Chasidut к Шмот 18:19

ואתה קח לך בשמים ראש (שמות ל כג). בתרגום יונתן בשמים בשרוייתא. נראה שכיוון לפירוש הרשב"ם שהם תיכף בשמים התחלת יציאתן מן הקרקע, מה שאין כן בגדולי אילנות כנ"ל, והתרגומין שמתרגמות מר דרור מרי דכי, וכן הוא במסכת מגילה (דף יו"ד (י') ע"ב), הוא כמו שפירש הרמב"ן שהוא דרור ונקי מזיוף, ועיין בחולין (דף קל"ט ע"ב) דהתורה מרמזת כאן על מרדכי. והנה על פי זה נ"ל לפרש הפסוק על דרך רמז, ואתה קח לך, דידוע דמשה ומרדכי ביטלו הגזירה משה למעלה ומרדכי למטה, דהכי איתא (אס"ר פ"ז י"ג) דמשה אמר לאליהו המקיצו אם יש אחד בעולם, והשיב לו יש מרדכי, בשמים ראש כמו שפירש רש"י שם בחולין (ד"ה מר), מר דרור זה מרדכי כמו שדרשו. חמש מאות, על פי שאמרו חז"ל במסכת מגילה (י"ב ע"ב) מרדכי מוכתר בנימוסי היה. ופירשו בנימוס הדת בכתר תפילין שהוא אות, וכן בעטרה ששמר בריתו שהוא אות. והיינו חמש לשון מזוין, כמו וחמישים עלו בני ישראל (שמות יג יח), מאות ר"ל תפילין והשאר שנקראו אות. והנה איתא במסכת כריתות (דף ה' ע"א) שם תנו רבנן שמן המשחה וכו', שם כתב רחמנא (שמות ל לד) בד בבד, ר"ל דמפרש שיהיו בד אחד של המשקל השוה כמו השני עין בעין בלי שום הכרע, וקאי על בדי המשקל כמו בדי ארון, ומסיק שלא יניח משקל במשקל וכו'. ולפי זה ב"ד כמו בדד, שישקל כל אחד לבדו כנגד הברזל, והבן. והא דאמר המקום יודע הכרעות עיין רש"י (ד"ה המקום). ואין לו מובן. ולדעתי הפירוש יודע, כמו אשר ידעו ה' (דברים לד י), וכמו כי ידעתיו (שמות יח יט), שהשי"ת מחבב הכרעות, ומיושב קושית הראב"ע בפרשה דילן שאין המנהג כן, דבאמת אין המנהג כן רק שהשי"ת מחבב, וגילה זה במה דאמר מחציתו כמו דמסיק, והבן כי נכון הוא. והרמז הוא כי כל פלוגתא הוא עין בעין, כל זמן שאין הכרע יש לו תרין אנפין שקולין, והשי"ת מחבב מאד המכריע כדאיתא בתנדב"א, וזה הרמז שייך במצוה זו. ועל פי זה נ"ל לפרש (ירמיה נ' ל"ו) חרב על הבדים, ר"ל שאין שונין רק פלוגתות ואינם מייגעין להכריע, ונאלו כי אינן יודעין הלכה ברורה, והיינו גם כן מה שדרשו רז"ל במסכת ברכות (דף ס"ג ע"ב) שעוסקין בד בבד, היינו עין בעין בלי הכרע. וגם ביחידי, דזה תולה בזה דביחיד מצוי הטעות, כמו דקיימא לן בחו"מ (סי' כ"ה), ואין יכולין להכריע רק בישובה, ויש להמשיך זה להרמז של מעלה דמרמז על מרדכי. והנה אמרו רז"ל במסכת מגילה (דף ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, שהרי כתיב במרדכי (אסתר י ג) רצוי לרוב אחיו, עיין שם. והיינו שהתורה רמזה על מרדכי לשבח, ושמא תאמר מפני שהציל נפשות וחשוב יותר מתלמוד תורה, על כן אומר וקנמון בשם מחציתו, והיינו כדברי רז"ל דאם כולו חמש מאות מחציתו למה לי כמ"ש הרא"מ, וקשה קושית הגמרא ניתי חמש מאות בבת אחת, אלא צריך לומר שהשי"ת מחבב הכרעותה, והוא לרמז הנ"ל דבכל מצוה יש בה רמזים, ועל כרחך תלמוד תורה גדול מאד.

הנה עם יצא ממצרים וכו' כסה את עין כו' והוא יושב וכו', (במדבר כב ו) ועתה לכה וגומר כל הפסוק. מה שיש לדקדק במקראי קודש הללו, דהנה ודאי דבריהם היו בדקדוק רב וקליפות גדולות היו, כאשר התורה מתפארת בזה איך הש"י הציל את עמו ישראל, והנביא (מיכה ו ה) קא מצווח עמי זכר נא וכו', והוא דיש לדקדק. א', הנה ע"ם וכו', ולא פירש מי הם. ב', יצא וכו', וכי מעצמו יצא, הלא שמעו עמים ירגון (שמות טו יד). ג', ממצרים, ולא אמר מארץ מצרים כמו בכל מקום. ד', הנה כסה את עין וכו', מהו הנרצה בזה. ה', והוא ישב ממל"י, למה לא אמר נגדי. ו', ועת"ה לשלול הקודם והמאוחר למה. ז', ארה לי, למה לא אמר בפירוש קלל. ח', ל"י, תיבת ל"י לא יצדק. ט', את העם הזה, את"ו הוה ליה למימר דעליו קאי. יו"ד, כי את אשר תברך כו', למה לו להזכיר הברכה, הלא לא חפץ בברכה ותרחק ממנו ויאהב קללה ותבואהו. ועוד שאר דקדוקים אשר יתבארו אי"ה מתוך דברינו. אך הוא לפי מ"ש דהנה כל דבר השלוחים היה לקטרג ולהרע, והש"י סיבב שדברו בלשון דמשתמע לתרי אפי, והיה במאמר שלוחי השכינה כל הדברים הללו ממש הכל לטובה ולהצלחת ישראל, והוא אמרו הנה ע"ם יצא ממצרים, (עם סתם וגם יצא ממצרים כאשר דקדקנו, והוא כמו שאמרו רז"ל (פסיקתא דר"כ פי"א ו')) שהיו האומות אומרים מה אלו מתייחסים אחר אבותיהם, אם המצריים בגופם שלטו בנשותיהם לא כל שכן, עד שהש"י העיד עליהם. וזה גם כן מאמרם הנה ע"ם סתם בלי שם יצא ממצרים, (ר"ל יצאו ונתיילדו מהמצריים שהם שלטו בנשותיהם), הנה כסה את עין הארץ, (ר"ל עם היות שאינם מיוחסים להתייחס אחר אבותיהם, עם כל זה הנה כסה את עין הארץ, עי"ן הוא גוון שהוא הצורה, וצורת כל חומר הוא הניצוץ הק' אשר בתוכו, ור"ל הנה הוא מכסה את צורת כל חומר שלוקח ובורר פנימיות הצורה מכל ארציות, והבן ועוד ית'), והוא ישב ממלי (וכעת יושב וממתין לנגדי ליקח ממנו גם כן הצורה הפנימיות, וזה שלא אמר כנגדי, רק ממל"י שהוא מלשון היה אתה לעם מו"ל האלקים (שמות יח יט), שהכוונה ליקח מהש"י שפע וליתן להם, והבן. וגם כן יש לפרש והו"א על השכינה כביכול, יושב ומתעכב בכאן ממל"י, ליקח ממני הניצוצין וליתן להם). וירצה עוד על פי מה שהתחילו לומר שבאמת הם יצאו ונתיילדו ממצרים, סיימו הנה כסה את עין הארץ, ר"ל שהם מכסים את גוון הארץ שיצאו ממנה, דהיינו שאינם מתייחסים אחר המצריים רק אחר אבותיהם, הגם שהוא דבר ידוע שהמצריים שלטו בהם, ואמרו והוא ישב ממל"י, על פי מה שאמרו רז"ל (נזיר כ"ג ע"ב) להיות בצעירה קראה שם בנה בצניעות ב"ן עמ"י (בראשית יט לח), על כן נצטוו ישראל אל תצורם ואל תתגר בם כלל (דברים ב יט), אבל הבכירה שקראה שלא בצניעות מוא"ב (בראשית יט לז), על כן הותר להם לשלול שלל ולבוז בז מהם. וז"ש הנה הם כיסו פסוליהם הגם שהוא דבר ידוע, והוא יושב ומתעכב אצלי לשללני ממל"י, בסבת המלה והדבור שלי על שנקראתי מוא"ב, וזה דבר ידוע שגם הם יצאו ממצרים), ועת"ה (ר"ל כעת דייקא שהזמן גרמא לי לפי שעשינו הגדר החזק לבל יוכלו לנגוע בקצה הקדושה, וגם ועת"ה שנודע עדיין פסולם לכל, מה שאין כן אחר כך הדין הוא (קידושין ע"א ע"א) משפחה שנטמעה נטמעה, ושפיר יתייחסו אחר כך לקדושה כשיושכח פסולם. ואל תתמה על זה מה לו לדת ודין תורתינו הק', כי כל קליפה יודעת מאד שכל הנהגת העולם מתנהגת אחר דרכי התורה, והבן). לכה נא (מוכרח אתה ללכת לכאן, ולא סגי לקללם במקומך, כי אינך יודע שמם כי אין להם יחוס אבותיהם, רק מוכרח אתה לראותם ולומר בקללה את העם הזה כאשר נבאר), אר"ה (הגם שארה הוא לשון קללה כפשוטו שצוה לו לקללם, עם כל זה הנה לא אמר קלל, רק אמר לשון אר"ה דלישתמע גם כן לשון ליקו"ט, מלשון אור"ה בתאנים (שביעית פ"א מ"ב), ור"ל שעל ידי שתקללם לא יהיה להם כח כל כך, ותלק"ט ל"י (דייקא הניצוצין השייכים) את העם הזה (ניצוצי הקדושה כמבואר, והעם הזה דייקא עם בלי שם), כי עצום הוא ממני (רואה אני באיצטגנינות שלי כי כל גבורתו ותעצומו הוא ממני, מניצוצי מלכותי התקועים בי), אולי אוכל נכה בו (להיות כעת הניצוצין הם אצלי, אפשר אוכל אדרבא על ידי זה הכח להכות בו, ורצ"ל עם כח של ניצוצי הקדושה. ובזה יצדק שלא אמר אותו רק ב"ו), ואגרשנו מן הארץ, (כי מלכות בית דוד וירושת הארץ זה תלוי בזה כנודע, וכיון שאעשה אדרבא שניצוצי המלוכה יהיו בעזרי, בודאי אגרשנו מן הארץ הקדושה, דכיון שנתבטל מהם ניצוצי המלוכה מלך מושל בארץ, גם הארץ אין להם, והבן כי כן אנו סומכין בברכת שמונה עשרה (תפלת י"ח) ברכת ירושלים עם ברכת את צמח דוד וכו'), כי ידעתי את אשר תברך מבורך, (הגם שלא חפץ בברכה, אך לפי מ"ש יצדק שרצה שיפעול לו הברכות ניצוצין שיבריכם אליו, מלשון המבריך את האילן (כלאים פ"ז מ"א) שיתאחזו בו ויהיו לבשר אחד), ואשר תאר וכו', יובן מאליו. הנה כל זה מאמר שלוחי בלק, ומאת הש"י היתה נסבה שאמרו לשון דמשתמע לתרי אפי, שיסבול הלשון גם כן מאמר שלוחי השכינה שיהיה מובן הענין להצלחת ישראל. ועתה נתחיל לפרש על דרך זה מאמר שלוחי השכינה, שהיא ממלצת טוב בעד בניה ואומרת להש"י חזי במאי ברא אתינא לקמך (זוהר ח"ג י"ג ע"א), ודברו השלוחים מליצות בעד השכינה להשם הנכבד ב"ה עבור ישראל, לבל יהיה מקום לכוחות הדין לשלוט בהם, והוא הנה עם יצא ממצרים (הנה יצאו ממצרים עצמם, דהיינו שהיו נתונים בהם ומשוקעים בטומאת מצרים כעובר הנתון ברחם אמו, כמ"ש (דברים ד לד) גוי מקר"ב גוי, והנה היו שקועים גם כן בטומאת מצרים, שהם כלל כל התאוות הארציות שבעולם, על כן נקרא ערות הארץ כנודע, ואף על פי כן) הנה כסה את עין הארץ, (כמו שצוה אחד מן החסידים לבנו כמבואר בחובת הלבבות שביאר לו סימני אוהבי השם, ואמר לו שאותן השלימים שחק עליהם העולם ויגערו בו, לבש להם בגדי חמודותיו ויחשבוהו שולל, שהכוונה שהעולם מראה להם עינים וגוונים להתיפות לפניהם, כדי שייטבו תענוגיו בעיניהם, והם גוערים בו ומכסים את הגוונים הללו. וז"ש הנה יצא ממצרים מקום כלל כל התאוות שבעולם, ואף על פי כן הנה כסה את עין הארץ, הגוונים היפים שבארציות ואינו פונה להם), והוא ישב ממלי (כל ישיבותיו הוא רק למולי, לעשות לי קשוטין ולעשות היחוד העליון פנים בפנים זה מול זה), ועת"ה (שהם בתכלית וכשרות כל כך) לכה נא (אדון הכל, לך ראוי והגון לעשות בזאת) ארה לי (לקוט לי לצרכי) את העם הזה, (את ניצוצי המלוכה אשר הם שקועים בתוך העם הזה, היינו קליפת מואב) כי עצום הוא ממנו, (היא כעת עצום ותקיף במלכות דס"א, והכל ממני שיש בו ניצוצי קדושה וזה חיותו), אולי אוכל נכה בו (באפשר יבוא בקרב הזמן להכות את מואב, שהוא מן הקני וקנזי וקדמוני שלא יגיע קצם עד לעתיד), ואגרשנו מן הארץ (לגמרי שיתבטל כולו לעת קץ), כי ידעתי את אשר תברך מבורך, (יודע אני שאתה תברך ותרכיב את כל הניצוצין למדת א"ת מלכות שמים), ואשר תאר יואר (ואשר תלקט ממנו הניצוצין, ישאר מבלי חיות, והבן):

ודובר שלום לכל זרעו, כי ביארתי פסוקי יתרו (שמות יח, יט) הי' אתה לעם מול האלקים וגו', שיהיה אמצעי בינו יתברך לבין העם להשפיע שפע על ידו וכו', יעו"ש. וז"ש, גם שהוא משנה למלך אחשורוש, מכל מקום הי' דבוק בו יתברך שיושפע השפע על ידו, שיהי' דובר שלום, בסוד (משלי י, ו) (ברכה) [ברכות] לראש צדיק הנקרא שלום (זח"ג לא ע"א), לכל זרעו, וק"ל.