ירדו חדרי בטן. רבי יהודה אומר אין כמתאוננים אלא כמדוים על עצמן שנאמר לא אכלתי באוני ממנו. רבי אומר כמתאוננים רע, אין רע אלא אלילים שנאמר כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם. באזני ה' מלמד שהיו ישראל מתכוונים להשמיע את המקום. היה ר"ש אומר משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מקלל את המלך והיה המלך עובר, א"ל שתוק שלא ישמע המלך, א"ל מי יאמר לכם שלא היתה כוונתי אלא להשמיעו, כך היו ישראל מתכוונים להשמיע המקום. וישמע ה' ויחר אפו שמע המקום ונתמלא עליהם חמה, ותבער בם אש ה' ירדה אש מן השמים והיתה קופלת ומחתה בהן והולכת עד שלא עמדו לא על בין המתים לחיים ולא על בין החיים למתים, להלן הוא אומר ויעמוד בין המתים ובין החיים, אבל כאן לא עמדו לא על בין המתים לחיים ולא על בין החיים למתים. אבל אי אתה יודע במי נבער האש תחלה, הרי הוא אומר ותאכל בקצה המחנה יש אומרים אלו הגרים שנתונים בקצה המחנה. רבי שמעון בן מנסיא אומר ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבהן בגדולים שבהן, וכן הוא אומר וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין. ויהי שחזרו לקלקולן הראשון. וכן הוא אומר ויהי האיש ההוא גדול. ויהי אין ויהי אלא דבר שלא היה להם תחלה, וכן הוא אומר ויהי איש אחד מן הרמתים. ירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהם מחתה והולכת ולא היה בין המתים ובין החיים כלום:

ותשא כל העדה וגו'. זה שאמר הכתוב דברי נרגן כמתלהמים דברים שרגנו [המרגלים] על הקב"ה הם גרמו להם צרה לדורות, שאלו לא שמעו למרגלים לא היו לוקין עמהם אלא שהשלימו עמהם שנאמר ותרגנו באהליכם. זה שאמר הכתוב נתנה עלי בקולה וגו' אותו קול שבכיתם גרם לכם ללקות, ועל אותו הדור אמר ישעיה ביוטם נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש, ביום שאמרתם ליתן לכם נחלת אבותיכם עשיתם (כרוז) [קלון] בעולם, וכאב אנוש זה הפורענות שנטלתם ירושה לדורות שבכו העדה בליל תשעה באב, אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה על חנם אני אקבע להם [לילה זו] בכיה לדורות, ומן אותה שעה נגזרה גזרה על בית המקדש ליחרב ושיגלו ישראל לבין אומות העולם שנאמר וישא ידו להם נשיאת יד כנגד נשיאת קול. ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר דברי נרגן כמתלהמים כאדם שיש לו מת והוא צווח ובוכה, כך הם כיון שבאו מתור הארץ עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל כל אחד ואחד בתוך שבטו ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו ובניו ובנותיו באים עליו והיו אומרים לו מה לך מרי, ובעוד שהוא עומד עושה עצמו נופל לפניהם, אומר להם אוי לי עליכם בני ובנותי וכלותי היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם היאך הן עתידים לשלוט בכם מי יוכל לראות פני אחד מהם (כדו כלום לאמו של משה יכולה לבלום צפרנו של אחד מהם אני יודע מה ראיתי), מיד הם כולן גועין בבכיה בניהם ובנותיהם וכלותיהם עד שהיו השכנות שומעות את הדבר אף הן היו בוכות עד שהיתה משפחה למשפחה משמעת עד שהיה כל השבט בוכה, וכן חברו מבכה שבטו וכן כל אחד ואחד עד שנעשו ששים רבוא חבורה אחת וגעו ונתנו קול בכיתם למרום, מנין ממה שקרינו בענין ותשא כל הדה ויתנו את קולם. ד"א ותשא אמר להם הקב"ה לויתם מלוה רעה. ותשא כשם שאתה אומר כי תשה ברעך חייכם שסופכם ליפרע. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ליכנס לארץ, מנלן דכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו', שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שנה שניה הקים את המשכן ושלח מרגלים שנאמר ויסעו מהר ה' מלמד שסרו מאחרי ה' וכתיב והאספסף אשר בקרבו וכתיב עד חדש ימים וכתיב ותסגר מרים וגו' וכתיב שלח לך אנשים ותניא בכ"ט בסיון שלח משה מרגלים וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, מ' נכי חד הוו, אמר אביי תמוז דההיא שתא מלויי מלייה דכתיב ותשא כל העדה. א"ר יוחנן אותו יום ליל ט' באב היה א"ל הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות, ועתיד הקב"ה להחזירם שנאמר כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועינך מדמעה וגו':