Chasidut к Берешит 3:21

באופן שלישי נראה לתרץ ולבאר המדרש הנ"ל, דהא ביומא (דף פ"ה ע"ב) איתא בגמרא אמר שמואל אי הואי התם, הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו וחי בהם (ויקרא יח ה), ולא שימות בהן, אמר רבא לכלהו אית להו פירכא, וכלהו אשכחן ודאי ספק מנא לן, אבל דשמואל ודאי לית להו פירכא, עכ"ל הגמרא. ולכאורה בהא דשמואל גם כן ודלמא לא מעטה התורה רק ולא שימות בהן ודאי, אבל לא ספק. ונ"ל דלא קשה מידי, דכיון דכתיב וחי בהן, משמע יהיה חי בהם ולא שיוכל להיות שימות בהן, שכל מה שכתוב בתורה הוא בהחלט. ומנא אמינא לה, מהא דאיתא בגמרא במסכת סוטה (דף כ"ט ע"א) רב גידל רמי, כתיב (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, טמא ודאי הוא דלא יאכל, הא ספק יאכל. אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר, טהור ודאי הוא דיאכל, הא ספק טמא ספק טהור לא יאכל. ומשני כאן שיש בו דעת כו', עיין שם. אלמא דכל מה דכתיב בקרא, משמעותו על הודאי ולא על הספק, כנ"ל ברור בס"ד. והנה סברא זו שכל מאמר שאמרה התורה הוא בהחלט לבל יהיה נעדר בשום פנים, הוא נפיק ומוכח מהאי קרא דהאזינו השמים כו' (דברים לב א). דאיתא במדרש רבה פרשת האזינו (דב"ר פ"י ב') האזינו השמים ואדברה וגו', זה שאמר הכתוב (קהלת ג יד) ידעתי כי כל אשר יעשה אלקים הוא אשר יהיה לעולם עליו אין להוסיף וכו'. ונ"ל לבאר דהכי פירושא דהמדרש הנ"ל, דהנה לכאורה קשה דיש סתירה רבה במקראי קודש, דכתוב אחד אומר (תהלים קד ה) יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, וכן כתיב (קהלת א' ד) והארץ לעולם עומדת, וכן כתיב במזמור הללו את ה' מן השמים (תהלים קמח ו) ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור, וכן כתיב (קהלת ג') ידעתי כי כל אשר יעשה אלקים הוא אשר יהיה לעולם עליו אין להוסיף כו', המורים כולם על ניצחיות השמים והארץ, אחר שבראם וחדשם ברצונו ית', יתקיימו לנצח ברצונו ית', וכתיב אחד אומר (ישעיה נא ו) כי השמים כארץ נמלחו והארץ כבגד תבלה, ועוד יש כמה כתובים המורים על הפסד שמים וארץ, וכבר האריך הרבה בזה הרמב"ם ז"ל בספר המורה חלק שני פרק כ"ח וכ"ט לפי דרכו, עיין שם. וחז"ל אמרו (סנהדרין צ"ז ע"א) שית אלפי שני הוי עלמא, וחד חרוב. ולפי שיעורי כאשר בינותי בספרים, כך הוא האמת לענ"ד כמו שאבאר, דהנה מבואר בספרי חכמי האמת (עיין זוהר ח"א ל"ו ע"ב) דקודם חטא אדם הראשון היה להם כתנות אור באל"ף, ואחר החטא נפלו ממדריגתן ונעשו כתנות עור בע' (בראשית ג כא), וכן כל הנבראים נפלו ממדריגתן אפילו העליונים, עד שכתבו חז"ל חכמי האמת כי קודם החטא, היה עולם הזה שהוא עולם העשיה, במדריגה שעכשיו עולם הבריאה באותה מדריגה, וכן ראיתי כתוב שהארץ היתה ספירי' מאירה כספיר. ואחר החטא נתלבש הכל בחומריות וגשמיות בלבוש עב, וכן השמים שק אשים כסותם לנגד מה שהיו קודם החטא. והנה לפי זה יתיישב הכל, דבאמת כאשר בראם הבורא ית' כך יתקיימו לנצח, אך הלבוש העב שנתלבש על ידי החטא תבלה, אבל הנקודה הפנימית כפי אשר נברא כפי שהיה קודם החטא, יתקיים לנצח ברצונו ית'. והיינו דכתיב (קהלת א ט) מה שהיה הוא שיהיה, ר"ל מה שהיה קודם החטא, הוא שיהיה לעתיד, ואשר עתיד להיות כבר היה. והיינו יסד ארץ על מכוניה כו', כי כפי שיסדה ית' היא בל תימוט כו'. וכן והארץ בה' הידועה, היינו כפי שהיתה קודם החטא, לעולם עומדת. וכן כל אשר יעשה האלקים דייקא, היינו כפי אשר נברא, הוא אשר יהיה לעולם. וכן האדם חוזר לעפרו, ונקודה הפנימית קיים, והלבוש החומרי יתבלה, ואחר התחיה יהיה כתנות אור באלף כמו שהוא קודם החטא. והשמים כעשן נמלחו, היינו הלבוש שנתלבשו ויהיו כחדשים, והארץ כבגד תבלה, נראה דהכי פירושו, מה שהיא כבגד תבלה דהיינו רק לבוש, כנ"ל ברור ואמת בס"ד. וזה גם כן אמרם שית אלפי שנין כו', דאז יתבלה החומרית כנ"ל. והנה היוצא מזה, דכפי אשר בראו הבורא ית' לשמים וארץ, בבחינה זו הם קיימים לנצח, דאף שהוא מחודש יש מאין, מכל מקום יתכן שיהיו נצחי ברצונו ית', כמ"ש גם כן הרמב"ם ז"ל בספר המורה שם חלק שני פרק כ"ח, עיין שם. ועכשיו נחזור לבאר המדרש הנ"ל האזינו השמים ואדברה וגו', זה שאמר הכתוב כי ידעתי כו'. דהמדרש מפרש לקרא דהאזינו השמים כך, האזינו השמים אין האזנה אלא בלב, ר"ל תבינו בחינת השמים שהם נצחי כאשר בראם כך הוא, ואדברה ר"ל כל מה שאני מדבר בתורה הק', הכל נצחי והחלטי לבל יעדר בשום פעם, כאשר ביארו הקדמונים דכל התורה הוא נצחית, והרבה יש לי לדבר בזה אלא שאין כאן מקומו. וכן שמיעה לשון הבנה, (כמו והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם (בראשית מב כג), ר"ל לכך לא ידעו שמבין לשונם). והיינו ותשמע הארץ, ותבין בחינת הארץ שהוא גם כן קיימת לנצח בהבחינה אשר נבראה, כך הוא אמרי פי. וזה דברי המדרש האזינו השמים וגו', זה שאמר הכתוב ידעתי, כנ"ל ברור באמת ובנכון דעת המדרש הנ"ל. והנה מזה מוכח דהתורה בהחלט מדבר לבל יעדר בשום פעם, כמו בנידן דידן וחי בהם, היינו שודאי יחיה בהם, דאם יהיה (ספק) שמא לא יחיה, נדחית המצוה, דאם נימא דבספק אין נדחית המצוה, אם כן לפעמים אין מתקיים הך וחי בהם. והשתא יתפרש המדרש הנ"ל שהתחלנו, דבלא קרא דהאזינו השמים, לא הוי מקום למיבעיא בספק סכנת נפשות, דלכולהו תנאי ספק מנלן, ואפילו ודאי פקוח נפש צריך קרא, ואם כן ספק דאין לו פסוק להתיר, הבו דלא להוסיף עלה הוה אמינא יאסור, ואפילו אם נדרוש כשמואל, אכתי ספק מנלן כמ"ש בהקושיא, ואם כן הוה אמינא דלכולי עלמא ספק נפשות אין ראוי לדחות וליכא למבעיא כלל. אבל מהאזינו השמים דמוכח דהתורה בהחלט ידבר, אם כן לפי דרש דשמואל מוכח דגם ספק דוחה, אבל לאינך תנאי לא מוכח דספק דוחה, לכך מבעיא שפיר בספק אם דרשינן כשמואל או כאידך תנאי, ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.

וְזֶה בְּחִינַת שְׁתֵּים עֶשְֹרֵה בְּדִיקוֹת הַסַּכִּין (שֻׁלְחָן עָרוּךְ יוֹרֶה דֵּעָה סִימָן יח, סָעִיף ט), כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָֹר שִׁבְטֵי יָ הּ שֶׁמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה עוֹמֶדֶת עֲלֵיהֶם, שֶׁהֵם בְּחִינַת תִּקּוּן הַבְּרִית (כַּמּוּבָא לְעֵיל,) (עַיֵּן בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן לז, ו) וְכֵן יֵשׁ שְׁתֵּים עֶשְֹרֵה תֵּבוֹת בְּבִרְכַּת הַשְׁחִיטָה כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָֹר שִׁבְטֵי יָ הּ כַּנַּ"ל, כִּי הַסַּכִּין חֶרֶב לַה' הַנַּ"ל צָרִיךְ לִהְיוֹת כֻּלּוֹ בָּדוּק יָפֶה וְשָׁלֵם בְּלִי פְּגָם, בִּבְחִינַת כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ. כִּי הַלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהוּא בְּחִינַת חַוָּה אִשָּׁה כַּנַּ"ל, צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּשְׁלֵמוּת גָּדוֹל בְּלִי שׁוּם פְּגָם וָמוּם כְּלָל. וְזֶה בְּחִינַת פְּגַם הַסַּכִּין כִּפְגַם הַמִּזְבֵּחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי הַסַּכִּין בְּחִינַת שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ צָרִיךְ לִהְיוֹת שָׁלֵם בְּלִי פְּגָם בִּבְחִינַת אֲ'בָנִים שְׁ'לֵמוֹת תִּ'בְנֶה, שֶׁמִּשָּׁם אָנוּ לְמֵדִים פְּגִימַת הַמִּזְבֵּחַ. וְכֵן הַסַּכִּין בְּחִינַת הַדִּבּוּר שֶׁל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ צָרִיךְ גַּם כֵּן שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִפְגָּם וְשֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם בִּשְׁלֵמוּת הַמִּזְבֵּחַ, בִּבְחִינַת אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר שֶׁל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּסִימָן יח). כִּי אֲבָנִים הֵם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה, שְׁתֵּי אֲבָנִים בּוֹנוֹת שְׁנֵי בָּתִּים. וּצְרִיכִים לִהְיוֹת שְׁלֵמִים בְּלִי פְּגָם, בְּחִינַת שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הַנַּ"ל, שֶׁזֶּה בְּחִינַת חֶרֶב לַה', בְּחִינַת סַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה כַּנַּ"ל. כִּי הַמִּזְבֵּחַ מְתַקֵּן גַּם כֵּן תִּקּוּן הַבְּרִית עַל-יְדֵי הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁמַּכְנִיעִין רוּחַ הַבְּהֵמִיּוּת (כַּמּוּבָא לְעֵיל), וְעַל-כֵּן פְּגִימַת הַסַּכִּין שָׁוָה עִם פְּגִימַת אַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן אֲ'בָנִים שְׁ'לֵמוֹת תִּ'בְנֶה רָאשֵׁי תֵּבוֹת "אֵשֶׁת", כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּסִימָן יח); שֶׁזֶּה בְּחִינַת שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהוּא בְּחִינַת חַוָּה אִשָּׁה כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן צָרִיךְ לִבְדֹּק הַסַּכִּין 'אַבִּשְֹרָא וְאַטּוּפְרָא' (חֻלִּין יז. שֻלְחָן עָרוּךְ, יוֹרֶה דֵּעָה סִימָן יח סָעִיף ט) זֶה בְּחִינַת שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַל-יְדֵי הַתַּרְגּוּם, (כַּמּוּבָא לְעֵיל כַּמָּה פְּעָמִים), כִּי בִּשְֹרָא הוּא בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, בְּחִינַת חַוָּה אִשָּׁה כַּנַּ"ל, בְּחִינַת בָּשָֹר מִבְּשָֹרִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוֹ שָׁם. וְטוּפְרָא זֶה בְּחִינַת תַּרְגּוּם, שֶׁהוּא בְּחִינַת נֹגַהּ, כִּי הַצִּפָּרְנַיִם הֵם בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ג, כא) כָּתְנוֹת עוֹר (בְּרֵאשִׁית רַבָּה כ, יב), שֶׁזֶּה בְּחִינַת חַשְׁמַל, בְּחִינַת תַּרְגּוּם, כַּמּוּבָא. וְעַל-יְדֵי בִּשְֹרָא וְטוּפְרָא בְּחִינַת שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַל-יְדֵי תַּרְגּוּם כַּנַּ"ל, עַל-יְדֵי-זֶה נִבְדָּק וְנִשְׁלָם הַסַּכִּין, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַדִּבּוּר, בְּחִינַת חֶרֶב לַה' כַּנַּ"ל, כִּי הֵם בּוֹדְקִין וּמַעֲבִירִין כָּל הַפְּגִימוֹת מֵהַסַּכִּין שֶׁהֵם בְּחִינַת סִטְרָא דְּמוֹתָא, פְּגַם הַבְּרִית, שֶׁנִּכְנָע וְנוֹפֵל עַל-יְדֵי שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, עַל-יְדֵי הַתַּרְגּוּם (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם, עַיֵּן שָׁם):

ולא ידע איש את קבורתו וגו' (דברים לד ו). איתא בסוטה (דף י"ד.) א"ר חמא בר חנינא מפני מה נסתתר קברו של משה, מפני שידע הקב"ה שעתיד בית המקדש לחרב וישראל יגלו מארצם, ושמא יעמדו באותה שעה בבכי ותחנונים על קברו של משה, ויאמרו לו משה רבינו עמוד בתפילה בעדינו, ויעמוד משה ויבטל הגזירה. ואמר ר' חמא בר חנינא מה דכתיב (דברים יג ה) אחרי ה' אלקיכם תלכו, וכי אפשר להלוך אחר השכינה, אלא הלוך אחר מדותיו, מה הוא מלביש ערומים שנאמר (בראשית ג כא) ויעש לאדם ולאשתו וכו', אף אתה הלבש ערומים. מה הוא קובר מתים, שנאמר ויקבור אותו בגי, אף אתה קובר מתים. ועיין בכתנות אור של מהר"מ (מ"ש) [א"ש] פרשת וזאת הברכה. וגם אני אענה חלקי בסגנון שלו באופן אחר, כי ידוע מה שפרשו על יעשו לפני כסדר הזה (ר"ה י"ז ע"ב), שלא די באמירה, כי אם בעשיה שיעשו כסדר הי"ג מידות, (מובא לעיל הפטורת תצא). והנה קשה על מימרא הראשונה של רב חמא בר חנינא, וכי הקב"ה שונא ישראל ח"ו שיעשה תחבולות שלא לבטל הגזירה. אך התירוץ הוא, דהכונה הוא לטוב להם, כי באמת הלא יוכלו לבטל בלא זה על ידי י"ג מדות. אך צריך שיעשו כסדר הזה והוא טוב להם, על כן נסתתר קברו של משה, כדי שיוכרחו לעשות כמדותיו כדי לבטל הגזירה. והיינו מימרא שניה הלוך אחר מדותיו, וזה רצונו ית"ש שמזהירם להלוך אחר מדותיו, על כן נסתר קברו של משה, כדי שיוכרחו לעשות כמדותיו לבטל על ידי זה הגזירה, והבן.