Chasidut к Йешайау 65:26

צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד מֵעַצְבוּת וְעַצְלוּת, כִּי עִקַּר נְשִׁיכַת הַנָּחָשׁ הוּא עַצְבוּת וְעַצְלוּת, בִּבְחִינַת (ישעיהו ס״ה:כ״ה): וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ; עָפָר הִיא בְּחִינַת עַצְבוּת וְעַצְלוּת, שֶׁהֵם בָּאִים מִיסוֹד הֶעָפָר, כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים:

ונראה לי עם מה שחקרו הקדמונים בענין התפלה שאנו רואין שנעתר הש"י להמתפלל אליו, איך יש שינוי רצון ח"ו לפניו הלא הוא נעלה מכל מדה ודמיון ואיך יעלה על הדעת שיתפעל ח"ו ע"י ברואיו. ומצינו בזה ב' תירוצים קרובים זה לזה. הא' הוא מאמר רז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים שהוא כביכול רצון וחדוה לפניו, ממילא כך היה הרצון מתחלה שע"י התפלה ישיג הענין המבוקש ההוא. התירוץ הב', כי הש"י טוב ומטיב לרעים ולטובים ומאתו נשפע לעולם כל טוב, רק השינוי הוא לפי המקבלים, כי בכדי שיהיה שכר ועונש ברא הש"י כמה עולמות ובכולם יש בתי דין ממונים על השפע ההיא שנשפע דרך צנורות שהם אותיות קדושים והאדם בחטאו פוגם באותיות הללו והיינו קלקול הצנורות ועי"ז מתעכב שפע ההוא בבואו לאותו העולם שפגם בו, וכאשר מתפלל האדם אזי אותיות התפלה של המבוקש ההוא אשר מבקש הן הנה אותיות הצינורות של שפע ההוא המבוקש וניתקנו ע"י התפלה הצינורות האלה ומיד בא אליו השפע מעצמו. והנפקא מינה בין ב' תירוצים אלו, כי לתירוץ הא' יצויר שיעוכב הדבר המבוקש שמתפלל עליו בעבור כי הש"י מתאוה לתפלת צדיקים ורוצה שיתפלל עוד יותר ויותר וכמש"ה (ישעיה סה, כד) טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, ר"ל באמת אני חפץ למלא משאלותם טרם קראם רק אני חפץ שידברו עוד בתפלה כדי שאשמע דבריהם כי הקב"ה חפץ בדברם אליו, משא"כ לתירוץ הב' מיד שמתקן הצינורות משיג באותו רגע הענין המבוקש ההוא.

ועם מה שאמרנו תירץ בטוב, כי הקב"ה מתנהג עם כל הבריות מדה כנגד מדה, דאפילו בזמן שישראל חוטאים ויודעים פחיתותם ויש ביניהם צדיקים ואותן החוטאים מכירים ערך עצמם וערך הצדיקים, אז כך היא המדה שהעמיד הקב"ה בעולמו שנוטל את הצדיק והדור מתכפר. משא"כ אם הרשעים מתגאים ומחזיקים עצמם לצדיקים ואין מכירים כלל ערך הצדיקים, ואדרבה אין הצדיקים נחשבים להם לערך עצמם לכלום, וכמאמר הכתוב (ישעיה סה, ה) אל תגש בי כי קדשתיך, אז העונש כפול כי הצדיק נתפס בעונות הדור, עבור שכך היא המדה שהוא נתפס, ואעפ"כ אינו מכפר על הדור לפי שהקב"ה דנם מדה כנגד מדה, והלא הם בדעתם הם המה הצדיקים וזה הצדיק לא נחשב בעיניהם לצדיק, אם כן לדעתם אין מיתתו מכפרת עליהם, כי הלא לכל אחד ואחד לדעתו ורשעתו שאומר שהוא הצדיק, אם כן ראוי שיהיה הוא הנתפס בעון הדור, ולכן כך הוא ונענשים כולם איש בעונו ימות, משום הכי בחורבן בית המקדש שהיה להם הגאוה ראשו של זה בצד זנבו של זה כאמור, לכן עלתה להם כך שהצדיקים מתו, ואפילו הכי כלל ישראל לא נתכפרו, ונתיישב קושית המפרשים הנ"ל. וזהו עצמו אמרו ז"ל חטאו בכפלים דהיינו עבירות שחטאו היה בכפלים, תרתי לריעותא חוטאים וגאים, ולכן לקו בכפלים שהיה העונש תרתי לריעותא מדה כנגד מדה, שהצדיקים נתפסו ואפילו הכי לא נתכפר הדור והבן.

ויקרא אל משה. כתיב (ישעיה ס"ה,כ"ד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. ומאחר שהש"י עונה מה ענין עוד לדבר ולבקש, אך כי קריאה היינו תשוקה וציפוי, והוא אמרו טרם יקראו ואני אענה היינו טרם שיבא בלב המיחל לה' שום חשק לדבר, אז עונה אותו הש"י והוא שמבער מלבו כל חמדות וכל מיני חשקות לשום דבר שבעולם, ועי"ז יעשה מקום בלב האדם שיוכל לצפה ולקוה לרצון הש"י, ואח"כ יוכל לקבל בלבו תשוקה וקווי בלתי לה' לבדו. ואז עוד הם מדברים ואני אשמע. וזה הענין היה כאן כשנגמר המשכן וכתיב ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד, אז חשב משה בדעתו שעד עתה היה העסק של הקב"ה עם ישראל בד"ת, ואז היה הוא הנבחר לקבל התורה וללמדה לישראל, ועתה פתח הש"י בדבר חדש לעסוק עם ישראל ולזה אהרן הוא הנבחר, ובאמת היה למרע"ה טובת עין לאהרן, אך מאוד שקק לדבר ה' והיה יושב ומצפה שישמע דבר ה', וזהו ויקרא אל משה מאוהל מועד, היינו אחר שלא היה לו שום חשק לשום דבר אשר גם שמו מורה על זה, כי מן המים משיתיהו ומים היינו חשק כמבואר, לכן בחר בו הש"י תחילה לד"ת שיתנו על ידו, וזהו טרם יקראו ואני אענה ואח"כ כאשר ציפה וקיוה לה' שגם תורת הקרבנות ילכו על ידו, זהו עוד הם מדברים ואני אשמע.

פַּעַם אַחַת נִפְתְּחָה מְעָרָה מִתַּחְתַּי. מְעָרָה – הַיְנוּ בְּחִינַת דְּבֵקוּת, בְּחִינַת: כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת (מלכים־א ז). מִתַּחְתַּי – הַיְנוּ בְּחִינַת אֱמֶת. בִּבְחִינַת (תהלים פה): אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח. כִּי טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ (משלי כ״ב:ט׳), וְהַבְּרָכוֹת הֵם בְּחִינַת אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו ס״ה:ט״ז): הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵךְ בֵּאלֹקֵי אָמֵן;

וְזֶה בְּחִינַת סְפִירָה וְשָׁבוּעוֹת זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ. כִּי כְּבָר כָּתַבְנוּ שֶׁצְּרִיכִין לִזָּהֵר בָּזֶה מְאֹד לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשֹ אַחֲרֵי צַדִּיק אֲמִתִּי כָּזֶה. וְכָל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל צָרִיךְ לִזָּהֵר בָּזֶה מְאֹד כָּל יָמָיו לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשֹ רַבִּי אֲמִתִּי כָּזֶה, כִּי לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה בְּמֵתִים שֶׁהֵם מִי שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בַּחַיִּים וְאֵינוֹ חָס עַל נַפְשׁוֹ כְּלָל לְבַקֵּשׁ הַצָּלָה לְנַפְשׁוֹ לָנֶצַח לְהַצִּילוֹ מִמַּה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לְהִנָּצֵל בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ כְּפִי מַעֲשָֹיו אֲשֶׁר הוּא יוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ בַּמֶּה הוּא מְבַלֶּה יָמָיו לַהֶבֶל וְלָרִיק. וְהַלְוַאי הָיָה עַל כָּל פָּנִים לַהֶבֶל וְלָרִיק, אֲבָל עוֹד הוּא חוֹטֵא וּמְקַלְקֵל וּפוֹגֵם כְּמוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ. וְלֹא דַּי לוֹ בָּזֶה, אַף גַּם הוּא מְחַפֵּשֹ לִמְצֹא מוּמִים בַּאֲחֵרִים, וּבִפְרָט בְּהַכְּשֵׁרִים וְהַיְרֵאִים הַחָסִים עַל נַפְשָׁם וְלֹא יָשִׁית אֶל לִבּוֹ לֹא דַּעַת וְלֹא תְּבוּנָה לֵאמֹר, אֵיךְ אֲנִי מַטְעֶה אֶת עַצְמִי לִקְרֹא תִּגָּר עַל הַכְּשֵׁרִים לֵאמֹר לָהֶם סוּרוּ טָמֵא וְכוּ' וְכוּ'? כַּמָּצוּי עַכְשָׁו כַּאֲשֶׁר נִבָּא הַנָּבִיא מִקֹּדֶם עַל אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "הָאוֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ וְכוּ'" (יְשַׁעְיָה סה). וְעַל אֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ אֵין שַׁיָּךְ אַזְהָרָה הַנַּ"ל, כִּי יִשְֹחֲקוּ וְיִתְלוֹצְצוּ גַּם מֵאַזְהָרָה הַזֹּאת גּוּפָא וְכָל מַה שֶּׁיֹּאמְרוּ לָהֶם דִּבְרֵי אֱמֶת וָצֶדֶק וּמוּסַר הַשְֹכֵּל וְנִפְלָא, יַפְטִירוּ בְּשָֹפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ בְּלֵיצָנוּת כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לְרָעַת נַפְשָׁם וְכוּ'. אַךְ אַף עַל פִּי כֵן אֵין דּוֹר יָתוֹם מִן הָאֱמֶת לְגַמְרֵי וּבְכָל דּוֹר וָדוֹר וּבְכָל עֵת נִמְצָאִים תְּמִימִים וּכְשֵׁרִים קְצָת הַחָסִים עַל נַפְשָׁם הַחֲפֵצִים וּמִתְגַּעְגְּעִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר "הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן. וּלְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה וְכוּ'" (יְשַׁעְיָה מא), שֶׁזֶּה נֶאֱמַר עַל לֶחֶם וּמַיִם שֶׁל תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם. עֲלֵיהֶם וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם מִגָּדוֹל שֶׁבַּגְּדוֹלִים עַד קָטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים, עֲלֵיהֶם צְרִיכִים לְהַזְהִיר וּלְהַזְכִּיר אַזְהָרָה זֹאת אֲלָפִים פְּעָמִים שֶׁיִּזְכְּרוּ מְאֹד בְּכָל יוֹם וָיוֹם לְחַפֵּשֹ וּלְבַקֵּשׁ הַרְבֵּה אֶת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הַנַּ"ל שֶׁיּוּכַל לְתַקְּנָם בֶּאֱמֶת לָנֶצַח. וְעִקָּר הוּא הָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה וְכוּ' וְכַנַּ"ל:

וְהוּא בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא, שֶׁשָּׁם אֲרִיכוּת יָמִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו ס״ה:כ״ב): כִּימֵי עֵץ יְמֵי עַמִּי; וְזֶה זוֹכֶה עַל־יְדֵי תְּפִלָּה, כִּי הַקָּדוֹשׁ־ בָּרוּךְ־הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל,

ולזה מתחיל הזוה"ק בזו הסדרה בזו הפתיחה, כי בכאן נאמר ואלה תולדות, וא"ו מוסיף על ענין ראשון, ומקודם כתיב בני ישמעאל, ומה שייכות לישמעאל עם יעקב. אך הענין בזה, כי כל הברואים המה מעלמא דפרודא, יען כי המה נפרדים זה מזה ואין האדם רואה איך המה לבושים לרצון השי"ת, אבל ממה שאנו רואין שהם נכללים בצורת אדם וכל המדות מתאחדים בו, ואפילו במדות שהם שני הפכיים כגון חסד וגבורה מתאחדים בצורת אדם, מזה אנו רואים שהשי"ת שוכן בכל הברואים. כי האדם על ידי עבודתו מראה שיש בכל דבר כבוד שמים וד"ת, כי כל הברואים המה משל ודמיון לצורת אדם שהוא העיקר המכוון^מהכמבואר במי השלוח ח"א פרשת בראשית ד"ה ויאמר אלהים: כי ע"י האדם יחוברו כל דברי עולם הזה להש"י כי הוא מעלה את הכל כידוע, שהדומם מכניס כחו בצומח וצומח בחי וחי במדבר והאדם ע"י שיעבוד בכחו את הש"י אז יעלה כל הכחות שקבל מעוה"ז אף כח הדומם. ועיין עוד לעיל פרשת בראשית אות לט: עיקר בריאת העולם היה למען בריאת האדם אשר בו נראה כח השי"ת וגדולתו, כי בהאדם נתחברו גוף ונפש יחד, שבאמת הם שני הפכים, ואיך יוכלו להתחבר אם לא כי יד ה' עשתה זאת, אשר הוא אחד ומיוחד ומאחד את כל ההפכים. עיי"ש אריכות העניין.. ולזה מביא בכאן הזוה"ק המשלים של שלמה המלך ע"ה, שהמה רק משלים לעיקר הכוונה שלו, ועל ידם יובן עיקר המכוון, וכמו כן בבריאת האדם, שהשי"ת רצה שיבינו הכל הצורת אדם, ולזה הוצרך מקודם לברוא הלבושים הנמוכים, היינו שאר הברואים, היינו להסתיר כוונתו העיקרית, ולברוא שאר ברואים שהמה רק דמיון ומשל לצורת אדם, והאדם יכניס ד"ת לכל הברואים ובזה יתעלו כל הברואים. ולזה כתיב כאן ואלה, היינו שעל ידי יעקב אבינו יכול להכניס ד"ת ג"כ אצל בני ישמעאל, וכשיבא אצל יעקב יהיה לו חיים אמיתיים, רק שצריך לילך דרך יעקב ובמדותיו של יעקב. כי השי"ת הציב זאת, כדכתיב (ישעיהו ס״ה:ט״ז) אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן:

במדרש (דב"ר פ"א א') אלה הדברים (דברים א א). הרי משה עד שלא זכה לתורה, כתיב ביה (שמות ד י) לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה התחיל לדבר דברים וכו'. כוונתו לבאר אלה הדברים לשון חוזק, כמו שדרשו חז"ל (יומא ס"ז ע"ב) מלשון ואת אילי הארץ וכו' (יחזקאל יז יג), לומר שנתחזקה לשונו: הואיל משה באר את התורה (דברים א ה). הואיל ג' במסרה מלאים. דין. ואידך הואיל י"י לעשות אתכם לו לעם (שמואל א' יב כב). ואידך הואיל הלך אחרי צו (הודע ה יא). כולם מלאים י' מורה מחשבה, דלכל אלה מחשבה מועלת לדברי תורה, מחשבתן של ישראל קדמה למעשה בראשית (ב"ר פ"א ד'), על כן בישראל מחשבה טובה מצטרפת למעשה, ולהבדיל בעבודה זרה יצורף גם כן מחשבה (קידושין ל"ט ע"ב): ואומר אלכם (דברים א ט). חסר י' חכמה. זה אמרתי אליכם, להיות כי חסרתם חכמה שהיה לכם להשיב כמו שפירש רש"י: ואמר אלכם בע"ת ההיא כו'. בע"ת ההי"א דייקא כשאמר הקב"ה לירש את הארץ, וידוע דבמשפט יעמיד ארץ, וכן הבטיחנו הש"י (ישעיה א כו) ואשיבה שופטיך כבראשונה וכו' אחרי כן יקרא לך עיר הצדק וכו', (ישעיה א כז) ציון במשפט תפדה: לאמר אינו צודק. והנראה דהנה אמר זה בתוכחות כדפירש רש"י, דכוונתו היה שישיבוהו אנו רוצים ללמוד ממך ושוב לא נהיה סרבנים כמקדם, והם לא עשו כן על כן הוכיחם. ובזה יצדק הלאמ"ר, שכוונתי היה שתשיבני דברים רכים בלחישה כתואר לאמר בכל מקום, אבל בכאן היה בהיפך ותענ"ו אותי ותאמר"ו וכו' (דברים א יד), דהנה הוא כפל לשון עניה ואמירה. אך הוא תענ"ו אותי בהרמת קול על מה שאני אומר לכם לא אוכל לבדי וכו', להיותכם סרבנים עניתם אותי בקול רם כמתקוטטים. ועל מה שאמרתי להושיב דיינים רבים, על זה ותאמר"ו בלחישה ובנחת טוב הדבר וכו', כי הוטב בעיניכם כמו שפירש רש"י: ואמר אלכם לא אוכל לבדי שא"ת אתכם (דברים א ט). להתבונן בלשון שא"ת, ולא אמר לסבו"ל וכיוצא. דהנה ביסוד דנוק' יש ג' מילואי אה"יה בגימטריא חות"ם, והיסוד עצמו דנוק' בו ג' אדנ"י ושם ב"ן הוא סוד מיין נוקבין, סך הכל בגימטריא אש"ת. וכל אותן הבחינות להיות בחינת אש"ת, הוא כשניתן מדכורא לנוק', וכן הוא הענין מרב לתלמיד. וז"ש לא אוכל לבדי שא"ת אתכם, הבן בענין כי קצרתי: י"י אלקי וכו' יוסף וכו' ויברך אתכם (דברים א יא). ידוע מה שאמרו רז"ל (דב"ר פ"א י"ג) שאמר משה זו משלי, אבל הוא יברך וכו'. והנה הקושיא מפורסמת מה צורך לברכתו ולהוספתו, כיון שברכת הש"י בלי קצבה, איך אפשר להוסיף על דבר הבלתי קצוב בריבוי ויתכן על פי מה ששמעתי בשם דודי הקדוש סבא קדישא מהרמ"ז זצוק"ל בפסוק (תהלים קטו יד) יוסף י"י עליכם עליכם ועל בניכם. דהקושיא גם כן מפורסמת הרי ההוספה היא שיתוסף להם בנים ובני בנים, ומהו שוב על בניכ"ם, והבן. ואמר הוא ז"ל שהפירוש הוא יוסף הויה עליכם, ר"ל שיתרבה אור קדושת הויה ית' עליכם בהופעת הנבואה ורוח הקודש וחכמת התורה, וככה יהיה גם כן על בניכם. ועל פי זה נראה לפרש גם בכאן, דהנה אבותינו כשעמדו אז לפני אדונינו משה, הנה כל אחד שאב כפי בחינתו וכפי שורש נשמתו שכל הדעת מאדונינו משה שהוא כללות הדעת של ישראל כנודע, והוא הנק' כח הויה לישראל, כי הדעת שבכל גוף הוא חלק הויה. וז"ש יוסף (השם) הו"יה עליכם, הוספת הדעת חלק הויה יתוסף עליכם, מכמו שאתם היום אלף פעמים, (מה שאמר דוקא אל"ף פעמים, כי הוא תכלית הנאצלים המשפיעים חיות לנבראים, בסוד החזרת אל"ף לאל"ף). ולפי זה יצדק שפיר שאבותינו בשמעם מאדונינו משה הלשון, הנה סברו כוונתו כפשוטו בריבוי הכמות, על כן צווחו מה אתה נותן קצבה לברכותינו. והשיב משה לא כך כוונתי, רק זו משל"י היא מבחינת הדעת שלי, שכוונתי על ריבוי האיכות והמהות, אבל הוא יברך אתכם בריבוי הכמות כאשר דבר לכם בלי קצבה, והבן. וזה רמיזת המסורה ויברך אתכם וכו'. ב' במסורה. דין. ואידך ויברך כל בשר שם וכו' (תהלים קמה כא). רמז להנ"ל ויברך אתכם כאשר דבר לכם, ואם כן אין מן הצורך לברכת בשר ודם כיון שברכתו ית"ש הוא בלי קצבה, אבל הוא ויברך כל בשר שם קדשו, היינו יוסף י"י עליכם, היינו שיתוסף השראת הויה עליכם: הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם (דברים א יג). יש להתבונן תיבת לכ"ם מיותר. גם בראשיכ"ם, הוה ליה למימר עליכם. אך מי שמבין במושכלות יתבונן שהרב המשפיע לתלמודו מה שהוא חסר, דהיינו שמבינו דבר שלא היה יודע, אם כן היה התלמיד מקודם בדבר הזה במוחין דקטנות, והרב שמבינו הענין נותן לו מוחין דגדלות, וכאשר גומר הרב דבריו נתפסים בשכל התלמיד, אם כן סוף השכל של הרב נעשים לתחלת המושכל להתלמיד. ויובן הענין למשכילי מדע בגבהי מרומים נצח הוד יסוד דתבונה, נעשים למוחין דזעיר אנפין, ואחר כך יתפשטו בהגדלה בכל שיעור קומה שלו, (ועיין בספר ליקוטי יקרים). וזהו הבו לכם לצרכיכם חכמים ונבונים וידועים, ר"ל אנשים כאלה שיהיה לכם לחכמים ונבונים וידועים, להשפיע לכם חכמה בינה דעת, ואשמם בראשיכם דייקא, מה שאתם בקטנות המוחין כמו בלא ראש, תתגדלו בהרמת רא"ש בגדלות המוחין, והבן. וזהו (דברים א יד) ותענו אתי ותאמרו טוב הדבר אש"ר דבר"ת לעשו"ת, ר"ל אנחנו מבינים מתוך דבריך שכוונתך שמדת אש"ר, היינו בחינת בינ"ה הנקרא אש"ר, יושפע לקצוות שבהם יצדק לשון עשייה, מה שאין כן המוחין הם מחשבה ושכל, והבן מאד מאד ויונעם לנפשך. ואמר זה בתוכחת הגם שהבנתם דברי, מהראוי היה לכם לומר ביותר טוב שיהיה הדבר הגדול הזה על ידך שורש הדעת, ואתם לא כן עשיתם: ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר שמוע (דברים א טז). להבין מהו בעת ההו"א וגם הלאמ"ר. ויש לפרש שצוה אותם שלא יהיו כעורכי הדיינין (אבות פ"א מ"ח), רק בע"ת ההי"א לאמ"ר, שתאמרו משפטיהם היינו הפסק רק בעת ההיא, היינו שמוע בין אחיכם כשיהיו ב' בעלי דינין עומדים לפניך: ועוד יש לפרש על פי מה שקבלתי שהדיין מחויב לכוין בעת המשפט, לקיים המצות עשה בצדק תשפוט וכו' (ויקרא יט טו), וקבלתי לומר בפה מלא לשם יחוד וכו' הנני מכוין לקיים המצות עשה בצדק תשפוט וכו' שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק וכו'. וז"ש ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר. רצ"ל בעת המשפט לומר שמוע בין אחיכם וכו', היינו לומר הפסוק ויכוין לקיים המצות עשה: לא תכירו פנים במשפט (דברים א יז). תיבת במשפט מיותר דודאי על המשפט קאי. ויש לרמז מ"ש הפוסקים שאסור להסתכל בפני הבעלי דינים בשעת הטענות, כי אז הם כרשעים ואסור להסתכל כו'. וז"ש לא תכירו פנים, לא תכירו פניהם במשפ"ט דייקא, מה שאין כן אחר כך כשכבר קיבלו עליהם את הדין, הם כצדיקים כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"א מ"ח): י"י אלקי אבותכם יוסף עליכם (דברים א יא). בכל מקום כתיב אבותיכ"ם חסר ו' ומלא יו"ד, וכאן חסר יו"ד ומלא ו'. והנראה לרמז דהנה בדור המבול האריכו ימים, וכתב מרן האר"י ז"ל להיות שקבלו החיות מצד אריך דתמן אריכא דיומין, ואחר כך אינם מקבלים רק מצד זעיר אנפין סוד זעיר יומין, על כן נתקצרו השנים. והנה הוא"ו רומזת לזעיר, והיו"ד לאריך סוד יו"ד במילוי בגימטריא כ' כת"ר. והנה ברכם משה י"י אלקי אבותיכם יוסף עליכם, דהנה גם בימי האבות נתקצרו הימים, ובזמן האבות הראשונים ירד מתושלח היו יומין ארוכין. ואמר אבותכם חסר יו"ד רק מלא ו' סוד זעיר, ואמר יוסף עליכם מלא יו"ד דמתמן יומין ארוכין, ככם אלף פעמים דתמן סוד האל"ף פלא עליון. וזהו שאמרו (דב"ר פ"א י"ג) זו משלי, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם, כי הנה גם בדורות הראשונים לא הגיעו לאלף שנה, והש"י הבטיח כי כימי העץ ימי עמי (ישעיה סה כב). ואפשר לומר כי אדונינו משה ברכם דקודם שיגיעו לזאת המדריגה שיהיו חיים וקיימים לעולם, תחול עליהם ברכת משה שיאריכו ימים כדור המבול על כל פנים, וגם שאמר כי הנער בן מאה שנים וכו' (ישעיה סה כ), ברכם משה שגם אותו שיגמור דינו יאריך ימים כדור המבול, ויש תועלת בברכתו הגם שיאריכו ימים עד עולם במהרה בימינו: י"י אלקי אבותכם (דברים א יא). עיין מ"ש לעיל דבכל מקום חסר ו' ומלא י', וכאן מלא ו' וחסר י'. ונ"ל כעת לרמז בדבר הזה, דהנה האבות עבדו את הבורא יתברך בתכלית האהבה, ומדרך העבד הנאמן האוהב את אדונו ועבודתו, מקיים את ציווי אדונו כל אשר יצונו מבלי התבונן בטעם הציווי, ועושה מאמרו כל אשר יצונו בדיבור ובמעשה אפילו לא יבין בחכמתו ומחשבתו טעם הציוו, ימסר חכמתו ומחשבתו לאדונו שבודאי הוא יודע הטוב והמבחר. והנה מצינו באברהם הש"י אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ואחר כך צוהו להעלותו לעולה (בראשית כב ב), ואם כן איך יתקיים המאמר כי ביצחק. רק אברהם אבינו מגודל אהבתו לבוראו ית"ש, לא שאל ולא התחכם בשכלו האיך יתקיימו ב' המאמרים האלה, אבל היה עושה כאשר צוה הבורא ית' מבלי התחכם, ומסר מחשבתו לבוראו ית' שהוא היודע האיך יתקיים הענין, וכי המצוה הזאת היא לטובתו. ביצחק אמר לו הש"י כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות וכו' (בראשית כו ג), והפלשתים גרשוהו וסתמו בארותיו, ולא הרהר ולא שאל להבורא ית' הרי הבטחתני על כל הארצות. וביעקב ידוע גודל צערו אחר כל הבטחות שהבטיחו הש"י, הרי זה היה מעלת האבות שעשו כאשר צום הש"י בדיבור ובמעשה מבלי התבוננת במחשבתם האיך יקוים מאמרו ית', רק בטחו בו שבודאי הוא אמר ויעשה והוא יודע הטוב והמובחר. והנה זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל כשלחן הערוך, דהנה לא נכתב טעם למצות לבל יתחכם האדם בטעם כענין שאירע למלך החכם, רק זה תכלית האדם לעשות כאשר צוהו הש"י, ולמסור מחשבתו וחכמתו אליו אפילו אם אינו מבין, ואפילו משפטי התורה השכליות דטעמם ידוע על פי הנימוס גם כן, כגון ניאוף וגזל וגניבה אין רשאי לקיימם מטעם הנימוס, רק מטעם התורה היינו שכן צוהו הבורא, כי התורה הוא שכל אלקי, והנפש הקדושה לא יגיע לה מחקירות הפלסופיות, רק מהתבוננות התורה ומצותיה. וז"ש (דברים ד מד) וזאת התורה אשר שם משה כשלחן הערוך, לעשות ולקיים מבלי חקירה פלסופיות למה נצטוינו במצוה הזאת, הגם שיש טעם למצות ויתבונן האדם בטעם, עם כל זה לא זאת תהיה מגמתו כי המצות הם אלקיים ואין לבוא אל תכליתם. ואמר לפני בני ישרא"ל, כי החקירות הם מצד שנקרא האד"ם אד"ם יתרון על הבהמה, אבל נוסף עליהם שם ישרא"ל מיוחדים לעבודתו ית' מבלי התבוננות, כאשר כתבתי זה בהתחלת פרשת אמור בשם בעל חסד לאברהם, עיין שם ותבין. ועל פי זה תבין שאמר בכאן אבותכ"ם חסר י' ומלא ו', דהנה ו' מרמזת על המעשה, כי ו' מרמזת למדות כנודע שמהם הדיבור והמעשה כביכול, והיו"ד מרמזת למחשבה וחכמה כנודע. והנה כבר כתבתי שזאת היתה גודל אהבת האבות לבורא ית', שעיקר עשייתם ודיבורם לקיים כאשר הוא רצון הש"י, אפילו אם לא היו מבינים בחכמתם תכלית המצוה כענין עקידת יצחק. וז"ש י"י אלקי אבותכם חסר י' החכמה ומלא ו', הדיבור והמעשה יוסף עליכם וכו', שיתוסף עליכם גם כן אלקותו בדיבורי התורה ומצותיה מבלי התבונן בחכמת וחקירות, וזה תכלית שם ישראל ותומת ישרים תנחם:

במדרש (דב"ר פ"א א') אלה הדברים (דברים א א). הרי משה עד שלא זכה לתורה, כתיב ביה (שמות ד י) לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה התחיל לדבר דברים וכו'. כוונתו לבאר אלה הדברים לשון חוזק, כמו שדרשו חז"ל (יומא ס"ז ע"ב) מלשון ואת אילי הארץ וכו' (יחזקאל יז יג), לומר שנתחזקה לשונו: הואיל משה באר את התורה (דברים א ה). הואיל ג' במסרה מלאים. דין. ואידך הואיל י"י לעשות אתכם לו לעם (שמואל א' יב כב). ואידך הואיל הלך אחרי צו (הודע ה יא). כולם מלאים י' מורה מחשבה, דלכל אלה מחשבה מועלת לדברי תורה, מחשבתן של ישראל קדמה למעשה בראשית (ב"ר פ"א ד'), על כן בישראל מחשבה טובה מצטרפת למעשה, ולהבדיל בעבודה זרה יצורף גם כן מחשבה (קידושין ל"ט ע"ב): ואומר אלכם (דברים א ט). חסר י' חכמה. זה אמרתי אליכם, להיות כי חסרתם חכמה שהיה לכם להשיב כמו שפירש רש"י: ואמר אלכם בע"ת ההיא כו'. בע"ת ההי"א דייקא כשאמר הקב"ה לירש את הארץ, וידוע דבמשפט יעמיד ארץ, וכן הבטיחנו הש"י (ישעיה א כו) ואשיבה שופטיך כבראשונה וכו' אחרי כן יקרא לך עיר הצדק וכו', (ישעיה א כז) ציון במשפט תפדה: לאמר אינו צודק. והנראה דהנה אמר זה בתוכחות כדפירש רש"י, דכוונתו היה שישיבוהו אנו רוצים ללמוד ממך ושוב לא נהיה סרבנים כמקדם, והם לא עשו כן על כן הוכיחם. ובזה יצדק הלאמ"ר, שכוונתי היה שתשיבני דברים רכים בלחישה כתואר לאמר בכל מקום, אבל בכאן היה בהיפך ותענ"ו אותי ותאמר"ו וכו' (דברים א יד), דהנה הוא כפל לשון עניה ואמירה. אך הוא תענ"ו אותי בהרמת קול על מה שאני אומר לכם לא אוכל לבדי וכו', להיותכם סרבנים עניתם אותי בקול רם כמתקוטטים. ועל מה שאמרתי להושיב דיינים רבים, על זה ותאמר"ו בלחישה ובנחת טוב הדבר וכו', כי הוטב בעיניכם כמו שפירש רש"י: ואמר אלכם לא אוכל לבדי שא"ת אתכם (דברים א ט). להתבונן בלשון שא"ת, ולא אמר לסבו"ל וכיוצא. דהנה ביסוד דנוק' יש ג' מילואי אה"יה בגימטריא חות"ם, והיסוד עצמו דנוק' בו ג' אדנ"י ושם ב"ן הוא סוד מיין נוקבין, סך הכל בגימטריא אש"ת. וכל אותן הבחינות להיות בחינת אש"ת, הוא כשניתן מדכורא לנוק', וכן הוא הענין מרב לתלמיד. וז"ש לא אוכל לבדי שא"ת אתכם, הבן בענין כי קצרתי: י"י אלקי וכו' יוסף וכו' ויברך אתכם (דברים א יא). ידוע מה שאמרו רז"ל (דב"ר פ"א י"ג) שאמר משה זו משלי, אבל הוא יברך וכו'. והנה הקושיא מפורסמת מה צורך לברכתו ולהוספתו, כיון שברכת הש"י בלי קצבה, איך אפשר להוסיף על דבר הבלתי קצוב בריבוי ויתכן על פי מה ששמעתי בשם דודי הקדוש סבא קדישא מהרמ"ז זצוק"ל בפסוק (תהלים קטו יד) יוסף י"י עליכם עליכם ועל בניכם. דהקושיא גם כן מפורסמת הרי ההוספה היא שיתוסף להם בנים ובני בנים, ומהו שוב על בניכ"ם, והבן. ואמר הוא ז"ל שהפירוש הוא יוסף הויה עליכם, ר"ל שיתרבה אור קדושת הויה ית' עליכם בהופעת הנבואה ורוח הקודש וחכמת התורה, וככה יהיה גם כן על בניכם. ועל פי זה נראה לפרש גם בכאן, דהנה אבותינו כשעמדו אז לפני אדונינו משה, הנה כל אחד שאב כפי בחינתו וכפי שורש נשמתו שכל הדעת מאדונינו משה שהוא כללות הדעת של ישראל כנודע, והוא הנק' כח הויה לישראל, כי הדעת שבכל גוף הוא חלק הויה. וז"ש יוסף (השם) הו"יה עליכם, הוספת הדעת חלק הויה יתוסף עליכם, מכמו שאתם היום אלף פעמים, (מה שאמר דוקא אל"ף פעמים, כי הוא תכלית הנאצלים המשפיעים חיות לנבראים, בסוד החזרת אל"ף לאל"ף). ולפי זה יצדק שפיר שאבותינו בשמעם מאדונינו משה הלשון, הנה סברו כוונתו כפשוטו בריבוי הכמות, על כן צווחו מה אתה נותן קצבה לברכותינו. והשיב משה לא כך כוונתי, רק זו משל"י היא מבחינת הדעת שלי, שכוונתי על ריבוי האיכות והמהות, אבל הוא יברך אתכם בריבוי הכמות כאשר דבר לכם בלי קצבה, והבן. וזה רמיזת המסורה ויברך אתכם וכו'. ב' במסורה. דין. ואידך ויברך כל בשר שם וכו' (תהלים קמה כא). רמז להנ"ל ויברך אתכם כאשר דבר לכם, ואם כן אין מן הצורך לברכת בשר ודם כיון שברכתו ית"ש הוא בלי קצבה, אבל הוא ויברך כל בשר שם קדשו, היינו יוסף י"י עליכם, היינו שיתוסף השראת הויה עליכם: הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם (דברים א יג). יש להתבונן תיבת לכ"ם מיותר. גם בראשיכ"ם, הוה ליה למימר עליכם. אך מי שמבין במושכלות יתבונן שהרב המשפיע לתלמודו מה שהוא חסר, דהיינו שמבינו דבר שלא היה יודע, אם כן היה התלמיד מקודם בדבר הזה במוחין דקטנות, והרב שמבינו הענין נותן לו מוחין דגדלות, וכאשר גומר הרב דבריו נתפסים בשכל התלמיד, אם כן סוף השכל של הרב נעשים לתחלת המושכל להתלמיד. ויובן הענין למשכילי מדע בגבהי מרומים נצח הוד יסוד דתבונה, נעשים למוחין דזעיר אנפין, ואחר כך יתפשטו בהגדלה בכל שיעור קומה שלו, (ועיין בספר ליקוטי יקרים). וזהו הבו לכם לצרכיכם חכמים ונבונים וידועים, ר"ל אנשים כאלה שיהיה לכם לחכמים ונבונים וידועים, להשפיע לכם חכמה בינה דעת, ואשמם בראשיכם דייקא, מה שאתם בקטנות המוחין כמו בלא ראש, תתגדלו בהרמת רא"ש בגדלות המוחין, והבן. וזהו (דברים א יד) ותענו אתי ותאמרו טוב הדבר אש"ר דבר"ת לעשו"ת, ר"ל אנחנו מבינים מתוך דבריך שכוונתך שמדת אש"ר, היינו בחינת בינ"ה הנקרא אש"ר, יושפע לקצוות שבהם יצדק לשון עשייה, מה שאין כן המוחין הם מחשבה ושכל, והבן מאד מאד ויונעם לנפשך. ואמר זה בתוכחת הגם שהבנתם דברי, מהראוי היה לכם לומר ביותר טוב שיהיה הדבר הגדול הזה על ידך שורש הדעת, ואתם לא כן עשיתם: ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר שמוע (דברים א טז). להבין מהו בעת ההו"א וגם הלאמ"ר. ויש לפרש שצוה אותם שלא יהיו כעורכי הדיינין (אבות פ"א מ"ח), רק בע"ת ההי"א לאמ"ר, שתאמרו משפטיהם היינו הפסק רק בעת ההיא, היינו שמוע בין אחיכם כשיהיו ב' בעלי דינין עומדים לפניך: ועוד יש לפרש על פי מה שקבלתי שהדיין מחויב לכוין בעת המשפט, לקיים המצות עשה בצדק תשפוט וכו' (ויקרא יט טו), וקבלתי לומר בפה מלא לשם יחוד וכו' הנני מכוין לקיים המצות עשה בצדק תשפוט וכו' שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק וכו'. וז"ש ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר. רצ"ל בעת המשפט לומר שמוע בין אחיכם וכו', היינו לומר הפסוק ויכוין לקיים המצות עשה: לא תכירו פנים במשפט (דברים א יז). תיבת במשפט מיותר דודאי על המשפט קאי. ויש לרמז מ"ש הפוסקים שאסור להסתכל בפני הבעלי דינים בשעת הטענות, כי אז הם כרשעים ואסור להסתכל כו'. וז"ש לא תכירו פנים, לא תכירו פניהם במשפ"ט דייקא, מה שאין כן אחר כך כשכבר קיבלו עליהם את הדין, הם כצדיקים כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"א מ"ח): י"י אלקי אבותכם יוסף עליכם (דברים א יא). בכל מקום כתיב אבותיכ"ם חסר ו' ומלא יו"ד, וכאן חסר יו"ד ומלא ו'. והנראה לרמז דהנה בדור המבול האריכו ימים, וכתב מרן האר"י ז"ל להיות שקבלו החיות מצד אריך דתמן אריכא דיומין, ואחר כך אינם מקבלים רק מצד זעיר אנפין סוד זעיר יומין, על כן נתקצרו השנים. והנה הוא"ו רומזת לזעיר, והיו"ד לאריך סוד יו"ד במילוי בגימטריא כ' כת"ר. והנה ברכם משה י"י אלקי אבותיכם יוסף עליכם, דהנה גם בימי האבות נתקצרו הימים, ובזמן האבות הראשונים ירד מתושלח היו יומין ארוכין. ואמר אבותכם חסר יו"ד רק מלא ו' סוד זעיר, ואמר יוסף עליכם מלא יו"ד דמתמן יומין ארוכין, ככם אלף פעמים דתמן סוד האל"ף פלא עליון. וזהו שאמרו (דב"ר פ"א י"ג) זו משלי, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם, כי הנה גם בדורות הראשונים לא הגיעו לאלף שנה, והש"י הבטיח כי כימי העץ ימי עמי (ישעיה סה כב). ואפשר לומר כי אדונינו משה ברכם דקודם שיגיעו לזאת המדריגה שיהיו חיים וקיימים לעולם, תחול עליהם ברכת משה שיאריכו ימים כדור המבול על כל פנים, וגם שאמר כי הנער בן מאה שנים וכו' (ישעיה סה כ), ברכם משה שגם אותו שיגמור דינו יאריך ימים כדור המבול, ויש תועלת בברכתו הגם שיאריכו ימים עד עולם במהרה בימינו: י"י אלקי אבותכם (דברים א יא). עיין מ"ש לעיל דבכל מקום חסר ו' ומלא י', וכאן מלא ו' וחסר י'. ונ"ל כעת לרמז בדבר הזה, דהנה האבות עבדו את הבורא יתברך בתכלית האהבה, ומדרך העבד הנאמן האוהב את אדונו ועבודתו, מקיים את ציווי אדונו כל אשר יצונו מבלי התבונן בטעם הציווי, ועושה מאמרו כל אשר יצונו בדיבור ובמעשה אפילו לא יבין בחכמתו ומחשבתו טעם הציוו, ימסר חכמתו ומחשבתו לאדונו שבודאי הוא יודע הטוב והמבחר. והנה מצינו באברהם הש"י אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ואחר כך צוהו להעלותו לעולה (בראשית כב ב), ואם כן איך יתקיים המאמר כי ביצחק. רק אברהם אבינו מגודל אהבתו לבוראו ית"ש, לא שאל ולא התחכם בשכלו האיך יתקיימו ב' המאמרים האלה, אבל היה עושה כאשר צוה הבורא ית' מבלי התחכם, ומסר מחשבתו לבוראו ית' שהוא היודע האיך יתקיים הענין, וכי המצוה הזאת היא לטובתו. ביצחק אמר לו הש"י כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות וכו' (בראשית כו ג), והפלשתים גרשוהו וסתמו בארותיו, ולא הרהר ולא שאל להבורא ית' הרי הבטחתני על כל הארצות. וביעקב ידוע גודל צערו אחר כל הבטחות שהבטיחו הש"י, הרי זה היה מעלת האבות שעשו כאשר צום הש"י בדיבור ובמעשה מבלי התבוננת במחשבתם האיך יקוים מאמרו ית', רק בטחו בו שבודאי הוא אמר ויעשה והוא יודע הטוב והמובחר. והנה זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל כשלחן הערוך, דהנה לא נכתב טעם למצות לבל יתחכם האדם בטעם כענין שאירע למלך החכם, רק זה תכלית האדם לעשות כאשר צוהו הש"י, ולמסור מחשבתו וחכמתו אליו אפילו אם אינו מבין, ואפילו משפטי התורה השכליות דטעמם ידוע על פי הנימוס גם כן, כגון ניאוף וגזל וגניבה אין רשאי לקיימם מטעם הנימוס, רק מטעם התורה היינו שכן צוהו הבורא, כי התורה הוא שכל אלקי, והנפש הקדושה לא יגיע לה מחקירות הפלסופיות, רק מהתבוננות התורה ומצותיה. וז"ש (דברים ד מד) וזאת התורה אשר שם משה כשלחן הערוך, לעשות ולקיים מבלי חקירה פלסופיות למה נצטוינו במצוה הזאת, הגם שיש טעם למצות ויתבונן האדם בטעם, עם כל זה לא זאת תהיה מגמתו כי המצות הם אלקיים ואין לבוא אל תכליתם. ואמר לפני בני ישרא"ל, כי החקירות הם מצד שנקרא האד"ם אד"ם יתרון על הבהמה, אבל נוסף עליהם שם ישרא"ל מיוחדים לעבודתו ית' מבלי התבוננות, כאשר כתבתי זה בהתחלת פרשת אמור בשם בעל חסד לאברהם, עיין שם ותבין. ועל פי זה תבין שאמר בכאן אבותכ"ם חסר י' ומלא ו', דהנה ו' מרמזת על המעשה, כי ו' מרמזת למדות כנודע שמהם הדיבור והמעשה כביכול, והיו"ד מרמזת למחשבה וחכמה כנודע. והנה כבר כתבתי שזאת היתה גודל אהבת האבות לבורא ית', שעיקר עשייתם ודיבורם לקיים כאשר הוא רצון הש"י, אפילו אם לא היו מבינים בחכמתם תכלית המצוה כענין עקידת יצחק. וז"ש י"י אלקי אבותכם חסר י' החכמה ומלא ו', הדיבור והמעשה יוסף עליכם וכו', שיתוסף עליכם גם כן אלקותו בדיבורי התורה ומצותיה מבלי התבונן בחכמת וחקירות, וזה תכלית שם ישראל ותומת ישרים תנחם:

וע"כ מסככין בפסולת דייקא כי הפסולת והאוכל מרמז על העוה"ז והעוה"ב כי עיקר הפירות והאוכל נזכה לעוה"ב כ"ש (ישעיהו ס״ה:י״ג)הנה עבדי יאכלו וכ,ש תערוך לפני שלחן ורכו'. אבל העוה"ז הוא בח'י פסולת בחי' מוץ ותבן שחופין על המאכל שהוא בחי' קליפה הקודמת לפירי שצריכין לשבר הקליפה שהוא בחי' העוה"ז כעדי לזכות להפרי שהוא קדושת המצוות בחי' עוה"ב שאז יקבלו הצדיקים שכרן שהוא בחי' גוף הפרי כנ"ל. וע"כ סוכה שמרמז על עוה"ב שזוכין בעוה"ז להרגיש בעשיית המצות בעצמן את העוה"ב כנ"ל, ע"כ מסככין בפסולת ואסור לסכך בהאוכל בעצמו, להורות שאין אנו רוצין שום שכר עוה"ב שהוא בחי' אכילת הפירות רק אנו מרגישין בהעוה"ז בעצמו שהוא בחי' פסולת אנו מרגישין א ת שמחת העוה"ב שהוא בחי' סוכה שעושין מפסולת דייקא כנ"ל:

שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה כסבורין העם לומר שבחו של צבור הוא. אמר להם אמשול לכם משל וכו' שוב שמואל גזר תעניתא וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה וכו' ולשמואל הקטן שבחו של צבור היכי דמי אמר משיב הרוח ונשב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא. הענין בזה, אף דכתיב (ישעיהו ס״ה:כ״ד) והיה טרם יקראו ואני אענה, היינו שהאדם צריך להאמין שכל רגע ורגע הוא מאתו ית', שמשגיח בפרט בכל, ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. והיינו כמו שאמר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שבעת שהשי"ת רוצה ליתן לאדם טובה אז הוא מעורר אותו ונותן בלבו כח תפלה וצעקה, שיתפלל לפני השי"ת על הטובה, כדי שלא יהיה נקרא שנותן לו הטובה בחנם. כי כל האומר הקב"ה ותרן הוא וכו' (בבא קמא נ.) מפני זה הוא נותן לו מקודם כח תפלה שיתפלל על זה, כי הטובה שנותן השי"ת לאדם, והאדם אינו מכיר שחסר לו שיתפלל על זה, ואזי כשמקבל הטובה הוא כמקבל מאחורי כתפא. אכן השי"ת רוצה בטובת האדם שיקרא הטובה שלא בא לו בחנם, אז השי"ת מעורר אותו בכח תפלה על הטובה, וכשעומד בתפלה השי"ת נותן לו די מחסורו. וזה, טרם יקראו ואני אענה, היינו, זה כוח התפלה שהשי"ת נותן לו מקודם, כי לולא שהשי"ת נותן לו כח תפלה לא היה מתעורר מעצמו כח תפלה. וזה שהשי"ת מעורר אותו בתפלה הוא התחלת נתינת הטובה, כי האדם בעצמו אין לו כח ודעת להכיר מה חסר לו ולהבין מה יתפלל ועל מה יתפלל, רק הכח מאתו ית'. וזה, טרם יקראו, השי"ת מעורר אותו בכח תפלה כדי שיתפלל, ואז נותן לו הטובה בהארת פנים ולא מאחורי כתפא. ואז כשאדם מכיר שהכל מאתו ית', העתים והחיים שהיה לו מקודם, וגם התעוררות התפלה, והתפלה עצמה שהיה מתפלל, והטובה שנתן לו השי"ת, וכל רגע ורגע שהוא מחזיק בטובה בי גזא דרחמנא איתא, ואינו מחזיק אותה ברשותו כשלו, אז השי"ת שופע בהטובה חיים. ובאם נתיישן בדעתו ואינו מכיר כח הנותן, אז נתישן, ויוציא עצמו השי"ת מזאת הטובה שיש לו והטובה יתבטל ויאבד. וכשמאמין האדם זאת, אז השי"ת שופע חיים בהטובה ומחדש אותה בכל רגע ורגע. וזה הפירוש, עוד הם מדברים ואני אשמע, היינו בעוד שאדם מכיר שמצידו אין לו שום כח וחלק בהתפלה שהתפלל ולא בהטובה אף שהוא מחזיק בה כעת. מ"מ הוא מכיר שבכל רגע ורגע מקבל הטובה מאתו ית' ומודה ומשבח להשי"ת על זה, אז, ואני אשמע, ולא אוציא את עצמי מהטובה שנתתי לו ויהיה להטובה קיום בידו, ואף שאנו רואים שאדם מתפלל על איזה טובה, ואין אנו רואים שיענה על תפלתו. וכיון שידוע שכח התפלה נותן לו השי"ת שרוצה ליתן לו הטובה, למה אנו רואים התפלה ואין אנו רואים שיענה. על זה איתא בזוה"ק (תרומה קנ:) אפילו רעותא טבא דבר נש לא מתאביד. שבודאי נתקבל תפלתו, כמו באברהם אבינו ע"ה בעת שהתפלל על סדום ולא היה נראה שיענה על תפלתו. אכן באמת גם תפלתו נתקבל, היינו הכבוד שמים שהיה צריך להוציא מהם נתכלל באאע"ה, ונשאר השארה לכל ישראל, על כל קרבנך תקריב מלח (עיין בספר הקדוש בית יעקב בראשית פר' וירא ענין לה). וזה דאיתא בש"ס (בבא בתרא עה:) שלשה נקראים בשמו של הקב"ה צדיקים ומשיח וירושלים וכו', צדיקים, היינו שמכירים אור השי"ת ויכולים לעמוד לפניו ית' ולומר, אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא, שהם מכירים שמחוברים תמיד באור השי"ת, והוא השופע להם חיים בכל רגע ורגע, ונותן להם כח עבודה וכח הסבלנות הכל מאתו ית'. וזה מורה שנקראים בשמו של הקב"ה, שהם מכירים שהם ביד השי"ת, והשי"ת מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, והוא מהוה הכל וזה שמו של הקב"ה. משיח, היינו בירור כח עבודה וסבלנות שבעוה"ז. ובעת שיתגלה כבודו ית' יהיה כל אחד מכיר שבכל עת היה דבוק ברצונו ית', וממילא נהיה מכירים שלא היה לנו שום סבלנות, כי כל הסבלנות הוא בדיעה, היינו שנסתר אורו ית', ומפני זה הוא כל הסבלנות. ובעת שנהיה מכירים שבכל עת ועת אנו דבוקים ברצונו ית', והכל היה מאתו ית', ממילא נתודע שלא היה אז שום סבלנות, כמו שמצינו באחי יוסף, כי מקודם שנתודע להם שהוא יוסף היה להם סבלנות עד מאד. ובעת שהכירו שהוא יוסף היו רואים שלא סבלו כלום. כן גם בעת שיתגלה משיח צדקינו נהיה מכירים שהכל היה מאתו ית', ממילא נהיה מכירים שלא סבלנו כלום מעולם. ירושלים, ג"כ נקרא שמו של הקב"ה, כי שם היו מכירים ורואים התגלות השי"ת, כי בעת שהאדם מקריב קרבן ונכלל באש של מעלה, היו רואים מפורש שגם תפיסתו מחובר עם רצונו ית'. וכל רגע ורגע השי"ת שופע לו חיים, והשי"ת מהוה הכל, וזה נקרא שמו, היינו שמשם מכירים כבודו ית' בהתגלות. וזה דאיתא כאן ולשמואל הקטן ה"ד שבחו של צבור אמר משיב הרוח ונשב זיקא, היינו אף בעת שהשי"ת נותן לו הטובה, הוא מכיר שתמיד בידו של השי"ת, ובכל רגע צריך להתפלל להשי"ת שיתן לו הטובה, וזה שבחו של צבור:

אופן ג' עפימ"ש (שמות ג ז) ראה ראיתי את עני עמי כו' ואת צעקתם שמעתי כו', וכבר ישבתי פ' זה ועכשיו אוסיף לדקדק דכיון שראה העני עמו למה הוצרך לשמוע זעקתם וגם שאר דקדוקים צריך להבין, וכ"כ קשה במ"ש (נחמיה ט ט) ותרא את עני אבותינו במצרים ואת זעקתם כו', והנ"ל עפמ"ש (ישעיה סה כד) והיה טרם יקראו כו' דלכאורה קשה כיון שבטרם יקראו אמר ואני אענה א"כ מה צריך עוד לשמוע, ונ"ל כי כבר ישבתי פסוק זה עפמ"ש בגמ' (תענית כה:) דשמואל גזר תעניתא ואתי מטרא בצפרא סברו משום חשיבותא וא"ל כו' תנו לו ואל אשמע קולו כו', וזה שאמר כאן שאעפ"י שאענה טרם יקראו מ"מ אין זה בשביל שאיני רוצה לשמוע קולם רק שאיני רוצה שיצטערו אבל מ"מ מה שידברו עוד בשבחים ורננות אשמע, וזהו עוד הם מדברים ואני אשמע.

