וַיַּתְעֵ֣ב מְאֹ֔ד לָלֶ֖כֶת אַחֲרֵ֣י הַגִּלֻּלִ֑ים כְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר֙ הוֹרִ֣ישׁ יְהוָ֔ה מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)
E fez grandes abominações, seguindo os ídolos, conforme tudo o que fizeram os amorreus, os quais o SENHOR lançou fora da sua possessão, de diante dos filhos de Israel.)
מלבי"ם באור המילות
ואט אליו אוכיל, כמו אוכל בסגול. ויל"פ שאוכיל הוא בנין הפעיל מפעל יכול, ופי' ואוכיל אליו, אני נותן אליו יכולת, ומלת אט. כמו ויהלך אט (מ"א כ"א כ"ו) בלאט ובהכנעה, ר"ל אני נותן אליו יכולת אט, להכנע וללכת תחת העול במתינות, ושלא ישוב אל ארץ מצרים:
תוספתא כפשוטה
95-96. הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על הצרה ועברה הרי זה משלים תעניתו. בבלי י' ב', ובכי"י שם הסדר הוא כלפנינו בתוספתא, עיין בהוצ' מלטר, עמ' 35. ובמיוחס לרש"י שם ד"ה על החולה ונתרפא: הוא הדין אם מת החולה בעי לקיומי נדרו. וכ"ה בפיסקי תוספות פ"א סי' י"ג, וכן פסק הרא"ש בסוגיין, ועיין בטאו"ח סי' תקס"ט ובנו"כ שם. ולעניין ציבור שהתענו על החולה ומת נחלקו הפוסקים, עיין בטאו"ח הנ"ל ובשו"ת הרשב"ש סי' תקפ"ד. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תתנ"א, עמ' 600, שמעתיק את הברייתא כצורתה, ופוסק שדווקא אם נתרפא אחר חצות משלים, אבל לפני חצות מפסיק, כר' יהודה בספ"ג, ואינו מחלק כלל בין ציבור ליחיד. ועיין בשרידים מפי' הר"א, עמ' 39, ברא"ה, עמ' ה', ובהערה י"ג שם, במאירי, עמ' 21 ואילך, ובפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' ח' ואילך.
ובס' אור שמח פ"א מה' תעניות ה"ו תמה על הראשונים שלא הזכירו את המעשה בדוד (ש"ב י"ב, כ') שהפסיק את צומו ואכל אחרי מות בנו, ולא השלים את תעניתו. ועיי"ש שהוא נוטה לפסוק שאם מת החולה מפסיק את תעניתו, וסומך על תירוץ אחד של הראב"ד שבגשמים מפסיקים, מפני שגשמים יותר מדאי רעה היא לעולם, ובחולה ובשאר צרות משלימים מפני שעדיין צריך רחמים שלא יחזיר החולה לחוליו, ושלא תשוב הצרה. ולפ"ז אם מת, אין צורך להשלים. וכן רצה לפרש גם בגבורות ארי בסוגיין, עיי"ש. ברם קשה מאד להקל נגד רבותינו הראשונים. ואשר לדוד המלך הרי מן הכתובים מוכח שלא היתה שם קבלת תענית כלל, שהרי דוד לן בתעניתו, ובוודאי לא קיבל עליו מספר תעניות בלי גבול, אלא צם בדעת עד שיחלים בנו, ובכגון דא אינו צריך להשלים, עיין בהגהת הרמ"א י"ד סי' ר"כ ס"ק ט"ו. ולא עוד אלא שמלשון הכתוב "ויצם דוד צום" אין הכרח כלל שהיתה כאן קבלת תענית כדין, אלא פשוט תפילה של אדם שלא אכל ושלא שתה. תדע לך שהוא כן, שהרי גם באחאב כתוב (מ"א כ"א, כ"ו): ויצום וכו', הראית כי נכנע אחאב מלפני, ואמרו בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב, כ"ח ע"ב) ובמדרשות (פסיקתא דר"כ, שובה, ק"ס ע"ב, שה"ש רבה פ"א, ה') שלא צם אלא ג' שעות, ומכל מקום נתקבלה תפילתו, משום שציער את נפשו, והכתוב קראו "צום". ואעפ"י שבבבלי כאן כ"ה ב' הובאה מסורת אחרת, הרי אין כאן אלא גילוי מילתא בעלמא בפירוש הכתובים שאין במלה "צום" שבנביאים תענית כדין. ולפיכך לא השגיחו רבותינו במעשה דוד.
ובס' אור שמח פ"א מה' תעניות ה"ו תמה על הראשונים שלא הזכירו את המעשה בדוד (ש"ב י"ב, כ') שהפסיק את צומו ואכל אחרי מות בנו, ולא השלים את תעניתו. ועיי"ש שהוא נוטה לפסוק שאם מת החולה מפסיק את תעניתו, וסומך על תירוץ אחד של הראב"ד שבגשמים מפסיקים, מפני שגשמים יותר מדאי רעה היא לעולם, ובחולה ובשאר צרות משלימים מפני שעדיין צריך רחמים שלא יחזיר החולה לחוליו, ושלא תשוב הצרה. ולפ"ז אם מת, אין צורך להשלים. וכן רצה לפרש גם בגבורות ארי בסוגיין, עיי"ש. ברם קשה מאד להקל נגד רבותינו הראשונים. ואשר לדוד המלך הרי מן הכתובים מוכח שלא היתה שם קבלת תענית כלל, שהרי דוד לן בתעניתו, ובוודאי לא קיבל עליו מספר תעניות בלי גבול, אלא צם בדעת עד שיחלים בנו, ובכגון דא אינו צריך להשלים, עיין בהגהת הרמ"א י"ד סי' ר"כ ס"ק ט"ו. ולא עוד אלא שמלשון הכתוב "ויצם דוד צום" אין הכרח כלל שהיתה כאן קבלת תענית כדין, אלא פשוט תפילה של אדם שלא אכל ושלא שתה. תדע לך שהוא כן, שהרי גם באחאב כתוב (מ"א כ"א, כ"ו): ויצום וכו', הראית כי נכנע אחאב מלפני, ואמרו בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב, כ"ח ע"ב) ובמדרשות (פסיקתא דר"כ, שובה, ק"ס ע"ב, שה"ש רבה פ"א, ה') שלא צם אלא ג' שעות, ומכל מקום נתקבלה תפילתו, משום שציער את נפשו, והכתוב קראו "צום". ואעפ"י שבבבלי כאן כ"ה ב' הובאה מסורת אחרת, הרי אין כאן אלא גילוי מילתא בעלמא בפירוש הכתובים שאין במלה "צום" שבנביאים תענית כדין. ולפיכך לא השגיחו רבותינו במעשה דוד.