וְלֹא־יָ֤סַף עוֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה לְהֵרָאֹ֖ה אֶל־מָנ֣וֹחַ וְאֶל־אִשְׁתּ֑וֹ אָ֚ז יָדַ֣ע מָנ֔וֹחַ כִּֽי־מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה הֽוּא׃
E o mensageiro de Adonai não apareceu mais a Manoach e a sua esposa. Então, Manoach soube que era um mensageiro de Adonai.
שד"ל
כי תבאו לראות פני, כוונת הנביא לומר לִרְאוֹת פני, והיא מליצה דרך משל, כאדם המקביל פני רבו, כמליצת כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים (בראשית ל"ג ז'); אפס בעלי הנקוד (לפי קבלה שהיתה בידם מחכמי בית שני) תקנו הלשון דרך כבוד, מפני ההדיוטות שלא היו מבינים משל ומליצה (וכדרך שעשה אנקלוס בתרגומו, וכן כאן תרגם יונתן לאתחזאה קדמי), להרחיק הגשמות, שלא יהיה נראה כאלו האדם רואה פני האלהים. וכן מתי אבא ואראה פני אלהים (תהלים מ"ב ג') כוונת המשורר לומר וְאֶרְאֶה וכן בעלותך לראות את פני ה' אלהיך (שמות ל"ד כ"ד) עקר הכוונה הוא לִרְאוֹת. ודברי אלה יתלבנו ויתבררו אם תסתכל במה שאומר: ראשונה, לא מצאנו בשום מקום מליצת נראה לפני ה', אבל בכל מקום את פני ה', או פני ה'; זולתי פעם אחת מצאנו יראה כל זכורך אל פני האדון ה' (שמות כ"ג י"ז), וגם שם נמצא בקצת ספרים (בעדות Kannicott) את פני, וכן בחומש שמרוני. שנית, בפסוק ולא יראו פני ריקם (שמות כ"ג ט"ו) הדבר ברור כי פני ה' הם הנראים, והאדם הוא הרואה, ואין לפרש ולא יראו לפני, כי בכל משך הפרשה ההיא, מן כי תקנה עבד עברי (כ"א ב'), מדובר עם אנשי ישראל לנכח ולא לנסתר. ושלישית, בכל מקום שהכוונה התגלות דבר מה, זולתי האל ית', מצאנו תמיד לְהֵרָאוֹת בה"א אחר הלמ"ד. הלא תראה כי לא יוכלו להראות לבא העירה (שמואל ב' י"ז י"ז), וילך אליהו להראות אל אחאב (מלכים א' י"ח ב'), להראות חטאותיכם (יחזקאל כ"א כ"ט); וכן כשהכוונה על גלוי השכינה או גלוי המלאך, מצאנו תמיד הה"א אחר הלמ"ד, ולא יסף עוד מלאך ה' להראה אל מנוח (שופטים י"ג כ"א), ויוסף ה' להראה בשילה (שמואל א' ג' כ"א); ובהפך בכל מקום שהכוונה על ביאת המקדש מצאנו תמיד לראות בלא ה"א, כמו כאן ובשמות ל"ד כ"ד, וכן בבא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך (דברים ל"א י"א). ומה שכתוב ונראה את פני ה' (שמואל א' א' כ"ב), גם שם היתה דעת הכותב לומר בבנין הקל וְנִרְאֶה, עתיד למדברים בעדם, כלומר כשנלך כלנו לראות את פני ה', אז הנער ישב שם עד עולם.
יד רמה
ת"ר וישארו שני אנשים במחנה יש אומרים בקלפי נשתיירו שעלה ביד שנים מאותן היוצאין שני פתקין חלק ונשארו שם שני פתקין כתובין זקן כנגד אלדד ומידד שלא הלכו ליטול שמא יעלה בידן חלק. כיוצא בדבר אתה אומר ולקחת חמשת חמשת שקלים פדויי בכורי בני ישראל העודפים על הלוים וכו'. ר' שמעון אומר במחנה נשתיירו קסבר כל השבעים ושנים נתנבאו שאותן שבעים שהלכו כולן עלו בידן פתקין כתובין ואלדד ומידד אמרו אין אנו ראויין לאותה גדולה ולא רצו לצאת שמא יעלה בידן זקן אמר להן הקב"ה הואיל ומיעטתם עצמכם וכו' ומה גדולה פסק להן שכל הנביאים ההם נתנבאו באותה שעה ופסקו ושוב לא נתנבאו והם נתנבאו ולא פסקו. ואיבעיא לן מנא לן דהנך פסקו אילימא דכתיב בהו ולא יספו ומשמע לך לא יספו להנבא מלשון ולא יסף עוד מלאך (שופטים י״ג:כ״א) אלא מעתה דכתיב גבי שכינה קול גדול ולא יסף ה"נ דלא אוסיף הוא אלא על כרחך דלא פסק הוא ה"נ דילמא האי ולא יספו דלא פסקו הוא אלא גבי הנך כתיב ויתנבאו כבר מכלל דפסקו ולגבי הני כתיב והמה מתנבאים שהיו עדיין מתנבאים והולכים. ודייקינן בשלמא למ"ד על עסקי שלו ועל עסקי גוג ומגוג היו מתנבאים היינו דכתיב מי יתן אלא למ"ד משה מת מאי מי יתן מי איכא למימר דהוה ניחא ליה ומפרקינן לא סיימוה קמיה דהכי והכי קא מינבו אלא אודעוהו דהוו מינבו ולא אמרי ליה מאי הואי נבואתייהו: