Talmud sobre Gênesis 4:55

כְּתִיב כִּ֤י דְבַר־יְי בָּזָ֔ה. אֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁבִּיזָּה דִבְרֵי תוֹרָה. מְנַיִין אֲפִילוּ כָפַר בְּמְקְרָא אֶחָד בְּתַרְגּוּם אֶחָד בְּקַל וָחוֹמֶר אֶחָד. תַּלְמוּד לוֹמַר וְאֶת־מִצְווָתוֹ הֵפַ֑ר. בְּמְקְרָא אֶחָד וַאֲח֥וֹת לוֹטָן֭ תִּמְנָֽע. בְּתַרְגּוּם אֶחָד וַיִּקְרָא־ל֣וֹ לָבָ֔ן יְגַר֭ שָֽׂהֲדוּתָ֑א. בְּקַל וָחוֹמֶר אֶחָד כִּ֥י שִׁבְעָתַיִ֭ם יֻֽקַּם־קָ֑יִן וגו׳.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי. כְּתִיב בֵּין שׁוּרוֹתָם יַצְהִירוּ וְלֹא יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים. שֶׁלֹּא הָֽיְתָה בְּעִילָתָן לְשׁוּם בָּנִים. אָמַר רִבִּי סִימוֹן. כְתִיב וְאָֽכְלוּ וְלֹא יִשְׂבָּעוּ הִזְנוּ וְלֹא יִפְרוֹצוּ. שֶׁלֹּא הָֽיְתָה בְּעִילָתָן לְשֵּׁם בָּנִים. כְּתִיב וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים. עָדָה. שֶׁהָֽיְתָה מִתְעַדֵּן בְגוּפָהּ. צִילָּה. שֶׁהָֽיְתָה יוֹשֶׁבֶת בְּצִילָּן שֶׁל בָּנִים.

רִבִּי חוֹנִייָה אָמַר. רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָּא מַקְשֵׁי. אִם לְהַפְלִיגוֹ בִדְבָרִים הָיָה מְבַקֵּשׁ הָיָה לוֹ לְהַשִּׂיאוֹ בֶּחָמֵשׁ הַשִּׂאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. וְאֵילּוּ הֵן. שְׁאֵת. אָרוּר. מָחָר. מְשׁוּקָּדִים. וְקָם. הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת או שְׂאֵת אִם לֹ֣א תֵיטִ֔יב. כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָם֭ עִקְּרוּ־שֽׁוֹראָרוּר או אָ֤רוּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז. וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֨עַ֙ צֵא הִלָּחֵ֣ם בַּֽעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר או מָחר אָֽנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה. וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשׁוּקָּדִ֔ים או מְשׁוּקָּדִים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶ‍ֽיהָ׃ וַיֹּ֤אמֶר יְי אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵב֭ עִם־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ או וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה ׀. רִבִּי תַּנְחוּמָא מוֹסִיף הָדָא. וּבְנֵ֣י יַֽעֲקֹ֗ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם אוֹ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים. אָמַר רִבִּי לָא. יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁמַּשִּׁיקִין עֲלֵהֶן אֶת הַפֶּה. הֵיכְמַה דְאַתְּ אָמַר יִשָּׁקֵ֨נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק. כָּתוּב וְאוֹתִי צִוָּ֤ה יְי. אוֹתִי וְאוֹתִי. נֶאֶמְרוּ לִי דְבָרִים שֶׁנֶּאֶמרוּ לָכֶם. וְנֶאֶמְרוּ לִי דְבָרִים שֶׁנֶּאֶמרוּ בֵינִי לְבֵין עַצְמִי.

משנה: כֵּיצַד מְאַייְמִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַייְמִין עֲלֵיהֶן שֶׁמָּא תֹאמְרוּ מֵאֹמֶד וּמִשְּׁמוּעָה עֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שְׁמַעְתֶּם אוֹ שֶׁמָּא אֵי אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפֵינוּ לִבְדּוֹק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה. הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף כָּל־הַדּוֹרוֹת. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן כְּשֶׁהָרַג אֶת אָחִיו שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ק֤וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹֽעֲקִ֥ים אֵלַי֭ מִן־הָֽאֲדָמָֽה׃ אֵינוֹ אוֹמֵר דַּם אָחִיךָ אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר דְּמֵי אָחִיךָ שֶׁהָיָה דָמוֹ מוּשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ נִבְרָא הָאָדָם יְחִידִי בָעוֹלָם לְלַמֵּד שֶׁכָּל־הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מַעֲלִין עָלָיו כְּאִילּוּ אִיבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל־הַמְקַייֵם נֶפֶשׁ אַחַת מַעֲלִין עָלָיו כְּאִילּוּ קִייֵם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבִּרְיוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ וְשֶׁלֹּא יְהוּ הַמִּינִין אוֹמְרִים הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת יֵשׁ בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכוּלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה. וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל־אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל־אֶחָד וְאֶחָד חַייָב לוֹמַר בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָה֭ א֣וֹ יָדָ֑ע וְגו׳. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר וּבַֽאֲבֹ֖ד רְשָׁעִ֣ים רִנָּֽה׃

רִבִּי לָֽעְזָר וְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. רִבִּי לָֽעְזָר אָמַר. שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה אָמַר. עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. הָתִיב רִבִּי לָֽעְזָר לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. וְהָֽכְתִיב וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא מִבְּכוֹרוֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. מִן שְׁמֵינֵיהוֹן. הָתִיב רִבִּי לָֽעְזָר לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. וְהָא כְתִיב וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַֽעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּֽעֲל֖וּ עוֹלֹוֹת וגו׳. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. שְׁלֵימִין בְּגוּפָן בְּלֹא הַפְשֵׁט וּבְלֹא נִיתּוּחַ. הָתִיב רִבִּי לָֽעְזָר לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. [וְהָֽכְתִיב וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חוֹתֵן מֹשֶׁ֛ה עוֹלָה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא.] כְּמָאן דְּאָמַר. לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָא יִתְרוֹ. רִבִּי חוּנָה אָמַר. אִיתְפַּלְּגוֹן יְהוּדָה בִּירְבִּי וְרִבִּי יַנַּאי. חַד אָמַר. קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָא יִתְרוֹ. וְחוֹרָנָה אָמַר. לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָא יִתְרוֹ. וְחָא יָֽדִעִין מָאן אֲמַר דָּא וּמָאן אֲמַר דָּא. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חוֹתֵן מֹשֶׁ֔ה. מַה שָׁמַע. חִזְקִיָּה אָמַר. קְרִיעַת יַם סוּף שָׁמַע. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר. קְרִיעַת יַם סוּף שָׁמַע. [רִבִּי לֵוִי אָמַר. מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק שָׁמַע.] יְהוּדָה בִּירְבִּי אָמַר. מַתַּן תּוֹרָה שָׁמַע. הֲוֵי דוּ אָמַר. לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָא יִתְרוֹ. רִבִּי בָּא וְרִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וְדָא מְסַייְעָה לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. ע֤וּרִי צָפוֹן֙ וּב֣וֹאִי תֵימָ֔ן. ע֤וּרִי צָפוֹן֙ זֶה הָעוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֶטֶת בַּצָּכוֹן. מָהוּ עוּרִי. דָּבָר שֶׁהָיָה יָשֵׁן וְנִתְעוֹרֵר. וּב֣וֹאִי תֵימָ֔ן. אֵילּוּ שְׁלָמִים שֶׁהֵן נִשְׁחָטְין בַּדָּרוֹם. מָהוּ בּוֹאִי. דְּבָר שֶׁהָיָה שְׁלְחִידּוּשׁ. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה. לִכְשֶׁיִּתְעוֹרְרוּ הַגָּלִיּוֹת שֶׁהֵן נְתוּנוֹת בַּצָּפוֹן וְיָבוֹאוּ וְיִבְנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא נָתוּן בַּדָּרוֹם. רִבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי פַּפַּי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רִבִּי לֵוִי. אוּף דֵּין קִרְייָה מְסַייֵעַ לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעוּלָה הִ֣וא הָֽעוֹלָ֡ה. שְׁהָיוּ בְּנִי נֹחַ מַקְרִיבִין. כַּד הוּא אֲתִי גַּבֵּי שְׁלָמִים אֲמַר. זֹאת תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִ֑ים. אֲשֶׁר הִקְרִיב אֵין כָּתוּב כָּאן אֶלָּא אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב. מִיכָּן וּלְהַבָּא.

כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו. נכנס רבי אליעזר וישב לפניו וא״ל רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך א״ל אמור. א״ל אדה״ר היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין. ומניין שקבל עליו תנחומין שנא׳ (בראשית ד׳:כ״ה) וידע אדם עוד את אשתו אף אתה קבל תנחומין א״ל לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של אדה״ר. נכנס ר׳ יהושע וא״ל רצונך אומר דבר אחד לפניך א״ל אמור. א״ל איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד וקבל עליהם תנחומין אף אתה קבל תנחומין. ומניין שקבל איוב תנחומין שנא׳ (איוב א׳:כ״א-כ״ב) ה׳ נתן וה׳ לקח יהי שם ה׳ מבורך. א״ל לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של איוב. נכנס ר׳ יוסי וישב לפניו א״ל רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך א״ל אמור. א״ל אהרן היו לו שני בנים גדולים ומתו שניהם ביום אחד וקבל עליהם תנחומין שנאמר (ויקרא י׳:ג׳) וידם אהרן אין שתיקה אלא תנחומין ואף אתה קבל תנחומין. א״ל לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אהרן. נכנס ר״ש וא״ל רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך א״ל אמור. א״ל דוד המלך היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין ואף אתה קבל תנחומין ומניין שקבל דוד תנחומין שנא׳ (שמואל ב י״ב:כ״ד) וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה ותלד בן ויקרא את שמו שלמה אף אתה רבי קבל תנחומין. א״ל לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של דוד המלך. נכנס ר״א בן עזריה כיון שראהו אמר לשמשו טול לפני כלי ולך אחרי לבית המרחץ לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו נכנס וישב לפניו ואמר לו אמשול לך משל למה״ד לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אוי לי אימתי אצא מן הפקדון הזה בשלום אף אתה רבי היה לך בן קרא תורה מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא [ויש לך לקבל עליך תנחומים כשחזרת פקדונך שלם] א״ל ר׳ אלעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין. כשיצאו מלפניו הוא אמר אלך לדמסית למקום יפה ומים יפים ונאים והם אמרו נלך ליבנה למקום שתלמידי חכמים מרובים אוהבים את התורה הוא שהלך לדמסית למקום יפה ומים יפים ונאים נתמעט שמו בתורה הם שהלכו ליבנה למקום שת״ח מרובים ואוהבים את התורה נתגדל שמם בתורה:

רבי ראובן בן אצטרובלי אומר היאך מתרחק אדם מיצר הרע שבמעיו לפי שטיפה ראשונה שאדם מטיל באשה הוא יצה״ר. ויצר הרע אינו שרוי אלא על מפתחי הלב שנאמר (בראשית ד׳:ז׳) לפתח חטאת רובץ א״ל לאדם בשעה שהתינוק מוטל בעריסה (האיש) מבקש להורגך הוא רוצה שיתלוש ממנו בשערו תינוק מוטל בעריסה הניח ידו ע״ג נחש או ע״ג עקרב ועקצתו לא גרם לו אלא יצר הרע שבמעיו הניח ידו ע״ג גחלים ונכוה לא גרם לו אלא יצה״ר שבמעיו (לפי שיצר הרע זורקתו בית ראש אבל) בא וראה בגדי או בטלה כיון שהוא רואה את הבאר הוא חוזר לאחוריו לפי שאין יצר הרע בבהמה . רבי שמעון בן אלעזר אומר אמשול לך משל למה (הדבר דומה) יצה״ר דומה לברזל שהטילוהו בתוך האור כל זמן שהוא בתוך האור עושין ממנו כל כלים שירצו אף כך יצה״ר אין לו תקנה אלא בדברי תורה ([שהוא כאש]) בלבד שנאמר (משלי כ״ה:כ״א-כ״ב) אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה׳ ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלים לך. רבי יהודה הנשיא אומר אמשול לך משל למה (הדבר דומה) יצר הרע דומה לשני בני אדם שנכנסו לפונדק אחד נתפס אחד מהם משום לסטות אמרו לו מי עמך יכול הוא שיאמר לא היה עמי חברי אלא אומר הואיל ואני נהרג יהרג חברי עמי אף כך אומר יצר הרע הואיל ואני אבוד לעוה״ב (אני) אאבד את (כל) הגוף. רבי שמעון בן יוחי אומר מכאן שאין ישראל רואים פני גיהנם לעולם משלו משל למה״ד למלך ב״ו שהיה לו שדה זבורית באו בני אדם והשכירוה בעשרת כורין חטים בשנה זבלוה עדרוה השקוה וכסחוה ולא הכניסו ממנה אלא כור אחד חטים בשנה אמר להם המלך מהו זה אמרו לו אדונינו המלך אתה יודע בשדה שנתת לנו שמתחלה לא הכנסת ממנה כלום ועכשיו שזבלנוה וכיסחנוה והשקינוה מים לא הכנסנו ממנה אלא כור אחד חטים בלבד. כך עתידים ישראל לומר לפני הקב״ה רבש״ע אתה יודע ביצר הרע שהוא מסית בנו שנא׳ (תהילים ק״ג:י״ד) כי הוא ידע יצרנו:

בגילוי עריות כתיב (בראשית לט, ט) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת בשפיכות דמים כתיב (בראשית ד, יג) גדול עוני מנשוא

בעשרה מאמרות נברא העולם וכי מה צורך לבאי עולם בכך אלא ללמדך שכל העושה מצוה אחת וכל המשמר שבת אחד וכל המקיים נפש אחת [מעלה עליו הכתוב] כאילו קיים עולם מלא שנברא בעשרה מאמרות. וכל העובר עבירה אחת וכל המחלל שבת אחד וכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא שנברא בעשרה מאמרות שכן מצינו בקין שהרג את הבל אחיו שנא׳ (בראשית ד׳:י׳) קול דמי אחיך דם אחד שפך דמים רבים נאמר אלא מלמד שדם בניו ובני בניו וכל תולדותיו עד סוף כל הדורות שעתידין לצאת ממנו כולם היו עומדין וצועקין לפני הקב״ה (הא למדת שאדם אחד שקול כנגד מעשה בראשית כולו):

וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר (בראשית ד, ז) לפתח חטאת רובץ

הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם

שכן מצינו בקין שהרג את אחיו שנאמר (בראשית ד, י) דמי אחיך צועקים אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך דמו ודם זרעותיו דבר אחר דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים

הוו יודעים כו': אמר רב יהודה בריה דר' חייא מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות פציעות פציעות שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה עד שהגיע לצוארו

וא"ר יהודה בריה דרבי חייא גלות מכפרת עון מחצה מעיקרא כתיב (בראשית ד, יד) והייתי נע ונד ולבסוף כתיב (בראשית ד, טז) וישב בארץ נוד

וא"ר יהודה בריה דרבי חייא גלות מכפרת עון מחצה מעיקרא כתיב (בראשית ד, יד) והייתי נע ונד ולבסוף כתיב (בראשית ד, טז) וישב בארץ נוד

אמר ליה ההוא מינא לר' ישמעאל בר' יוסי כתיב (בראשית יט, כד) וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מאתו מיבעי ליה א"ל ההוא כובס שבקיה אנא מהדרנא ליה דכתיב (בראשית ד, כג) ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך נשיי מיבעי ליה אלא משתעי קרא הכי הכא נמי משתעי קרא הכי א"ל מנא לך הא מפירקיה דר"מ שמיע לי

ואמר ליה אנטונינוס לרבי מאימתי יצה"ר שולט באדם משעת יצירה או משעת יציאה א"ל משעת יצירה א"ל א"כ בועט במעי אמו ויוצא אלא משעת יציאה אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר (בראשית ד, ז) לפתח חטאת רובץ

ת"ר שלשה באו בעלילה אלו הן קין עשו ומנשה קין דכתיב (בראשית ד, יג) גדול עוני מנשוא אמר לפניו רבונו של עולם כלום גדול עוני מששים ריבוא שעתידין לחטוא לפניך ואתה סולח להם עשו דכתיב (בראשית כז, לח) הברכה אחת היא לך אבי מנשה בתחילה קרא לאלוהות הרבה ולבסוף קרא לאלהי אבותיו:

מ"ט דמ"ד קרבו שלמים בני נח דכתיב (בראשית ד, ד) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן איזהו דבר שחלבו קרב לגבי מזבח ואין כולו קרב לגבי מזבח הוי אומר זה שלמים