ויחלם יוסף חלום וגו' והנה אנחנו מאלמים אלמים והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמותיכם ותשתחוין לאלמתי. הענין בזה, דהנה מדת יוסף הצדיק הוא ספירת יסוד רזא דברית, שעיקר הזווג הוא על ידה. כי הארץ מוציאה כל הטובות באביה ופרחיה למיניהם, ועיקר הגרעין שזורעין בארץ נרקב כמעט כולו ולא נשאר רק הקורט וממנו מתפשט בארץ ומצמיח, והצמיחה מעורבת בפסולת בקשין וקליפות, וצריכין לנקות ולברר האוכל ממוץ ותבן, ואח"ז יוכל אדם לאכלה ולהרגיש טעם בהאוכל. אבל הנחש נאמר בו (ישעיהו ס״ה:כ״ה) ונחש עפר לחמו, שאף אם יאכל כל מעדנים שבעולם לא ירגיש בהם שום טעם רק עפר שהוא מלא פסולת לבד. וכן עשו וכמוהו שהם מסטרא דיליה, אף אם אוכלים למעדנים מ"מ נאמר רק לשון הלעטה, כדכתיב (תולדות כה) ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא, והוא מפני שאינו מברר האוכל מפסולת, לזה אינו מרגיש בו טעם אכילה. ולזה כשמחשב הכתוב (וישלח לו) המלכים אשר מלכו בארץ אדום נאמר בכלהו וימת וימת לבר ממלך השמיני שלא נאמר בו וימת, ונזכר שם אשתו, כדכתיב (שם) ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב, ומתרגמינן בת מצרף דהבא וכדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) ובהאר"י הק' (ספר הלקוטים וישלח) וימלך באדום וכו' ובגין דתקונא דא דאדם לא אשתכח לא יכילו למיקח, ולאתישבא ואתבטלו וכו' וכלהו אתקרון בשמהן אחרנין מן קדמאין בר ההוא דכתיב ביה ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב מ"ט משום דהני לא אתבטלו כשאר אחרנין משום דהוה דכר ונוקבא וכו'. היינו ממנו התחיל הבירור מסיגי הזהב, כי נוקבא מורה על יראה כדכתיב (בראשית ב׳:י״ח) אעשה לו עזר כנגדו, היינו שתהיה היראה לנגדו תמיד, אכן בזה המלך השמיני לא היה הבירור מפסולת רק בעניני עוה"ז אבל לא בחיי עוה"ב^קעאלעיל פרשת וישלח אות מד ד"ה וזהו העניין.:

ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שמות לג יט). בהקדים מ"ש לפרש בתפלתינו כרחם אב על בנים כן חוס ורחם עלינו והושיענו למען שמך, על פי דברי הבעש"ט מה שפירש בפסוק (תהלים קמה יט) רצון יראיו יעשה וגו', דיש כמה דברים שאדם מתפלל מה שנראה בעיניו שהיא טוב לו, וה' יודע שאינו כן ח"ו, אף על פי כן רצון יראיו יעשה, ואם כי אחר כך נצמח מזה ח"ו רע, גם אז את שועתם ישמע ויושיעם, עד כאן דבריו. וזהו כרחם אב על בנים, שאינו יודע רק מה שלפניו לעת עתה טוב לבנו ומה שמבקש ממנו ממלא רצונו, כן תרחם עלינו למלא רצונינו מיד, ושמא תאמר הלא ידוע לפניו מה שיהיה בסופו, לזה אמר והושיענו למען שמך, ר"ל גם אחר זה באופן שיהיה בתחלה ובסוף שניהם כאחד טובים שאתה כל יכול. ובהקדים מה שפירשתי על מה שיסדו אנשי כנסת הגדולה ושבעינו מטובך, על פי מה שמבואר בצל"ח על הגמרא (פסחים דף נ'.) אטו האידנא לאו אחד הוא, אלא בעולם הזה על הטובה מברכין הטוב והמטיב וכו'. בשם הצדיק מו"ה אפרים מגיד זצ"ל, ותורף הדברים כי מפי עליון לא תצא הרעות והכל לטובה, ואפילו הפורעניות אינו לרע רק לטוב לזכותו ולהכניע להיצר הרע, אלא שהאדם אינו מבין הדבר לאשורו ונדמה בעיניו כאלו הוא לרע לו ח"ו. וזהו שאומרים על בשורות רעות דיין האמת, שסובר שהוא מצד הדין, ולעולם הבא כולו טוב ומטיב, פירוש שיראה למפרע שכולו היה טוב, והיה לו לברך על הכל הטוב והמטיב, עיין שם. והנה הגם כי בודאי הקב"ה עושה טובות בכל עת, כאמרינו ועל ניסך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת והבן, רק שאין אנו מרגישין בהם כמבואר במסכת שבת (דף י"ג ע"ב), ואם כן אף בהטובות שאנו מקבלין, מכל מקום הלא סומא אין לו שובע משום שאין רואה, וכמו ששמעתי לפרש בפסוק (במדבר יא ו) בלתי אל המן עינינו, לכך אין לנו שביעה מהטובות. וזה בקשתינו שבעינו מטובך, דהיינו שיהיה לנו ניסים גלוים, והיינו ושמחנו בישועתך, כי מי שאינו רואה אינו יודע לשמוח, והבן. אבל אמרינו שבעה ברעות נפשי (תהלים פו ד), שהרעות אדרבה הם למראה עין, והבן. והנה ידוע דעילת כל העילות האציל ענפי הקדושה כדי להטיב לכל העולמות הנבראים והנוצרים והנעשים, והנה לפעמים על פי מעשה בני אדם ועל פי סידור ענפי הקדושה, אין יכול להיות תכלית הנצחית טוב מאד, רק אם יהיה רע בתחילתו לכל פשע ולהתר חטאתך ולהתיך הזיהומא, על כן צריך להיות מר בתחילתו כדי שיהיה מתוק בסופו, ועל זה מועיל התפלה שיהיה נמתק גם בתחילתו, כי רצון יראיו יעשה והקב"ה נושא פנים לישראל כאמור (במדבר ו כו) ישא ה' פניו אליך (עיין ברכות כ' ע"ב), ואינו משיב פני המתפלל אליו בכל עת ריקם, כמו שנאמר (תהלים קלב י) אל תשב פני משיחך, אלמא דזה נקרא השבת פנים. והנה ידוע דהיודע לקרא בשמו כדקא יאות נענה, כנאמר (תהלים צא יד-טו) כי ידע שמי (תהלים צא טו) יקראני ואענהו, אך גם אם לא ידע, רק שקורא בכל לב כתיב (ישעיה סה כד) והיה טרם יקראו ואני אענה. והנה מבואר בגמרא מסכת ברכות (דף ז' ע"א) דקב"ה מצלי, ומובן דצלותא דקב"ה היא הקריאה בשמו יתברך, ואינו בהסוג שאנו קוראין בשמו יתברך, דאנחנו קוראין לו ית' על פי שמותיו הקדושים, והוא קורא בשמותיו כביכול, על דרך שפירש רש"י במסכת פסחים (דף ב' ע"א [ד"ה ופקדיה]) ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א ה), קריאת שם הוא רק כמלך שקרא לעבדו שיבא לפניו והבן זה, ואם כן המתפלל אם הוא צדיק, אף דלא ידע לקרא בשמותיו כדקא יאות, מכל מקום כבר קדמהו השי"ת ברוב רחמיו לקרא שמותיו בסדר נכון להשפיע כל טוב על ידן, שיהיה טוב ומתוק תיכף לשעתו וגם לנצח. ועל פי זה מבואר דקב"ה אמר למשה דהוא כללא דיהודאי (עיין זוהר ח"ב קצ"א ע"ב), דברים השייכים לו ולכל צדיקי ישראל עד סוף כל הדורות, אני אעביר כל טובי, ר"ל ענפי הקדושה אשר תכנתי להטיב לבריותי, אם הטבה האמיתית מחייב ומכריח רע לשעתו, אני אעביר ואסדר בסדר אשר ישפיע מתיקות מתחלה ועד סוף, וידוע דעל משמש בלשון בעבור, ולפעמים בשביל, והיינו על פניך, בשביל פניך שאני נושא שלא אשוב פניך ריקם, והן אם ידעת שמי אם לא, מכל מקום וקראתי בשם ה' כביכול לפניך וקודם לך, ועל כן וחנותי את אשר אחון לפי שעה, עיין במסכת ברכות (דף ז' ע"א) במה שדרשו רז"ל ואף על פי שאינו הגון, ורחמתי את אשר ארחם, ר"ל ואף על פי כן ורחמתי את אשר ארחם גם בתכלית הנצחי, והבן.

ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים וגו' ויפקד פקדים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע וגו' והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב. הענין שנאמר לשון וחמש הוא, כי לפעמים ידמה לאדם בעת שהשי"ת מנהג עמו בפנים שוחקות, שהשי"ת מוותר ומפריז כנגדו יותר מדאי שמשפיע לו שפע רב, אכן באמת מצד הש"י אין שום שינוי, אני ה' לא שניתי (מלאכי ג), וכל השינוי הוא רק לעין אדם, לכן יראה כל איש שלא יפריז על המדה להתפשט את עצמו ביותר, רק יצמצם את עצמו מצדו, וע"ז מרמז וחמש, כענין דאיתא בש"ס (כתובות נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. וזה הדין הוא בכל העולמות ואף בהש"י הוא, שכל האומר הקב"ה ותרן וכו' כדאיתא בש"ס (ב"ק נ.), ואף כי ידמה לעין שהקב"ה מוותר נגדו הוא רק עד חומש ולא יותר, לזה לא יתפשט יותר מחומש, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ולהבין למה היה הענין הזה רק במצרים, כי המצריים הם בגודל זרם התפשטות, והשי"ת רצה להכניס שם את כל ישראל, לכן היה הסבה שיוסף הצדיק ימכר למצרים תחלה קודם שיכנסו ישראל לשם, שהוא ברזא דאות ברית, ועיקר מדת הצמצום הוא רק בו. ואח"כ נכנסו ישראל למצרים וירבו ויעצמו שם במאד מאד, שמזו הבחינה הם כל ההשפעות ע"י ספירת יסוד צדיק, וכל התרבות ישראל בא מזה שיש בהם מדת הצמצום לצמצם את עצמם עד חומש, ואינם מקבלים טובה בהתפשטות, כי יבינו שלא זה עיקר הטובה מה שנשפע להם, כי עיקר הטובה הוא רק הרצון שהשי"ת חפץ להשפיע להם טובה. ואם האדם יצמצם את עצמו בקבלת הטובה, אזי יתחבר רצון המקבל עם טובת עין של נותן הטובה, מאחר שלא קיבל הטובה בשלמות, וכל הצפוי והקווי שלו הוא רק לרצון השי"ת, ובזה יתאחדו הקריאה והקדושה ביחודא חדא. הקריאה הוא התשוקה והרצון^קנבענין הקריאה מבואר במי השלוח ח"א פרשת ויקרא ד"ה ויקרא [ב]: כתיב (ישעיהו ס״ה:כ״ד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. ומאחר שהש"י עונה מה ענין עוד לדבר ולבקש, אך כי קריאה היינו תשוקה וציפוי, והוא אמרו טרם יקראו ואני אענה היינו טרם שיבא בלב המיחל לה' שום חשק לדבר, אז עונה אותו הש"י והוא שמבער מלבו כל חמדות וכל מיני חשקות לשום דבר שבעולם, ועי"ז יעשה מקום בלב האדם שיוכל לצפה ולקוה לרצון הש"י, ואח"כ יוכל לקבל בלבו תשוקה וקווי בלתי לה' לבדו. ושם ד"ה וידבר: תקרא היינו בחר בי ונתן לי חשק. בית יעקב ויקרא פרשת ויקרא אות ג – ו., והקדושה הוא הטובה שהשי"ת מנחיל. וכשלא יקבל האדם הטובה בהתפשטות, אזי יראה ויכיר שיש נותן לזו הטובה, ולא יסיר מאתו כח התפלה מלהתפלל תמיד להשי"ת שהוא נותן הטובה, כענין דכתיב (תהילים ס״ו:כ׳) ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי, וממילא הוא מקושר עוד בהשי"ת פנים בפנים:

וישב משה את דברי העם אל י"י (שמות יט ח). הנה לפי פשוט לא יובן למה לו להשיב דברים להיודע תעלומות, ודברי רז"ל (שבת פ"ז ע"א) ידועים. ושמעתי בשם הרב החסיד מהר"ש זצוק"ל האבד"ק דאברימל שאמר דהם אמרו כל אשר דבר י"י נעשה, דב"ר הוא לשון עז ודין, שישראל מגודל תשוקתם אז להבורא ית' קבלו עליהם דיניו ית', ואמרו כל אשר דבר י"י, אפילו הדינים והגבורות שלו נעשה ונקבל. והנה משה אדונינו ידע שהמדריגה הזאת לא תתמיד תמיד תשוקה גדולה כזו, כי כאשר יהיה אלקותו בהסתר לא יהיה להם מדריגה גדולה כזאת, והשיב והחזיר משה את דברי העם אל י"י, היינו שהחזיר והיפך את הדברים אשר אמרו ישראל אל י"י, שהש"י יאמר כן כל אשר ידברו ישראל אעשה בקשתם, עד כאן שמעתי. והנה על פי הדברים האלה אנן נמי נימא באופן זה בענין אחר, והוא דהנה ישראל אמרו בכאן נמי תיכף נעשה ונשמע, (כמ"ש לעיל הגם שאינו מפורש בכאן מטעם הנ"ל), הנה אמרו שיעשו ואחר כך ישמע"ו, והשיב והיפך הדברים אדונינו משה אל הש"י, שהש"י יאמר כזה "אעשה "ואשמע, והוא על פי מ"ש הרב בעל מעשה י"י בפירוש הפסוק (ישעיה סה כד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, ופירש הכפל דהנה הש"י טרם שיקרא הצדיק, הוא יענהו ועולה במחשבתו ית' לעשות רצונו, והנה הצדיק אינו יודע שכבר ענהו הש"י, והנה הוא עומד עדיין ומפציר בתפלה לפניו ית', והש"י שומע לקולו ומתענג כביכול בדבריו ומאזין לקולו, הגם שכבר עלה במחשבתו ית' להושיע קודם קריאתו. וזה פירוש הפסוק והיה טרם יקראו ואני אענה, רק הם אינם יודעים מזה שעניתים ועוד הם מדברים בתפלה, ואף על פי כן אני אשמע ואאזין לדבריהם, כי ערבים עלי דברי דודים. וכזה פירש האלשיך פסוק (תהלים ד ב) בקראי כו' בצר הרחבת כו' ושמע תפילתי, דהיינו בצ"ר בעת אשר צר לי הרחבת לי בודאי טרם קריאתי, אך אף על פי כן חנני ושמע תפילתי, ויערב לך דברי פי והגיון לבי. וכבר ידעת שלא שיבחו חכמי הש"ס כשירדו גשמים קודם תפלת התענית, באמרם שאין רצונו ית' לשמוע שאגותיהם ונותן להם שאלתם קודם תפילתם, רק שיבחו באם אומר משיב הרוח ונשיב זיקא וכו' (תענית כ"ד ע"א). וככה יש לפרש באופן הנ"ל וישב משה את דברי העם אל י"י, כנ"ל שהיפך הדברים שהש"י יאמר לישראל "אעשה "ואשמע, היינו אעש"ה בקשתם טרם יקראו, ואף על פי כן אחר כך אשמע תחנוניהם, כי ערבים עליו דברי דודים, אמן כן יהי רצון:

וְעַל-כֵּן קָנָה מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה מֵעֶפְרוֹן עֶפְרוֹן הוּא בְּחִינַת עָפָר בְּחִינַת הָרַע הַנֶּאֱחַז בִּיסוֹד הֶעָפָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת (יְשַׁעְיָה ס"ה) וְנָחָש עָפָר לַחְמוֹ, בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ג') וְעָפָר תֹּאכַל וְכוּ', שֶׁהוּא בְּחִינַת עַצְבוּת וְעַצְלוּת וּכְבֵדוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהָרַע שֶׁבִּיְסוֹד הֶעָפָר שֶׁהוּא עִקַּר נְשִׁיכַת הַנָּחָשׁ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ ז"ל עַל זֶה הַפָּסוּק, "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" (סִימָן קפ"ט), עַיֵּן שָׁם וְהַכְנָעָתוֹ עַל-יְדֵי יְסוֹד הֶעָפָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת (תְּהִלִּים ל"ז) שכן אֶרֶץ ורעה אֱמוּנָה, בְּחִינַת עפר מאנא דכולהי, שֶׁעַל-יְדֵי אֱמוּנָה, בְּחִינַת עָפָר דִּקְדֻשָּׁה, מְקַבְּלִין וּמַמְשִׁיכִין כָּל הַחִיּוּת וְכָל הַקְּדוּשׁוֹת וְזוֹכִין לִבְחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ לִיגְדַּל וְלִיצְמַח בַּעֲבוֹדָתוֹ וְלַעֲבֹר וּלְדַלֵּג עַל כָּל הַמְנִיעוֹת וְהָעִכּוּבים וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם דָּבָר, כִּי אֱמוּנָה הוּא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ וְכוּ', כַּמְבֹאָר הֵיטֵב בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל שֶׁל אֲרִיכַת אַפַּיִם שֶׁאָנוּ עוֹסְקִין בָּהּ, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּפִלִּין כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן קָנָה אַבְרָהָם אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה מֵעֶפְרוֹן דַּיְקָא, כִּי הַקְּלִפָּה קָדְמָה לַפְּרִי, וְעַל-כֵּן מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת חַיִּים אֲרֻכִּים הַנַּ"ל, בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְהַצּוֹמֵחַ וְכוּ' כַּנַּ"ל, שֶׁכָּל זֶה הֵפֶךְ בְּחִינַת עֶפְרוֹן, שֶׁהוּא סִטְרָא דְּמוֹתָא הֵפֶךְ הַחַיִּים, כִּי הוּא בְּחִינַת זוּהֲמַת הַנָּחָשׁ, עַצְבוּת וְעַצְלוּת וְכוּ' כַּנַּ"ל, עַל כֵּן ביתה בִּתְחִלָּה בְּגָלוּת אֵצֶל עֶפְרוֹן שֶׁהוּא מַמָּשׁ הַהֵפֶךְ מִכָּל הנ"ל כנ"ל כִּי אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָֹה אֱלֹקִים. וְאַבְרָהָם שֶׁהוּא רֹאשׁ לַמַּאֲמִינִים זָכָה לְהוֹצִיא הַקְּדֻשָּׁה הַגָּבֹהַּ הַזֹּאת שֶׁהִיא מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה מֵעֶפְרוֹן, כִּי אַבְרָהָם זָכָה לְזִקְנָה דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהִיא בְּחִינַת חַיִּים אֲרֻכִּים הַנַּ"ל, בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית כ"ד) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וְכוּ' כִּי אַבְרָהָם הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁהִשִֹּיג קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לְכָל הַנַּ"ל וְעַל-כֵּן נַחֲלָה רִאשׁוֹנָה שֶׁזָּכָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, כִּי שָׁם זוֹכִין לִבְחִינַת חַיִּים אֲרֻכִּים הַנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת תְּפִלִּין שֶׁזּוֹכִין עַל-יְדֵי אֱמוּנָה, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל:

ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך. איתא במד"ר (וישלח עה) אמר ליה בא ואברכך ברכה של גליות, היינו שבירך אותו שיברר את עצמו. ולכן בברכות הראשונות שיצחק סבר שמברך לעשו לא אמר השם שד"י היינו צמצום, והיה יודע שעשו אינו מצמצם עצמו, רק שהיה סבור שבעומק יש לעשו גם כן קדושה, כי השי"ת נותן בד בבד, היינו חלבנה ולבונה, וכמה שיש חלבנה יש כנגדו לבונה, לכן היה סבור כיון שעשו מתפשט עצמו כ"כ, מן הסתם יש בו כח עמוק, ולכן כשיכלה ההתפשטות תשאר הקדושה, ולכן רצה לברך לעשו. אבל אחר שראה שהשי"ת סיבב שיברך ליעקב, והיינו שהשי"ת רוצה בהמצמצם עצמו, כדכתיב (ישעיהו ס״ה:ט״ז) המתברך בארץ יתברך באלהי אמן. היינו שיצמצם האדם עצמו, ולכן ברכו בשם שד"י שיברר עצמו. וזהו בכרתי וברכתי, שמקודם הוא בכורתי ואח"כ מזה עצמו נעשה ברכתי^קצעיין לעיל פרשה זו אות לט.. וזה החילוק שבין ישראל לעכו"ם, שעכו"ם אומרים שרשאי להתפשט עצמו, כדאיתא במדרש שעשו אומר שהוא יושב בחגוי הסלע כדכתיב (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורדני ארץ, היינו שנולד מיצחק ורבקה. ובאמת אם יהיה כמו שנולד היה באמת טוב, ורק מה שמוסיף אח"כ שם מאבד את היחוס שלו ושם הוא כלו רע^קצאענין עשו מבואר רבות בספרי רבוה"ק ונביא כאן קומץ מדבריהם הקדושים: איתא בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות קז ד"ה ולהבין וז"ל: ולהבין האיך שיצחק ורבקה צדיקים כמותם, יצא מהם דבר רע כעשו זה, ודאי שיצחק ורבקה לא הולידו רע ח"ו, כי הניחו בו כוונה טובה. אכן הנקודה הראשונה שהולידו התולדה שלו כמו שהם הולידו אותו וכמו שיצא מבטן אמו, זה בודאי היה טוב. אכן מה שנתגדל ונתפשט התולדה מצדו מעצמו וכו' זה הוא רע גמור וכו' והוא התפשט זאת המדה, ונתלבש בהסתעפות לבושים זרים, מה שעשו הוסיף מעצמו, אז נעשה רע גמור. ושם אות קיב אומר: שעמלק ג"כ אומר שהוא במקום גבוה דבוק, ואינם צריכים לעבודה שנולדים מיצחק ומרבקה, כמש"כ (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידני ארץ. וכן בתפארת יוסף פרשת זכור ד"ה זכור: כן הכא נמי לא שייך לומר שעשו הרשע יש לו חלק מעט מאורו של יצחק אבינו, מאחר שחטא נגד אבותיו, ועשה ממש ההיפך ממעשיהם. לכן אין לו שום התיחסות לחיים של יצחק אבינו. וזה שמסיים המדרש, בשעה שיצא מבטן אמו חתך עיקר מיתרין שלה כדי שלא תלד, והיינו שנטל עם עצמו כל כח ההולדה, שלא יהיה לו חלק בהם, שלא נשאר כלום אצל יצחק ורבקה ממנו. וזה הוא הענין ממלחמת עמלק שעליו אמר הכתוב (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידני ארץ. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה הוא כל התקיפות שלו, שיש לו חלק בקדושת אבות, מאחר שבא משני צדיקים מיצחק ורבקה, והולך ומתפשט עצמו בכל מזימת לבו על סמך התקיפות הזה. ועיין עוד בזה במי השלוח ח"א פ' וישלח ד"ה ואלה, סוד ישרים פ' זכור אות טו, יט, פורים אות ח ד"ה והנה, ועיין עוד כאן בספרנו פ' ויצא אות סט, פ' וישלח אות יד ד"ה וזה, פ' וישב אות א ד"ה והתגלות, אות ד ד"ה תחת ישמעאל, ח, יז.. אבל בישראל יש יוסף הצדיק שהוא שומר היחוס של ישראל שלא יאבד ח"ו^קצבענין יוסף הצדיק ששומר יחוסן של ישראל נתבאר בארוכה לעיל בפרשת וישב עיין שם אות ו ד"ה וזה הוא, אות ח ד"ה וזהו דכתיב, אות יג, יז. סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וישב ד"ה ובמדרש רבה.. ויוסף הצדיק הוא נגד עשו הרשע^קצגכדאיתא במדרש רבה (ויצא עג) והובא ברש"י ז"ל על מקומו: כיוון שנולד יוסף, נולד שטנו של עשו. ועיין הרחבת הדברים לקמן פרשת ויצא אות סט, ע, פ' וישלח אות י, פ' וישב אות יז.. ובכלל ישראל יש מצות מילה שעל ידי זה משמרים את היחוס, כמו שאנו רואין שסמיכה הוא גדול מאד, עד דאיתא בש"ס (ר"ה כה.) אתם אפילו שוגגין אפילו מזידין אפילו מוטעין. והיינו שאם תאמר שעשה שלא כדין, אם כן יש חסרון במי שסמך אותו, האיך סמך מי שיוכל לעשות שלא כדין. ואם כן תאמר שיש חסרון במי שסמך את המסמיך וכן למעלה עד מרע"ה והוא נסמך מהשי"ת, כדכתיב (תשא לג) ושכתי כפי וגו', ולכן יש לנסמך תקיפות, שאפילו מזידין^קצדלעיל פרשת בראשית אות סה ד"ה ולפני אדם, לקמן פ' וישב אות ח ד"ה אמנם, אות יז ד"ה העניין., ואם כן באדם הראשון שהיה יציר כפיו של השי"ת האיך יהיו בניו או בני בניו רשעים. אך באמת כל מה שברא השי"ת זהו בודאי טוב, רק מה שהאדם מוסיף אח"כ ומוליד מאבד את היחוס שלו. וכמו כן בעשו, שכל מה שהוליד יצחק הוא טוב, רק אח"כ כשפעל בעצמו פעולות אבד את היחוס שלו. ולכן הראש של עשו מונח במערת המכפלה כדאיתא (תרגום יונתן ויחי נ יג)^קצהוכדאיתא על זה במי השלוח ח"ב פרשת וישלח ד"ה איתא: איתא בתרגום יונתן (ויחי נ, יג) רישיה דעשו וכו' בגו עיטפיה דיצחק, הוא כדאיתא בזוה"ק (בא לד.) דהכי אתחזי לב"נ למנדע טוב ולמנדע רע ולאהדרא גרמיה לטוב ודא איהו רזא דמהימנותא. והבן.. אבל בישראל יש יוסף הצדיק ששומר היחוס של ישראל. ולכן כל זמן שהיה יוסף הצדיק לא היה יכול להיות ולשלוט גלות על ישראל, רק מתחלה נאבד יוסף ועי"ז היה יכול להיות גלות^קצוכמבואר בבית יעקב שמות פרשת שמות אות יד: מדת יוסף הצדיק הוא, התקשרות ימי השובע עם ימי הרעב. היינו לצמצם עצמו בימי שובע על ימי רעב. שבימי שובע יזכור שיהיו ימי הרעב, לכן לא יתפשט עצמו בימי השובע, וממילא לא יהיה אחר כן הרעב כל כך. ושורש זה הצמצום, הוא רומז על התקשרות עולם הזה עם עולם הבא, לצמצם עצמו בעוה"ז על עוה"ב, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו'. לכן נתן השי"ת לישראל את מדת יוסף הצדיק, שהוא אות ברית, לקשר עולם הזה עם עולם הבא וכו'. וכל זמן שהיה יוסף חי, היתה זו המדה מושלת בכל העולם, ולכן לא היה אז שום גלות על ישראל. כי במדת הצמצום, ישראל הם המצמצמים עצמן, ונראה לכל העולם שאינם יכולים להדמות לישראל בזה, לכן כיוון שהיה בהם ישוב הדעת מאד, לא היתה בהם שום גלות ושיעבוד. כי כל העולם ראו מפורש, שבזה ישראל הם הגדולים והעיקר בעולם, שישראל מכינים מן העולם הזה לעולם הבא, שיודעים שיש יום שכולו שבת, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, לכן לא יכלו שום אומה לשעבד בהם. אבל כשמת יוסף הצדיק, ונסתרה ונעלמה מדת ישוב הדעת היא הצמצום, אז שייך גלות ושעבוד, מאחר שנטרד ונסתר הדעה של האדם. כי עיקר הגלות הוא הטרדה, שלא נמצא ישוב הדעת.. ולעתיד יתגלה אליהו זכור לטוב, שהוא מזרעה של רחל, שהוא שומר היחוס של ישראל ותהיה הגאולה:

בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך, כי סוד ע[י]בור הוא ע"ב רי"ו, ע"ב חסד מימין, רי"ו גימטריא גבורה משמאל, וכאשר יתחברו שניהם, שנכלל שמאל בימין, נעשה עיבור להוליד שפע וברכה לעולם, וז"ש בכל פרשת העבור, שעל ידי שאין בני אדם עושין רצונו של מקום שיהי' נכלל שמאל בימין רי"ו עם ע"ב, רק שיש פרשת העבור, ר"ל כמו פרשת דרכים, שמופרש ומובדל בחינת העבור, ע"ב מן רי"ו, שזה גורם שיהי' מקום סכנה ח"ו, מכל מקום יהיו צרכיהם לפניך, הוא קודם, על דרך טרם יקראו ואני אענה (ישעיה סה, כד), שיהיו צרכם מוכנים מקודם שיקראו בסכנה, ברוך אתה ה' שומע תפלה.

אם מחו"ט ועד שרוך נע"ל (בראשית יד כג). בדרך רמז ר"ל לא אקח מאותן הנפשות הנמשכות אחר החט"א, ומאותן הנפשות הנסרכים אחר החומר, שהוא בבחינת נעל כתנות עו"ר הבא מזוהמת הנחש (זוהר ח"א ל"ו ע"ב), על כן נע"ל ר"ת "נחש "עפר "לחמו (ישעיה סה כה), שזה שייך אל הקליפה. וזה ואם אקח מכל אשר לך והבן, ועיקר הכוונה לא אקח שום נפש שאין בו ניצוץ הק' השייך לי אל הקדושה:

ועפר תאכל כל ימי חייך (בראשית ג יד). ידוע אלו לא חטא אדם, היה מזונו כענין שיהיה לעתיד במהרה בימינו שיהיו ניזונין מזיו השכינה, ואילו היה אוכל איזה מאכל אכילת מצוה ברוחניות להעלות הדברים בשרשם ומקורם. והנה על ידי חטאו שגרם שנתערב טוב ורע, ובכל דבר נתלבש ניצוצי קדושה, והוצרך לאכילה ולשתיה גשמיות המלובשת בסוד עפר הכללי הגובר בעולם הזה העשיה גשמיות, ואילו היה האדם מכוין בכל זה בכל אכילותיו לא יצטרך לחיבוט הקבר, רק כיון שאוכל בשביל תאוותו, ועל ידי כך נתגבר היסוד העפר ונדבק בגופו, על כן הוצרך הגוף לחיבוט הקבר להתבלות בקבר. והנה להיות הנחש גרם כל זה, הוא מדה כנגד מדה עונשו ועפר תאכל כל ימ"י חיי"ך, אפילו לעתיד שיתוקן העולם יהיה נחש עפר לחמו (ישעיה סה כה, עיין ב"ר פ"כ ה'), עד שיבער רוח הטומאה מן הארץ: